פסקי דין על עו"ד יובל שטנדל | פסקי דין על חברת בזק בינלאומי | פסקי דין על אורי יוגב | פסקי דין על משה הבא |

458/06 עא     06/05/2009




עא 458/06 עו"ד יובל שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ, אורי יוגב, משה הבא




בבית המשפט העליון

ע"א 458/06

בפני
:
כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופט י' דנציגר
המערער:
עו"ד יובל שטנדל



נ ג ד

המשיבים:
1. חברת בזק בינלאומי בע"מ
2. אורי יוגב
3. משה הבא


ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 22.11.05 בת.א. 3273/97 שניתן על ידי כבוד השופטת רחל ברקאי

תאריך הישיבה:
י"א בניסן התשס"ח (16.4.2008)

בשם המערער:
בעצמו

בשם המשיבים:
עו"ד אבי וינרוט
, עו"ד אריאל דינובצקי



פסק-דין

השופט ס' ג'ובראן
:


בפני
נו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (תיק 3273/97) מיום 22.11.2005, אשר דחה את בקשתו של המערער, עו"ד שטנדל, לאשר תביעתו כתובענה ייצוגית כנגד המשיבים, חברת בזק בינלאומי בע"מ
ושניים ממנהליה.

רקע עובדתי

ראשיתה של הפרשה שבפני
נו היא בבקשה שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשמם של בני הזוג הלוי, לאשר את התביעה כתובענה ייצוגית. התביעה התבססה על טענתם של המערער ובני הזוג, כי לקראת פתיחת שוק השיחות הבינלאומיות לתחרות, יצאה המשיבה 1 (להלן: בזק בינלאומי) במסע פרסום נרחב, החל מחודש ספטמבר 1996, בו ציינה כי תעריפיה זולים וכי עלות השיחות הבינלאומיות באמצעותה היא נמוכה. עוד נטען, כי בחודש יולי 1997, בסמוך לפתיחת השוק ולכניסת גורמים נוספים לתחרות, פרסמה בזק בינלאומי פרסומים נוספים שהפעם ציינה בהם כי מחיריה זולים וכדאיים ביותר, כל זאת תוך שהיא משמיטה את העובדה כי כדי ליהנות מהתעריפים הנמוכים, הלקוח צריך להירשם כמנוי, אחרת ייגבו תעריפים הגבוהים מאלה של החברות המתחרות.

בימים 9.11.1997 ו-10.11.1997, פורסם בכלי התקשורת כי הממונה על ההגבלים העסקיים במשרד המסחר והתעשייה (כיום משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה) קבע שבזק בינלאומי ניצלה לרעה את מעמדה בשוק השיחות הבינלאומיות ונקטה מדיניות מכוונת שבאה להטעות את הציבור בקשר לעלות השירותים שהיא מספקת.

יומיים לאחר מכן, ביום 12.11.1997, הגיש המערער את התביעה ואת הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית (תיק 3273/97). התביעה התמקדה בשני פרקי זמן: האחד, עובר לפתיחת שוק השיחות הבינלאומיות בפני
חברות אחרות בין הימים 1.9.1996 ו-2.7.1997 (להלן: התקופה הראשונה) והשני, לאחר פתיחת השוק לתחרות בין הימים 3.7.1997 ו-12.11.1997 (להלן: התקופה השנייה). יש לציין, כי הוכח שהמערער השתמש בשירותי בזק בינלאומי בתקופה השנייה, בימים 3.7.1997–5.7.1997 (להלן: התקופה הרלוונטית) ועל פרק זמן זה נסב הדיון לגביו.

יצוין, כי תחילה הועלתה בידי המשיבים טענה של חוסר סמכות מקומית. אולם, לאחר בקשת המערער להוסיף את עצמו ואת אשתו כצד להליך, שכן הם מתגוררים בבאר-שבע ולטענתו מתקיימת עילת תביעה בעניינם, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה ויתרו המשיבים על טענת חוסר הסמכות המקומית. יחד עם זאת, שאלת צירופם של המערער ורעייתו נותרה פתוחה, ובית המשפט המחוזי החליט כי היא תוכרע במסגרת הדיון בבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית.

בהחלטתו מיום 19.6.2001, דחה בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט א' לרון המנוח) את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית (להלן: החלטת הדחייה הראשונה). תחילה דן בית המשפט בשאלת התאמת בני הזוג הלוי להיות התובעים הייצוגיים וכן בשאלת צירופם של המערער ורעייתו. בנוגע לבני הזוג, קבע בית המשפט כי הם אינם מתאימים לייצג את קבוצת התובעים, שכן מלבד שיחת טלפון קצרה ביותר שערכה האישה בתקופה הראשונה, בני הזוג הלוי לא השתמשו בשירותיה של בזק בינלאומי בתקופה הנטענת.

גם באשר לרעייתו של המערער, התברר כי היא כלל לא ערכה שיחות טלפון בינלאומיות בתקופה הראשונה, וכי בתקופה השנייה נערכו שתי שיחות, האחת נוכח טעות בחיוג במספר, והשנייה לאחר שהיא נרשמה כמנויה בבזק בינלאומי ועל כן לא מתקיימת לגביה הטעייה. על כן, אף רעייתו של המערער נמצאה כתובעת לא מתאימה.

באשר למערער, מצא בית המשפט כי הוא מתאים להיות התובע הייצוגי, שכן הוא קיים מספר שיחות טלפון בינלאומיות במהלך שלשה ימים רצופים בתקופה הרלוונטית, באמצעות בזק בינלאומי ולכן קמה לו תביעה אישית בעניין זה. לדבריו, שנתמכו בתדפיסי שיחות הטלפון שלו, הפסיק לשוחח באמצעות בזק בינלאומי מיד לאחר שנודע לו על ההטעיה.

כמו כן, אישר בית המשפט את הטענות הבאות: המספר הגדול של הצרכנים שעשו שימוש בשירותי בזק בינלאומי, מצדיק הגשת תביעה ייצוגית; התביעה תהפוך לכדאית רק במידה והתובעים יצורפו לתובענה ייצוגית, בשל עלות היתר הקטנה של השיחות שבוצעו על ידי צרכנים פרטיים בעקבות ההטעיה; בתביעות נשוא הדיון, מתעוררות שאלות משותפות של חוק ושל עובדה; הבקשה הוגשה בתום לב; המערער עמד בדרישות הצגת התשתית הראייתית והוכחת סיכויי ההצלחה בתביעה, על פי הסטנדרט המקובל בתובענות ייצוגיות; ולבסוף, מצא בית המשפט כי קיים קשר סיבתי בין הפרסומים של בזק בינלאומי לדרך התנהגותו.

ואולם, חרף קביעות אלה, החליט בית המשפט כי אין מקום לאשר את הגשת התביעה הייצוגית על ידי המערער ממספר נימוקים. הנימוק הראשון הסתמך על עמדתו של פרופ' גולדשטיין (במאמרו:s. goldstein, class action in israel, 13 int. cong. comp. law (1990) 45, 65), לפיה המטרה העיקרית של מכשיר התביעה הייצוגית אינה פיצוי, אלא הבטחת ציות לנורמות חוקיות ואכיפת החוק. במקרה זה, אין סיבה לאשר הבקשה, מאחר ופרסום דו"ח הממונה על הגבלים עסקיים ופרסום דבר ההטעיה בכלי התקשורת מנע את המשך ההטעיה ומטרת אכיפת החוק הושגה. הנימוק השני היה הרישול בהגשתה, שכן ההליך נפתח על ידי מבקשים לא מתאימים וללא בדיקה של הבסיס העובדתי לבקשה על ידם. הנימוק השלישי לדחיית הבקשה היה כי השימוש בשירותה של בזק בינלאומי נובע משיקול אינדיווידואלי, ולכן לא די בקביעת קיומה של הטעיה בפרסום, כדי לפסוק פיצויים לתובעים. על כל אחד מן התובעים יהיה להוכיח קשר סיבתי בין אותה הטעיה לבין השיחות שביצע. לאור משקלם המצטבר של שלושת הטעמים, דחה כאמור בית המשפט את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית, אולם בחר שלא לחייב את המערער בהוצאות, "בשים לב למהות ההטעיה ולעזות המצח שבה נעשתה".

על החלטה זו הוגש ערעור בפני
בית משפט זה (ע"א 7346/01) בטענה כי פסק הדין בבקשה ניתן בטרם הייתה למערער אפשרות להציג את טענותיו בבקשה לאשר את התובענה כייצוגית.

בית המשפט (כבוד השופטים ת' אור, א' א' לוי וא' חיות) קיבל את הערעור בהסכמת הצדדים, והורה על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי לדיון לגוף העניין, לאחר השלב שבו הוחלט על צירוף המערער כתובע נוסף.

בית המשפט המחוזי

בפסק דינו מיום 22.11.2005, דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' ברקאי) את הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית (להלן: החלטת הדחייה השנייה), זאת לאחר שלמד מקרוב את טענות הצדדים, אימץ את נימוקיו של בית המשפט המחוזי בהחלטת הדחייה הראשונה ככל שיש בהם לדחות את הבקשה לאישור ואף הוסיף על כך טעמים חדשים. כמו כן, חלק בית המשפט על מספר קביעות בהחלטת הדחייה הראשונה, אשר מטות את הכף לטובת האישור.

ראשית, קיבל בית המשפט בניגוד להחלטת הדחייה הראשונה, את הטענה שגם עילת התביעה של המערער עצמו לא הוכחה. זאת מפני שלאחר ביצוע השיחות באמצעות בזק בינלאומי בתקופה הרלוונטית, עם היוודע לו דבר ההטעיה, המערער אמנם עבר להשתמש בשירותי החברות המתחרות, אך זמן קצר לאחר מכן, ביום 15.7.1997 הצטרף כמנוי לבזק בינלאומי והשתמש בשירותיה. שנית, קבע בית המשפט כי המערער קיבל זיכוי על השיחות שביצע בשלושת הימים בתקופה הרלוונטית. ושלישית, צוין כי המערער לא הוכיח את הקשר הסיבתי בין הפרסום המטעה לשימוש בשירותיה של בזק בינלאומי ולנזק שנגרם לו. לבסוף, מצא בית המשפט לנכון להדגיש את הדרך המרושלת שבה הוגש ההליך ואת החשש שעולה כתוצאה מכך כי מעורבים שיקולים זרים בהגשת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

מכאן הערעור בפני
נו.

טענות הצדדים

בפי המערער מספר טענות. ראשית, סובר הוא כי הלכה למעשה נשללה פעם נוספת זכות הטיעון שלו, שכן אימוץ המסקנות שנקבעו בהחלטת הדחייה הראשונה באופן כה גורף על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטת הדחייה השנייה, מבלי לבחון אותן כלל ובהיעדר הנמקה ממשית, משחזר את אותו הפגם ומשבש לחלוטין הן את הנחיית בית המשפט העליון עת שהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לשם קיום דיון לגופו של עניין, והן את ההיגיון שבבסיס החלטת הדחייה הראשונה. לדידו של המערער, הסכים בעצם בית המשפט בהחלטת הדחייה הראשונה כי מולאו כל התנאים הנדרשים לשם אישור התובענה כייצוגית ודחה אותה מטעמים טכניים בלבד.

הטענה השניה, עניינה בנתונים נוספים המצדיקים את אישורה של התביעה הייצוגית לנוכח חומרת המעשים של בזק בינלאומי, לרבות קביעת הממונה על ההגבלים העסקיים כי חברת בזק בינלאומי ניצלה את מעמדה בשוק לרעה באשר למחירים אותם היא מספקת והטעתה את הציבור. דו"ח הממונה מהווה ראיה לכאורה לנקבע בו בכל הליך משפטי, לפי סעיף 43(א)(ה) לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 (להלן: חוק ההגבלים העסקיים). במצב דברים זה, כאשר כבר הוכחה עילת התביעה כנגד המשיבים, אישור התובענה הייצוגית הוא הכרחי. מתן משקל לנימוקים אחרים, בעד דחיית הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, סותר לשיטת המערער את סעיף 43(א)(ה) וכן את רוח מוסד התביעה הייצוגית. מעשים אלה אף זכו לדבריו לגינוי, הן בהחלטת הדחייה הראשונה והן בשנייה.

כמו כן, משיג המערער על נימוקיו של בית המשפט בהחלטת הדחייה השנייה, ביניהם כאלה שאומצו מהחלטת הדחייה הראשונה. תחילה טוען המערער כי אין בעובדה שההטעיה חדלה מלהתקיים כדי להביא לדחיית הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. הדבר נותן תמריץ חיובי לכל אותן חברות פוטנציאליות לרמות אנשים ולהטעותם, ליהנות מהרווח ולאחר מכן להפסיק את ההטעיה ללא כל חשש מהגשת תביעה נגדן. העוול שכבר נגרם לצרכנים לא תוקן ובכך נחלש מאוד אלמנט ההרתעה שנמנה לשיטתו של המערער, בין הרציונלים העומדים מאחורי מוסד התובענות הייצוגיות.

מלבד זאת, מלין המערער על קביעתו של בית המשפט בעניין אופן הגשת הבקשה, קרי הגשת הבקשה המקורית על ידי מבקשים שלא הוטעו, אי ההקפדה על כללי הסמכות המקומית והבקשה לצרף את רעיית המערער בטרם בדיקה מספקת. אף אם נכונה היא, לדבריו אין זה משנה לעניין אישור התביעה הייצוגית או דחייתה, שכן לא מדובר בפגמים מהותיים, על אחת כמה וכמה במקרה זה, כאשר הם הוסדרו לאחר מכן.

לשיטת המערער, אין לקבל גם את הקביעה שאישור התובענה כייצוגית אינה הדרך היעילה ביותר לניהול ההליך מאחר והוא לא ימנע דיון נפרד בתביעות הפרטיות של התובעים השונים. הסיבה לכך היא שהתובענה הייצוגית מקלה מטבעה על הצרכן בסוגיות היסוד ומותירה את בירור הנושא הפרטי להליך פשוט יותר. במקרה דנן, ניתן לדעת המערער לקבוע בנקל את שיעור הנזק בהסתמך על נתונים הנמצאים בידי בזק בינלאומי. ובאשר לדרישת הקשר הסיבתי – יש לכל הפחות לקבוע כי קיימת חזקה מוחלטת בדבר הקשר הסיבתי בין ההטעיה לנזק, בשל הפער המשמעותי בין המחיר הנמוך של בזק בינלאומי כפי שפורסם, לבין החברות המתחרות – פער שוודאי משך לקוחות להשתמש דווקא בשירותיה של בזק בינלאומי.

זאת ועוד, מלין המערער על קביעת בית המשפט המחוזי בהחלטת הדחייה השנייה, כי הוא קיבל זיכוי בגין שיחות הטלפון שערך בתקופה הרלוונטית, בין התאריכים 3.7.1997 ו-5.7.1997. לטענתו, הזיכוי שהתקבל מבזק בינלאומי היה בגין שיחה מיום 15.7.1997, והדבר עולה גם מסיכומי בזק בינלאומי בדיון בבית המשפט המחוזי.

לבסוף, המערער מבקש להסתמך על החלטת הדחייה הראשונה, בה מאשר בית המשפט את קיומו של קשר סיבתי בין הפרסום להטעיית המערער ומעמת את הדברים עם דברי בית המשפט המחוזי בהחלטת הדחייה השנייה, בה נקבע כי קשר כזה לא הוכח.

מנגד מתייחסים המשיבים תחילה, לפגמים שנפלו באופן התנהלות ההליך בידי המערער. כך מציינים הם את צירופם של בני הזוג הלוי ורעייתו של המערער אשר כלל לא הוטעו על ידי בזק בינלאומי; את העובדה כי המערער עצמו (או אשתו כנטען) ערך שיחות טלפון דרך בזק בינלאומי אף לאחר שידע על ההטעיה לכאורה ואף נרשם כמנוי אצלה בגין שירות השיחות לחו"ל; העובדה כי המערער קיבל החזר כספי בגין שיחות שערך ועל כן הוא תובע בגין נזק שכלל לא נגרם לו; והעובדה שהמערער כלל לא צירף לתביעתו, פרסום מטעה כזה או אחר בגינו הוא טען שהוטעה בידי המשיבים. מכל אלו עולה במובהק, לדידם של המשיבים, כי לפנינו "מנהל הליכים טורדני" כלשונו של כבוד הרשם י' מרזל בבשג"ץ 4748/06 שקד נ' תפוחי (לא פורסם, 2.8.2006).

לגופו של עניין, טוענים המשיבים כי באשר לטענתו הראשונה של המערער לפיה הוא לא נשמע על ידי בית המשפט המחוזי, הרי שהצדדים פרשו בפני
בית המשפט המחוזי את נימוקיהם בסיכומים כתובים בהתאם להסכמה הדיונית אליה הגיעו. רק לאחר קריאת נימוקי הצדדים נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו וכמובן הסתמך על סיכומים אלה. על כן, אין כל ממש בטענה זו.

באשר לטענת המערער לעניין חומרת מעשי ההטעיה של חברת בזק בינלאומי, טוענים המשיבים כי נימוק זה אינו ממין העניין, שכן השאלה היחידה העומדת בפני
בית המשפט בבואו להכריע האם יש לאשר תובענה ייצוגית היא האם התובענה עומדת בתנאים הקבועים בחוק. עוד מוסיפים המשיבים כי טענת המערער מסתמכת בעיקר על קביעת הממונה על ההגבלים העסקיים, אולם ממילא לא ניתן להסתמך על קביעה זו שכן היא הוצאה בלא שניתנה לבזק בינלאומי האפשרות להשמיע את טענותיה.

עוד טוענים המשיבים כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי המערער נעדר עילה אישית בגין הגשת תביעה זו, שכן הוכח כי הוא יכול היה להוות תובע ייצוגי אך בתקופה השנייה, וגם לגבי תקופה זו אין קיימת לו עילה, מאחר והוא עצמו נרשם כמנוי בבזק בינלאומי ואף קיבל החזר כספי על שיחות שביצע באמצעותה. כמו כן, קביעתו של הממונה על הגבלים עסקיים יכולה לכל היותר להביא לכדי מסקנה כי הפרסומות עלולות להטעות, אולם אין היא יכולה להוכיח את ההטעיה בפועל של המערער. לבסוף, מדגישים המשיבים כי אף אם טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי המערער קיבל זיכוי בגין אותם שלושה ימים בתקופה הרלוונטית, הרי שמסקנת בית המשפט ניצבת איתנה. על פי הקביעה בהחלטת הדחייה השנייה, המערער נכשל בהוכחת הקשר הסיבתי שבין הפרסום המוטעה לבין התנהגותו והנזק.

לבסוף, טוענים המשיבים כי ניהול התביעה דנן כתובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה או ההוגנת ביותר, זאת מאחר ואף אם תתקבל התובענה הייצוגית לגופה, הציבור לא יוכל להפיק מכך כל תועלת, שכן בהעדר שאלות משותפות יהיה על בית המשפט המחוזי להמשיך בניהול עשרות אלפי הליכים פרטניים ומורכבים שבהם יידרש כל חבר מחברי הקבוצה להוכיח כי נחשף לפרסום, הוטעה ונגרם לו נזק בגינו.

בתשובתו לסיכומי טיעוניהם של המשיבים שלל המערער את טענת המשיבים כי לא ניתנה להם האפשרות לטעון כנגד קביעת הממונה על ההגבלים העסקיים. המערער טוען כי הדיון שהתקיים בזמנו בבית הדין להגבלים עסקיים הופסק על פי בקשתם הם, תוך שהם מושכים את עתירתם ימים ספורים לפני שנחקרו על תצהיריהם.

לאחר הדברים האלה, נוכח כניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות), התבקשו הצדדים להגיש את עמדתם בשאלת השפעת החוק החדש על ההליך שבפני
נו.

בהודעתו מיום 4.6.2007 ביקש המערער להראות כי חוק תובענות ייצוגיות מרחיב את השימוש במכשיר התובענה הייצוגית במקרים הראויים ולדעתו לנוכח הנסיבות שפורטו בטענותיו, המקרה שבפני
נו עונה על הקריטריון. לשיטת המערער, סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, היוצר מנגנון של החלפת התובע המייצג וסעיפים אחרים, מצביעים על מגמה המעניקה גושפנקא תחיקתית וכבדת משקל לשיקול הדעת הנתון לבתי המשפט, גם מקום בו לא עמד התובע הייצוגי או מיצגו בכל התנאים הפורמאליים, הכול מתוך מטרה לאפשר ניהול של תביעות ייצוגיות ולהתגבר על ניסיונם של נתבעים להימנע מדיון לגופו של עניין. על כן לדעת המערער, חוק תובענות ייצוגיות אך מחזק את הטעמים לאישור בקשתו.

המשיבים מאידך טענו בהודעתם מיום 4.6.2007 כי בחינת חוק תובענות ייצוגיות מגלה כי דווקא דחיית הבקשה תשרת את מטרות החוק על הצד הטוב ביותר. כך, מציינים המשיבים כי החוק אימץ את הדרישות שהיו קבועות בחקיקה הקודמת ביחס להגשת תובענה ייצוגית כמפורט בסעיף 4(א)(1) לעניין העילה האישית, ובסעיף 8 בדבר השאלות המשותפות לכלל חברי הקבוצה, האפשרות הסבירה שהתובענות יוכרעו לטובת אותה קבוצה, שאלת היעילות, הייצוג ההולם וכן תום הלב. מאחר והמערער כושל בכל אחד מהמבחנים האמורים, מובן כי חוק תובענות ייצוגיות אינו יכול להועיל לו.

המסגרת הנורמטיבית


בפני
נו תיק שהונח לפתחו של בית המשפט המחוזי לראשונה בשנת 1997, תוך הסתמכות על ההוראות בסעיפים 35א ו-35ב לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א–1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן). סעיפים אלה בוטלו בשנת 2006, עם חקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות. על פי סעיף 45(ב) לחוק זה, יחולו הוראות החוק גם על בקשות לאישור תובענה ייצוגית אשר היו תלויות ועומדות לפני בית משפט ביום פרסומו. אשר על כן, בבסיס הדיון על אישור התובענה כייצוגית יעמוד חוק תובענות ייצוגיות ולא הפרק שעוסק בתובענות ייצוגיות בחוק הגנת הצרכן, ככל שהדבר משפיע על תוכן הדיון ועל השיקולים במסגרת ערעור זה על החלטת הדחייה השנייה.


למען הבהירות, נפרט בקצרה את סעיפי החוק העיקריים הנוגעים לענייננו. סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות בצירוף עם סעיף 3(א), קובע מי רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית. על פי האמור בסעיף, לאדם המגיש בקשה כאמור צריכה להיות עילת תביעה כמפורט בסעיף 3(א) ובתנאי שהעילה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם – בשם אותה קבוצה.

בהתקיים האמור לעיל, יש לבדוק את הבקשה לגופה על פי סעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, המציב ארבעה תנאים מצטברים לאישור התביעה כתובענה ייצוגית. התנאי הראשון הוא שהתובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו לטובת הקבוצה; על פי התנאי השני יש להראות שתובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין; התנאים השלישי והרביעי דורשים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב.

החידוש הנוסף בחוק תובענות ייצוגיות נוגע לזהותו של התובע המייצג ועל כך יורחב להלן.

דיון


בראשית הדברים, נעיר כי בית משפט בשבתו כערכאת ערעור לא יתערב על נקלה בממצאים שבעובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית והוא יעשה כן רק אם מסקנותיה אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר (ראו ע"א 397/04 נכטיילר נ' חברת ויסופט בע"מ (לא פורסם, 26.1.2005); ע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מזרחי (לא פורסם, 2.2.2006)). בשים לב להלכה זו, נבחן את פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

במרכז המחלוקת ניצבות שתי שאלות. האחת, האם קיימת למערער עילת תביעה אישית. השאלה השנייה היא האם לאור הוראת סעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, ניהול ההליך באמצעות ההסדר הדיוני של תובענה ייצוגית הוא הדרך היעילה להכרעה במחלוקת בין הצדדים, בנסיבות העניין.


&nbs







עא בית המשפט העליון 458/06 עו"ד יובל שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ, אורי יוגב, משה הבא (פורסם ב-ֽ 06/05/2009)