פסקי דין על רות רבין | פסקי דין על אבנר שחם | פסקי דין על אהוד שרצר ואח' | פסקי דין על הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה | פסקי דין על עיריית חיפה | פסקי דין על מפעלי בנייה אסף בע''מ |

16368/04 א     08/06/2009




א 16368/04 רות רבין, אבנר שחם, אהוד שרצר ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה, עיריית חיפה, מפעלי בנייה אסף בע''מ








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בחיפה

ת"א 16368-04 רבין ואח'
נ' הועדה המקומית לתכנון ולניה חיפה ואח'



08 יוני 2009



בפני

כב' השופט
רמזי חדיד


תובעים

1
.
רות רבין


- ת.ז. 558670

2
.
אבנר שחם


- ת.ז. 51669745

3
.
אהוד שרצר
- ת.ז. 50004704

4
.
ענת דהמדונסה
- ת.ז. 52599263

5
.
שרצר עזבון המנוח נפתלי


- ת.ז. 782629


נגד


נתבעים

1. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה
2. עיריית חיפה
3. מפעלי בנייה אסף בע''מ
– ח.פ. 51-042339-5




פסק דין


1.
התובעים מבקשים לחייב את הנתבעים בתשלום סך של 483,351 ש''ח בטענה לגזילת זכויותיהם בחלקת קרקע.

2.
אין מחלוקת בין הצדדים בעובדות, כמפורט להלן:

א.
המנוח נפתלי שרצר ז''ל (להלן: ''המנוח'') היה בעלים של 3/7 במקרקעין הידועים כגוש 10870, חלקה 17 מאדמות חיפה ואשר שטחה הכולל הינו 9,149 מ''ר (להלן: ''החלקה''). יתר בעלי החלקה הם מדינת ישראל ורשות הפיתוח.


לימים ירשו התובעים את זכויותיו של המנוח בחלקה.


ב.
במהלך השנים היו מספר תוכניות הרלוונטיות לחלקה ותביעה דנן, ואלה הן:

-
תוכנית מתאר לעיר חיפה לפיה יועד שטח החלקה בשלמותו כשמורת טבע (להלן: ''התוכנית המקורית'').
-
תוכנית בנין עיר מס' חפ/1056/ג – ''מעונות גאולה'' (להלן: ''תוכנית מס' ג''') אשר נכנסה לתוקף ביום 4.12.1969 ולפיה, כ-8,720 מ''ר מתוך שטח החלקה יועד לצרכי ציבור והיתרה, כ-500 מ''ר, כשטח בנייה, מתוכו שטח של כ-300 יועד כמגרש חנייה פרטית (להלן: ''שטח הבנייה''). ביום 4.12.1983 הופקעו השטחים המיועדים לצרכי ציבור בהתאם לתוכנית מס' ג' על-פי פרסום בילקוט הפרסומים (להלן: ''צו ההפקעה''), אף כי גודל השטחים שהופקעו מכוחו שונה במקצת מהשטחים המפורטים לעיל ובפועל שטח הבנייה שלא הופקע עומד על 429 מ''ר.
-
ביום 14.9.1995 הופקדה תוכנית מס' חפ/מב/1056/ו ''מעונות גאולה חיפה'' ולפיה מלוא שטח הבנייה מיועד להפקעה לצרכי ציבור (בחלקו מיועד לדרך ובחלקו האחר מיועד כשטח ציבורי פתוח) (להלן: ''תוכנית מס' ו'''). בשלב זה טרם אושרה תוכנית מס' ו'.

ג.
המידע התכנוני, כמפורט לעיל, כמו גם מידע תכנוני נוסף לגבי החלקה, נמסר לב''כ התובעים באמצעות מכתב מהנדס העיר חיפה, נתבעת מס 2 בתביעה, מיום 14.11.96 (להלן: מכתב מהנדס העיר''). בהמשך, במכתב מנהל מחלקת נכסים של העירייה לב''כ התובעים מיום 6.12.2001 הוא פירט את השטחים אשר הופקעו

בהתאם לצו ההפקעה (להלן: ''מכתב מחלקת נכסים'').

ד.
נתבעת מס' 3 בנתה עבור משרד השיכון מבנים שונים בשטחים עליהם חלה תוכנית מס' ג', ואשר הרלוונטית לענייננו היא חלקת משנה מס' י''ד (להלן: ''חלקה י''ד''). לצורך כך הגישה נתבעת מס' 3 בשנת 1968 לנתבעת מס' 1, הועדה המקומית לתכנון ובנייה-חיפה, בקשה להיתר בנייה והיתר כאמור ניתן לה (להלן: ''היתר הבנייה''). בהיתר הבנייה נרשם כאילו נתבעת מס' 3 היא הבעלים של החלקה במלואה ולזכויות המנוח בה לא היה כל ביטוי. איכלוס המבנים אשר הוקמו בחלקה י''ד היה בסביבות שנת 1970.

ה.
בחלק המיועד כחנייה פרטית מתוך שטח הבנייה טרם נעשה כל שימוש וחנייה כאמור לא הוכשרה.

ו.
המנוח הפך לאחד הבעלים בחלקה על פי הליכי סידור זכות קנין בהתאם לפקודת הקרקעות (סידור זכות קנין) ביום 9.11.58, משמע, עסקינן בזכויות מוסדרות בחלקה.

3.
לטענת התובעים בתמצית, הנתבעים לא דאגו לציין בתוכנית מס' ג' את המנוח בתור אחד הבעלים וכי יעוד שטח הבנייה, שלא הופקע לצרכי ציבור בהתאם לאותה תוכנית, נעשה ללא הסכמת הבעלים. כעולה ממכתב היועצת המשפטית של העירייה מיום 22.4.1976, עו''ד שולמית פומרנץ (כיום כב' הרשמת פומרנץ), כאשר התעורר עניין הפקעת שטח הבנייה ותשלום פיצויים לבעלי השטח המופקע, נקבע כי לא ניתן להפקיע את שטח הבנייה מאחר ואין מדובר בהפקעה לצרכי ציבור אלא לצרכים פרטיים ובהתאם לכך היה על נתבעת מס' 3 לפנות ליורשי המנוח ולהגיע איתם להסדר, בין על דרך של רכישת חלקם, בין על דרך של תשלום דמי שימוש ראויים או בכל דרך אחרת. נתבעת מס' 3 לא פעלה כאמור ותחת זאת היא דאגה לספח את כל שטח הבנייה לחלקה מס' י''ד, שאם לא כן היא לא היתה יכולה לבנות על אותה חלקה. בנסיבות העניין, אין נפקא מינא כי חלק נכבד משטח הבנייה מיועד כחנייה פרטית וטרם נעשה בו שימוש. התובעים אינם יכולים לממש את זכויותיהם על החלק המיועד לחנייה פרטית מתוך שטח הבנייה הואיל ובהתאם להלכה הפסוקה, להוראות תוכנית מס' ג' תוקף של חוק מחייב וזכותם של הדיירים בחלקה מס' י''ד לדרוש קיום הוראות התוכנית ולהקים את החנייה.

במעשיהם לעיל עוולו הנתבעים כלפי התובעים בעוולת גזל והפרת חובה חקוקה ונתבעת מס' 3 עשתה עושר ולא במשפט. בגין כל אלה על הנתבעים לשלם לתובעים את השווי היחסי של הקרקע עליה נבנו הדירות בחלקה מס' י''ד על פי שטח הבנייה שבבעלותם.

4.
הנתבעים טענו כי התביעה התיישנה, שכן, עסקינן בתביעה שאינה במקרקעין ותקופת ההתיישנות לגביעה הינה 7 שנים. הבנייה על חלקה מס' י''ד בוצעה בשנת 1970 והתובעים ידעו או יכלו לדעת כי אחרים, כביכול, תפסו חזקה בשטח שבבעלותם. כמו כן, בהמשך, באמצעות חליפת מכתבים בין ב''כ התובעים לבין הגורמים המוסמכים בעירייה - בין היתר מכתב מהנדס העיר ומכתב מחלקת נכסים – נודע לתובעים על עילת התביעה, ועל אף כל אלה הם הגישו תביעת ביום 7.9.2004. נתבעת מס' 3 הוסיפה וטענה כי התביעה מוגשת בשיהוי מאחר ובשנת 1973 נרכשו מניותיה על ידי הבעלים הנוכחי, שיכון עובדים, מבלי שהובאו בחשבון טענות התובעים בתביעה.


לגוף העניין טענו הנתבעים כי התביעה מתעלמת מהעובדה כי למעט שטח של 67 מ''ר על פי מדידה בפועל (כ-100 מ''ר לפי מדידה גרפית) אשר סופחו לחלקה מס' י''ד, שטח זניח וחסר כל תועלת, יתרת שטח הבנייה עדיין רשומה על שם המנוח, לא הוקמה בו חנייה פרטית בהתאם לתוכנית מס' ג' ולא נעשה בו כל שימוש. בהתאם לכך, התובעים רשאים לממש את זכויותיהם באותו חלק ולעניין זה תוכנית מס' ג' אף העלתה את שווי השטח הנ''ל, מאחר ועל פי התוכנית המקורית כל שטח החלקה היה מיועד לשמורת טבע וכעת ניתן להשתמש בו כחנייה פרטית.


נתבעת מס' 3 הוסיפה וטענה כי משהוכח שחלק הארי מתוך שטח הבנייה עדיין עומד לרשות התובעים ולא נעשה בו כל שימוש, הרי חישובי הנזק של התובעים נופלים ואינם מבוססים.

5.
נתבעים מס' 1-2 הוסיפו וטענו כי באם היה מעשה גזל במקרה דנן, הרי בוודאי הם לא עשו אותו, שכן, הם לא נטלו חלק ביזום תוכנית מס' ג', בה נעלם שמו של המנוח כאחד מבעלי החלקה, והיזום נעשה על ידי נתבעת מס' 3 אשר סיפקה את כל המידע והמסמכים
הרלוונטיים לאישור התוכנית ופעלה בהתאם לנהוג ומקובל במועד הרלוונטי לאותה תוכנית.


נתבעות מס' 1-2 שלחו הודעת צד ג' נגד נתבעת מס' 3 בה נטען כי האחרונה הטעתה אותם באשר לזכויות המנוח בחלקה וכן היא חתמה על כתב שיפוי, לפיו עליה לפצות את העירייה תמורת הפקעתן של החלקות עליהן חלה תוכנית מס' ג' (להלן: ''כתב השיפוי'').


נתבעת מס' 3/צד ג'
טענה מפני ההודעה כי המודיעות לא הגישו כחלק מראיותיהן בתביעה את כתב השיפוי ובהתאם לכך אין הן יכולות להסתמך על אותו מסמך. לגוף העניין נטען כי המודיעות אינן יכולות להתפרק מאחריותן במסגרת הליכי התכנון וכי מן הראוי היה לדרוש נסחי רישום ולהשוות בין רישום הבעלים המופיע בהם לבין הרישום המופיע בתוכנית מס' ג טרם אישורה.

6.
התובעים לא התייחסו בסיכומיהם לטענת ההתיישנות, זאת על אף העובדה כי בהחלטה בתיק בש''א מס' 1031/05 בבקשת נתבעות מס' 1-2 לסילוק התביעה על הסף בטענת ההתיישנות, נקבע כי טרם תוכרע הטענה יש לקיים בירור עובדתי במסגרת שמיעת הראיות בתביעה, וכפי שאכן נעשה. בנסיבות העניין, התרתי לתובעים השלמת טיעוניהם בעניין, ואכן כך הם פעלו.


לטענת התובעים, עסקינן בתביעה במקרקעין מוסדרים ואשר בהתאם לסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ''ט-1969, אין לגביה התיישנות. לחילופין, נעלמו מהתובעים העובדות המהוות את עילת התביעה וזאת עד לקבלת מכתב מחלקת הנכסים של העירייה מיום 26.12.2001, והרי מאותו מועד ועד להגשת התביעה, 7.9.2004, לא עברה תקופת ההתיישנות. כן נטען כי במכתב מחלקת הנכסים האמור קיימת הודאה בזכות התובעים, כי מעשה הגזילה של השטח הבנוי שבבעלות התובעים יצר יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית בינם לבין הנתבעים וכי מדובר במעשה שלטוני שנעשה שלא כדין ובהתאם לכך אין עליו התיישנות.

7.
על מנת להכריע בטענת ההתיישנות, יש לדון תחילה בסיווג התביעה, כאשר נקודת המוצא היא, ועליה אין חולק, כי זכויות המנוח בחלקה הינן זכויות מוסדרות מיום 9.11.1958, והרי בהתאם לס''ק 159(ב) לחוק המקרקעין, ''חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה''.


נשאלת איפוא השאלה, האם במקרה דנן עסקינן בתביעה ''לקיום זכות במקרקעין'', ואשר מתוקף היותם מוסדרים, היא אינה מתיישנת, אם לאו.


התשובה לשאלה לעיל הינה שלילית בהחלט. ב-רע''א 2267/95 היועץ המשפטי לממשלה נ. הרטפלד ואח'
, פ''ד מט(3) 854, נפסק כי הביטוי ''זכות במקרקעין'' מתפרש כחובק זכויות קנייניות בלבד (שם, עמ' 863-864) וב-ע''א 520/96 חוסין ואח'
נ. מיר ואח'
, פ''ד נד(3) 487, התייחס בית המשפט למטרתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, באומרו:

''מטרתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין הייתה לחסן זכות במקרקעין מוסדרים מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין. בכך עברה מן העולם תפיסת הדין הקודם שהכירה בהתיישנות הן כטענת הגנה בתביעה לסילוק יד, ובמקרים מסוימים אף כאמצעי לרכישת הבעלות במקרקעין .......משמע, כי הוראת הסעיף אינה חלה אלא על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים (דוגמאות להסתמכות על סעיף 159(ב), בהקשרו הענייני הנכון ניתן לראות, למשל: בע"א 547/74 חטיב נ' מדינת ישראל [2] וברע"א 2203/91 חאלד נ' מינהל מקרקעי ישראל [3]). ואף לא למותר לציין, כי גישה זו אינה אלא חלק מן התפיסה המושרשת, שעל-פיה נתפרש המונח "זכות במקרקעין" שבחוק המקרקעין כחובק זכויות קנייניות בלבד (ראו:

רע"א 2267/95
האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד [4], בעמ' 863-864 והאסמכתאות המאוזכרות שם וכן האמור בספרו של פרופ' ויסמן דיני קניין - חלק כללי''
(שם, עמ' 494).


במקרה דנן אין עסקינן בתביעה העומדת בסתירה לרישום הזכויות המנוח בחלקה, אדרבא, עניינה של התביעה הוא בקבלת סעד כספי בהסתמך על אותו רישום ומכוחו ואין התובעים מבקשים במסגרת התביעה לקיים זכות רשומה שיש להם בחלקה, שהרי ממילא הנתבעים אינם חולקים על זכויותיו הרשומות של המנוח בחלקה ובהתאם, הורשת אותן זכויות לתובעים.

8.
סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע את פרק הזמן בו מתיישנת עילת התביעה, ולפיו:

''התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא -
(1)
בשאינו מקרקעין - שבע שנים;
(2)
במקרקעין - חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה''.

סעיף 1 לחוק ההתיישנות
מגדיר את המונח ''מקרקעין'' כ-''קרקע מכל סוג וכל זכות או טובת-הנאה בקרקע וכל דבר המחובר לקרקע חיבור-קבע וכל זכות או טובת-הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה''.

ב-ע''א 9382/02 בולוס ובניו בע''מ נ. בנק דיסקונט למשכנתאות בע''מ (פוסם בנבו) נפסק בהתייחס לסעיף 1 לחוק ההתיישנות
כי
''החוק הבהיר, אפוא, כי 'מקרקעין' לצורך סיווג התובענה לענין התיישנות נוגע לזכויות במקרקעין עצמם, ולזכויות וטובות הנאה במקרקעין, שהן בבחינת זכויות קנייניות בקרקע או בכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע, וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה. החוק מדבר, אפוא, בזכויות קנייניות במקרקעין, העולות כדי בעלות ממש, או זכויות קנייניות במקרקעין, הפחותות מבעלות, הטעונות רישום''.

כמו כן, ב-ה''פ (מחוזי-חיפה) 1372/94 שרם נ. שרביב בע''מ תק-מח 96(1), 1337 ,עמ' 1339 פסק כב' השופט (בדימוס) ביין, לעניין סיווג התביעה כתביעה במקרקעין, באומרו: ''אופיו של ענין - אם מקרקעין או 'שאינו מקרקעין' נקבע לפי תוכן התביעה. .....יש להבחין לדעתי בין מקרה 'שתוכן התביעה' או העילה מביא לשינוי בזכויות קנייניות במקרקעין הטעונות רישום ובין מקרה שאם תתקבל התביעה לא יחול שינוי בזכויות קנייניות אלה''.

במקרה דנן, אין עניינה של התביעה נוגע בזכויות הקנייניות בחלקה עצמה ואין היא מביאה, ככל שתתקבל, לשינוי באותן זכויות קנין של המנוח, ויורשיו התובעים בעקבותיו, בחלקה, אלא, כאמור, עניינה בסעד כספי שלא משנה כהוא זה בזכויות הקניין בחלקה. מתחייבת המסקנה איפוא, כי במקרה דנן המדובר הוא בתביעה שאינה במקרקעין ואשר תקופת ההתיישנות לגביה נקבעה בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, שבע שנים ממועד יצירת עילת התביעה.

9.
התובעים אינם מעלים כל טענה כי בנסיבות מקרה דנן לא עברה תקופה העולה על שבע שנים מיום שנוצרה עילת התביעה, אף כי לטענתם, נעלמו מהם העבודות היוצרות את עילת התביעה, ובהתאם לכך יש להחיל הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לפיו: ''נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה''.


האומנם.

10.
הדים לידיעת התובעים באשר לגיבוש עילת התביעה נמצא כבר במכתב היועצת המשפטית של העירייה דאז, כב' הרשמת פומרנץ, מיום 22.4.1976, נספח ז' לתצהיר עדותו הראשית של תובע מס' 2, מוצג ת/2, בו נאמר ''אשר לזכויותיו של נפתלי שרצר המנוח ב-3/7 בחלקה הנ''ל – יש להניח כי זכויותיו אלו עברו
ליורשיו, ועל כן יש לבקש מעו''ד ביניש צו ירושה המפרט את יורשיו''. זאת ועוד, בהמשך המכתב קיימת התייחסות למניעה החוקית מהפקעת שטח הבנייה מאחר ואין מדובר בהפקעה לצרכי ציבור והעדר חובה המוטלת על העירייה לשלם פיצויים לבעלי השטח הנ''ל, הם התובעים או מי מהם, ולצורך כי הם יפנו לנתבעת מס' 3 בנדון.


בחקירתו הנגדית הכחיש תובע מס' 2 כי התובעים היו מיוצגים באמצעות עו''ד בייניש המוזכר במכתב, אולם, הוא אישר באומרו ''....כנראה שנשאלה שאלה על-ידי גב' רות רבין
(תובעת מס' 1 – ר.ח.) והיא פנתה לצורך כך לעו''ד אשר פנה בכתב לעו''ד פומרנץ'' (שם, עמ' 15 שורה 22 לפרוטוקול הדיון)

מהמצוטט לעיל עולה כי כבר בשנת 1976 ידעו התובעים, או לפחות מי מהם, באמצעות עו''ד מטעמם על זכותם הפוטנציאליות לקבלת פיצוי כספי או להגיע עם נתבעת מס' 3 לסידור כלשהו לעניין פגיעת תוכנית מס' ג', אולם, הם לא עשו דבר עד להגשת התביעה.

11.
ההזדמנות השנייה שבה עמדו התובעים על גיבוש עילת התביעה היתה באמצעות מכתב מהנדס העיר לבא-כוחם מיום 14.11.1996, נספח ה' לתצהירו של תובע מס' 2. במכתב הנ''ל קיים פירוט באשר לתוכניות השונות הרלוונטיות לחלקה, החל מהתוכנית המקורית, שכאמור פורסמה למתן תוקף בשנת 1934, ועד לתאריך המכתב. באשר לתוכנית מס' ג', ואשר מכוח פועלה מוגשת התביעה, פירט מהנדס העיר את יעוד השטחים בה, כדלקמן:

2.
בהתאם לתכנית חפ/1056ג' – 'מעונות גאולה' שפורסמה למתן תוקף בי''פ 1584 מיום 4.12.69 מסווגת החלקה הנדונה כדלקמן:

2.1.
'שטח ציבורי פתוח'
-
כ- 5350 מ''ר

2.2.
'דרכים'
-


כ- 3300 מ''ר

2.3.
'אדמת בניה (מתוכם כ- 300 מ''ר מגרש

כ- 500
מ''ר

חניה פרטית)''


כמו כן, בהמשך מכתבו הודיע מהנדס העיר לב''כ התובעים כי פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה בדבר הפקעת השטחים המיועדים לצרכי ציבור, כמצוטט לעיל, ואף הפנה אותו למראה המקום של הפרסום.

12.
התובעים טענו כי במכתב מהנדס העיר צויין כי הופקדה תוכנית נוספת, היא תוכנית ו',
ההופכת את שטח הבנייה בהתאם לתוכנית מס' ג' לשטח המיועד כשטח ציבורי פתוח, על כן נעלמו מהתובעים העובדות המהוות את עילת התביעה (סעיפים 27-28 לתצהיר תובע מס' 2).


אודה כי אינני יורד לסוף דעתם של התובעים בטיעון זה. עילת התביעה במקרה דנן נסמכת על תוכנית ג' ולא על תוכנית ו', ואשר אין חולק כי ממועד משלוח מכתב מהנדס העיר ועד להיום, טרם השתנה הסטאטוס שלה והיא עדיין מופקדת, אך טרם אושרה. זאת ועוד, לו רצו התובעים לקשור גורל תביעתם בתוכנית ו', מדוע אין הם ממתינים עד לאישורה ובמקרה זה ממילא הם היו זכאים לקבל פיצוי בגין הפקעת השטח הבנוי, שכאמור מיועד להיות שטח ציבורי על פי תוכנית ו'!!!. יתירה מכך, התובעים טענו כאילו התמונה התבהרה להם ועילת התביעה התגבשה רק עם משלוח מכתב מחלקת נכסים לבא- כוחם מיום 16.12.2001. מכתב זה מפרט את השטחים אשר הופקעו לצרכי ציבור בהתאם לתוכנית ג' וגם בו הפנייה לאותו ילקוט פרסומים בו פורסם צו ההפקעה ואשר אליו הפנה מהנדס העיר במכתבו. מכתב מחלקת ההנדסה לא הוסיף ולא גרע דבר וחצי דבר באשר לתוכנית ו' ואין בו כל התייחסות לאותה תוכנית. שמא תאמר כי בהעדר התייחסות במכתב מחלקת נכסים של העירייה לתוכנית ו' נעלמה כלא היתה מבחינת התובעים אותה תוכנית וכל הספקות נעלמו להן!!!.


יצוין כי בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות אין די בכך כי העובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו מעיני התובע, אלא יש להוכיח כי הדבר היה ''מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן''. התובעים יכלו בנקל לעמוד על גיבוש מכלול העובדות הרלוונטיות לתביעתם באמצעות חקירה ודרישה ופנייה לגורמים המוסמכים ולבעל מקצוע, כגון מודדים ושמאים. משלא עשו כל אלה, הם לא ישמעו בטענה כי העובדות הרלוונטיות לעילת התביעה נעלמו מהם.

למעלה מהצורך, אף תובע מס' 2 היה בדעה כי עם קבלת מכתב מהנדס העיר משנת 1996, נעשה, כביכול, מעשה גזילה וזאת באומרו ''....אני פניתי לעוה''ד מאירסון בחשיבה או בטענה שגזלו פה קרקע של המשפחה, והמכתב הזה כמו מהמכתבים האחרים לא היה ברור לי לפחות
מה המצב.....והשארתי את זה לעוה''ד, ולוודא מה המצב החוקי. אני לא שמח לרוץ לבתי משפט'' (שם, עמ' 13 שורה 13 לפרוטוקול הדיון).

13.
לאור האמור לעיל, אין אני מקבל טענת התובעים כאילו העובדות המהוות את עילת התביעה נעלמה מהן ובוודאי אין לומר כי גם בזהירות סבירה הוא לא יכול היה לגלותן. בנסיבות העניין, טענת התובעים לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, נדחית בזאת על הסף.

14.
סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע כי ''הודה הנתבע, בכתב או בפני
בית-משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, 'הודאה' - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות''.


בסעיף 33 לתצהיר עדותו הראשית טען תובע מס' 2 באומרו: "בנוסף לכך יש לראות במכתבי העירייה הודאה בקיום זכות התובעים כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, וגם בשל כך לא חלה ההתיישנות במקרה זה".


ב-ע"א 1017/91 פסח משה ואח'
נ' הכפר הירוק ואח'
(פורסם בנבו), נפסק כי לעניין
סעיף 9 לחוק ההתיישנות כדלקמן:

"סעיף זה דורש שהודאת הנתבע תכיר 'בקיום זכות התובע', כלומר, בקיום 'הזכות' אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות".

15.
אין במכתבי מהנדס העיר או במכתב מחלקת הנכסים כדי להוות הודאה בזכות התובעים בתביעה, בוודאי ובוודאי לא בכל עובדות התביעה. כל שיש באותם מכתבים הינו הודאה בעובדה כי בהתאם לתוכנית ג' הופקעו שטחים לצרכי ציבור מהחלקה ובהתאם לכך נותר שטח לא מופקע של כ-500 מ"ר, זאת ותו לא.

16.
לא נעלם מעיניי האמור בהחלטתי בתיק בש"א 1031/05, אולם, לא מצאתי מניעה לאחר שנשמעו מלוא הראיות בתביעה ונפרסה בפני
י התמונה במלואה, להגיע למסקנה אחרת אליה הגעתי לעיל. לעניין זה לא למותר להפנות להלכה הפסוקה ב-ע''א 3604/02 אוקו נ' שמי ואח'
, פ''ד נו(4) 505, לפיה:

''כלל ידוע הוא כי החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה-בית-דין, ולפיכך הערכאה שהחליטה לגביה בראשונה רשאית לשוב ולדון בה ואף לשנות..... פשיטא, שנסיבות חדשות, אשר התרחשו לאחר מתן ההחלטה המקורית, פותחות פתח לשינויה על-ידי הערכאה שנתנה אותה......אולם אף אם לא חל שינוי בנסיבות, נתונה לערכאה שנתנה את החלטת הביניים הסמכות לשנותה, אם כי הדבר ייעשה אך במקרים נדירים, כאשר מתברר לבית-המשפט כי נתן החלטה מוטעית .....''
(שם, עמ' 508 ד').

ויודגש, גם התובעים וגם הנתבעים לא ראו באותה החלטה סוף פסוק ובתצהירי עדותם הראשית אשר הוגשו לאחר מתן ההחלטה התייחסו כולם לטענת ההתיישנות, והטענה בדבר ההודאה בזכויות שלעיל.

17.
הטענה כאילו בין הצדדים התקיימו יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית ומאחר והנתבעים החזיקו בקרקע שנגזלה מהתובעים, הם הפכו להיות נאמנים של התובעים, ובהתאם לכך, אין התיישנות – טענות אלה הועלו על ידי התובעים בחצי פה ומוטב היה לולא הועלו.


על מנת לבסס יחסי נאמנות עם הנתבעים, היה על התובעים להניח תשתית ראייתית שלא הונחה כלל ועיקר. נתבעים מס' 1-2 לא החזיקו בשטח הבנייה עבור התובעים, כולו או בחלקו, וכמפורט בהמשך, גם נתבעת מס' 3 מחזיקה בשטח זעיר מתוכו. התובעים מפנים בטיעוניהם ל-ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז (5) 49, אולם לא מצאתי בהלכה שם מאומה לעניינם של התובעים. כתנאי לקיום יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית נקבע שם כי "הכלל, כידוע, הוא כי בהתקיים יחסי נאמנות תביעת הנהנה כלפי הנאמן אינה מתיישנת, כל עוד אין הנאמן כופר בהיותו נאמן או איננו מפר את חובת נאמנותו" (שם, עמ' 56 ו'-ז'). שני תנאים אלה לא נטענו, מקל וחומר לא הוכחו, במקרה דנן.


בנסיבות העניין, אני דוחה את הטענה.

18.
התובעים הוסיפו וטענו כי יש לדחות את טענת ההתיישנות, הואיל ומדובר במעשה רשות שלטונית שנעשה שלא כדין. לעניין טיעון זה יאמר תחילה כי
ממילא אינו רלוונטי לגבי נתבעת מס' 3 שאינה רשות שלטונית. זאת ועוד, התובעים אינם מפנים להלכה הפסוקה לפיה, כביכול, אין התיישנות על מעשה של רשות שלטונית שנעשה שלא כדין. אדרבא, בספרו של מר אריה קמר, "דיני הפקעת מקרקעין" (מהדורה שישית), מצאתי הבחנה בין תביעה לתשלום פיצויי הפקעה, לגביה סבור המחבר כי אין זה ראוי להחיל את תורת ההתיישנות, לבין תביעה לתשלום פיצוי נוסף בעד הנזק שנגרם כתוצאה ממחדלי הרשות המפקיעה. לעניין תביעה מהסוג השני סבור המחבר כי יש מקום להחיל את תורת ההתיישנות, וזאת באומרו:

'עילת התביעה לתשלום פיצוי בעד הנזקים האמורים מקורה בדיני הנזיקין – סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) – ולא בפקודת הקרקעות, על אף שקיימת זיקה הדוקה בין עובדת ההפקעה לעובדת אירוע הנזק. לכאורה, ניתן לומר, כי מכיוון שעילת תביעה זו היא נזיקית במהותה, הריהי מתיישנת ככל העילות שבפקודת הנזיקין תוך פרק–זמן קצוב ומוגדר. מאידך גיסא, ניתן לומר, כי בשל הקשר ההדוק בתביעה זו לבין תביעת הפיצויים בגין ההפקעה, אין להבחין ולהפלות בין שתי אלה, וכשם שאין התיישנות לגבי תביעת הפיצויים בגין ההפקעה, כך לא תהיה התיישנות גם בשל עילה נזיקית זו. נראה, כי האפשרות הראשונה היא הנכונה, וזאת משני טעמים: א. כל הטעמים שנמנו לעיל כנגד החלתן של הוראות ההתיישנות שבחוק על התובענה לפיצויים לפי סעיף 9 לפקודת הקרקעות אינם חלים לגבי העילה הנזיקית האמורה. ב. כל מטרתו של הפיצוי הנוסף בעד הפרת חובתה של הרשות המפקיעה למסור לבעל הזכויות הרשום הודעה אישית בדבר ההפקעה היא לפצותו על הנזק שנגרם לו בשל האיחור בהגשת תביעה מצידו לתשלום פיצויים. אולם, מקום שבעל הזכויות מעיד בהתנהגותו, המתבטאת באי-הגשת תביעה לפיצויים, שלמעשה לא נגרם לו נזק כתוצאה מהמחדל במסירת הודעה אישית לו, שכן, ממילא גם לאחר מסירתה לו הוא לא הזדרז להגיש תביעה לפיצויים, אין הוא ראוי ליהנות מכך, שיוכל להגיש את תביעתו לפיצוי נוסף אימתי שיחפוץ בכך, ואף אחרי שחלה תקופת ההתיישנות" (שם, עמ' 316-317).


לאור האמור לעיל, לא שוכנעתי בנימוק הנ"ל של התובעים לדחיית טענת ההתיישנות.

19.
על אף כי מצאתי לדחות את התביעה בטענת ההתיישנות, אתייחס להלן לטענות התובעים לגופן.

20.
טענת התובעים כאילו הנתבעים סיפקו את שטח הבנייה לחלקה י"ד, עליה יזמה נתבעת מס' 3 בניית דירות מגורים, טענה זו הופרכה לחלוטין.


כזכור, שטח הבנייה שלא הופקע לצורכי ציבור מתוך חלקה 17 הינו 429 מ"ר, כאשר מתוכו שטח של כ-300 מ"ר מיועד לחנייה פרטית. בחקירתו הנגדית הודה השמאי מטעם התובעים, מר נחום פרימנגר, כי בניגוד לנטען בסעיף ד' לחוות דעתו, מוצג ת/1, לפיה כל שטח הבנייה סופח לחלקה י"ד, הרי בפועל "אין ספק שמגרש החניה המערבי לא צורף למגרש י"ד. כל שטח מגרש החניה לא צורף למגרש י"ד"(שם, עמ' 8 שורה 22 לפרוטוקול הדיון).
ובהמשך:

"ש.
אתה מאשר שהמאמץ הצליח ובמקום 150 מ' צורפו בפועל לרישום בטאבו 67 מ"ר בלבד למגרש יד. מה תשובתך?

ת.
כן"
(שם, עמ' 10 שורה 9 לפרוטוקול הדיון).

21.
עדותו של מומחה התובעים לעיל אינה שומטת את הטענה העובדתית לסיפוח כל שטח הבנייה לחלקה י"ד בלבד, אלא גם כן שוללת כל היגיון ובסיס לחוות דעתו המבוססת על אותה טענה עובדתית. ויודגש, השטח שלא סופח לחלקה י"ד עומד בשיממונו ואין חולק כי לא הוקמה בו חנייה פרטית והוא עדיין רשום
על שם התובעים.

22.
התובעים מנסים לנמק אי-יכולתם לעשות שימוש בחלק האמור על אף כי הוא רשום על שמם ולא נתפס על ידי מאין דהוא בטענה כי זכותם של דיירי חלקה י"ד ליהנות מהחנייה הפרטית שאמורה לקום בו וכן לאור הוראות סעיף 19 לתוכנית ג', לפיה "החנייה תסודר לפי מפתח של מקום חנייה אחד לכל דירה לשביעות רצון מהנדס העיר".



טענות התובעים לעיל אינן מבוססות עובדתית או משפטית.


התובעים לא הניחו כל תשתית לטענה כאילו הוראות סעיף 19 ותוכנית ג' לא קוימה וכי הדיירים בחלקה י"ד אינם נהנים מחנייה אחת, אולי יותר, לכל דירה. כאמור, אכלוס הדירות בחלקה י"ד נעשה עוד בשנת 1970 ובאם אכן נתבעת מס' 3 לא סיפקה לדיירים חניות על-פי הוראות התוכנית, סביר להניח כי הם היו מקימים קול זעקה ודורשים להכשיר את השטח הפנוי כחנייה פרטית לרווחתם. יתירה מכך, בהתאם לתוכנית המקורית כל שטחי חלקה 17 מיועדים להיות שמורת טבע, בעוד כי בהתאם לתוכנית 17 החלק שלא הופקע לצרכי ציבור מיועד בחלקו הגדול לשמש כחנייה פרטית. אי לכך, יש לומר כי התובעים נהנו למעשה מהתוכנית אשר איפשרה להם לעשות שימוש רווחי במקום.

23.
בסעיף 16 ו-18 לתוכנית ג' התחייבה נתבעת מס' 3 לבצע על חשבונה עבודות פיתוח שונות. בחוות דעתו של מר פרימנגר מטעם התובעת לא היתה כל התייחסות להוצאות הפיתוח הנ"ל והוא התעלם מהן באופן מוחלט. לא כך נהג, ובצדק, השמאי מטעם נתבעת מס' 3, מר יורם ברק, אשר הפחית עלות עבודות הפיתוח והיטל השבחה.


זאת ועוד, חוות דעתו של מומחה נתבעת מס' 3 אמינה יותר מאחר והיא משקפת את ההפרש בין שווי הנכס על-פי היעוד שנקבע לו בתוכנית המקורית לעומת שוויו בהתאם לתוכנית ג', דבר שלא ניתן לגביו כל ביטוי בחוות דעתו של מומחה התובעים.


התובעים זכאים איפוא, לולא התקבלה טענת ההתיישנות, לפיצוי על החלק היחסי של השטח שסופח למגרש י"ד מתוך שטח הבנייה, 67 מ"ר, בהתאם לזכויותיהם בחלקה 17, 3/7, כלומר, שטח של 28.7 מ"ר בגין שטח זה, ובניכוי התועלת אשר צמחה לתובעים בעקבות שינוי השטח שבמחלוקת משמורת טבע לחנייה פרטית, התובעים זכאים בהתאם לחוות דעתו של מומחה נתבעת מס' 3 לפיצוי בסך של 10,770 ש"ח ליום חוות הדעת, 31.7.09.

24.
משנדחתה התביעה ממילא יש לדחות את ההודעה לצד ג'.

25.
לסיכום האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.


התובעים ישלמו לנתבעים מס' 1-2, ביחד ולחוד, ולנתבעת מס' 3 באופן נפרד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ עליו ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הוצאות המשפט מיום הוצאתן ועל שכ"ט עו"ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל.


ניתן היום,
י"ג אייר תשס"ט, 08 יוני 2009, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 16368/04 רות רבין, אבנר שחם, אהוד שרצר ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה, עיריית חיפה, מפעלי בנייה אסף בע''מ (פורסם ב-ֽ 08/06/2009)