פסקי דין על זהבה גולדברג | פסקי דין על שמעון בר מזל | פסקי דין על שלמה לביא |

7750/04 א     02/04/2009




א 7750/04 זהבה גולדברג נ' שמעון בר מזל, שלמה לביא




בעניין:


בתי המשפט
1

בית משפט השלום ירושלים
א
007750/04

בפני
:
כבוד השופט מֹשה ברֿֿעם
תאריך:
02/04/2009




זהבה גולדברג
בעניין:


ע"י ב"כ עו"ד
ברטנטל
התובעת


נ
ג
ד



1. שמעון בר מזל
ע"י ב"כ עו"ד אבנר סאלם

2. שלמה לביא
ע"י ב"כ עו"ד רובין




הנתבעים



פסק דין


א.
כללי:

תביעה לסילוק יד, מנכס מקרקעין, שחוק הגנת הדייר, להלן, חל עליו ובשל אי תשלום דמי שכירות ונטישת המושכר.


ב.
על העובדות הטענות וההליכים:

התובעת נמנית על היורשים החוקיים של פנחס ושרה שמש ז"ל וכמפורט בצו ירושה (נספח א'/1, א'/2, לכתב התביעה). עזבונם של הנפטרים, כולל דירת מגורים, הידועה כגוש 30091, מחצית מחלקה 99, הנמצאת ברחוב יקים 5, בירושלים (להלן: "הדירה") וכן מחסן, הנמצא בסמוך לדירה וניצב בנפרד ממנה (להלן: "המחסן") והכל, כעולה מנסח רישום, עדכני, של הזכויות במקרקעין ובכלל זה, של התובעת, אשר הוגש במהלך הדיון, לתיק בית המשפט. ביום 1/6/1971, התקשר המנוח, פנחס שמש (אביה של התובעת), עם אביהם המנוח,
של הנתבעים (להלן: "השוכר"), בהסכם שכירות (להלן: "ההסכם"), שחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב – 1972 (להלן: "החוק"), חל עליו. על פי הקבוע בהסכם, נמסרה הדירה, לחזקת השוכר, למטרת מגורים וכנגד דמי שכירות של 400 ל"י. כמו כן, נמסרה החזקה במחסן, לשימושו של השוכר, "לכל מטרה, חוץ ממגורים" וכנגד דמי שכירות נוספים, של 150 ל"י (מכאן ואילך, הדירה והמחסן – להלן: "המושכר"). על פי הנטען, נטש השוכר, את המושכר, מזה למעלה מ- 17 שנה וככל הידוע, עבר להתגורר עם ידועה בציבור, במקום אחר, לשם העביר את מרכז חייו. עוד נטען, כי השוכר לא שילם את דמי השכירות, בשיעורים ובמועדים שנקבעו
בהסכם ולפיכך, ננקטו, בעניינו, הליכים משפטיים, שלאחריהם, ניתן

פסק דין
, בת.א. 8774/96, בבית המשפט השלום בירושלים (כב' השופט צור), מיום 9/11/1997 (להלן: "פסק הדין") ועל פיו, נקבע, כי קמה כנגדו עילת פינוי, בשל נטישה. מפסק הדין עולה (סעיף 7 ב'), כי עובר לנטישת המושכר, התגוררו שם, אשת הנתבע (היא אימם המנוחה של הנתבעים) וילדיה (הנתבעים). בית המשפט לא מצא מקום, ליתן לשוכר סעד מן הצדק והורה על סילוק ידו מהמושכר. בשולי פסק הדין, חזר בית המשפט וקבע, כי במושכר מתגוררים הנתבעים ואימם המנוחה ופסק הדין איננו דן בשאלת זכויותיהם וככל שדרוש – מופנה פסק הדין, כנגד הנתבע, בלבד.

לטענת התובעת, הנתבעים מחזיקים במושכר, בניגוד להסכם, ללא תשלום דמי שכירות וקמה כנגדם עילת פינוי. יוער, כי בתחילה, הוגשה התובענה, כנגד הנתבע 1 וכנגד "טל איטום מבנים" – עסק שניהל הנתבע 2, במחסן, אשר על פי הנטען, הושכר לו, בשכירות משנה, על ידי הנתבע 1, בניגוד להסכם ואולם, בהמשך, תוקן כתב התביעה וצורף הנתבע 2, חלף שמו המסחרי של העסק שניהל, לכאורה, במחסן. בנסיבות אלו ונוכח הפרות ההסכם וקיומה של עילת פינוי, התבקש בית המשפט, להורות על סילוק ידם, של הנתבעים, מהמושכר.

בכתב הגנתם, טענו הנתבעים, בתמצית, כי הינם דיירים מוגנים במושכר, נוכח הקבוע בסעיף 22 לחוק, משאביהם, השוכר, זנח את אימם וניתק עימם את הקשר כליל ונוכח תשלום דמי השכירות, בכלל ובעיקר, בתקופת השכירות הרלוונטית לתובענה, דהיינו: ממועד מתן פסק הדין ואילך ועד בכלל (להלן: "תקופת השכירות המאוחרת") ובדרך של העברתם לעו"ד שמעון ראש, אשר שימש כבא כוחם של התובעים, בתביעת הפינוי שהוגשה, לסילוק ידו של השוכר, מהמושכר (נ/1). הנתבעים הוסיפו וטענו, כי הנתבע
1, היה מכור לסמים קשים, במשך שנים רבות ואף ריצה עונש מאסר, בבית הכלא ואולם, לאחר שחרורו, עבר טיפול גמילה ושיקום ומטעם זה, התבקש בית המשפט, שלא להעתר לתובענה. בהמשך, תוקן כתב הגנתו של הנתבע 1 ונוספה הטענה, למתן סעד מן הצדק. כמו כן, בהודעת התובעת מיום 25/3/2008, צורפו מרבית היורשים לתובענה.

הצדדים עשו את עדויותיהם הראשיות בתצהירים. בתצהיר עדותה הראשית, חזרה התובעת, על טענותיה, כפי שהובאו בכתב התביעה ובעניינו של הנתבע 1, הוסיפה, כי זה השכיר את המחסן, בניגוד להסכם ולא שילם את דמי השכירות, לתקופת השכירות המאוחרת ובשיעורים שפורטו (נספח ז' לתצהירה). כמו כן, טענה לביצוע שינויים פנימיים וחיצוניים, בדירה ושימוש בלתי חוקי במושכר, בשל צריכת סמים קשים. בעניינו של הנתבע 2, טענה, כי זה לא מתגורר, במושכר, שנים רבות ובבעלותו דירת מגורים אחרת, כמפורט בנסחי הרישום שצורפו (נספח ד') וחקירה שנערכה בעניינו (נספח ה'). מנגד, חזרו הנתבעים בתצהיריהם, על גרסתם, לפיה, שילמו את דמי השכירות, לעו"ד ראש וכמפורט בקבלות שצורפו וכפרו בטענת התובעת, לשינויים במושכר. בתמיכה לטענתם, לעניין מגוריהם במושכר, משך כל תקופת השכירות, הוגשו תצהירים של שכנים, המתגוררים בסמוך למושכר.

הדיון נקבע לשמיעת ראיות ולאחר חקירות עדי הצדדים, נקבע להגשת סיכומים ומשאלה הוגשו, הובא התיק בפני
י, למתן

פסק דין
, כדלקמן:


ג.
השאלות שבמחלוקת וההכרעה בתמצית:

מעיון בכתבי הטענות, הראיות שהובאו וסיכומי הצדדים, עולה, כי המחלוקת בין הצדדים, נסובה על סוגיית ההחזקה במושכר ובתוך כך, השאלות, האמיתיות, הדורשות ליבון והכרעה, עניינן, בשאלת זכותו הנגזרת, של הנתבע 2, לדיירות מוגנת, במושכר, מקום בו אין חולק, על היותו
של הנתבע 1, דייר מוגן. שאלה נוספת, העומדת לדיון, היא, האם השתכללה, עילת הפינוי, כנגד הנתבע 1, בשל אי תשלום דמי השכירות בתקופת השכירות המאוחרת ואם כן, האם עומדת לו, ההגנה, לסעד מן הצדק, על פי הקבוע בסעיף 132 לחוק. ודוק – בסיכומיה, זנחה התובעת, את טענותיה, בעניין שינויים פנימיים וחיצוניים, שנעשו לכאורה במושכר והתמקדה, בעניינו של הנתבע 1, בעילת פינוי, בשל אי תשלום דמי שכירות (ס' 26-10) ואי מתן סעד מן הצדק (ס' 58-54) ובעניינו של הנתבע 2, בטענה, לזניחת ועזיבת המושכר (ס' 48-27). זאת ועוד, נוכח מטרת השכירות, המותרת במחסן, "...לכל מטרה חוץ ממגורים", לא ברורה טענתה, בסיכומיה (ס' 53-49), לעניין השימוש בו, למטרת עסק, העומדת, לכאורה, בניגוד להסכם ודין טענתה, בעניין זה, להידחות ומכל מקום, לא נדרשה "השכרתו", לנתבע 2, בשל היותו, לכאורה, דייר במושכר. כמו כן, אין לקבל את הטענה, בסיכומיה (ס' 9.2), לעניין צריכת סמים קשים ושימוש בלתי חוקי במושכר, מחמת היותה סתמית ומשלא הובאה כל תשתית ראייתית ומקור משפטי, לביסוסה. עוד יצויין, כפי שיפורט להלן, כי, משהגעתי לכלל מסקנה, כי לנתבע 2, לא עומדת הזכות, לדיירות מוגנת במושכר, אינני נזקק, לטענות התובעת, בעניינו, בקשר לנטישת המושכר ו/או השימוש שנעשה בו, לצורכי עסק, הגם שיש בהן, במהותן, כדי לבסס את הטענה, להעדר זכותו, מלכתחילה, במושכר.

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והתרשמתי מעדותם של העדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי בעניין רכישת הזכות הנגזרת (משאין חולק, כי זו הוקנתה לנתבע 1, בהוראות הדין, להלן), לא עומדת, לנתבע 2, הזכות לדיירות מוגנת, במושכר, מהטעם, שעובר לפטירת אימו, היתה ברשותו דירה אחרת למגוריו, כקבוע בסיפא של סעיף 20(ב) לחוק והוראת סעיף 27(1), שם, בהתאמה.

יחד עם זאת והגם ששוכנעתי, כי הנתבע 1, הפר את ההסכם ולא שילם את דמי השכירות, לתקופת השכירות המאוחרת, בעיקר, לאחר מות אימו המנוחה (מועד בו רכש את זכותו הנגזרת, לדיירות מוגנת, במושכר - ואין לראות, בנסיון להעביר מקצת מהתשלומים ובסכומים חלקיים, לעו"ד ראש, משום קיום החיוב, לעשות כן, על פי החוק וההסכם), הנני סבור, כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנא, יש מקום, ליתן לו, סעד מן הצדק, בעניין הדירה, בלבד ובתנאים שיפורטו.

בטרם נדרש לבחינת הטענות עצמן, יש להקדים מספר מילים בעניין טענתו הדיונית של הנתבע 1, בסיכומיו (ס' 30-15), אליו הצטרף הנתבע 2, בסיכומיו (ס' 2) ולפיה, אין לתובעת "זכות עמידה", לצורך הגשת התובענה. על פי הנטען, התובעת בעלת 1/14 חלקים מהזכויות "בנכס" (1/7 מהמושכר). משלא ניתנה הסכמת יתר הבעלים ולמצער, מרביתם, לניהול ההליכים, אין מקום, להידרש לטענותיה ויש לדחות מטעם זה, את התביעה.
לטענה זו, אין בידי להסכים. במהלך הדיון, הודה הנתבע 2 (עמ' 21, ש' 5-4), כי התובעת מייצגת את כל בעלי הזכויות במושכר ומוסמכת, לקבל את דמי השכירות, מטעמם. זאת ועוד, לא נטען וממילא לא הוכח, כי דמי השכירות שולמו לגורם אחר, מטעם הבעלים (מלבד עו"ד ראש – שבעניינו, נקיים דיון נפרד) ולא נטען, כי על התובעת, לצרף את כל הבעלים של "הנכס" לתובענה, אלא את היורשים, בלבד (עמ' 6, ש' 22-18) ובהיותם הבעלים הרלוונטים של הזכויות במושכר (ס' 1 לסיכומי הנתבע 1) והמהווים מחצית מכלל הזכויות במקרקעין. לפיכך ומשהוברר כי בהודעת התובעת מיום 25/3/08, צורף ייפוי כוח מתאים, ממרבית היורשים (ראה גם הצהרת התובעת לפרוט', עמ' 6, ש' 10). די בכל אלה, כדי להכשיר את מעמדה, לניהול ההליכים, גם מטעמם (ראה: ס' 122(ב) לחוק הירושה, תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, אורי גורן – סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, עמ' 60) ונדמה, כי הנתבע 1, איננו חשוף באמת לתביעה נוספת וסיכון של ממש, בגין אותו עניין שנדון וככל שדרוש, ניתן בזאת היתר לניהול ההליכים, בשם כל היורשים (כקבוע בתקנה 29, לעיל) ומשכך, דין טענתו, להדחות. מכאן, לבירור הטענות המהותיות, לגופן.



















א בית משפט שלום 7750/04 זהבה גולדברג נ' שמעון בר מזל, שלמה לביא (פורסם ב-ֽ 02/04/2009)