פסקי דין על יעל ברק | פסקי דין על בית הדין השרעי | פסקי דין על יפו | פסקי דין על סלים כנעאן |

304/86 בג"צ     27/07/1987




בג"צ 304/86 יעל ברק נ' בית הדין השרעי, יפו, סלים כנעאן




(פ"ד מא(2) 745)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"צ 304/86
השופטים: כבוד הנשיא מ' שמגר
,
כבוד השופט מ' בייסקי
,
כבוד השופט ג' בך
העותרת: יעל ברק

ע"י ב"כ עו"ד י' יבנאלי
נ ג ד

המשיבים: 1. בית הדין השרעי
, יפו

2. סלים כנעאן

המשיב 2 ע"י ב"כ עו"ד א. שריג



התנגדות לצו על תנאי מיום 18.5.86
פ ס ק - ד י ן

הנשיא מ' שמגר
: 1. העותרת היא אחות והינה יהודייה, והמשיב השני (להלן- המשיב) הוא אח במקצועו. העותרת, שהיא יהודייה, הכירה את המשיב, שהוא מוסלמי אזרח ישראל, בבית ספר לאחיות, ולאחר שנוצרו ביניהם יחסי קרבה הרתה לו. בהיותה בהריונה עברה העותרת בפני
בית הדין השרעי
אזור התיכון תהליך של המרת דת. סמוך לאחר שעברה את תהליך המרת העדה נישאה העותרת למשיב בפני
מסדר נישואין בבית הדין השרעי
אזור התיכון.

ביום 27.9.78, לאחר נישואיהם, נולד לעותרת ולמשיב בן, אשר נרשם בתעודת הלידה שלו כבן הלאום הערבי ובן הדת המוסלמית (להלן- הקטין).

נישואיהם של העותרת והמשיב לא עלו יפה, והם התגרשו ביום 2.3.81, בפני
הקאדי של יפו
, וזאת בלי שהגיעו לכלל הסכמה בקשר למשמורת הקטין. לאחר הגירושין המשיכו העותרת והמשיב בחיים משותפים, אשר היו רצופי מחלוקות וסכסוכים. המשיב נסע בשנת 1985 ללמוד ברומניה, ומששב, פרץ בינו לבין העותרת סכסוך קשה מקודמיו, שבעקבותיו החליטה העותרת להפסיק את חייה המשותפים עמו, והיא נפרדה ממנו.

העותרת הגישה לבית הדין הרבני האזורי בנתניה בקשה לחזור ליהדות, וביום 6.1.86 ניתן בבית הדין הרבני פסק-דין, שבו קבע כי העותרת הינה יהודייה. בעקבות פסק הדין נרשמה ביום 16.2.86 חזרתה ליהדות לפי הפרוצדורה הקבועה בסעיף 2 לפקודת העדה הדתית (המרה) (להלן- פקודת ההמרה).

ביום 23.1.86 הגיש המשיב בבית הדין השרעי
ביפו
(המשיב הראשון) תביעה למשמורת הקטין.

העותרת, מצדה, הגישה ביום 11.2.86 תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
למשמורת הקטין.

ביום 3.3.86 נתן בית הדין הרבני האזורי בנתניה, לבקשת העותרת,

פסק דין
הקובע, כי הקטין הינו יהודי הואיל ונולד לאם יהודייה, וכי יש לרשמו בתעודת הזהות ובגיליון הרישום שלו כיהודי.

ביום 5.3.86 רשם קצין המרות הדת, לפי הפרוצדורה הקבועה בפקודת ההמרה, את הקטין כיהודי.

בישיבתו של בית הדין השרעי
ביפו
ביום 11.3.86 טען בא-כוחה המלומד של העותרת טענת חוסר סמכות. בית הדין דחה טענה זו והחליט, כי יש לו סמכות לדון בתביעה. נגד החלטה זו הוגשה העתירה שלפנינו.

מלפני בית משפט זה יצא צו-על-תנאי (18.5.86) וכן יצא צו ביניים (27.5.86), ובו נצטווה בית הדין השרעי
ביפו
לחדול מלדון בתביעתו של המשיב עד למתן החלטה סופית בעתירה זו.

2. סמכותו של בית הדין השרעי
נקבעה בסימן 52 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל 1922 (להלן – דבר המלך במועצה), והיא משתרעת כל ענייני המעמד האישי, אולם, סמכות זו מוגבלת, לפי נוסחו של הסימן ופרשנותו, לבעלי דין מוסלמים בלבד (מ' זילברג, המעמד האישי בישראל (מפעל השכפול, תשכ"א) 32).

בע"א 86/63 אל צפדי נ' בנימין ואח', פ"ד יז 1419 התעוררה שאלת סמכותו של בית הדין השרעי
לגבי קטין, שהיה כפול דת מלידה. השופט ויתקון, בעמ' 1430, פירש את ההגבלה האמורה כך, שלא די שהצד לעניין הינו מוסלמי אלא נדרש גם שלא יהיה בן דת אחרת:

"כאן מדובר באדם, שכל אחת משתי הדתות האמורות תובעת השתייכותו אליה, ודיניה והלכותיה של כל אחת מהן זכאים להכרתנו" (ההדגשה שלי – מ' ש').
בע"א 86/63 הנ"ל היה הקטין בן לאם יהודייה ואב מוסלמי, ולכן, מבחינת המשפט האזרחי, הריהו כפול דת. בענייננו, המצב שונה. אמו של הקטין התאסלמה, והוא נולד כאשר שני הוריו מוסלמים. במקרה שכזה, בחינת השאלה מנקודת השקפה דתית תביא למסקנה, שהילד הינו כפול-דת. אולם, מבחינת המשפט האזרחי, אם אכן נולד הקטין כאשר שני הוריו מוסלמים, הריהו מוסלמי, ואין לומר כי שתי הדתות זכאיות להכרה לגבי דידו.

כדי לקבוע, כי הקטין אכן בן להורים מוסלמים, יש לבחון אם המרת העדה שעברה העותרת אפשרית. בבג"צ 238/75 מזרחי ואח' נ' בית הדין השרעי
– נצרת ואח', פ"ד ל (1) 377, שנסיבותיו דומות לענייננו, עלתה שאלת תחולת פקודת ההמרה על יהודים, ובית משפט זה קבע מפי השופט ח' כהן, בעמ' 378:

"אשר להתייהדותה של העותרת, טוען מר זועבי שמאחר ואין עוד במדינת ישראל, ,עדה יהודית'... הרי פקודת העדות הדתיות (המרה) המדברת בעדות דתיות בלבד, אינה יכולה לחול עוד על מתייהדים.

דא עקא שגם המוסלמים אינם בגדר עדה דתית, ואף לא היו בגדר עדה דתית בשעת חקיקתה של פקודת העדות הדתיות (המרה). ממה נפשך: אם צודק מר זועבי בטענתו שהפקודה אינה חלה אלא על עדות דתיות בלבד, כי אז איננה חלה גם על מתאסלמים, והתאסלמותה של העותרת לא תפסה לפי הפקודה. ואם תמצי לומר – כפי שמר זועבי אומר- שהתאסלמותה תפסה לפי הפקודה, אין לראות למה לא תתפוס גם התייהדותה".

לגישה זו ניתן להוסיף, כי די בכך שאחת הדתות איננה "עדה דתית" כדי למנוע מיהודי להתאסלם וממוסלמי להתייהד; זאת כיוון שהפקודה מדברת על המרת העדה הדתית. הוה אומר, "על מקרה בו היתה יציאה מעדה דתית אחת וכניסה לעדה דתית אחרת" (פ' שיפמן, "התנגשויות דינים בקביעת ההשתייכות הדתית" משפטים ו (תשל"ה- ל"ו) 91, 100).

אולם, אין צורך לפתור שאלה זו בדרך של "ממה נפשך", וניתן לקבוע, כי הפקודה אכן חלה על מוסלמים ויהודים.

לגבי היהודים, בוטל המבחן הקודם לקיומה של "עדה יהודית" – החברות בכנסת ישראל- על ידי המחוקק בסעיף 1 לחוק שיפו
ט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953. החוק האמור חל על כל יהודי בישראל אזרח המדינה ותושבה. אולם, אין לייחס לביטול של העדה משמעות של ביטול התחולה של הפקודה הנ"ל על יהודים (ע"פ 427/64 יאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד יט (3) 402, וכן זילברג, בספרו הנ"ל, בעמ' 348).

ואילו לגבי מוסלמים, אשר אמנם אינם נכללים ברשימת העדות הדתיות, אין לראות מדוע לא תחול עליהם פקודת ההמרה ויראו בהם עדה לצורך הפקודה. בבד"מ 1/62 אבו אנג'לה נ' פקיד הרישום של לשכת מרשם התושבים, ת"א-יפו
, פ"ד יז 2751, בעמ' 2758, בחן השופט זוסמן (כתוארו אז) את שאלת היחס בין סימן 51 לסימן 52 לדבר המלך במועצה והגיע, על פי ההקשר למסקנה, כי במקרה שלפנינו אין המוסלמים בגדר עדה. פרשנות זו היה בה כדי להרחיב את סמכות בית הדין השרעי
במקרה שהיה לפניו, והוא הוסיף ואמר:

"הסיכום: לא מן הנמנע, כי משמעות הדיבור ,עדה דתית' בדבר המלך אינה אחידה, אלא שפעמים יש לפרשו בהתאם להגדרה ופעמים יש לסטות מן ההגדרה על שום שאינה מתיישבת עם ההקשר".

בהקשר שלפנינו אין, כאמור, לראות מדוע לא תחול פ







בג"צ בית המשפט העליון 304/86 יעל ברק נ' בית הדין השרעי, יפו, סלים כנעאן, [ פ"ד: מא 2 745 ] (פורסם ב-ֽ 27/07/1987)