פסקי דין על דב פרידמן | פסקי דין על סהר חברה לביטוח | פסקי דין על אברהם בידרמן-סוכן חברת סהר |

17384/01 א     10/06/2002




א 17384/01 דב פרידמן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, אברהם בידרמן-סוכן חברת סהר




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום ירושלים

א
017384/01

לפני כב' השופט דוד מינץ

11/06/02



דב פרידמן


בעניין
:

התובע

ע"י ב"כ עו"ד דהאן יצחק




נ
ג
ד






1 . סהר חברה לביטוח בע"מ


2 . אברהם בידרמן-סוכן חברת סהר



הנתבעים



ע"י ב"כ עו"ד דוויק עדנה










פסק דין


ביום 16.9.99 הזמין התובע באמצעות נתבע 2 (להלן: "הנתבע") ביטוח מקיף וביטוח חובה לרכב מ.ר. 03-201-12 (להלן: "הרכב") אצל נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"). תוקפו של הביטוח היה עד ליום 30.9.00. במועד ההזמנה האמור שילם התובע את ביטוח החובה, מקדמה בסך 300 ₪ על חשבון הביטוח המקיף, וכן חתם על הוראת קבע לתשלום יתרת הביטוח המקיף (לטענת התובע הוא קיבל באותו מועד הנחיות להתקנת הגנות לרכב תוך 14 יום, אך להנחייה זו לא נלוו הוראות ספציפיות).

לטענת התובע, ביום 27.9.99 בשעה 22:00 הוא ראה לאחרונה את הרכב, וביום 28.9.99 כאשר ירד לחניה מתחת לביתו בשעה 08:00, הרכב לא היה במקום. עוד באותו יום הגיש התובע הודעה על האירוע למשטרה, ומיד לאחר מכן מסר הודעה לנתבע על כך שהרכב נגנב. לטענתו, אמר לו הנתבע כי הוא יקבל את תגמולי הביטוח בתוך 21 יום. משעברו 21 יום, פנה התובע אל הנתבע לקבלת התגמולים, אך אז נאמר לו, כי "אין לו ביטוח ואין לו פוליסה". לאחר שפנה אל הנתבעת לקבלת התגמולים, היא הודיעה לו במכתב מיום 10.1.00, כי היא דוחה את תביעתו, הן משום שהוא לא המציא לה אישור מיגון לרכב כפי שהיתנתה עמו בעת החתימה על הצעת הביטוח, והן משום שהוברר לה שהסתיר עובדות מהותיות בשעת עריכת הביטוח. התובע הגיש תביעתו לבית המשפט לקבלת תגמולי הביטוח המגיעים לטענתו לסך של 24,000 ₪, ובנוסף, פיצויים בגין עגמת נפש וטרדה שנגרמו לו בשל סרובם של הנתבעים לשלם את התגמולים במועד, וכן את דמי ביטוח החובה שלא הוחזרו לו, לטענתו. הוא העמיד את תביעתו על סך 30,000 ₪ בצירוף תוספת הפרשים, והוא הגישהּ בסדר דין מהיר.

מנגד טענו הנתבעים, כי הם פטורים מכל חבות כלפי התובע, זאת משום שהתקשרותם בחוזה הביטוח הייתה כתוצאה מהטעיה שהטעה אותם התובע, הטעייה הבאה לידי ביטוי בכך שהוא הסתיר מהם במרמה את העניינים המהותיים הבאים: שהרכב הינו מודל 1990 ומאז ועד היום לא עבר מבחן רישוי כלשהו; הרכב לא בוטח בביטוח מקיף מאז חודש אוקטובר 1992; שרשיון הרכב שולם ב-15.9.99 לתקופה של עד 30.12.99 בלבד; ושרשיון הנהיגה של התובע שולם רק ביום 15.9.99. לאחר מעשה אף הוספה הטענה שהתובע זייף את סכום אגרת הרישוי של הרכב ושילמהּ בחסר. לטענת הנתבעים, אילו ידעו פרטים אלו במועד כריתת החוזה לא היו מסכימים לכרות חוזה ביטוח אף בדמי ביטוח מרובים יותר, וכך היה נוהג גם כל מבטח סביר. בנוסף טענו הנתבעים, כי יש חשד סביר כי הרכב כלל לא נגנב מהתובע וכי קיים ספק רב אם בכלל היה הרכב בידי התובע ביום 16.9.99, שבו נערך הביטוח.

הצדדים עצמם נחקרו בישיבה המקדמית שהתקיימה ולאחר הדיון הם ביקשו לסכם את טיעוניהם בכתב ושבית המשפט יתן את פסקו בליווי נימוקים. להלן אפוא תמצית נימוקי פסק הדין לפי מצות תקנה 214טז לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

טענת הנתבעים הייתה כאמור, כי התקשרותם בחוזה הביטוח הייתה כתוצאה מהטעיה שהטעה אותם התובע בכך שהסתיר מהם במרמה עניינים מהותיים, שאילו ידעו עליהם במועד כריתת החוזה לא היו מסכימים לכרות חוזה ביטוח אף בדמי ביטוח מרובים יותר, ושכך היה נוהג גם כל מבטח סביר. טענה זו לא זכתה לאישוש ראייתי כל שהוא, מלבד עדותה של הגב' ג'קלין שלוסברג, המשמשת כ"מסלקת תביעות" אצל הנתבעת ולא כחתם ובשל כך, בין היתר, לא ידעה ליתן עדות רלבנטית לעניין השיקולים העומדים בבסיס כריתת חוזה ביטוח עם מבוטח זה או אחר ובכלל זה התובע. יש אך להתייחס לטענות הנתבעים לפיהן, התובע נגוע במרמה בכך שלמעשה לא ארע כלל מקרה ביטוח וכי בדיעבד התברר להם שרשיון הרכב שהוצג בפני
הם בעת ההתקשרות בחוזה הביטוח לא היה תקף עקב כך שסכום האגרה שבו זוייף על ידי התובע.

כדי לאשש טענות אלו הוגשה בפני
בית המשפט ע"י ב"כ הנתבעים תעודת עובד ציבור של גב' דפנה מהולל, מנהלת מחלקת עדכון ובקרה באגף הרישוי בחולון, ולפיה האגרה עבור רשיון הרכב ששולמה ע"י התובע יום לפני שניגש לסוכן הביטוח, זויפה, באופן שנמחקה ממנה ספרת האלפים, כך שבמקום סכום של 3,995 ₪ (הכולל את הצטברות החובות עבור האגרות מאז שנת 1995) שילם התובע רק 995 ₪. התובע אמנם הכחיש שהוא זה שזייף את אגרת הרישוי, אך לאור העובדה שהאגרה שולמה באותו יום שהיא הונפקה (15.9.99) והיא הייתה בידיו של התובע בלבד, אין מנוס מהמסקנה כי היא אכן זוייפה על ידו, ומשום כך בלבד היה די לקבוע כי חוזה הביטוח אינו תקף, ולדחות את התביעה לפי סע' 7(ג)(1) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "החוק"). במסגרת זו אין מקום כלל לשעות לטענת ב"כ התובע בסיכומיו כי התובע יצא ידי חובת הגילוי שחלה עליו, בכך שענה על השאלון שהוצג לפניו על ידי הנתבעת, ואם לא נשאל בעניין רשיון הרכב הוא לא היה צריך לומר על כך דבר מיוזמתו, וכי גם אם לא היה כלל רשיון לרכב עדיין אין זה מהווה תנאי לפטור מתשלום דמי הביטוח. אף אם תאמר שהתובע לא נשאל כלל על קיומו של רשיון בר תוקף, אין זה מפאת אי חשיבותו, אלא אדרבה, בעניין זה לא סמכה הנתבעת על תשובתו של המבטח אלא שהיא ביקשה בפועל שהרשיון יוצג בפני
ה, כפי שהעיד בבית המשפט מר בידרמן, והתובע הציג בפני
ה רשיון מזוייף. משכך, אין ספק כי התובע ידע, או למצער היה עליו לדעת, כי רשיון בר תוקף הוא עניין מהותי לצורך הוצאת הפולסיה, ומשהגיש התובע רשיון שכאמור, ידע בו שהוא מזוייף וממילא אינו תקף, הרי ששקול הדבר לפחות כנתינת תשובה שאינה כנה לשאלות שהוצגו בפני
ו לפי סעיף 6(ג) לחוק. תוצאותיה של תשובה שניתנה בכוונת מירמה פוטרת את המבטח משתלום בדמי הביטוח, כאמור בסעיף 7(ג) לחוק.

אך גם לוּ היה חוזה הביטוח בתוקפו, עדיין על התובע לסתור את טענת הנתבעים כי קיים ספק שמא מעשה הגניבה לא ארע כלל ועיקר. קרות מקרה הביטוח, מעשה הגניבה בנידון דנא, הוא עילת התביעה של התובע-המבוטח, ומכאן שעליו רובץ נטל השכנוע בדבר התרחשותו של מעשה זה. בעיקר אמור הדבר בנסיבות בהן העובדות לאשורן ידועות למבוטח, ולמבטח

קיים קושי להוכיח את מעורבותו של המבוטח בקרות מקרה הביטוח או את קיומו. מנגד, ייתכנו נסיבות

אחרות שבהן גם למבוטח אין כל ידיעות על דרך אירוע מקרה הביטוח, והוא יאלץ להסתמך

על נסיבות עובדתיות אובייקטיביות שיוכחו ועל עדותו שלו. במקרה כזה יכול להיות

משקל רב לעדותו של המבוטח ולרושם שזו תותיר על בית המשפט, ואם יביא המבטח ראיות לכאורה להתרחשות המעשה תעבור חובת הבאת הראיות על המבטחת (ע"א 1845/90
רוני סיני

נ' מגדל חברה לביטוח בע
"
מ
,

פ
"
ד

מז(5), 661; ע"א 391/89
וייסנר אורית

נ' אריה חברה לביטוח בע
"
מ
,
פ
"
ד

מז(1), 837).

בענייננו, לוּ היו הנתבעים מכחישים את עובדת גניבת הרכב, מבלי שטענו טענה פוזיטיבית של מירמה, ובלא להוכיח דבר, אפשר והיה בית המשפט מאמין לתובע ומקבל את תביעתו. העובדות הנוגעות לאירוע הגניבה בתאריך האמור, אם הייתה, אכן אינן מצויות בידיעתו של התובע, שהרי לדבריו הם נעשו באישון לילה. דא עקא, שטענתם של הנתבעים אינה מתמקדת במעשה הגניבה שנעשה או שלא נעשה בלילה שבין ה-25 ל-26 בספטמבר 1999. טענתם היא, שבמועד הגניבה ואף קודם לכן במועד החתימה על חוזה הביטוח (16.9.99) הרכב כלל לא היה בחזקתו של התובע, ומכך מתבקש ממילא שכלל לא נגנב ממנו במועד הנטען (וייתכן שנגנב לפני עריכת הביטוח). ואכן, באשר לעובדת החזקתו של הרכב בזמן הנטען, אין סיבה הנראית לעין בגינהּ יש לפטור את התובע מלהוכיח זאת. ההוכחה לכך נמצאת בידיו ואף ללא קושי רב. ברם, התובע לא הצליח להוכיח את החזקתו ברכב בזמן הנטען, אדרבה, הוא ציין בעדותו כי אין הוא יכול להביא איש מלבד אשתו, לא שכן ולא מכר, שראה אותו משתמש ברכב באותם 11 יום (!), שבין ה-16.9.99 מועד החתימה על הביטוח ועד ללילה שבין ה-25 ל-26 בספטמבר, בו לטענתו נגנב הרכב. לעניין זה הצהרתו של ב"כ התובע בסיכומיו, אינה מעלה או מורידה, שכן מבלי להתייחס לפסול שבמתן הצהרה ע"י עוה"ד (כעד ממש, במסגרת סיכומיו) שהוא ראה את הרכב בחזקתו של התובע, המועד שבו ב"כ התובע טען שראה את הרכב היה בזמן ניהול משפטו בבת-ים, אשר הסתיים ב

פסק דין
כחודשים מספר לפני אירוע הגניבה הנטען.


מאידך, הצביעו הנתבעים על ראיות נסיבתיות, שיש בהן כדי לסתור את גירסת התובע ולהטות את מאזן ההסתברויות לטובתם. בחקירתו בבית המשפט הודה התובע כי משנת 1992 במשך 7 שנים הרכב לא היה מבוטח (!), וכי במשך 5 שנים הרכב חנה על יד ביתו כאבן שאין לה הופכין בלי שעבר מבחן רישוי, ללא ביטוח וללא רשיון, בלא שהלה השתמש בו, ובלא שהרכב יזוז ממקומו (!). והנה במשך כל התקופה הזו הרכב לא נגנב, ורק כאשר קם התובע יום אחד, ב-15.9.99 והחליט לשלם את אגרת רשיון הרכב (בחסר ובזיוף) ואת אגרת רשיון הנהיגה שלו ולבטח את הרכב בביטוח מקיף, התעוררו גם הגנבים, ובצירוף מקרים מדהים נגנב הרכב 11 יום מאוחר יותר.

בנוסף, גרסתו של התובע באשר לרצף האירועים מעלה תמיהות רבות. ראשית, באשר לשאלה מה הניעו יום אחד לקום ולבטח את רכבו לאחר ששבע שנים לא עשה כן. על מנת להסביר את מעשיו טען התובע בחקירתו, כי בשנת 1990 הוא היה מעורב בתאונת דרכים, שבעטיה נבצר ממנו לעבוד, ולמעט שנתיים בהם עבד בצורה חלקית כשכיר, שגם עליהם, לדבריו אין הוא יכול להביא ראיה, הוא לא עבד כלל בכל התקופה שבין השנים 1990 ו-1999. כתוצאה מכך, לא היה לו כסף לשלם עבור הביטוח ועבור רשיון הרכב ואף לא עבור רשיון הנהיגה, ורק כאשר קיבל את כספי הפיצויים בגין התאונה, הוא החליט לחדש את הרשיונות ואת הביטוח. ברם, הוא לא הצליח להסביר בצורה משכנעת, איך ייתכן שלמרות מצבו הכלכלי הדחוק בשנים 1990-1999, עד כדי כך שלא היה ולוּ כ- 170 ₪ לחידוש רשיון הנהיגה, הוא לא מכר את הרכב והעדיף שהוא יעמוד בחנייה שמתחת לביתו במשך 5 שנים (!) כאבן שאין לה הופכין, לבד מזה שהיה "מזיז אותו פעם בחודש שני מטר". התובע גם לא הצליח להסביר לבית המשפט מדוע כאשר הוא החליט לבטח את הרכב הוא לא בדק במוסך אם בכלל כדאי לבטח את הרכב במצבו זה, אחר שעברו 10 שנים משנת יצורו, כשבמשך 7 שנים הרכב לא היה מבוטח, וכשבמשך 5 שנים הוא אף לא נסע נסיעה של ממש. אך למעלה מכך כאמור, גם רשיון הרכב שכביכול שולם יום לפני ההתקשרות בחוזה הביטוח לא היה בתוקף, משום שהתובע זייף את סכום האגרה ולא שילם 3,000 ₪ מתוך הסכום הנדרש.

מעבר לכל זה, יצויין כי עדותו של התובע בבית המשפט הייתה רצופה אי דיוקים רבים, כך למשל, טען כי את הכסף שקיבל כפיצוי בגין התאונה בשנת 1990 בעזרתו יכל לחדש את רשיון הרכב והביטוח, קיבל כחודש - חודש וחצי לפני מועד חידוש הרישון ב-15.9.99 (עמ' 3 ו-4 לפרוטוקול), וכי הסכום שקיבל בפשרה היה כ- 50,000 ₪. בעוד שמהמסמכים שהוגשו כנספח לסיכומים מטעם ב"כ עלה, כי התשלום הועבר לו רק ב-6.9.99 כתשעה ימים בלבד לפני חידוש הרשיון, וכי הסכום ששולם לו היה אך כ-30,000 ₪ (סכום פסק הדין היה על סך של כ-18,000 ₪ ובצירוף ריבית הגיע כדי הסכום האמור) וגם זאת כפי שקבע כב' השופט מור בפסק הדין הדן בתאונה האמורה (ת"א (בת ים) 392/94), אחר שהתובע נמנע מלהגיע להסדר פשרה סביר עם הנתבעת שם. בהקשר זה לא למותר לציין כי כב' השופט מור כבר הביע את דעתו בפסק הדין האמור, על רמת מהימנותו הנמוכה (בלשון המעטה) של התובע, וכי לא למעלה ממנו להשקיף על העובדות בצורה לא מדוייקת קמעה.

לאור חוסר מהימנותו של התובע, הספקות והתמיהות המתעוררים בגרסתו, והעובדה שהתובע לא הצליח להביא ולוּ ראיה אחת שהרכב היה בחזקתו ביום הגניבה וב-11 הימים שקדמו לו מאז החתימה על חוזה הביטוח, והעובדה שחוזה הביטוח לא היה תקף, אין מנוס מהמסקנה שהתובע לא הוכיח את תביעתו.

סופו של יום אפוא, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 5,000 ₪ בצירוף מע"מ.

ניתן היום ל' בסיון, תשס"ב (10 ביוני 2002) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.


דוד מינץ

, שופט










א בית משפט שלום 17384/01 דב פרידמן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, אברהם בידרמן-סוכן חברת סהר (פורסם ב-ֽ 10/06/2002)