פסקי דין על הכנסיה האתיופית בירושלים | פסקי דין על משה נסים

16117/96 א     05/09/2001




א 16117/96 הכנסיה האתיופית בירושלים נ' משה נסים




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום ירושלים
א
016117/96


לפני
כב' השופט ר' כרמל



16/09/01



בעניין:
הכנסיה האתיופית בירושלים



ע"י ב"כ עו"ד
חגי סיטון
התובע







נ
ג
ד







משה נסים


ע"י ב"כ עו"ד
בועז גורק
הנתבע





פסק דין

1.
תביעה לפינויו של הנתבע מדירה בבניין ברח' סלנט 11 בירושלים, (להלן:"הדירה"), שבבעלות התובעת, ותביעה שכנגד. לטענת התובעת, הדירה (שאין מחלוקת כי היא נמצאת בבעלות התובעת) הושכרה לנתבע בשנת 93, בשכירות לא מוגנת, למשך שנה, זאת בהתאם להסכם השכירות שצורף לכתב התביעה ואין מחלוקת כי הצדדים חתומים עליו. עוד טוענת התובעת כי הנתבע הפסיק לשלם דמי שכירות מאז יולי 1993. כמו כן מעלה התובעת טענות שונות לגבי נטישת הדירה והשתכנות גורמים זרים בה.

הנתבע, לעומת זאת, טוען, בתמצית, כי הוא דייר מוגן המתגורר בדירה זו כ – 30 שנה, ומשלם את דמי השכירות כסדרם.


2.
גלגוליה של התדיינות זו החלו עוד בשנת 1996. התובעת הגישה כתב תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבע (ת.א. 16117/96), וניתן לבקשתה

פסק דין
בהיעדר הגנה ביום 15.12.1996. במאי 1997 נפתח תיק הוצל"פ לביצוע פסק הדין ולפינוי הנתבע מן הדירה, ואכן הנתבע על מיטלטליו פונו ממנה בחודש מאי 1998. ביוני 1998 שב הנתבע ותפס חזקה בדירה, והתובעת הגישה תלונה במשטרה. הנתבע קיבל צו ארעי במעמד צד אחד המתיר לו לחזור לדירה, אולם צו זה בוטל בהחלטה בבש"א 1537/98. בקשת רשות הערעור על החלטה זו נדחתה בבר"ע 3316/98. ביום 3.1.1999 בוטל פסק הדין שניתן לתובעת, לאור העובדה שהנתבע הוא עיוור וטענתו כי לא קיבל את כתב התביעה. כמו כן הגיש הנתבע מצידו תביעה שכנגד בגין הנזקים שנגרמו לו עקב פינוי מטלטליו מהדירה, מטלטלין שבעיקרם לא הושבו לו.

3.
התובעת טוענת, כאמור, כי הנתבע שכר ממנה את הדירה בשכירות שאינה מוגנת לתקופה של שנה – מיולי 1992 עד יולי 1993 (סעיף 5 לסיכומי התובעת). התובעת הציגה את ההסכם, כשהוא חתום ע"י הנתבע (נספח לכתב התביעה). כאמור, ע"פ נוסח ההסכם, הנתבע אינו דייר מוגן, שכן הותנה בין הצדדים כי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב – 1972 (להלן:"חוק הגנת הדייר"), לא יחול על אותו חוזה. התובעת טוענת כי מאז יולי 1993 (קרי, יום סיום החוזה) לא פינה הנתבע את המושכר, ואף לא שילם הנתבע את דמי השכירות. לאחר מתן פסק הדין לפינוי ופתיחת הליכי ההוצל"פ פנתה התובעת מס' פעמים אל עיריית ירושלים, על מנת למצוא לנתבע דיור חלופי הולם. לטענת התובעת, במשך תקופה זו, נטש התובע לתקופות ארוכות את הדירה והותיר אותה פרוצה וריקה. כן נטען כי אל הדירה פלשו אנשים זרים העושים שימוש בדירה.




מטעם התובעת הוגש תצהירו של אבבא פסהה ציון, גזבר התובעת במועד הרלוונטי. מר ציון מציין כי
הנתבע שכר ביום 1.1.93 את הדירה בשכירות בלתי מוגנת, למשך שנה, ללא תשלום דמי מפתח (ס' 3 – 4 לתצהירו). לדבריו, בתצהירו, בתום תקופת השכירות לא פינה הנתבע את הדירה ולא המשיך לשלם שכר דירה או דמי שימוש כלשהם (ס' 5 לתצהירו). מר ציון חוזר על טענתו לפיה הנתבע הפסיק לשלם דמי שכירות עוד מיום 1.7.93, וכי הוא מרשה "למיני ארחי – פרחי" להתגורר יחד עמו בדירה. כמו כן מציין מר ציון כי האנשים המתגוררים בדירה שותים לשכרה, צועקים ומפחידים את ילדי השכונה, ומדליקים רדיו בשבת בקול רם, למרות שמדובר בשכונה חרדית.

מחקירתו הנגדית של מר ציון עולה כי בשלב מתן עדותו הוא היה "ראש" התובעת, וכי היה גזברה בשנים 1994 – 1997 (עמ' 10 ש' 3 לפרו'). מר ציון לא נתן תשובה חד משמעית בנוגע לתקופה בה התגורר הנתבע בדירה, אולם ציין כי ראה אותו בדירה כבר בשנת 1990 (עמ' 14 ש' 4 – 5 לפרו'). התובעת בסיכומיה מנסה לטשטש עובדה זו ולטעון כי: "אין להוציא מכלל חשבון כי מדובר בתקופה נשוא ההסכם הבלתי מוגן" (עמ' 9 סע' 32 לסיכומי התובעת). אולם, כפי שיובהר לא יכולה להישמע הטענה לפיה התובע החל להתגורר בדירה החל משנת 1993 וברור לחלוטין כי הוא החל להתגורר בדירה שנים רבות מאוד לפני התאריך הנ"ל. מר ציון חוזר פעמים רבות על תיאור אנשים כועסים וצועקים בדירה (עמ' 12 ש' 23, עמ' 13 ש' 1 – 5, ש' 16 – 17, ש' 21 – 22, עמ' 15 ש' 18 – 19, ש' 26), אך מציין כי בניגוד לאמור בתצהירו, הוא לא היה בדירה בשבת (עמ' 12 ש' 30 לפרו'). כמו כן חוזר מר ציון מספר פעמים על כך שכאשר באו נציגי התובעת לדירה, מצאו אותה ריקה ומוזנחת, וביצעו בה עבודות חידוש ושיפוץ (עמ' 11 ש' 1 – 5, עמ' 14 ש' 28, עמ' 15 ש' 2 – 5, ש' 9 – 10). בנוסף אומר מר ציון כי במשך התקופה בה בוצעו עבודות השיפוץ (כחודש – חודשיים), לא היה הנתבע בדירה (עמ' 11 ש' 5 – 8, עמ' 14 ש' 31 – 33).


קשה לבסס מימצאים על עדותו של מר ציון: עדותו היתה, בנקודות מסויימות, שונה מהאמור בתצהירו, וכפי שיוברר להלן, לא רק שלא ניתן להתבסס על עדותו בנוגע לכך שהנתבע קיבל חזקה בדירה לראשונה בשנת 1993, אלא הוכח כי הנתבע החל להחזיק בדירה, כדייר מוגן, שנים רבות לפני 1993. בכך יש כדי לפגום במהימנות עדותו ובנאמר בתצהירו, (מלבד העובדה כי בדירת הנתבע היו אנשים נוספים אשר הרושם של התנהגותם השלילית היה זכור היטב למר ציון, וכן לעניין העובדות הנוגעות למצב הירוד בה היתה הדירה, פינויה ושיפוצה והימצאותו של הנתבע בה בזמן זה. שתי עובדות אלה נחקקו היטב בזכרונו של מר ציון, והוא חזר עליהן מספר פעמים במהלך עדותו, כפי שהצליח לבטאן, וניתן להסיק כי עדותו של מר ציון לגבי פרטים אלה, מהימנה, גם אם מעורפלת). כן לא ניתן להגיע לממצאים מעדותו של עד זה בנושא אי תשלום דמי השכירות, עדות שלא
היתה ברורה, ולא התייחסה למועדים ספציפיים, אם כי הוא הבהיר כי הנתבע לא שילם דמי שכירות מאז שנת 1993.

4.
מטעם התובעת הוגש גם תצהירה של גב' מרסל מדינה, שמונתה לטפל בנתבע מטעם הביטוח הלאומי. הגב' מדינה מציינת כי היא מטפלת בנתבע כעשרים שנה, אך החלה לקבל שכר עבור טיפול זה רק בשנים האחרונות. בתצהירה אומרת הגב' מדינה כי אל הדירה פלש גבר בשם שמחה, אשר גזל מן הנתבע את כלי המיטה שלו. לגרסתה, אותו שמחה מביא לדירה אנשים נוספים הגרים בה, המעשנים סמים וגורמים נזק לדירה.

הגב' מדינה העידה כעדת הזמה לעדותה של הגב' לרקין, עדת ההגנה. בעדותה ציינה הגב' מדינה כי היא באה לטפל בתובע כשעתיים ביום (עמ' 35 ש' 6 – 7 לפרו'). לטענתה, אותו שמחה היה בדירה עד שלושה שבועות קודם לכן, ולעניין עישון הסמים היא מעידה כי "כמה בחורים באים ויושבים בשירותים ומכינים את זה ניירות קטנות" (שם, ש' 9 – 12 לפרו').


5.
הנתבע הוא קשיש כבן 100, עיוור בשתי עיניו. הוא טוען, כאמור, כי הוא מתגורר בדירה מזה כ – 30 שנה, וכי הוא דייר מוגן בדירה זו (ס' 2א' לתצהירו הראשון). לטענתו, תמיד הקפיד על תשלום דמי השכירות במועדם (ס' 4א' לתצהירו הראשון). הנתבע מצרף לתצהירו מסמכים וקבלות, מהם עולה כי כבר במהלך שנת 1979 ועד אוקטובר 1991, שילם את דמי השכירות אותם הוא חב לתובעת. הקבלות אינן רציפות, והנתבע מציין כי שעה שפינו נציגי התובעת את חפציו מהדירה, הושלכו שאר הקבלות והמסמכים שהיה בכוחם להוכיח את טענותיו (ס' 10 לתצהירו הראשון).
עדותו של התובע היתה מעורפלת ומבולבלת, הוא הרבה לענות "לא יודע" ו – "לא זוכר", ולא נתן תשובות ענייניות לשאלות רבות (לדבריו, לדוגמא, הגב' לרקין, שהעידה כמה חודשים מאוחר יותר כבר נפטרה, עמ' 22 ש' 1 – 2 לפרו').

6.
מטעם הנתבע העידה גם הגב' לרקין.
לדבריה, היא מתגוררת בבניין ברח' סלנט 11 מאז שנת 1982 כדיירת מוגנת, ומאותו מועד התגורר שם גם הנתבע (ס' 2 – 3 לתצהירה). היא מציינת כי הנתבע לא נטש את הדירה, וכי עד שנת 93 היה מגיע נציג מטעם התובעת לגבות את דמי השכירות. משנת 1993 פתחה התובעת משרד ברח' אתיופיה, שם מתבצעת גביית דמי השכירות.

בעדותה טענה גב' לרקין כי היא האפוטרופוס של הנתבע, למרות שלא היה בידה להראות כתב מינוי, ואכן בהמשך היא העידה כי לא מונתה להיות האפוטרופוס של הנתבע וכי גם אינה רוצה לטפל בו (עמ' 30 ש' 18 – 19 לפרו').
גם היא בעדותה, כמר ציון, מטילה ספק בכך כי אמרה את מה שכתוב בתצהירה (עמ' 29 ש' 31). גב' לרקין מעידה כי ראתה שלנתבע ניתנת קבלה עבור תשלום דמי השכירות (עמ' 32 ש' 25 לפרו'), אך יחד עם זאת היא חוזרת בה לאחר מכן (שם, ש' 27 לפרו').

7.
קשה להגיע לממצאים חד משמעיים בנוגע לגרסאות שני הצדדים שכן לא באו ראיות ברורות, חותכות וחד משמעיות ואי הבהירות רבה על הבהירות. טענתה של התובעת, או המצג אותו ביקשה להציג, לפיו היחסים בין התובעת ולבין הנתבע נולדו אך בשנת 1993 שעה שנחתם הסכם השכירות, הובררה בעליל כטענה שאיננה נכונה: ראשית, התובע צירף לתצהירו קבלות רבות לפיהן שולמו על ידו דמי שכירות לתובעת בגין הדירה נשוא התובענה. הקבלות, אומנם אינן רצופות, אך הן משתרעות על פני השנים 91-1979. שנית, העד היחיד מטעם התובעת, מר ציון, העיד כאמור כי ראה את הנתבע בדירה עובר לשנת 1993: לשאלה "אתה יודע כמה זמן מר ניסים גר בדירה הזאת?" השיב: "בדירה הזאת, אני מכיר אותו מאז שעליתי לארץ, הוא דייר שם", ולשאלה: "מתי באת לארץ?" השיב: "ב-1991 או 1990".
התובעת צירפה מסמכים שונים וביניהם מכתבים שנכתבו בשמה של התובעת ע"י באי כוחה (נספחים ד ו-ה לתצהיר העדות הראשית של התובעת) במכתבים אלה שהופנו אל המחלקה הסוציאלית - אגף הרווחה בעיריית ירושלים (מכתבים מיום 28.5.97 ומיום 25.6.97) נאמר בין היתר: "מר משה ניסים היה דייר (לא) מוגן בנכס...". המילה "לא", לא נכתבה אמנם בסוגריים, במכתבים הנ"ל אולם היא הוספה בכתב יד. לטענת ב"כ הנתבע בסיכומיו, במכתב המקורי לא הופיעה המילה "לא" והוא צירף צילום מהמכתב מיום 28.5.97 בו מילה זו אינה מופיעה. מאחר שהנתבע צירף לסיכומיו ראיה זו אין בידי כמובן לקבלה מה עוד שלא התבקשה רשות לעשות כן. לפיכך, אי הבהירות העולה ממכתבים אלה נותרת בעינה. אולם, יחד עם זאת, התובע צירף לתצהירו מכתב שנשלח אליו מאת התובעת. מכתב זה (שהוא נייר מכתבים רשמי של התובעת) נושא תאריך 28.10.85 ובו נאמר, בין היתר: "בהתאם לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות יסודיים ודמי שכירות בדירות - 1985) הנך נדרש לשלם תוספת דמי שכירות בשעור 360% ולדמי השכירות שהשתלמו ביום 31.10.85 וזאת החל מ-1.11.85". הנה כי כן, ניתן לאמר כי קיימת הודאה מטעם בעל דין לפיה באותו מועד היחסים שבין הצדדים היו יחסים שע"
פ
ובמסגרת חוק הגנת הדייר: לא ניתן חלוק כי באותה עת התגורר הנתבע בדירה והחזיק בה, הוא התבקש לשלם תוספות לדמי השכירות ותוספת זו שהתבקשה באה בהתאם ובמסגרת לתקנות שהותקנו ע"פ חוק הגנת הדייר שמטרתן הייתה לעדכן את דמי השכירות לשוכרי דירות. נראה אם כך, כי אם נצרף את העובדות כפי שאלה פורטו לעיל דהיינו שהתובע התגורר בדירה למעלה מעשרים שנה עובר לשנת 1993, שהוא שילם דמי שכירות לתובעת לפחות לשנים 1979 - 1991 (ובחינת הקבלות מעידה גם היא על כך כי המדובר בתשלום דמי שכירות שע"פ חוק הגנת הדייר ותקנותיו והעידכונים שנעשו בהתאם) וכי התובעת עצמה העלתה את דמי השכירות בהתאם לתקנות הגנת הדייר המעדכנות את דמי השכירות היסודיים, כי אז לא ניתן להמנע מהמסקנה שהנתבע החזיק בדירה, עובר לשנת 1993, כדייר מוגן.

8.
השאלה אם כך היא כיצד משתבץ במערך זה החוזה משנת 1993 שהוא, לכל הדיעות חוזה של דיירות שאינה מוגנת אשר הנתבע חתום עליו. על שאלה זו לא ניתן ליתן תשובה אשר תהא נסמכת על ראיות מוצקות שכן איש מהצדדים לא שפך אור (ולוא בעזרת נר) על נקודה זו. ב"כ הנתבע טען שהנתבע היה באותו תקופה (1993) עיוור ואין חולק שגילו היה סביב או מעל 90 שנים. מנגד, השיבה התובעת כי הנתבע, לגרסתו, עיוור אך בחמש השנים האחרונות ואילך ההסכם נחתם לפני כשבע או שמונה שנים. התרשמותי היא כי הנתבע, שעה שחתם, לא הבין בדיוק את אשר הוא עושה אולם כאמור, המדובר הוא בהשערה בלבד. יחד עם זאת, האם ניתן לקשור בין שתי התקופות או בין שתי מערכות היחסים החוזיים או להשליך מהיות התובע דייר מוגן עד לשנת 1993 או סמוך לשנה זו, לעניין התקופה המתחילה ביום חתימת הסכם השכירות הבלתי מוגנת. בטרם אדרש לכך אתייחס לשתי העילות אשר לטענת התובעת הקימו לה עילת פינוי כנגד התובע: אי תשלום דמי שכירות ונטישה.

9.
לטענת התובעת, הנתבע לא שילם דמי שכירות כלשהם, מאז 1994. על כך העיד העד ציון מטעם התובעת. הנתבע העיד, מחד, כי שילם דמי שכירות אך מנגד, לא הציג קבלה כלשהי בנימוק כי אלה נלקחו ע"י התובעת שעה שפינתה את חפציו. אולם, הפינוי התבצע לפני מס' שנים, באמצע 1998, והנתבע לא המציא קבלות לתקופה שלאחר אותו מועד. בסוף חקירתו, כשנשאל התובע האם הינו זוכר כמה שילם, למי שילם ומתי שילם דמי שכירות, השיב כי אינו יודע ואינו זוכר. בנסיבות אלה, ועל אף שאני מביא בחשבון את מגבלותיו של הנתבע, נראה כי אין מנוס מהמסקנה שהנתבע אכן לא שילם, לפחות בשנים האחרונות, דמי שכירות. אם המדובר בדייר מוגן - כי אז לאי התשלום יש נפקות. אם אין מדובר בדייר מוגן כי אז בכל מקרה אין לנתבע הזכות להחזיק בדירה.

10.
בנוסף, טוענת התובעת לעילת פינוי נוספת – נטישה. ע"פ טענת התובעת, נטש הנתבע את הדירה לתקופות ממושכות. אם מדובר במי שהינו דייר מוגן כי אז נאמר:
"נפסק לא אחת "כי העדרו של הדייר מן המושכר, אין בה כשלעצמו כדי לשלול זכויותיו כדייר מוגן כל עוד שרירה ונמשכת כוונתו של הדייר לראות במושכר את ביתו ולחזור אליו" ... בלשון אחרת נאמר כי "אם דייר עוזב את המושכר ללא כוונה לחזור אליו עוד, הוא חדל להיות מוגן על-ידי החוק. נטל ההוכחה כי הדייר נטש את המושכר על-מנת שלא לשוב אליו עוד, הוא על התובע".
רע"א 44/99
ירדנה ציפורי נ' מגן מרדכי ו-2 אח' תק-על 99(4), 12 ,עמ' 13.
על פי עדותו של מר ציון, הנתבע לא היה בדירה בשעה שהתובעת פינתה משם את מטלטליו ושיפצה את הדירה. אולם התובעת לא הוכיחה כי הנתבע עזב את הדירה בכוונה שלא לחזור אליה. הנתבע טוען בסעיף 6 לתצהירו הראשון כי בזמן הפינוי, בחודש מאי -יוני 1998, שהה בבית החולים "ביקור חולים" לשם טיפול בדלקת פרקים. כך גם נאמר בסעיף 9 לתצהירה של הגב' לרקין. (גם מחליפת המכתבים שהתקיימה בין ב"כ התובעת לעו"ס גב' הראל עולה, כי הנתבע הביע מפורשות את רצונו להמשיך ולהתגורר בדירה על פני מעבר לבית אבות). מכאן, שלא הוכח כי הנתבע אכן נטש את הדירה.
אם אין מדובר בדייר מוגן הרי אין נפקות אם נטש הנתבע את הדירה אם לאו שכן החוזה קצוב בזמן.

11.
טענה נוספת שהעלתה התובעת היא כי הנתבע מארח בדירה אנשים שונים המהווים טרדה לדיירי השכונה ואף עוסקים בפעילות לא חוקית כגון עישון סמים. טענה זו נתמכה בתצהירה של הגב' מדינה כפי שתואר לעיל. אין בטענה זו כדי להראות קיומה של עילת פינוי כלשהיא כלפי הנתבע. בתצהירה הנ"ל מציינת גב' מדינה כי הנתבע אינו יכול להתנגד לאנשים אלה, וכי הוא עצמו אינו עוסק בפעילות בלתי חוקית.

12.
סיכום ביניים של האמור לעיל מוליך אם כן לדיון במסגרת העובדתית הבאה:

התובע היה דייר מוגן בדירה בתקופה עובר לשנת 1993 ובכל אופן הנתבעת ראתה בו כדייר מוגן. הנתבע חתם על הסכם שכירות בלתי מוגנת בשנת 1993 לתקופה של שנה. הנתבע, לא נטש את הדירה במובנה של נטישה לצורך חוק הגנת הדייר אולם הוא לא שילם שכר דירה, לפחות בשנים האחרונות. מהו אם כן, בתסבוכת זו, מעמדו של הנתבע בדירה משנת 1993. אם הנתבע הוא דייר מוגן בנכס גם בתקופה זו סבורני, כי גם אם לא שילם דמי שכירות למרבית התקופה, כי אז זכאי הוא לסעד מן הצדק, זאת לאור נסיבותיו המיוחדות והעובדה שחפציו הושלכו מהדירה ויתכן שלולא נעשה כן יכול היה להציג קבלות בגין תשלום לתקופה שעד שנת 1998 או חלקה, (ויתכן שהמדובר בנזק ראייתי אותו גרמה התובעת) וכמובן לאור כושרו הלקוי.

ניתן לאמר כי הסכם השכירות משנת 1993 קבע מסגרת חדשה ושונה ליחסים שבין הצדדים דהיינו אם היו בין הצדדים יחסי דיירות מוגנת, יחסים אלה הופסקו ועברו לפסים של יחסים ע"פ ההסכם הבלתי מוגן משנת 1993. אחרת, מה טעם היה בהסכם משנת 1993. יתכן שהסכם זה נחתם בין הצדדים בנסיבות בהן אבדה לנתבע זכות הדיירות המוגנת, מסיבה זו או אחרת, הוא הסכים לכך, ובהתאם נחתם בין הצדדים הסכם זה. אולם, סיטואציה זו לא נטענה ע"י התובעת ולא בא כל הסבר מצד התובעת אשר יהא בו כדי להסביר כי יחסי הדיירות המוגנת תמו והחלה תקופה של דיירות בלתי מוגנת. התובעת, התעלמה כליל מהיחסים שהיו עד 1993 וכאמור, גם בשלב הסיכומים
נטען כי יתכן שהעד ציון ראה את הנתבע בדירה לא בשנת 91-1990 כפי שעולה מדבריו אלא בשנת 1993. דהיינו, התובעת, גם עתה, ולאחר שהוברר כי הנתבע מתגורר בדירה כדייר מוגן מזה עשרות שנים, עוצמת עיניה נוכח עובדות אלה ומבקשת להעמיד מחיצה בין התקופה שעד 1993 ובין התקופה שלאחר שנה זו ולא להתייחס כלל לעבר. כזכור, מלכתחילה הוגשה התביעה בסדר דין מקוצר והתובעת טענה בכתב התביעה הנ"ל כי הינה הבעלים של הבית, כי הנתבע שכר את הדירה ביום 1.1.93 בשכירות בלתי מוגנת, כי בתום תקופת שכירות חדל מלשלם שכ"ד והוא לא פינה את הדירה. הא - ותו לא. דהיינו, התובעת איננה טוענת כי יחסי הדיירות המוגנת תמו, באו אל סופם ואל קיצם מטעמים אלה ואחרים ועל כן, משתמו יחסים אלה, נחתם חוזה השכירות הבלתי מוגנת, אלא היא מבקשת כי הניתוח בנוגע ליחסים המשפטיים והעובדתיים בין הצדדים יתחיל מחוזה השכירות הבלתי מוגנת. לפיכך, ובשל חוסר הבהירות והתמיהות העולות סביב נסיבות הולדתו של החוזה משנת 1993, תהא משמעותו אשר תהא, נוכח משקלו המועט, לא ניתן לשלול את טענת הנתבע לפיה הוא מחזיק בדירה (גם) כדייר מוגן עד היום.

משכך, וכפי שפירטתי לעיל, ולאחר שטענת הנטישה נדחתה וטענת אי התשלום נדחתה חלקית, המדובר במקרה בו יש להעניק לנתבע סעד מן הצדק. לפיכך, הנתבע יפנה את הדירה וישיב את החזקה בה לתובעת אולם הוא יהא פטור מלעשות כן אם ישלם לתובעת בתוך עשרה חודשים מהיום סך של 5,000 ₪ וכן ישלם את כל דמי השכירות מיום 1.1.99 ועד היום.

13.
התביעה שכנגד:
הנתבע (התובע שכנגד) טוען כי בעקבות פסה"ד שניתן לסילוק ידו מן הדירה והליכי פינויו מן הדירה, שעה שלטענתו, שהה בבית החולים, הוצא כל רכושו מהדירה, נלקח ואבד. התובע מבקש פיצוי בגין רכושו שאבד, ומבסס את תביעתו על סעיף 135(א) לחוק הגנת הדייר אשר לשונו היא :
"א) ניתן

פסק דין
של פינוי על פי אחת העילות שבסעיף 131(7) עד (11), ואחרי ביצועו הוכח שפסק הדין הושג כטענות כוזבות או בהעלמת עובדות חשובות, רשאי בית המשפט לחייב את בעל הבית לשלם לדייר כל סכום שייראה לו כפיצוי בעד נזק או הפסד שנגרמו לדייר כתוצאה מפסק הדין.
(ב) כן רשאי בית המשפט לחייב את בעל הבית כאמור, אם תוך זמן סביר לא השתמש בעל הבית במושכר לצורך עצמו או לא החל בבניה, הכל לפי הענין, אלא אם נראה לבית המשפט שהדבר נגרם מסיבה שאינה תלויה בבעל הבית או מסיבה סבירה אחרת.

(ג) סעיף זה בא להוסיף על סמכות בית המשפט לבטל

פסק דין
שהושג במרמה, ולא לגרוע ממנה."
בענייננו, אין תחולה להוראה זו שכן פסק הדין לא ניתן על פי אחת העילות הנ"ל אלא נטען כי הדירה הושכרה בשכירות בלתי מוגנת בלא זיקה לחוק הגנת הדייר.
בנוסף, טוען הנתבע בבקשה לתיקון כתב התביעה שכנגד כי התובעת התרשלה כלפיו כאשר פינתה אותו מדירתו מכוח תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר, כאשר היא יודעת שהוא דייר מוגן, וזאת בניגוד לתק' 202(3) לתקנות סד"א. אולם, וגם אם טענתו האחרונה נכונה ועיקר, התובע לא הניח תשתית ראייתית מספקת, ולוא מינימלית, באשר לערכו של הרכוש ולנזקים אותם סבל. אין לפני כל הערכה, ולו כללית או הנתמכת בחוות דעת או בהערכה מקצועית או אחרת, באשר לשוויו של הרכוש, בתצהיר השני מפרט התובע רשימת רכוש. אולם לא ניתן להבין במה מדובר: 4 ארונות - איזה ארונות? באיזה גודל? "פריז'דר" (סעיף 4(6), איזה? מה תאריך ייצורו (חדש? ישן?), "כל התכולה שבארונות" - איזה תכולה? מה ערכה? מכאן, שאין אלא לדחות את התביעה שכנגד.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.


ניתן היום, י"ז באלול תשס"א (5 בספטמבר 2001), בהעדר הצדדים.


ר' כרמל
, שופט








א בית משפט שלום 16117/96 הכנסיה האתיופית בירושלים נ' משה נסים (פורסם ב-ֽ 05/09/2001)