פסקי דין על ד"ר איליה שימונוב | פסקי דין על מריה שימונוב | פסקי דין על חברא קדישא אחידה לעדת הספרדים ובני עדות המזרח | פסקי דין על ירושלים | פסקי דין על אברהם חי |

16252/98 א     25/07/2001




א 16252/98 ד"ר איליה שימונוב, מריה שימונוב נ' חברא קדישא אחידה לעדת הספרדים ובני עדות המזרח, ירושלים, אברהם חי




בעניין:

בתי המשפט

21

בבית משפט השלום בירושלים
ת"א 16252/98


בפני
כב'
השופט
רפי שטראוס

טיוטא



בעניין:
1. ד"ר איליה שימונוב

2. מריה שימונוב
ע"י ב"כ עו"ד אליהוד יערי ואח'
מרח' שלמה המלך 30, תל-אביב




התובעים


נ ג ד



1. חברא קדישא אחידה לעדת הספרדים ובני עדות המזרח
, ירושלים
2. אברהם חי
ע"י ב"כ עו"ד יורם בורלא ואח'
מר'ח כנפי נשרים 24ב', ירושלים




הנתבעים

פסק - דין

1.
רקע


תביעה להשבת כספים ששילמו התובעים לנתבעת 1 בעד חלקות קבר, לטענתם שלא כדין וכן למתן חשבונות ומאזנים של הנתבעת "שבע שנים לאחור".

הנתבעת 1 עוסקת בקבורת נפטרים על פי תנאי הרשיון שניתן לה מאת שר הדתות ובהתאם לתקנות שירותי הדת היהודיים (חברות לענייני קבורה ), תשכ"ז-1966 (להלן: "תקנות שירותי הדת"). במסגרת עיסוקה של הנתבעת 1 עוסקת היא, בין היתר, במכירת חלקות קבר לאנשים המעוניינים להיטמן בהן בהגיע יום פקודה.

נתבע 2 היה בתקופה הרלבנטית יו"ר הנתבעת ונטל חלק בניהול ענייניה השוטפים;

אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 18/06/95 רכשו התובעים מן הנתבעת 1 שתי חלקות קבר סמוכות זו לזו בבית הקברות בגבעת שאול, ירושלים
(קבר מספר 284 וקבר מספר 285 בגוש ד' בחלקת המרכז), על מנת שיישמרו להם ליום מותם. בתמורה נדרשו לשלם, ואף שילמו לנתבעת 1 -.24,000 $ (-.12,000 $ לכל חלקת קבר), שהם -.70,824 ש"ח לפי השער היציג ביום התשלום - 02/07/95.

הצדדים אף אינם חלוקים על כך כי לאחר זמן משבאו התובעים אל הנתבעת בטענות הציעה הנתבעת לבטל את העיסקה ולהשיב לתובעים את כספם.
2.
התביעה היצוגית

מלכתחילה הוגשה התביעה לבית המשפט המחוזי ביום 25/03/97 בצירוף בקשה להכיר בה כתובענה ייצוגית לפי סעיף 35א' לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן"), או לחילופין לפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין" או "תקנה 29").

כב' השופט ע. קמא, בהחלטתו מיום 12/07/98, דן בבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, בטענות המקדמיות שהעלו הנתבעים ובבקשה לתיקון כתב התביעה, ובתום הדיון דחה את בקשת התובעים להתיר להם הגשת התובענה כתובענה ייצוגית (בעיקר משלא מצא כל ראיה לכך שמצב תובעים פוטנציאליים אחרים דומה למצב התובעים), והורה על העברת התובענה לדיון בבית המשפט המוסמך, הוא בית משפט השלום בירושלים
. בקשת המבקשים לתקן את כתב התביעה, כך קבע, תידון במסגרת ההליך העיקרי.

בשולי הדברים אזכיר קטע מהחלטת כב' בית מהשפט המחוזי, אשר המשיך להדהד ברקע וההליך המשפטי לכל אורכו:
"בכך לא אמרתי כי דין התביעה להידחות. במסגרת התביעה העיקרית נותר עדיין לבחון אם המשיבה 1, כגוף משפטי בעל מעמד ציבורי מיוחד, הפרה חובות מוגדרות של הגינות, שוויון, סבירות, יושר ותום לב – המוטלות על הסקטור הציבורי.

המחיר שגבתה המשיבה בעד חלקת קבר בחיים, נראה, לכאורה, רחוק מאוד מן הסכום שהומלץ ב"הודעה בדבר תעריפים מקסימליים" שהזכרתי לעיל; אולם, עניין זה יתברר במסגרת התובענה העיקרית של המבקשים בבית המשפט המתאים".

משנדחתה הבקשה להכיר בתביעה כתביעה ייצוגית הועברה התביעה הפרטנית של התובעים לבית משפט זה; הוגשו כתבי טענות מתוקנים; התובעים הסתפקו (בהסכמת הנתבעים) בהגשת תצהיריהם ופרוטוקול החקירות שנערכו בדיון בבית המשפט המחוזי כראיותיהם בתביעה שבפני
. מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע 2 וזה נחקר בפני
על תצהירו.

3.
טענות התביעה

(א)
לטענת התובעים, ניצלה הנתבעת 1 את מצוקתם, אשר נבעה מרצונם העז להיקבר זה לצד זו ולצד יקיריהם אשר כבר נטמנו בקרבת מקום, בכך שדרשה מהם לשלם סכום מופרז עבור החלקות. דרישת הנתבעת 1 לתשלום הסך הנ"ל נעשתה תוך הפעלת לחץ והשפעה בלתי הוגנים על הנתבעים, שכן כדי להיקבר בקרבת יקיריהם וכדי לשריין לעצמם חלקות קבר סמוכות, לא עמדה בפני
הם כל ברירה אלא להיכנע ללחץ הנתבעת 1 ולשלם לה את סכום הכסף המופרז.

בכך, טוענים התובעים, פעלה הנתבעת 1 בניגוד לסעיף 3(ב) לחוק הגנת הצרכן שכותרתו "איסור ניצול מצוקת הצרכן" ובו נקבע כי:
"3. (ב). לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה, או בכל דרך אחרת, שיש בו ניצול מצוקתו של הצרכן, בורותו, או הפעלת השפעה בלתי הוגנת עליו, הכל כדי לקשור עסקה בתנאים בלתי מקובלים או בלתי סבירים, או לשם קבלת תמורה העולה על התמורה המקובלת."

(ב)
בנוסף, טוענים התובעים שהנתבעת 1 פעלה בניגוד לסעיף 2(א)(13) לחוק הגנת הצרכן שכותרתו "איסור הטעיה" הקובע כדלהלן:
"2. (א) לא יעשה עוסק דבר – במעשה או במחדל, בכתב או בע"פ, או בכל דרך אחרת – העלול להטעות צרכן בכל עניין מהותי בעסקה (להלן – הטעיה), בלי לגרוע מכלליות האמור יראו עניינים אלה כמהותיים בעסקה: …
(13). המחיר הרגיל או המקובל או המחיר שנדרש בעבר, לרבות תנאי האשראי ושיעור הריבית."

לטענתם, הסכום ששולם על ידם עבור חלקות הקבר אינו המחיר הרגיל, אינו המחיר המקובל והנהוג באותה העת ואף אינו המחיר הראוי והסביר לתשלום כתמורה הולמת עבור רכישת קבר בחיים ונגבה שלא כדין, בחוסר תום לב ותוך עשיית עושר ולא במשפט.

(ג)
התובעים מבקשים שבית המשפט יקבע את המחיר הראוי והסביר לחלקות הקבר ומציעים מספר דרכים חלופיות לפיהן ייקבע אותו מחיר; דרך אחת היא לפי הסכום אותו משלם המוסד לביטוח לאומי לחברה קדישא בגין כל אדם שנפטר, והדרך השניה היא לפי הודעה בדבר תעריפים לרכישת קבר בחיים שפירסם משרד הדתות.

בהצעתם הראשונה לקביעת המחיר הראוי לתשלום עבור קבר הנרכש בחיים נתמכים הם בסעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הבטל"א) הקובע כי בקבורת נפטרים בישראל, המוסד לביטוח לאומי ישלם לחברה קדישא, דמי קבורה בסכומים ולפי תנאים ומבחנים שקבע שר העבודה והרווחה בהתייעצות עם השר לענייני דתות ובאישור וועדת העבודה והרווחה.

סעיף 268 לחוק הבטל"א קובע כי גוף המורשה לעסוק בקבורת נפטרים לא יגבה בקשר לקבורה כל תשלום בנוסף לסכום שייקבע, זולת אם הותרה גביית תשלום נוסף לפי התנאים והמבחנים שנקבעו לפי סעיף 266.

מוסיפה על כך תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (דמי קבורה), תשל"ו-1976 (להלן: "תקנות בדבר דמי קבורה") וקובעת כי המוסד לביטוח לאומי ישלם דמי קבורה לחברה המטפלת בקבורת המת "אשר אינה תובעת ואינה מקבלת בקשר לקבורה ולהקמת המצבה אגרת שירותים או כל תשלום אחר בנוסף לתשלום לפי תקנות אלה".

בתוספת לתקנות מצויינים דמי הקבורה באזורים השונים בארץ ואולם, על אף האמור בתקנה 2 תהיה חברה רשאית לגבות בקשר לקבורה ולהקמת המצבה אגרת שירותים או תשלום אחר בנוסף לדמי הקבורה, במספר מקרים המפורטים בתקנה 3, ובין היתר במקרה בו נרכשה אחוזת הקבר עוד בחיי הנפטר.

(ד)
דרך אחרת אותה מציעים התובעים בכתב תביעתם מפנה לתקנות שירותי הדת היהודיים (חברות לענייני קבורה), תשכ"ז-1966, המתנות, בתקנה 4, מתן רשיון לחברה לענייני קבורה בכך שהחברה לא תדרוש ולא תגבה עבור הקבורה כל סכום בנוסף לסכום שנקבע ע"י המוסד לביטוח לאומי, מלבד אותם מקרים המיוחדים המפורטים שם.

בהתאם לכך, קובע סעיף 14(א) לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב] כי תושב ישראל המבקש לרכוש חלקת קבר בחייו, ישלם סכום קבוע עפ"י הכללים שיקבע השר לענייני דתות באישור ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת.
סכום קבוע זה נדון בוועדה שמינה שר הדתות דאז, וזו המליצה על שיעורי הסכום ב"הודעה בדבר תעריפים מקסימליים לרכישת חלקות קבורה בחיים" אשר התפרסמה בעיתונות בתאריכים 20/03/96 ו-20/04/96, כשנה לאחר התקשרות התובעים עם הנתבעת ! [ראה נספחים ד(2)-ד(3) לכתב התביעה]. לפי האמור בהודעה, המחיר המירבי לרכישת חלקת קבר בחיים בבית העלמין גבעת שאול בירושלים
הינו -.6,000 ש"ח נכון לחודש מרץ 1996.

ואולם
, בהודעה עצמה צויין מפורשות כי "תוקפם המשפטי של התעריפים יהיה בעת קבלת אישורים ע"י ועדת הפנים של הכנסת". עם זאת, נאמר בהודעה, הציבור מתבקש להיעזר כבר עתה בתעריפים אלו המשקפים את "המחיר הכלכלי הנכון" עבור רכישת חלקת קבר בחיים. ועוד נאמר, כי חברות קבורה המבקשות מחיר גבוה מהתעריפים, חורגות מהמחיר הכלכלי הראוי, אף כי התעריפים יקבלו תוקף משפטי רק בעת אישור ועדת הפנים.
ועדת הכנסת לא אישרה הצעת תעריף זאת עד עצם היום הזה
!

(ה)
באשר לנתבע 2, טוענים התובעים, כי הינו אחראי עם הנתבעת 1, ביחד ולחוד, להשבת הכספים וזאת בשל העובדה כי באותה תקופה כיהן כמנהלה ויושב ראשה של הנתבעת 1. לפיכך, טוענים, שהינו אחראי להשבת הכספים הן מכח "אחריות מנהלים" והן מכח אחריותו האישית.

4.

טענות ההגנה

(א)
בכתב הגנתם טענו הנתבעים, כי החלקה בה ביקשו התובעים להיקבר הינה החלקה היוקרתית, ולפיכך גם היקרה ביותר בבית העלמין בשל מיקומה ובשל האנשים הקבורים בה. מספר הקברים שנותרו בחלקה זו, ובפרט קברים הסמוכים זה לזה, מועט ביותר ולכן המחיר שנדרש כך, טוענים הנתבעים, אינו מופרז כלל.

הנתבעת 1 היתה רשאית לדרוש מן התובעים את המחיר אותו דרשה, ובין היתר מכיוון שמחירים אלו נקבעים באופן מסחרי, עפ"י היצע וביקוש, ולא חלה עליהם כל הגבלה. מחירי הקברים לשמירה בחיים משתנים ונבדלים זה מזה בהתאם לחברה קדישא בה מדובר, בית העלמין ומיקומו, מיקום החלקה, אישיות הקבורים בה ומספר הקברים הפנויים שנותרו בה. אין הגבלה על המחיר אותו רשאית חברת קדישא לדרוש, אליבא דנתבעים.

(ב)
תקנה 3 לתקנות בדבר דמי קבורה מתירה לנתבעת לגבות אגרת שירותים או תשלום אחר בנוסף לדמי הקבורה המתקבלים מן המוסד לביטוח לאומי, במקרה של שמירת קבר בחיים. נכון למועד הגשת התביעה לא נקבע שיעור מירבי לאותו תשלום נוסף, ובית המשפט אינו הגורם המוסמך לקבוע מהו אותו שיעור.

(ג)
לא זו אף גם זו, התעריפים המירביים שהוצאו על ידי משרד הדתות אינם בעלי תוקף מחייב כלשהו כיוון שלא אושרו על ידי ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת ומכיוון שמשרד הדתות לא היה מוסמך לקבוע תעריפים אלו אלא רק אותן ועדות.

(ד)
בניגוד לנטען בכתב התביעה, לא הופעל על התובעים כל לחץ או השפעה בלתי הוגנת ואף לא נוצלה מצוקה כלשהי של התובעים. יתרה מכך, טוענים הנתבעים כי רצונם של התובעים להיקבר בחלקת המרכז לצד יקיריהם איננו מצוקהכמשמעותה

"


חוק הגנת הצרכן

;
10.








א בית משפט שלום 16252/98 ד"ר איליה שימונוב, מריה שימונוב נ' חברא קדישא אחידה לעדת הספרדים ובני עדות המזרח, ירושלים, אברהם חי (פורסם ב-ֽ 25/07/2001)