פסקי דין על הרב מאיר כהנא | פסקי דין על שלמה הלל

400/87 בג"צ     29/06/1987




בג"צ 400/87 הרב מאיר כהנא נ' שלמה הלל




(פד"י מא (2) 729)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
בג"צ מס' 400/87
השופטים: כבוד המשנה לנשיא השופט מ' בן פורת
,
כבוד השופט מ' אלון

כבוד השופט א' וינוגרד



העותר: הרב מאיר כהנא
, חבר כנסת
ע"י ב"כ עו"ד ג' הולצר
, עו"ד ב' אליאסף
נגד

המשיב: שלמה הלל
, יושב ראש הכנסת
ע"י ב"כ עו"ד י' חריש
, היועץ המשפטי לממשלה,
עו"ד מ' מזוז
, סגן לפרקליט המדינה
עתירה למתן צו-על-תנאי.

פסק-דין

המשנה לנשיא מ' בן-פורת: עתירתו של חבר הכנסת מאיר כהנא היא, שייצא מלפנינו צו, המופנה ליו"ר הכנסת שלמה הלל
, לבוא וליתן טעם, מדוע לא יבטל את כוונתו לקרוא לעותר "להצהיר מחדש כחבר כנסת בישיבת הבית הקבועה ליום י"א בסיון תשמ"ז (8 ביוני 1987) או בכל מועד אחר".

2. העותר, כשאר חברי הבית, נקרא בישיבה הראשונה של הכנסת ה-11 שחלה ביום ט"ו באב התשמ"ד (13.8.84) להצהיר אמונים כמצוות סעיף 14 לחוק יסוד: הכנסת (להלן- החוק). זקן חברי הכנסת קרא את דברי ההצהרה:

"אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת".

אחר כך- הכול כמצוות המחוקק- שב וקרא הצהרה זו באוזני העותר (ושאר חברי הבית). בשלב זה מצווה היה העותר, בהגיע תורו, להשיב בלשון החוק "מתחייב אני". אולם הוא בחר להוסיף לאחר מילים אלה את הפסוק הבא:

"ואשמרה תורתך תמיד לעולם ועד"*.

לאחר חילופי דברים, שלא אכנס לפרטיהם, נתקבלה באותה ישיבה הצהרתו של העותר ככשרה, אך לאחריה נתבקשה חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז הפרופסור יצחק זמיר (להלן – היועץ דאז). בחוות הדעת, שתאריכה כ"א באב תשמ"ד (19.8.84), הבהיר היועץ דאז הבהר היטב את העקרונות המקובלים עליו:

ראשית, אם התוספת גורעת מהתחיבותו של המצהיר או מתנה אותה, אחד דינה של ההצהרה להיפסל, ועל אותו חבר כנסת לחזור ולהצהיר מחדש. בלשון היועץ דאז:

"...ברור כי סטיה מנוסח ההצהרה שיש בה, לפי תוכנה, כדי לסייג אות למעט את ההתחייבות, פוסלת את ההצהרה מעיקרה. חבר הכנסת חייב, לפי החוק, להביע נאמנות למדינת ישראל ולשליחתו בכנסת ללא סייג. לפיכך, חבר הכנסת שהצהיר ואמר, לדוגמא, מתחייב אני בתנאי...' או ,מתחייב אני על מנת...' וכיוצא בזה, יש לומר עליו שלא הצהיר את הצהרת האמונים כנדרש בחוק" (עמ' 4, סעיף 4 לחוות דעתו).

שנית, להבא יש לדרוש מכל חברי הבית למסור הצהרה בנוסח החוק ללא כל תוספת, היינו במלים "מתחייב אני". אם תותר הרצועה, יהיו לעתים תוספות שיעמידו בספק את הכוונה הגלומה בהן או את פירושן לאמיתו. בעקבות ספק זה יתעורר ספק גם בכשרות ההצהרה גופה. לפיכך-

"...כדי להימנע מן הספק, וכן כדי למנוע ויכוח ומחלוקת בכנסת ובציבור, ללא צורך ותועלת, יש מקום לתבוע מחבר הכנסת שידבק בנוסח שנקבע בחוק, ללא כל תוספת". (סעיף 5 (ב), שם).

שלישית, יש להבדיל בין מקרה, שבו נדרש חבר-כנסת לדבוק בנוסח החוק ("מתחייב אני") ללא כל תוספת מלכתחילה, לבין פסילתה של הצהרה בשל תוספת מעוררת ספק, בדיעבד. משנתקבלה שבועת העותר על ידי יו"ר הישיבה כהצהרה כשרה (וכך גם שתי הצהרות של שני חברי-כנסת אחרים שהוסיפו לנוסח שבחוק מלים משלהם), אין הוא מייעץ לפסלה בדיעבד. אולם כדי להצביע על הסכנות בהתרת תוספת מכל סוג שהוא, מוסיף היועץ דאז אזהרה בזו הלשון:

"אכן, ההצהרה בנוסחו של חבר הכנסת כהנא, וכל שארע סביבה, מלמדת כיצד עלולים הדברים להתפתח בעתיד אם חברי הכנסת לא ידרשו, באופן חד משמעי, לתת את ההצהרה בנוסח החוק ללא כל תוספת".

3. הבאתי בהרחבה את עמדתו של היועץ דאז כדי להתחקות אחר הנסיבות שבהן השלימה הכנסת בשלב ההוא עם הצהרת האמונים של העותר, וכן כדי להצביע על המדיניות, שבה דגל היועץ דאז בנושא הצהרתם של חברי כנסת בעתיד לבוא.

היועץ המשפטי לממשלה דהיום, מר יוסף חריש (להלן- היועץ), נוטה לראות בתוספת המלים לתשובתו של העותר לא רק אמירה, המעלה ספק בדבר הכוונה הגלומה בה, כי אם אמירה, שיש עמה "התנאה של ההצהרה המקורית" (עמ' 2, סעיף 5 לחוות דעתו של היועץ, נספח ג' לעתירה, מיום ד' בסיון תשמ"ז (1.6.87)). יחד עם זאת מקבל היועץ את עמדת קודמו, כי בדיעבד היה בזמנו מקום להסתפק בהצהרה כפי שניתנה. הדגשתי את המלה "בדיעבד", שכן תמים דעים הוא עם קודמו, שמדיניות נבונה – ואולי אף החוקית היחידה – מחייבת לדבוק בנוסח החוק ללא כל תוספת. כמו כן הדגשתי את המלה "בזמנו", שכן מסתבר שבינתיים נפל דבר. הוברר, שבהצהרה בשבועה בפני
בית משפט בארצות הברית, שתאריכה 13.1.87, כלולים מפי העותר (המצהיר) הדברים הבאים (עמ' 87, סעיף קטן (f)):

i did not take the knesset oath as prescribed. i took the following oath: `i pledge to keep your [god`s] laws always, forever and after` (r. 85). the oath i took is from the book of psalms. my intention in taking such oath was to modify the knesset oath to reflect that my first responsibility is to god`s law”.

(ההדגשה שלי – מ' ב"פ).

תרגומו החופשי לעברית של הפסוק שהודגש בקטע זה הוא:

"במתן שבועה כזאת התכוונתי להכניס שינוי בשבועת הכנסת כדי להטעים, כי אחריותי העליונה היא לחוקי השם".

הארה נוספת בדבר כוונתו של העותר לאמיתה, שעה שהצהיר אמונים בישיבתה הראשונה של הכנסת ה-11, מצויה בקטע הבא, הלקוח מפרסום ב- new york times עוד ב-14 לאוגוסט 1984, פרסום שהעותר ראה לצרפו לעתירה כמשקף נכונה את מה שאמר בראיון טלפוני. נאמר שם על-ידי הכותב (אחד james feron):
“rabbi kahane said later in a telephone interview: `of course i pledged, but i also read from chapter 119 of psalms: `so shall i keep the torah continuously forever and ever”.
did that mean he held the torah higher than the laws of the state? `i obey the laws of the knesset as long as they don`t disobey a higher law`, he replid”.
(ההדגשה שלי- מ' ב"פ).

הפסוק שהודגש על ידיי, בתרגום עברי חופשי, אומר:

"אני נשמע לחוקי הכנסת כל עוד אין הם מפרים חוק שהוא עליון מהם".

משנתגלתה ליו"ר הכנסת, שלמה הלל
, כוונתו של העותר להתנות את נאמנותו לחוק המדינה בתנאי שלא יעמדו בסתירה לחוקי התורה, הוא ביקש את חוות-דעתו של היועץ, מר חריש. עמדתו בחוות הדעת ובטיעונו לפנינו הינה, כי משנתגלתה כוונת ההתנאה והכפפה כמבואר, שוב אין מנוס מהצהרה מחדש של העותר, הפעם תוך דבקות בנוסח החוק, וכי אם לא יעשה כן, יש לראותו כמי שלא הצהיר אמונים לכנסת, על כל המשתמע מכך.

4. יו"ר הכנסת פעל בהתאם והזמין את העותר להצהיר מחדש. בשלב זה הגיש העותר את העתירה המונחת לפנינו (שתאריכה י' בסיון תשמ"ז, 17.6.87). כנאמר בפתח פסק הדין, נתבקשנו בה לצוות על יו"ר הכנסת להראות טעם "מדוע לא יבטל את כוונתו לקרוא לעותר להצהיר מחדש כחבר כנסת".

בין כה וכה, לפני המועד שנקבע לדיון בעתירה, נענה העותר להזמנתו של יו"ר הכנסת. דא עקא, שלאחר הקראת ההצהרה, הכלולה בסעיף 14 לחוק, שב העותר והצהיר – כפי שהודיע מראש כי יעשה – באותה צורה כבעבר, בתוספת הפסוק מתהילים "ואשמורה תורתך תמיד, לעולם ועד". הפצרותיו החוזרות ונשנות של יו"ר הכנסת לא הועילו, והוא דבק בנוסח המקובל עליו.

5. השאלה, אם ניתן להזמין חבר-כנסת שהצהרתו נתקבלה בזמנו ככשרה לחזור ולהצהיר, נכבדה היא, ואילו ראוי היה העותר בעיניי שניכנס לדיון בגוף העניין, ייתכן שהייתי תומכת בהוצאת צו-על-תנאי. אולם השקפתי היא, שאין הוא ראוי להושטת סעד על ידינו, וכי יש לדחותו על הסף. סעיף 15 (ג) לחוק יסוד: השפיטה מסמיך את בית המשפט הגבוה לצדק לדון בעניינים, "אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד מן הצדק" (ההדגשה שלי – מ' ב"פ).

לא כזה הוא המקרה שלפנינו. הוספת הפסוק מתהילים, מתוך כוונה נסתרת להעמיד את דין התורה מעל לחוקי המדינה, מעשה פסול הוא ואף נגוע באי-יושר, שאינו הולם התנהגותו של נבחר העם. העמדת הפנים, כאילו אין מדובר אלא בתוספת תמימה שאינה גורעת כהוא זה מנאמנותו הבלתי מסויגת למדינת ישראל ולשליחותו בכנסת, היא בגדר זריית חול בעיני בית המשפט והכנסת גם יחד, ויש בכך כדי לשלול מן העותר את הזכות לצפות שניכנס בעובי הקורה של השאלות לגופן. יפים לכאן דבריו של הנשיא דאז זמורה בבג"צ 29/52 מנזר סנט וינסנט דה פאול נ' מועצת עירית ת"א-יפו ואח', פ"ד ו 670; פ"ע יג 217, בעמ' 674, בהם הסביר, כי בשעריו של בית משפט זה ראוי לבוא רק אדם שכפיו "נקיות", קרי

"נקי כפים ובר-לבב אשר לא-נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה" (תהילים, כד, ד . ההדגשה שלי- מ' ב"פ).

הדגשתי את המלים "ולא נשבע למרמה", שכן הן יפות לענייננו ומאירות מאין כמותן את הפסלות שדבקה בהתנהגותו של העותר, כאשר אפילו עתה – אחרי שנחשפה כוונתו לאשורה – הוא עודנו עומד במריו ודבק באותה תוספת, אשר על פירושה ועל הכוונה הגלומה בה אמר מה שאמר בהצהרתו בשבועה בפני
בית המשפט הזר. היה ניסיון-נפל מצד פרקליטו המלומד של העותר לנמק את הדברים הכלולים בהצהרת שולחו בארצות הברית. נימוק זה הוא, שבפברואר 1986 התפרסמו daily news bulleetin דברים המצביעים על ירידת קרנם של יהודי ארצות-הברית מחמת החשדתם בנאמנות כפולה: לארצות-הברית מזה ולישראל מזה. לכן ביקש העותר – לפי הסבר פרקליטו- להמעיט מערכה של הצהרתו בכנסת ישראל, כך שנאמנותו הבלתי מסויגת לארצות-הברית, שהוא נמנה ים אזרחיה, לא תהיה מוטלת בספק.

זוהי טענה סרק, ודינה להידחות. ראשית, אין זאת אלא שהפרקליט שכח ברגע הטיעון, כי העותר נתן אותו הסבר עצמו כבר בראיון משנת 1984. מכאן, שלא ההגנה על כבודם של יהודי ארצות הברית הייתה לנגד עיניו של העותר. שנית, תמהתני כיצד עשוי הפסוק מתהילים בתוספת הפירוש של העותר לעיתונות בארצות הברית לשפר את דעת הקהל שם. אכן, צירוף המסמך בדבר הראיון הטלפוני נועד למטרה שונה בתכלית: להעמיד את היועץ דאז בחזקה, כי שעה שהכין את חוות הדעת, כבר ידע את כוונת העותר לאמיתה (שהתורה קודמת בעיניו לחוקי המדינה). כתמיכה בחזקה זו מצביע הוא על תאריך אותו פרסום (14.8.84), הקודם בחמישה ימים לחוות-דעתו של היועץ דאז (19.8.84).

אין ל"חזקה" הנטענת על מה שתסמוך, אדרבא, פרופסור זמיר אמר (כזכור) ברורות, כי תוספת הבאה להתנות את ההתחייבות בתנאי פסולה היא, וכי אין להשלים עמה בין מלכתחילה ובין בדיעבד. ברור איפוא, שרק מחמת הספק מה המשמעות של התוספת הציע היועץ דאז להסתפק (בדיעבד) בהצהרה הקיימת. מכאן, שהוא לא ידע על כוונת העותר לאמיתה.

זאת ועוד, הניסיון מטעם העותר להראות, שכבר בשעתו הייתה כוונתו ידועה ואף על פי כן לא הביאה לפסילת הצהרתו, עומד בסתירה קוטבית לניסיון הנפל של פרקליטו (ניסיון שהזכרתיו לעיל) להראות, כאילו רק לאחרונה, כשנחלץ להגן על מעמדה של יהדות ארצות-הברית, נתן העותר שם פירוש מטעה להצהרתו בכנסת, ללמדך, שהצהרתו כאן הייתה בלתי מסויגת, והפסוק מתהילים לא התנה את נאמנותו בשום תנאי, אלא שביקש לזרות חול בעיני הגויים מעבר לים (וזה כנראה כשר בעיניו) ועל כך הלעיטם בפירוש כוזב, כאילו נאמנותו לישראל היא מסויגת. טענות סותרות כאלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, והן מבטלות זו את זו.
חלילה לי להקל ראש באדם, המעמיד את התורה בראש מעייניו. ברם, דווקא מאיש מאמין יש לצפות, שלא יעשה שקר בנפשו. כשם ששופט או דיין חייבים לפעול לפי חוקי המדינה החלים על העניין הנדון, גם אם הם שונים מדין תורה, כך חייב גם חבר כנסת להכיר בעליונותם של חוקי הכנסת, לא רק כל עוד הם עולים בקנה אחד עם דין התורה אלא גם כאשר קיימת סתירה בין השניים. אכן, זכותו של חבר-כנסת דתי, ואולי אף חובתו לבוחריו, היא לעשות כמיטב יכולתו, כדי שירבו חוקים התואמים את אמונתו, אך אין בין זכות זו לבין חובת נאמנותו לחוקים כפי שנתקבלו ולא כלום.

יפים לכאן, דרך היקש ובשינויים המחיבים, דבריו של השופט זילברג בבג"צ 202/57 סידיס נ' הנשיא וחברי הית הדין הרבני הגדול ואח', "ד יב 1528, בעמ' 1538 מול אות השוליים ו:

"...לי נראה, כי כל שופט, ואפילו אם הוא דיין, מושבע ועומד, מעצם תפקידו, לפסוק בהתאם לחוק. על כל פנים אנו, השופטים האזרחיים, ודאי וודאי חייבים, לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה;, וחוקי מדינת ישראל מחייבים אותנו, לפעמים, לפסוק

פסק דין
דתי הנוגד את חוקי המדינה".

הבסיס לגישתו זו מוסבר בבג"צ 72/62 רופאיזן נ' שר הפנים, פ"ד טז 2428, בעמ' 2439 מול אות השולים ב, בזו הלשון:

"ישראל – אינה מדינה תיאוקרטית, כי לא הדת מסדירה בה את חיי האזרח, אלא החוק".

דברים אלה באו מפיו של שופט דגול, שדבקותו בתורת ישראל אינה מוטלת בספק (על חובתם של בתי דין דתיים לפסוק בהתאם לחוק המדינה ראה גם: בג"צ 187/54 ברייה נ' קאדי בית הדין השרעי המוסלמי בעכו ואח', פ"ד ט 1193, בעמ' 1199-1200; ד"נ 10/69 בורונובסקי נ' הרבנים הראשיים לישראל ואח', פ"ד כה (1) 7, בעמ' 14-15; המר' 427/78, ע"א 807/77 סובול ואח' נ' גולדמן ואח', פ"ד לג (1) 789, בעמ' 793, 799; בג"צ 323/81 (המר' 533/81) וילוזני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואח', פ"ד לו (2) 733 , בעמ' 739).

אגב, לכאורה דרישת יו"ר הכנסת שהעותר ייתן תשובה ככתוב בחוק, סבירה היא, ומותר היה לו לאמץ לעצמו את עמדתם – האחידה בעניין זה – של שני היועצים המשפטיים לממשלה. זה המצב, בין אם יש, כהשקפתי, לפרש את החוק כאוסר כל תוספת ל"מתחייב אני"- שאז היתר להוסיף מלים הוא בלתי חוקי – ובין אם אין בחוק איסור במשתמע – שאז זהו שיקול פנים-פרלמנטרי אם להרשות תוספת פלונית או למאן- ןלכאורה איני רואה במיאון החלטה פרשנית מעין שיפוטית. למאי נפקא מינה? שבהכרעה מעין שיפוטית מרחב ההתערבות של בית משפט זה הוא, כידוע, גדול יותר: בג"צ 306/81 פלאטו שרון נ' ועדת הכנסת, פ"ד לה (4) 118, בעמ' 132 מפי הנשיא שמגר; ואילו בענייני ניהול פנימי של בית המחוקקים רצונה הטבעי של הרשות השופטת הוא להימנע מהתערבות במעשי הרשות המחוקקת: בג"צ 652/81 ח"כ שריד נ' יושב ראש הכנסת מנחם סבידור, פ"ד לו (2) 197, בעמ' 202; בג"צ 9/82 ח"כ וירשובסקי נ' שר המשפטים – יו"ר הוועד למינוי שופטים, השר משה ניסים ואח', פ"ד לו (1) 645, בעמ' 651, ועוד. מן הראוי להזכיר בהדבק זה דרך היקש את נושא הנישואין הפרטיים, במקום על ידי מוסד רבני. בית משפט זה הושיט סעד, על ידי מתן צו לרישום הנישואין, לבני זוג שעברו טקס כזה בדלית ברירה, כגון נישואי כהן וגרושה (בג"צ 51/69, המר' 379/69 רודניצקי נ' ביה"ד הרבני הגדול לערעורים ואח', פ"ד כד (1) 704; בג"צ 80/63 גרופינקל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד יז 2048), אך מיאן להושיט סעד לבני זוג כאלה, אם יכלו לעבור טקס נישואין על ידי מוסד רבני אך העדיפו טקס פרטי "להכעיס" (



בג"צ בית המשפט העליון 400/87 הרב מאיר כהנא נ' שלמה הלל, [ פ"ד: מא 2 729 ] (פורסם ב-ֽ 29/06/1987)