פסקי דין על אורי בר לב | פסקי דין על דני רוזין | פסקי דין על פנינה (לוינסון) רפופורט | פסקי דין על חברת אילדר |

1842/90 עא     16/10/1994




עא 1842/90 אורי בר לב, דני רוזין נ' פנינה (לוינסון) רפופורט, חברת אילדר בע"מ




(פ"ד מח (5) 221)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 1842/90
השופטים: כבוד השופט ת' אור
,
כבוד השופט י' קדמי
,
כבוד השופט ד' דורנר
המערערים: 1. אורי בר לב

2. דני רוזין

ע"י ב"כ עו"ד ר' בן-נתן
נ ג ד

המשיבות: 1. פנינה (לוינסון) רפופורט

2. חברת אילדר בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד מ' כספי

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הנשיא א' וינוגרד) מיום 4.3.90 בה"פ 623/77.
פ ס ק - ד י ן

השופטת ד' דורנר
: 1. בשנת 1977 הגישו המערערים תובענה בדרך המרצת-פתיחה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, נגד המשיבה 1 (להלן – המשיבה) – אלמנת שותפם לעיסקה של הקמת בית בתל-אביב, המנוח רפאל לוינסון (להלן – לוינסון) – וכן נגד חברת הבנייה אילדר בע"מ, שהייתה בבעלותו של לוינסון (להלן – אילדר).

2. חוזה השותפות, שגם אילדר הייתה צד לו, נקשר בשנת 1964. על פיו נמסר הניהול של הקמת הבית ללוינסון, והנכס מושא העיסקה נרשם על שם אילדר. זו החזיקה בו בנאמנות בעבור השותפים, על-פי חלקיהם בשותפות (לוינסון – 43 אחוזים; המערער 1 – 37 אחוזים; המערער 2 – 20 אחוזים).

בשנת 1969 נספה לוינסון במהלך שירות מילואים. המשיבה, שהייתה חסרת ניסיון בעסקים, קיבלה על עצמה – בהסכמת המערערים – להמשיך לנהל את הפרויקט. זמן קצר לאחר מות לוינסון נקלע הפרויקט לקשיי מימון. המערער 1 (על-פי תצהירו) סייע למשיבה בעצה, בהשגת הלוואה מבנק ובניהול משא ומתן עם נושים לוחצים. הוא עצמו גם הלווה לשותפות כספים. במאי 1970 נרשמה על הנכס משכנתא לטובת המשיבה, על סך 100,000 לירות, כביטחון לפירעון הלוואה שנתנה לשותפות מתוך כספים שקיבלה עקב מות בעלה מחברת ביטוח. על כך היא העידה בבית המשפט, וכך גם נרשם בשטר המשכנתא.

3. על-אף ההלוואות וסיועו של המערער 1 התעכבה הבנייה, ורק בשנת 1974 עלה בידי המשיבה למלא את כל התחייבויות השותפות כלפי הספקים מזה ורוכשי הדירות מזה, ולמסור לידי האחרונים דירות נקיות משיעבוד. במרץ 1974 הסירה המשיבה את המשכנתא, תמורת מניות ושיעבודים של אילדר ששוויים לא עלה על הקרן.

המערער 1 הסביר בתצהירו כי למערערים נגרמו הפסדים בגין קשיי המימון ועיכוב הבנייה. וכך הוא אמר:

"לקראת סוף שנת 1970, נתבקשתי ע"י המשיבה לסייע לעיסקה המשותפת שנתקלה בקשיים ובין היתר, להשיג הלואה בסך של -.30,000 ל"י לסילוק חובות לוחצים. נסיתי במסגרת הזמן המצומצם שעמד לרשותי לנהל מו"מ עם גופים שונים... חלקם – גורמים שהיו קשורים בעיסקה המשותפת. טפלתי בענינים לוחצים של נושים ותובעים שונים, ואף נטלתי חלק בהכנת משפטים שהיו תלויים ועומדים עם אילדר, במשך שנת 1971. כאמור, נתקלה העסקה המשותפת בקשיים ובעיכובים רבים במימושה ובביצועה, הן במהלך הבניה והן בביצוע ההתקשרויות עם רוכשים שונים ולמבקשים נגרמו בה הפסדים רבים. רק בתחילת שנת 1974 נסתיים השלב הסופי של העיסקה המשותפת בחסול התחיבויותיה כלפי רוכשי היחידות וגורמים אחרים שנהלו תביעות נגד אילדר... בנושאי העיסקה המשותפת...".

4. גם על-פי ספרי החשבון שנוהלו על-ידי רואה החשבון של אילדר, מועלם, הסתיימה העיסקה בהפסד. ואולם, חשבונות אלה לא היו מקובלים על המערערים, ובהמשך התצהיר הוסיף המערער 1 כי הוא "מאמין" שהעיסקה נשאה רווחים. המערערים תבעו אפוא מתן חשבונות מלאים ותשלום חלקם ברווחים.

המשיבה הגישה – על סמך חשבונות מועלם – סיכום חשבון בצירוף תצהיר, שעל פיו הפסידה השותפות בעיסקה. המערערים הצביעו על מספר טעויות בחשבון זה וביקשו לפסול אותו. הם, מצדם, הגישו חשבון שנערך על-ידי חשבונאי מטעמם, שהצביע על רווח.

5. בית המשפט המחוזי (הנשיא א' וינוגרד) מצא כי החשבון שהגישו המערערים הושתת על הנחות לא מוכחות. על-כן הוא דחה אותו. גם חשבון המשיבה היה חסר. הוא לא נערך על-פי הסטנדרטים המקובלים, ונתגלו בו מספר טעויות. לוינסון, שהוא לבדו התמצא בחשבונות השותפות, לא השאיר אחריו מערכת חשבונות מסודרת, והמשיבה, בתחילת דרכה, הייתה חסרת ניסיון עסקי. על-כן לא נמצאו אסמכתאות למספר חיובים וזיכויים, ואלה נכללו בחשבון על סמך דיווחיה. על-אף פגמים אלה החליטה הערכאה הראשונה – באין אלטרנטיבה טובה יותר, ובהסתמכה על עדות המשיבה שהייתה מהימנת עליה – לקבל את החשבון שהגישה המשיבה, בכפיפות לתיקון הטעויות. מסקנתה הייתה כי גם על-פי החשבון המתוקן הסתיימה העיסקה בהפסד. לפיכך נדחתה התביעה.

6. בערעור נהפכה הקערה על פיה. נפסק כי נטל ההוכחה בדבר נכונות החשבון מוטל על המשיבות. על-כן, משמצא בית המשפט המחוזי כי החשבון שהוגש לו היה פגום, היה עליו לחייב אותן להגיש חשבון מתוקן, שייערך על-ידי רואה-חשבון. פסק הדין בוטל אפוא, והדיון הוחזר לערכאה הראשונה כדי שזו תורה למשיבות להגיש חשבונות מלאים שייערכו על-ידי איש מקצוע, על יסוד ספרי החשבונות והאסמכתאות שבידי המשיבות. המשיבות מילאו הנחיה זו, והגישו דו"ח מאת רואה החשבון איסר ארדנבוים (להלן – חשבון ארדנבוים).

המערערים לא הגישו הפעם חשבון משלהם, ובחרו להשיג על חיובים ועל היעדר זיכויים ספציפיים. בפתח הדיון מסרה באת-כוחם, עו"ד הימן, כי היא מבקשת להוכיח טעויות בולטות כדי לפסול את חשבון ארדנבוים. ואולם לאחר חקירה נגדית נמרצת של רואה החשבון ארדנבוים, חזרה בה עורכת הדין וכתבה בסיכומיה, כי "לאור הזמן הרב שחלף ופיזור החומר החשבונאי, שום איש מקצוע לא יוכל לשחזר הנהלת ספרים חדשה ולהגיש לבית-המשפט תמונה אמיתית ונכונה יותר של העיסקה [מזו שטענה לה עו"ד הימן]". היא ביקשה אפוא כי בית המשפט יקבל את חשבון ארדנבוים בתיקונים המתחייבים מן ההשגות, שעל-פי חישובי עו"ד הימן יצביע אז על רווח בסך 311,975 לירות (נכון לדצמבר 1974), ויחייב את המשיבות בתשלום הסכום הנ"ל למערערים.

7. המערערים לא חלקו כי החיובים בחשבון שעליהם השיגו משקפים תשלום הוצאות מקופת השותפות. טענתם הייתה כי המשיבה נהגה בחוסר הגינות: הגם שתזרים המזומנים – כמפורט בספרי החשבונות – הספיק למימון הפרויקט, משכה המשיבה מכספי הפרויקט במשך 10 שנים כספים כהחזר הלוואה – שבגינה כאמור נרשמה משכנתא – שבה לא היה צורך, ושספק אם ניתנה. מכל מקום, ההלוואה הוחזרה כעבור ארבע שנים, כעולה מהפטר המשכנתא משנת 1974; המשיבה משכה כספים מקופת השותפות לחשבונה הפרטי; היא שילמה מכספי השותפות את הוצאות אילדר בעיסקאות אחרות; היא נטלה לעצמה דמי ניהול, הגם שעל-פי חוזה השותפות זכאי היה בעלה המנוח לתשלום דמי ניהול מתוך רווחי העיסקה.

8. בית המשפט המחוזי קבע כי משבחרה עו"ד הימן, לאחר לבטים ושינויי עמדה, להסתמך על חשבון ארדנבוים – בכפיפות לתיקוני ליקויים – הרי שהנטל להוכחת הליקויים עבר למערערים. לגוף העניין, חזר בית המשפט המחוזי ופסק – בהפנותו לנימוקי פסק הדין הראשון – כי המשיבה מהימנה עליו. הוא בחן את השגות המערערים אחת לאחת, ומצא רישום מוטעה בסך 63.50 לירות בלבד. כן קיבל, מן הספק, את הטענה כי זיכוי בסך 18,122 לירות בגין שכר דירה לא נכלל בחשבון ארדנבוים. הערכאה הראשונה סברה גם כי המשיבה, שלא הייתה צד לחוזה השותפות, זכאית לדמי ניהול. ואולם, למקרה שטעתה בעמדתה זו, ביטלה את החיוב בדמי ניהול, ומסקנתה הייתה כי גם אחרי תיקונים אלה הסתיימה העיסקה בהפסד.

9. להשגות האחרות, שהיו מושתתות על טענות עובדתיות, לא נמצאה תשתית ראייתית. הטענה בדבר תזרים מזומנים נדחתה לאור הרישומים בחשבונות מועלם, שכללו גם הוצאות שעו"ד היימן התעלמה מהן; מתן הלוואה לשותפות על-ידי המערער 1 תמשך בעדות המשיבה בדבר קשיי המימון והצורך במתן הלוואה על-ידיה; הטענות בדבר שימוש בכספי השותפות לצורך עיסקאות אחרות של אילדר הופרכו במסמכים המוכיחים כי הכספים הוצאו לצורך העיסקה המשותפת; הטענה בדבר העברת כספים לחשבון הפרטי התבססה על רישום בספרי החשבון של אילדר, שלא נגעו לעיסקה המשותפת אלא שיקפו את היחסים בין המשיבה לאילדר בעיסקאות אחרות. התביעה נדחתה אפוא בשנית, ועל המערערים הוטלו הוצאות משפט בסך 20,000 ₪.

מכאן הערעור.

10. המערערים בערעורם "שינו חזית". עתה הם מבקשים לפסול את חשבון ארדנבוים (שאותו, כאמור, ביקשו לקבל בערכאה הראשונה), לקבל את החשבון שערכה עו"ד היימן ולחייב את המשיבות על סמך חשבון זה (שנראה כי הפחיתו ממנו סכומים מסוימים שתבעו בערכאה הראשונה) בתשלום 289,585 לירות. לחלופין, מבקשים המערערים לבטל את פסק הדין ולהחזיר את הדיון שנית לבית המשפט המחוזי, למען ימנה רואה-חשבון שיערוך חשבון סופי. עוד מבקשים המערערים כי בית-משפט זה יקבל ראיות נוספות, והן: שטר המשכנתא ושטר ההפטר. מסמכים אלה היו אמנם לעיני בית המשפט, שהתבקש לקבלם לאחר תום הדיון, ובפסק-דינו הוא אף הזכיר אותם והבטיח לדון בהם בהמשך, אלא שלא עשה כן.

לגוף העניין טוענים המערערים את הטענות הבאות: נטל ההוכחה לא עבר למערערים, שכן הם לא הסכימו לנכונות חשבון ארדנבוים בכללו; לחלופין, חובת ההוכחה המוטלת על המשיבות מכוח יחסי הנאמנות משתרעת על כל פרטי החשבון, והיא אינה עוברת למערערים גם אם הם תקפו חיובים בודדים בלבד. נטל ההוכחה כי חיובים אלה הם נכונים מוטל על המשיבות, והן לא עמדו בנטל זה; השגות המערערים לא הופרכו, בית המשפט המחוזי טעה בקריאת הרישומים המתייחסים לתזרים המזומנים; הפטר המשכנתא מוכיח כי ההלוואה נפרעה תוך ארבע שנים בעוד שאין חולק כי השותפות חויבה בתשלום ריבית בגין חוב זה במשך 10 שנים. כן טענו המערערים כנגד גובה הוצאות המשפט.

11. נטל ההוכחה נקבע על-פי הדין המהותי. העיקרון הוא, כי על כל בעל דין להוכיח כי מתקיימות העובדות שביסוד הטענה המשפטית שעליה הוא מסתמך. על-כן, על התובע לשכנע כי מתקיימות העובדות המקימות על-פי הדין המהותי את עילת התביעה. ואולם, כאשר הדין המהותי קובע הגנות כגון טענת "פרעתי", או חזקות משכנעות (persuasive presumption) כגון כשרות צוואה, נושא הנתבע בנטל השכנוע כי מתקיימות העובדות המקימות את ההגנה, או הסותרות את החזקה. ראו: ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, בעמ' 1004-1005; ע"א 641/66 צ' א' שפיר ואח' נ' קליבנסקי ואח', פ"ד כא (2) 358, בעמ' 364; ע"א 766/79 מגני (מרני) ואח' נ' האפוטרופוס הכללי ואח', פ"ד לה (4) 490, בעמ' 493.

12. בענייננו, ביקשו המערערים בתובענתם שני סעדים: מתן חשבונות, ותשלום רווח המסתכם, על-פי טענותיהם בערעור, בסך 289,585 לירות.

אדון בשני סעדים אלה על-פי סדרם.

מתן חשבונות

13. לעניין מתן החשבונות, מטיל המשפט המהותי חובה זו על השותף המנהל את החשבונות, החייב ביחסי נאמנות כלפי שותפיו. וכך נאמר בסעיף 29 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975:

"חובתם של שותפים היא לנהל את עסקי השותפות לתועלת המשותפת, להיות ישרים ונאמנים איש עם רעהו ולמסור לכל שותף או לבא-כוחו חשבונות נכונים ומידע שלם בכל ענין הנוגע לשותפות".

ראו גם: ע"א 127/83 בר-לב ואח' נ' לוינזון ואח', פ"ד מ (3) 249, בעמ' 254; thompson's trustee v. heaton [1974] 1 all e.r. 1239 (ch.), at 1249; floydd v. cheney [1970] 1 all e.r. 446 (ch.), at 450; cassels v. stewart [1880-81) 6 app. cas. 64, at 79; n. lindley, on the law of partnership (london, 16th. ed., by r.c. i' anson banks, 1990)

על השותף המנהל את החשבונות לשכנע אפוא כי החשבונות שהגיש הם נכונים, אף אם הוא הנתבע במשפט (ע"א 85/83 בניאל נ' תמ"י מכון למחקר ולפיתוח בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד מב (3) 606, בעמ' 615). עם זאת, השותף החייב בהגשת החשבון פטור מנטל זה מקום שבו התובע אישר את החשבון. הלכת החשבון המאושר (settled account), שמקורה במשפט האנגלי המקובל, אומצה בע"א 87/49 צ' לוין נ' ח' לוין, פד ה 921, בעמ' 943. ראו גם ע"א 127/83 בר-לב ואח' נ' לוינזון ואח', פ"ד מ (3) 249, בעמ' 255. וכך סיכם פרופ' pettit הלכה זו:

"the plea of settled accounts... is a defence to an action for account. it is a plea that the account between the parties has been agreed… and consequently cannot be gone into again... the normal effect of a plea of settled accounts is thus to prevent the accounts being reconsidered. exceptionally, settled accounts may be reopened on the ground of fraud or mistake, the effect of which is that the whole accounts may be reconsidered or new accounts taken.

alternatively the court may merely grant the plaintiff liberty to surcharge and falsify. the main factors which are taken into account by the court in deciding what order it should make are whether the claim is based on fraud or only mistake, and whether there is any fiduciary relationship between the parties. the number and amount of the errors is also material and the time that has elapsed since the accounts were settled" (p. h. pettit, equity and the law of trusts (london, 6th ed., 1989) 583).

האישור האמור חייב להתייחס לכל פרטי החשבון, ולמצער, ליתרה anglo-american asphalt co. v. russell & co. [1945] 2 all e.r. 324 (ch.), at 331)).

כאמור, פתיחת חשבון מאושר מותרת רק במקרה של תרמית או של טעות חמורה, הבאות לביטוי בזיכויים חסרים ובחיובים יתרים. ככלל, במקרה של תרמית נפתח החשבון כולו, ואילו במקרה של טעות מתוקן החשבון בדרך מחיקה (falsifying) או חיוב (surcharging). עם זאת, השאלה אם לפתוח את החשבון כולו או לתקנו נתונה לשיקול-דעת בית המשפט, ובמקום שבין הצדדים קיימים יחסי אמון, ייטה בית המשפט להרשות פתיחת החשבון אם התובע יבקש זאת (כמובן, אם יוכיח טעויות) (in re webb. lambert v. still [1894] 1 ch. 73 (c.a.), at 84.

14. במקרה דנן, החשבון שהגישו המשיבות לא נכנס לגדר "חשבון מאושר", כפי שסבר בית המשפט המחוזי, שכן המערערים מעולם לא אישרו את יתרת החובה, אלא טענו לרווח. בנסיבות אלה, נטל ההוכחות בדבר נכונות החשבון היה על המשיבות.

ספרי החשבונות שעל פיהם נערך חשבון ארדנבוים לא היו שלמים, והפרטים החסרים נמסרו לרואה החשבון על-ידי המשיבה, שאף אישרה את נכונותם בעדותה בבית המשפט. ואולם חסר זה, שנוצר בשל נסיבות אובייקטיביות ואשר הושלם כאמור בעדות המשיבה, אינו כשלעצמו עילה לפסילת החשבונות. ראו פסק הדין של בית המשפט העליון באריזונה parrish v. camphuysen 488 p. 2d 657 (1971), at 660..
15. כאמור, בית המשפט המחוזי מצא כי חשבון ארדנבוים הוא אמין. על כל פנים, הסעד שזכאי לו התובע בתביעה למתן חשבונות כנגד נתבע שהחשבון שהגיש אינו אמין הוא כפייתו של הנתבע להגיש חשבון נכון, ולצורך כך רשאי בית המשפט למנות רואה-חשבון מטעמו (ע"א 89/49 פופקו נ' חמדי, פ"ד ה 242, בעמ' 249; ע"א 62/59 ורשביאק נ' א' פנתי ואח', פ"ד יד 1182, בעמ' 1183). כאמור, המערערים לא ביקשו בערכאה הראשונה מינוי רואה-חשבון, ואף הסבירו כי אין תועלת במינוי כזה. אמנם בערעור הם עתרו לפסילת חשבון ארדנבוים כולו ולמינוי רואה-חשבון שיערוך את החשבון מחדש. ואולם כידוע, ככלל, אין לטעון בערעור טענה שלא נטענה בערכאה הראשונה (ראו י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 722). בענייננו, אין עילה לסטות מכלל זה.

התביעה הכספית

16. לעומת זאת, בתביעה כספית בין שותפים לא נקבעה חזקה שבחוק לטובת השותף הזכאי לקבל את החשבון. בעניין זה חל הדין הכללי, ועל התובע מוטל – כבכל תביעה כספית – לשכנע את בית המשפט כי נתקיימו העובדות המהוות את עילת התביעה, דהיינו: קיומה של שותפות המזכה בחלוקת רווחים וקיומו של רווח. השוו layne glass company v. parker 340 s. w. 2d. 363 (1960), at 364. עם זאת, הואיל והעובדות הנדרשות להוכחת רווח הן בידיעתו המיוחדת של השותף האחראי לניהול החשבון, כמות הראיות שתידרש מן התובע היא פחותה. כלל זה - שמקורו במשפט האנגלי המקובל – הוסבר בספרו של cross , המצטט את blatch v. archer (1774) 1 cowp 53, at 65:

"...a party's knowledge of essential facts may lessen the amount of evidence r







עא בית המשפט העליון 1842/90 אורי בר לב, דני רוזין נ' פנינה (לוינסון) רפופורט, חברת אילדר בע"מ, [ פ"ד: מח 5 221 ] (פורסם ב-ֽ 16/10/1994)