פסקי דין על קלרה אלראי | פסקי דין על אלי אלרואי | פסקי דין על פדהצור חניתה

24250/06 א     22/04/2009




א 24250/06 קלרה אלראי, אלי אלרואי נ' פדהצור חניתה




בעניין:

23



בתי
-
המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
024250/06

לפני:
כב' השופטת חנה ינון

תאריך:
22.4.09



בעניין:
1. קלרה אלראי

2. אלי אלרואי
- (התביעה נדחתה)


ע"י ב"כ
עו"ד עידו פרישתא
התובעים


נ
ג
ד


פדהצור חניתה


ע"י ב"כ
עו"ד רון י' פינצי
הנתבעת

פסק דין

1.
זוהי תובענה על סך של 1,356,559 ₪ שעניינה דרישה להשבת כספים ששולמו לאחר ביטול הסכם שכירות שנחתם בין הצדדים.

רקע עובדתי

2.
הנתבעת הינה הבעלים של בית פרטי ברחוב הבנים 28 ברמת השרון, הידוע כחלקה 150/3 בגוש 6599.

(להלן:" הבית").

3.
התובעת מס' 1 שכרה את הבית מהתובעת בשנת 1996 והתגוררה בו עם בעלה, התובע מס' 2, עד ליום 29.6.06.

(להלן: "התובעת").

4.
התובע מס' 2 הינו בעלה של התובעת מס' 1 ושימש כערב להתחייבויותיה. תביעתו כנגד הנתבעת נדחתה מחמת חוסר יריבות, בדיון ביום 4.10.06 בפני
כבוד השופטת דליה מארק- הורנצי'ק.

5.
בחודש אוגוסט 1997 רכשה התובעת את הבית וחתמה על הסכם מכר עם הנתבעת.

6.
התובעת שילמה לנתבעת סך של כ-80% מן התמורה שהיה עליה לשלם בגין המכר, קרי, סך של 575,766 דולר, ויתרת חובה עמדה על סך של
134,234 דולר, ואז חדלה מלשלם.

7.
באותה העת, הודיעה הנתבעת לתובעת כי היא מבטלת את הסכם המכר לאחר, שלטענתה, התובעת הפרה הפרה יסודית את הסכם המכר ודרשה כי תפנה את הבית.

8.
לטענת התובעת, על הנתבעת להשיב לה סך של 2,606,559 ₪ כהשבה בעקבות ביטול הסכם המכר, לאחר קיזוז הסכומים שנפסקו לטובת הנתבעת בפסק הדין מיום 19.1.04 מפי כבוד השופט אליהו קידר, כפי שיפורט להלן.

9.
מנגד, גורסת הנתבעת כי החיובים הכספיים שהושתו על התובעת בפסק דינו של כבוד השופט אליהו קידר עולים על סכום ההשבה, ועל כן, על התובעת להשיב לה סך נוסף של 1,424,372 ₪.

11.
יצויין, כי הצדדים הגיעו להסדר דיוני, אשר אושר על ידי בדיון מיום 8.9.08, על פיו בית המשפט מתבקש לפסוק על יסוד כתבי הטענות, התצהירים, חוות הדעת וסיכומי הצדדים, בלא להיזקק להליך הוכחות בפני
.

טענות התובעת

12.
התובעת העידה בתצהירה כי שכרה את הבית מן הנתבעת בשנת 1996 והתגוררה בה עם בעלה וילדיה עד לסוף חודש יוני 2006.

13.
בחודש אוגוסט 1997 רכשה את הבית מן הנתבעת בהתאם להסכם מכר שנחתם בין הצדדים.

(ראה: נספח ב' לת/1; להלן: "ההסכם").

14.
לאחר ששילמה לנתבעת סך של 575,766 דולר בעבור הבית, ויתרת חובה עמד על סך של 134,234 דולר, ביטלה הנתבעת את הסכם המכר בטענה כי התובעת הפרה אותו הפרה יסודית.

15.
לגרסתה, סך של 1,400,000 ₪ הועבר ישירות לנתבעת מהבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ באמצעות הלוואה שלוותה מן הבנק, ונרשמה הערת אזהרה על הבית לטובת הבנק.

16.
סך התמורה ששילמה לנתבעת הועבר לידי בנק הפועלים לכיסוי חובותיה וחובות משפחתה.
17.
לדבריה, מיאנה היא להכיר בביטול הסכם המכר על ידי הנתבעת וטענה כי הנתבעת היא זו אשר הפרה את ההסכם.

18.
ביום 1.2.1999 הגישה הנתבעת תביעה לבית משפט השלום בתל אביב, בת.א. 19921/99, לפינוי ולסילוק ידה של התובעת ובעלה מן הבית בשל הפרת הסכם המכר, ואי תשלום דמי שכירות בסך של 2,300 דולר לחודש, בכפוף להסכם המכר.
בתביעתה דרשה פיצוי מוסכם בסך של 10,000 דולר מכוח הסכם השכירות וכן פיצוי מוסכם בסך של 200 דולר ליום בגין התקופה שמיום סיום השכירות ועד ליום הגשת התביעה.

(ראה: נספח ד' לתצהיר התובעת).

19.
ביום 19.1.2004 קיבל כבוד השופט אליהו קידר את התביעה וקבע כי הסכם המכר בוטל כדין והורה על סילוק ידם של התובעת ובעלה מן הבית.

20.
כן קבע, כי על התובעת לשלם לנתבעת סך של 42,550$, דמי שכירות מהמועד שבו חדלו לשלם את דמי השכירות ועד למועד הגשת התביעה לסילוק יד, דהיינו, סך של 314,079 ₪. עוד קבע כי סכום זה ינוכה מהסכום ששולם לנתבעת בגין הסכם המכר.

(להלן: "פסק הדין"; ראה: נספח ה' לתצהיר התובעת).

21.
על

פסק דין
זה הגישה התובעת ערעור לבית המשפט המחוזי אשר נדחה ביום 5.2.06, וקבע כי התובעת הפרה את הסכם המכר הפרה יסודית והנתבעת ביטלה ההסכם כדין.

22.
כן הגישה הנתבעת ערעור שכנגד בטענה כי בית המשפט לא פסק לה את הפיצוי המוסכם בסך 200$ ליום בהתאם להסכם המכר. ערעור זה נדחה אף הוא שכן, נקבע, כי אין יסוד לחייב את התובעת בפיצוי מעבר לדמי השכירות ולפיצוי המוסכם בסך 10,000$, בהתאם לפסק הדין מיום 19.1.04.


(ראה
:
נספח ח' לתצהיר התובעת).

23.
עוד הוסיפה כי מוכנה היתה לפנות את הבית מיד לאחר פסק הדין בתנאי כי יושב לה כספה בקיזוז הסכומים שחוייבה לשלם אותם בהתאם לפסק הדין.

24.
לעדותה, הנתבעת חישבה את הסכום אותו עליה להשיב לה בחישוב מוטעה והגיעה לתוצאה מעוותת לפיה התובעת היא זו שחייבת לה כסף.

25.
מסכום ההשבה אשר הגיע לה, לטענתה, עומד על סך של 3,124,956 ₪ ולא על סך של 3,044,760 ₪, כטענת הנתבעת.

26.
מסכום זה רשאית היתה הנתבעת לקזז את הכספים שהגיעו לה על פי פסק הדין, קרי, סך של 52,500$. סכום ההשבה, לאחר הקיזוז, עומד על 2,606,559 ₪.

27.
מתוך סכום ההשבה יש להשיב לבנק את דמי המשכנתא בגינה רשומה הערת אזהרה על הבית, כאשר החוב לבנק עומד על סך כ - 1,323,036 ₪. לדבריה, היה על הנתבעת לעשות כן זה מכבר, על מנת שתוכל לבטל את הערת האזהרה הרשומה לטובת הבנק.

28.
כן הגישה התובעת חוות דעת מטעמה לעניין דמי השכירות, של שמאית המקרקעין, הגב' רחל פרנקו, אשר הערכותיה הן כדלקמן:

" 7.1.
בגין התקופה מפברואר 1999- מרץ 2004:
בשנים 2000-1999 אומדן דמי השכירות בגבולות: 2,100$ לחודש.
בשנים 2002-2000 אומדן דמי השכירות בגבולות: 2,000$ לחודש.
בשנים 2004-2002 אומדן דמי השכירות בגבולות: 1,900$ לחודש.

7.2.
בגין התקופה מאפריל 2004 – יוני 2006:
סביר יהיה לאמוד את דמי השכירות השנתיים בגבולות: 1,800$ לחודש."

טענות הנתבעת

29.
מטעם הנתבעת העיד אחיה, מר דוד ימין, בתצהירו כי הינו מהנדס אזרחי במקצועו ועוסק בקבלנות בניין.

30.
לעדותו, בנה הוא את הבית דעסקינן עבור אחותו, בעזרת גיסיו, מר יוסף פיקסמן ומר גבריאל פדהצור ז"ל, וטיפל אישית בעניינים הקשורים לבית, לרבות המגעים עם התובעת.

31.
לדבריו, לנתבעת לא היו מגעים ישירים עם התובעת אלא בעלה המנוח ניהל עימם את הקשר.

32.
הנתבעת הינה הבעלים הרשומים של הבית והתובעת שכרה ממנה את הבית למטרת מגורים עם בן זוגה וילדיה לפי הסכם שכירות מיום 16.7.1996.

33.
לפי סעיף 3 להסכם נקבעה תקופת השכירות למשך שנה אחת, החל מיום 15.7.1996 ועד ליום 14.7.1997.

34.
ביום 21.7.1997 נחתם בין הצדדים הסכם מכר, לפיו הנתבעת התחייבה למכור את ביתה לתובעת תמורת סך של 710,000 $.

35.
בסעיף 2.4 להסכם נכתב כי התובעת מתחייבת לשלם חיוביה ולקיים את מלוא התחייבויותיה על פי הסכם השכירות וזאת עד למועד מסירת החזקה הפורמאלית בבית לידיה, ביום 31.10.1997.

36.
כן הוסכם בסעיף 3.2 סיפא להסכם כי הנתבעת זכאית לקבל דמי שכירות לפי הסכם השכירות עד אמצע התקופה שבין יום חתימת הסכם המכר לבין יום המסירה.

37.
לגרסתו, הפרה התובעת את הסכם המכר הפרות יסודיות, כדלקמן:

א.
התובעת חדלה לשלם דמי שכירות לנתבעת החל מיום 15.7.1997.

ב.
התובעת לא שילמה לנתבעת את מלוא התמורה המוסכמת לפי הסכם המכר, אלא סך של 575,244 דולר בלבד, במקום סך של 710,000 דולר.

(ראה: נספח א' לתצהיר מר ימין).

38.
הנתבעת נתנה אורכה לתובעת לשלם חיוביה אלה אך האחרונה לא עשתה כן. אשר על כן, ביום 23.11.1998 ביטלה הנתבעת את הסכם המכר ושלחה לתובעת הודעת ביטול.

(ראה: נספח ג' לתצהיר מר ימין).

39.
הנתבעת הגישה כנגד התובעת ובעלה תביעה לפינוי ולסילוק יד בבית משפט השלום בתל אביב, וכן תביעה כספית כנגד התובעת והערבים, בת.א. 19921/99 דלעיל.

40.
במסגרת תביעת הפינוי, הגישה הנתבעת בקשה להיתר פיצול סעדים בטענה כי לאחר שהתובעת תפנה את הבית ותחזירו לידיה, יתגבשו באופן סופי נזקי הנתבעת והפסדיה.

41.
כבוד השופט מאיר יפרח נעתר לבקשתה זו ביום 20.6.00.

(ראה: נספח ב' לתצהיר מר ימין).

42.
ביום 19.1.04 קבע כבוד השופט אליהו קידר בפסק דינו דלעיל, בין השאר, כדלקמן:

"הנתבעת מחזיקה את הנכס בפועל. הסכם המכר בוטל על ידי התובעת כדין, לאחר שהנתבעת לא מילאה אחר הוראותיו. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובעת דמי שכירות בגין החזקתה בבית.ב

המועד שבו חדלה הנתבעת לשלם לתובעת דמי שכירות הינו 15.7.97, לפיכך חייבת הנתבעת לשלם לתובעת דמי שכירות עד ליום הגשת התביעה 1/2/99. דמי השכירות עפ"י ההסכם הם 2,300 דולר. לפיכך סך כל סכום דמי השכירות עד להגשת התביעה - 18.5 חודשים הוא 42,550 דולר.

אי תשלום שכר הבית מהווה הפרה של ההסכם. הסכום שנקבע בהסכם בגין הפרה הוא 10,000 דולר.
עוד נתבע סך של 200 דולר ליום בגין איחור במסירת הבית בתום השכירות.
מאחר שאני מחייב את הנתבעים בתשלום דמי השכירות, אין מקום לחייבם בסכום נוסף, אשר הוא כפי 3 משכר הבית החודשי.
נתבעים 2,3 ו- 4 היו ערבים להסכם השכירות.ו

אשר על כן, מאחר והסכם המכר בוטל והסכם השכירות הופר על ידי הנתבעת, אני קובע כדלקמן:
א.
הנתבעים 1 ו- 2 יפנו את הבית.נ
ב.
הנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובעת בשקלים סך של 52,550 דולר, כערכם ביום הגשת התביעה, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
סכום זה ינוכה מהסכום ששולם לתובעת בגין הסכם המכר. "

43.
התובעת ערערה על פסק הדין לבית משפט המחוזי בתיק ע"א 1857/04,

והערעור נדחה ביום 5.2.2006, כאמור לעיל.

44.

כן הגישה התובעת בקשה למתן צו זמני המצהיר כי יש לה זכות עיכבון בבית כדי תשלום הסכומים המגיעים לה בעקבות ביטול הסכם המכר ובקשה להורות על עיכוב הליכי הפינוי, בש"א 10438/06, וזאת בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

45.
כבוד השופט יהודה זפט דחה בקשתם זו ביום 16.5.06. התובעת ערערה על החלטה זו לבית המשפט העליון, בתיק רע"א 4467/06, בפני
כבוד השופט אשר גרוניס, אשר דחה אף הוא טענתם זו.

(ראה: נספחים ג' ו- ד' לתצהיר מר ימין).

46.
לדבריו, התובעת ובעלה לא הביעו נכונות לפנות את הבית ובפועל פינו אותו רק ביום 29.6.06, סמוך למועד שנקבע לביצוע הפינוי על ידי לשכת ההוצאה לפועל.





:




.
.
.






א בית משפט שלום 24250/06 קלרה אלראי, אלי אלרואי נ' פדהצור חניתה (פורסם ב-ֽ 22/04/2009)