פסקי דין על שמעון שטרית | פסקי דין על שלמה ובר | פסקי דין על עו"ד |

575/95 א     30/05/2000




א 575/95 שמעון שטרית נ' שלמה ובר, עו"ד




בפני

כב' השופט אמנון סטרשנוב
בעניין:
שמעון שטרית

ע"י ב"כ עו"ד
ד' רותם

התובע

נגד
שלמה ובר
, עו"ד

ע"י ב"כ עו"ד
מזור

הנתבע
פסק - דין

הרקע והעובדות
1. התובע, שמעון שטרית
(להלן - התובע), הגיש בשנת 1988 בקשה בהמרצת פתיחה נגד צבי צרפתי ואח', חברה לבנין וקבלנים בע"מ (להלן - הקבלן), על רקע אי עמידתו של הקבלן בהתחייבויות לרשום בית בו רכשו התובע ואחרים חנויות, ולהעביר את הבעלות בחנויות על שמם (ה"פ 128/88 - להלן: המרצת הפתיחה).

את התובענה בתיק הנ"ל הגיש בשמו של התובע ותובעים נוספים, עו"ד
שמעון ובר, אשר נתבע בתיק שבפני
בגין רשלנות מקצועית (להלן - עו"ד
ובר או הנתבע).

2. הסעדים שנתבעו ע"י התובע בהמרצת הפתיחה, באמצעות ב"כ, עו"ד
ובר, היו כדלקמן:
"א.לצוות על המשיבים 4-1 לרשום הבנין (להלן 'הבנין') הבנוי על חלקה 1019 (להלן - 'המגרש') כבית משותף ולרשום ע"ש כ"א מהמבקשים את הדירות והחנויות שרכשו מהמשיבים 1 ו- 2 וכמו כן למנות את עו"ד
שלמה ובר
ככונס נכסים לצורך רישום הבנין כבית משותף ורישום דירות וחנויות המבקשים על שמם, בלשכת רישום המקרקעין.

ב. ליתן רשות למבקשים לפצל סעדיהם ולתבוע את שאר נזקיהם במועד מאוחר יותר לאחר שיתגבשו כל נזקיהם ו/או ליתן כל סעד שבית משפט נכבד זה ימצא לצודק ולנכון בנסיבות הענין.
כמו כן מתבקש בית המשפט הנכבד לחייב את המשיבים מס' 1 ו- 2 בהוצאות בקשה זו ובשכ"ט עו"ד
בצירוף מע"מ כחוק".

3. בהסכמת הצדדים בהמרצת הפתיחה 128/88, הושג הסדר פשרה, שקיבל ביום 10.4.88 תוקף של

פסק דין
ע"י ביהמ"ש (כב' השופט ש' אלוני), כדלהלן:
"ב"כ הצדדים: מסכימים כי ינתן פס"ד עם ארכה לביצוע עד ליום 15.9.88. מבקשים מביהמ"ש לפסוק הוצאות שלא ישולמו (למעט אגרה בסך 800 ש"ח) אם יבוצע הרישום במועד".
פסק דין

בהסכמה אני נעתר לבקשה.
ניתנת ארכה לביצוע הרישום עד ליום 15.9.88.
המשיבה 1 והמשיבה 2, ביחד ולחוד, ישלמו למבקשים אגרת משפט בסכום של 800 ש"ח וכן הוצאות בסכום של 8,000 ש"ח בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.
מתשלומו של הסכום 8,000 ש"ח, יהיו המשיבות פטורות אם יעמדו בחיובי פסק הדין בזמן".

4. בשנת 1989, הגיש התובע תביעת פיצויים לביהמ"ש המחוזי בת"א כנגד הקבלן, בה הוא תובע פיצוי עבור הנזקים שנגרמו לו בגין העכוב במסירת החנויות (ת"א 2127/89).
המחלוקת העיקרית בין בעלי הדין בתביעה זו, היתה אם בהחלטתו בתיק ה"פ 122/88, נתן השופט המלומד היתר לפיצול סעדים, שהיה אחד הסעדים המבוקשים, או שמא לא ניתן היתר שכזה.

ביהמ"ש המחוזי (כב' השופט ד"ר ג' קלינג), הגיע למסקנה הבאה:
"עיון בפרוטוקול מלמד, שפסק דינו של השופט אלוני התייחס אך ורק לענין הרישום, ואין פסק הדין מכוון לכל העתירות שבה"פ 128/88. ממש כשם שלא מונה על פיו כונס נכסים, כך אף לא ניתנה רשות לפיצול סעדים.
בהעדר רשות לפיצול הסעדים, לא היה התובע רשאי להגיש תביעתו זו הנשענת על עילה זהה לזו שבה"פ 128/88" (עמ' 4 לפסק הדין).

לפיכך, נדחתה התביעה. על פסק הדין לא הוגש ערעור.

5. בהעדר אפשרות לתבוע את הקבלן, נוכח פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, כאמור, הגיש התובע תביעה כנגד הנתבע שייצג אותו בהליכי המרצת הפתיחה, עו"ד
ובר.

לטענת התובע, התרשל הנתבע בכך שהגיע לפשרה עם הקבלן מבלי שוידא מתן רשות לפיצול סעדים, ובכך נחסמה הדרך לתביעת פיצויים כנגד הקבלן. עוד מוסיף התובע וטוען, כי הנתבע הפר כלפיו את חובת הנאמנות והמסירות המחייבת עו"ד
כלפי לקוחו, לפי סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א - 1961.
התובע מפנה איפוא את תביעת הפיצויים שהפנה בעבר כלפי הקבלן בגין הנזקים שנגרמו לו, כלפי עורך דינו דאז, הוא הנתבע.

במהלך שמיעת הראיות בתיק שבפני
, ומחשש להתארכותה היתרה, הוריתי על פיצול הדיון ועל בירור שאלת האחריות תחילה, ובמידת הצורך, בירור שאלת הנזק בשלב מאוחר יותר (עמ' 20 לפר').
הכרעה זו תתייחס איפוא, לשאלת האחריות בלבד.
המחלוקת
6. לטענת התובע, ניתן פסה"ד בהסכמה בהמרצת הפתיחה שלא בהסכמתו ושלא על דעתו, מבלי שהובטחו זכויותיו לתבוע מאוחר יותר את הקבלן בגין הנזקים שנגרמו לו.

כדברי התובע בתצהירו ת3/:
"לא נכחתי בדיון הנ"ל שהתקיים בבית המשפט, לפי מיטב זכרוני גם לא הוזמנתי אליו, הנתבע לא שאל לדעתי ולא ביקש את רשותי ו/או הסכמתי להסכם הנ"ל. הנתבע גם לא הסביר לי את משמעותו ואת התוצאות המשפטיות הנובעות מהסכם זה. בנתינת הסכמתו להסכם הנ"ל בשמי פעל הנתבע בניגוד להוראות המפורשות של ההסכם בינינו שהיו, בין היתר, כי יבטיח את אפשרותי לתבוע את נזקי מהקבלן בתביעה נפרדת" (סעיף 12 לתצהיר).

7. לטענת הנתבע, הוא לא התרשל כלל ביצוגו של התובע בהמרצת הפתיחה ופסק הדין שניתן ע"י השופט ש' אלוני התייחס לכל הסעדים שנתבקשו בהמרצה, לרבות הבקשה לפיצול סעדים.
וכך מסכם הנתבע את עמדתו בתצהירו נ5/:
"א. משמעות האמור בפסק הדין 'בהסכמה אני נעתר לבקשה' חלה לגבי כל העתירות נשוא הבקשה, לרבות העתירה לפיצול סעדים (ולמעט שכה"ט לגביו ניתנה הוראה מפורשת אחרת) ועו"ד
'סביר וזהיר' לא יכל היה לצפות כי כב' השופט קלינג יפרש זאת באופן שהמילים האמורות רק לדחיית מועד הדיון.

ב. זאת ועוד, כאשר ניטענה ע"י הקבלן לאחר הגשת התביעה הנזיקית, טענת המניעות והתובע ובאי כוחו בעבר והיום היו מודעים היטב לסיכון מפני דחיית העתירה, הנובע מ'מעשה בית דין' שמקורו בהסכם ובפסק הדין, יכל התובע, לבטל ההסכם ולעתור לפירוש פסק הדין או לביטולו ו/או לערער על פסיקתו של כב' השופט קלינג. התובע העדיף שלא לעשות כן, ולאור זאת, אין לו להלין אלא על עצמו" (סעיף ו' לתצהיר).
על עמדתו זו חזר הנתבע גם בעדותו בפני
בבית המשפט, כשלדבריו:
"ביהמ"ש קבע שהוא נעתר לבקשה ובכך ראיתי שזה כולל את הבקשה לפיצול סעדים" (עמ' 22 לפר').

ההכרעה
8. השאלה האחת והיחידה העומדת להכרעה בפני
בשלב זה הינה, כלום התרשל הנתבע התרשלות מקצועית בטפולו בעניינו של התובע בהליכי המרצת הפתיחה, משלא וידא כי בפסק הדין הסופי שניתן ע"י כב' השופט אלוני ביום 10.4.88 נקבע מפורשות כי התובע זכאי לרשות לפיצול סעדים, או שלא פעל בדרך אחרת כלשהי כדי להבטיח את זכויותיו של התובע להגיש במועד מאוחר יותר תביעת פיצויים כנגד הקבלן, בגין נזקיו.
ויודגש, אין אני בא להעביר תחת שבט הבקורת את נוסחו של פסק הדין שניתן בהמרצת הפתיחה ע"י השופט אלוני, או את היותו של פסה"ד שניתן ע"י השופט ד"ר ג' קלינג בת"א 2127/89 נכון מבחינה משפטית, כפי שהרבו הצדדים לטעון בפני
. משלא הוגש ערעור על אף אחד משני פסקי הדין הנ"ל, אין מקום לערער או להרהר עליהם, מההיבט המשפטי, ולקבוע איזה פס"ד נכון ואיזה מוטעה - אם בכלל. כל שעלי להחליט הוא בדבר נושא התרשלותו המקצועית הנטענת של הנתבע - אם קיימת היא אם לאו, וזאת בהסתמך על האמור בפסה"ד שניתן בה"פ 128/88, ולא בהכרח כפי שפסה"ד פורש ע"י השופט קלינג בת"א 2127/89.

עוד יוער, כי אין בדעתי לדון בהתנהגותו או בפעולותיו של התובע לאחר מתן פסק הדין ע"י השופט קלינג, ועל כך שלא הוגש ערעור על פסה"ד, לא הוגשה בקשה לביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד ע"י השופט אלוני, וכיוצ"ב (ראה סעיף 22 לסיכומי ב"כ הנתבע).

דעתי היא, כי עילת התביעה כלפי הנתבע נתגבשה עם מתן פסה"ד ע"י הש' אלוני בה"פ 128/88 או בסמוך לאחריה. לפיכך, כל השאלות והפירכות אותן מעלה ב"כ הנתבע כנגד התנהגותו של התובע או עורכי הדין שייצגו אותו בתביעה שהוגשה בשנת 1989 בת"א 2127/89, או בעקבות פסה"ד של השופט קלינג בתיק זה, אינן רלוונטיות בעיני, לענין טענת הרשלנות המיוחסת לנתבע; לכל היותר, יכולות להיות להן השלכות לעניין הקשר הסיבתי לתוצאה או להקטנת הנזק, בשלב אחר של הדיון.

9. לאחר שמיעת טיעוני ב"כ הצדדים ועיון בחומר הראיות ובהשתלשלות האירועים בפרשה זו, הגעתי למסקנה כי לא הוכחה בפני
התרשלות של הנתבע בטפולו ובייצוגו של התובע, ועל כן דין התביעה להידחות.

אין חולק, כי בבקשה שהגיש הנתבע, בשם התובע, בהמרצת הפתיחה, הוא עתר מפורשות:
"ליתן רשות למבקשים לפצל סעדיהם ולתבוע את שאר נזקיהם במועד מאוחר יותר..." (סעיף ב' לבקשה).

בכך היה הנתבע ער למבוקשו של לקוחו - התובע להגיש בשלב מאוחר יותר תביעת פיצויים כנגד הקבלן בגין הנזקים שנגרמו לו, והוא פעל כנדרש.

ברישא לפסק דינו קובע השופט אלוני מפורשות כי: "בהסכמה אני נעתר לבקשה". סבורני, כי מדברים אלה יכול ורשאי היה הנתבע להבין כי מדובר בהיעתרות לכל חלקי הבקשה, דהיינו, הן רישום החנויות ע"ש התובע והן הבקשה לפיצול סעדים.
יצויין, כי יתר ההוראות שבפסק הדין מתייחסות לנושאים טכניים גרידא, דהיינו, מתן ארכה למועד הרישום ותשלום אגרת ביהמ"ש והוצאות. אין בהוראות אלה כל התייחסות לסעדים המהותיים שנתבקשו ברישא להמרצת הפתיחה.
אין זה בלתי סביר איפוא, כי הנתבע יכול היה להבין, ואף הבין בפועל, כי קביעתו של השופט המלומד, לפיה "בהסכמה אני נעתר לבקשה", מתייחסת לבקשה, על כל חלקיה, כולל פיצול הסעדים.

ההיבט המשפטי
10. בחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א- 1961, בכללים שהותקנו על פיו ובפסיקה שניתנה ע"י בית המשפט העליון, נקבעו חובותיו של עורך דין כלפי לקוחו, במסגרת הטיפול המקצועי של עורך הדין שניתן ללקוחותיו.
סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו - 1986, קובע לאמור:
"עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע...".

בפסיקה הודגשה חובת הנאמנות של עורך הדין כלפי הלקוח והבסיס המשפטי לחובה זו - בין בסיס חוזי ובין במעשה עוולה, כגון רשלנות מקצועית.
בע"א 37/86, 58 לוי ואח' נ' שרמן ואח', פ"ד מ"ד (4) 446, בעמ' 462 נקבע כדלהלן:
"הבסיס העיקרי לחבותו של עורך דין כלפי לקוחו הוא בסיס חוזי. בין עורך הדין לבין הלקוח קיים הסכם, לפיו מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שירותים של עריכת דין, בתמורה לשכר טרחה המשולם לו. יש שהסכם זה מועלה על הכתב, ויש והוא מוצא ביטויו רק בדברים שבעל פה. הבנה והתנאה מכללא בכל הסכם כזה הן, כי לעורך הדין, המקבל על עצמו את ייצוג הלקוח, יש המידה הנדרשת של ידע, מאומנות ומיומנות הנדרשים במקצוע עריכת הדין, וכי מתחייב הוא להפעיל כישורים אלה לטובת עניינו של הלקוח. התרשלות בייצוג ענייניו של הלקוח או בהפעלת מידה סבירה של מיומנות ומאומנות, הגורמת נזק ללקוח, ועל אחת כמה וכמה התנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי יושר כלפי הלקוח, עשויות לשמש עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או בשל הפרת חובותיו כלפי לקוחו.
בסיס אחר לחבות עורך הדין יכול שיהיה במעשה עוולה, כגון רשלנות מקצועית של עורך דין, המקים לטובת הנפגע עילת תביעה נזיקית על פי עוולת הרשלנות או אחרת, אשר בפקודת הנזיקין (נוסח חדש). עוולה זו חלה במקרה של רשלנות מקצועית, אם מתקיימים היסודות הנדרשים לכך".

ובהמשך הדברים:
"עורך דין צריך, כאמור, לפעול עבור לקוחו כאיש מקצוע מיומן וזהיר, כנדרש מבעלי מקצוע דרך כלל במתן שירות על-ידיהם. אולם מעורך דין כאיש מקצוע שחובת נאמנות והתנהגות שביושר ובהדר הן מיסודותיו נדרש הרבה יותר. הבסיס לכך - לחובות המיוחדות החלות עליו - מצוי בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, הקובע לאמור: 'במילוי תפקידו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות..." (שם, בעמ' 465).

לענין חובותיו המקצועיות של עורך דין כלפי לקוחו, ולהלכה לפיה "על עורך הדין להשתמש במיומנות, בחריצות ובתשומת לב סבירות, שאם לא כן אשם הוא בהתרשלות" - ראה ע"א 2590/90 נסים נ' עו"ד
דניאלי ואח', פ"ד מח(3) 846, בעמ' 851; וכן ע"א 751/89 מוסהפור נ' עו"ד
שוחט ואח', פ"ד מו(4) 529, עמ' 535-534).

11. בע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת ואח', פ"ד ל (3) 75, מנתח ביהמ"ש העליון את מהותה של ההתרשלות המקצועית של עורך דין במילוי תפקידו, המטילה עליו אחריות בנזיקין, ומבחין בינה לבין שיקול דעת מוטעה, שאיננו מטיל אחריות שכזאת.

כדברי השופט ח' כהן:
"ההתרשלות היא עשיית מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או עשיית מעשה שלא במיומנות המקובלת במקצוע פלוני; ולעניין לימוד סניגוריה בידי עורך-דין, הרי חוסר מיומנות משפטית מקובלת, ומעשים ומחדלים אשר עורך-דין סביר ונבון נשמר היה מפניהם באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; וכלפי הלקוח שלו מוטלת חובה פשוטה על עורך-דין לנהוג באותה מיומנות ולהימנע מאותם מעשים ומחדלים.

אבל גם חובת הזהירות וגם חובת המיומנות המוטלות על סניגור בניהול
המשפט אינן עולות אלא כדי חובה של שיקול-דעת לענין במסגרת הנתונים המשפטיים - המהותיים והדיוניים - הקיימים; עורך-דין חייב לשקול מה טענה לטעון ומה טענה שלא לטעון, מה שאלה לשאול ומה שאלה שלא לשאול, כיצד ואימתי לטעון ולשאול, וכיצד ואימתי להמנע מלטעון או מלשאול - והכל מתוך הידע של הנתונים המשפטיים ומתוך השימוש הסביר בזכויות דיוניות. גם עורך-דין סביר ונבון ומלומד יכול ויטעה בשיקול-דעתו; אם לשופט בשר ודם מותר לטעות, לעורך-דין לא כל שכן. החובה המוטלת על סניגור כלפי לקוחו אינה שלא לטעות בשיקול דעתו; החובה היא לשקול דעתו כמיטב יכלתו וידיעתו" (שם, עמ' 80).

סיכום
12. בנסיבות המקרה דנן, ונוכח לשון האמור בפסק הדין שניתן בהמרצת הפתיחה 128/88, לא הוכח בפני
די הצורך כי המדובר בהתרשלות מקצועית של הנתבע, בעת שפירש כפי שפירש את פסק הדין, כמתייחס לכל מרכיבי הבקשה, כולל הבקשה לפיצול סעדים.

גם אם פירש הנתבע את פסק הדין פירוש מוטעה, או באופן שונה מכפי שנתפרש לאחר מכן בפסק דינו של השופט קלינג בת"א 2127/89, עדיין לא ניתן לומר כי הוא התרשל התרשלות
מקצועית במילוי תפקידו או היפר את חובת נאמנותו כלפי לקוחו. לכל היותר, ניתן היה להגיע למסקנה - אם בכלל - כי הנתבע טעה בשיקול דעתו, טעות אשר איננה גוררת אחריות בנזיקין.

13. אשר על כן, התביעה נדחית.
התובע ישא בהוצאות הנתבע, כולל שכ"ט עו"ד
ומע"מ, בסך כולל של 5,000 ש"ח.
ניתן היום 30 באפריל 2000 בנוכחות הצדדים.

אמנון סטרשנוב
, שופט

חניתה / d00057595a.1
1
בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי בתל אביב

תא 000575/95








א בית משפט מחוזי 575/95 שמעון שטרית נ' שלמה ובר, עו"ד (פורסם ב-ֽ 30/05/2000)