פסקי דין על רחל אופטובסקי בר | פסקי דין על לויה רוזן | פסקי דין על לאה קאופר | פסקי דין על חיה זלטה שמואלי | פסקי דין על אריה פרידמן | פסקי דין על גיל וינדר ואח' |

4443/09 עא     09/06/2009




עא 4443/09 רחל אופטובסקי בר, לויה רוזן, לאה קאופר נ' חיה זלטה שמואלי, אריה פרידמן, גיל וינדר ואח'




החלטה בתיק ע"א 4443/09


בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים


ע"א 4443/09



בפני
:

כבוד השופט י' דנציגר


המערערים:

1. רחל אופטובסקי בר



2. לויה רוזן



3. לאה קאופר



נ


ג


ד



המשיבים:

1. חיה זלטה שמואלי



2. אריה פרידמן



3. גיל וינדר


4. מיכל בן-נר


5. אברהם זכאי


6. יעל בליברג


7. שי דוידוביץ


8. רם אטיה


9. אורן הרשוביץ


10. הדס גביזון


11. עו"ד אהוד יוסף שליסר


12. משרד המשפטים/אגף המרשם והסדר המקרקעין לשכת רישום ה


13. מנהל מקרקעי ישראל-מחוז תל אביב


בקשה למתן סעד זמני בערעור


בשם המבקשים:
עו"ד א' כץ


החלטה


לפניי בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור לפי תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הבקשה הוגשה במסגרת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגן הנשיא, השופט י' זפט) בה"פ 1254/09 מיום 7.4.2009.

הרקע העובדתי
1.
המנוחה חינה לוינשטיין ז"ל הורישה לשתי בנותיה, מרים אופטובסקי וחיה שמואלי (המשיבה 1), את זכויותיה בנכס מקרקעין הכולל שתי דירות בגבעתיים (להלן:
הנכס
). על פי הצוואה ירשה כל אחת מהבנות מחצית מהזכויות בנכס, אולם בפועל - כפי שעולה מכתבי הטענות - הגב' אופטובסקי החזיקה בדירה הגדולה מבין השתיים ואילו לגב' שמואלי נותרה החזקה בדירה הקטנה. במהלך השנים נפטרו הגב' אופטובסקי ובעלה, והורישו את זכויותיהם בנכס לבנותיהם - המבקשות והמשיבה 10, כך שכל אחת מהן קיבלה 1/8 מהזכויות בנכס.

2.
לימים התגלע סכסוך בנוגע לנכס בין המשיבה 1, הגב' שמואלי, מצד אחד, לבין בנותיה של הגב' אופטובסקי, מצד שני, והמשיבה 1 הגישה תביעה לפירוק שיתוף בבית משפט השלום. תביעה זו נדחתה, ובמסגרת ערעור שהוגש (ע"א 1095/03) הגיעו הצדדים, ביום 16.2.2005, להסכמות שקיבלו תוקף של

פסק דין
, כדלקמן: ניתן צו פירוק שיתוף בדרך של מכירת הנכס לכל המרבה במחיר; באי כוח הצדדים יתמנו ככונסי נכסים לביצוע המכירה; בשלב ראשון ימונה שמאי שיגיש הערכת שווי; יוגשו הצעות והצדדים עצמם יהיו רשאים להגיש הצעות; תיערך התמחרות שבה ישתתף מי מהצדדים שיגיש הצעה; כל בחירה של זוכה בהתמחרות תהא כפופה לאישור בית משפט (להלן:
פסק הדין המוסכם
). כפי שעולה מתגובות המשיבים, ביום 4.5.2005 העלו הצדדים על הכתב את רצונם למצות את תהליך הפירוק ולהגיע להסכמה ביניהם על ידי מכירה וקנייה מרצון, שלא באמצעות כונסי הנכסים (נספח ב' לתגובת המשיבה 10).

3.
כפי הנראה, לא הגיעו הצדדים לידי הסכמות בנוגע למכירת הזכויות בנכס בינם לבין עצמם, וכשלוש שנים לאחר פסק הדין המוסכם, בחודש מרץ 2008, חתמה המשיבה 1, הגב' שמואלי, על הסכם למכירת זכויותיה בנכס (מחצית מהזכויות בנכס) למשיבים 2-9 (להלן:
הרוכשים
). כארבעה חודשים לאחר מכן, בחודש יולי 2009, חתמה גם המשיבה 10 על הסכם למכירת זכויותיה בנכס (שמינית מהזכויות בנכס) לרוכשים. הגב' שמואלי והרוכשים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה שיורה על עריכת התמחרות בין השותפים, ולחילופין ליתן כל סעד על מנת להשלים את הליך הפירוק. כבוד השופט י' שנלר הורה, ביום 3.3.2009, מבלי להכריע בטענות לגופן, כי כל עוד אין הוראה שיפוטית אחרת, על הצדדים לפעול בהתאם לפסק הדין המוסכם ככתבו וכלשונו. ביום 6.4.2009 הורה כבוד השופט שנלר כי כונסי הנכסים למימוש פסק הדין המוסכם יהיו עו"ד שליסר ועו"ד כץ (באי כוחם הנוכחיים של הצדדים), וכי הללו יפעלו בהתאם לאמור בפסק הדין המוסכם, לרבות קבלת הערכת שמאי ופרסום כל הנדרש לצורך המכירה לכל המרבה במחיר ועריכת ההתמחרות.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי
4.
ביום 7.3.2009 הגישו המבקשות המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי ובה ביקשו להצהיר, בין היתר, כי ההסכמים בין המשיבה 1 לבין הרוכשים ובין המשיבה 10 לבין הרוכשים - בטלים. בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא י' זפט) דחה את המרצת הפתיחה וקבע כי בעלוֹת הזכויות בנכס רשאיות היו למכור את חלקן בנכס בכפוף להוראות פסק הדין המוסכם. בית המשפט המחוזי קבע, כי מן הבחינה העובדתית, נראה כי בזמן אמת הסכימו המבקשות שמכירת זכויותיה בנכס של כל אחת מהמחזיקות בזכויות בנכס בנפרד אינה מפרה את פסק הדין המוסכם. לדברי כבוד השופט זפט, בפסק הדין המוסכם לא נקבעה מגבלה ביחס לכוחו של כל אחד מבעלי הזכויות בנכס לפעול בהתאם להוראות סעיף 34 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, כל עוד לא נמכרו מלוא הזכויות בנכס. על

פסק דין
זה הוגש הערעור נשוא הבקשה שלפניי.

הבקשה ונימוקיה
5.
בבקשה שלפניי מבקשות המבקשות לאסור על הרוכשים לבצע כל פעולה למימוש ההסכמים שנחתמו בינם לבין המשיבה 1 ובינם לבין המשיבה 10, שכן לטענת המבקשות הסכמים אלו מנוגדים לצוואתה של המנוחה ונערכו בניגוד להוראות פסק הדין המוסכם; כן מבקשות הן למנוע את הליכי פירוק השיתוף בהתאם להחלטותיו של כבוד השופט י' שנלר; ולבסוף מבקשות הן לאסור על הרוכשים או מי מטעמם לפנות את המבקשת 1 או לסלק את ידה מהנכס. לטענת המבקשות, בית המשפט המחוזי שגה בחלק ניכר מפסק דינו, הן בהיבט המשפטי הסובסטנטיבי והן בהיבט הדיוני. המבקשות מפרטות בהרחבה את הטעויות שנפלו, לשיטתן, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. עוד טוענות המבקשות כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתן, שכן בעוד שאי מתן הצו יגרום להן נזק כבד ובלתי הפיך הרי שלמשיבים לא ייגרם כל נזק שכן אם וככל שהערעור לא יתקבל יימשך הליך פירוק השיתוף מהמקום שבו הפסיק ולחילופין, ככל שייגרם להם נזק כלשהו, הרי שמדובר בנזק כספי בלבד. צידוק נוסף לקבלת הבקשה, לטענת המבקשות, הוא כי הרוכשים כבר מבקשים את פינויה של המבקשת 1 מהדירה שבנכס.
תגובת המשיבים 1-9
6.
המשיבים 1-9 - הגב' שמואלי והרוכשים - טוענים כי בענייננו לא ניתן סעד זמני בבית המשפט המחוזי ועל כן לא ניתן לפנות לבית משפט זה בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור על פי תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

7.
לטענת המשיבים 1-9, פסק הדין המוסכם הורה אמנם על פירוק השיתוף בנכס אולם לא אסר - לא במפורש ולא בעקיפין - על שותף למכור את זכויותיו בנכס, בכפוף להוראות פסק הדין. המשיבים רכשו את הזכויות בנכס בהיותם מודעים לפסק הדין ותוך שהם מוכנים ומסכימים לקיים התמחרות על פי הוראות פסק הדין המוסכם. עוד טוענים המשיבים 1-9 כי גם אם הייתה בצוואת המנוחה מגבלה על מכירת הנכס, הרי פסק הדין המוסכם לא הזכיר את התנאי ולא קבע מגבלה אחרת תחתיו, ולכן אין עוד נפקות למגבלה שכזו. לטענת המשיבים 1-9, מאז מתן פסק הדין המוסכם עשו המבקשות כל שביכולתן על מנת שהן עצמן תוכלנה לרכוש את הנכס מתחת למחיר השוק. לאחר שהגב' שמואלי, קשישה כבת 79, הבינה כי אין סיכוי שפסק הדין המוסכם יתממש תוך שיתוף פעולה עם המבקשות, היא החליטה - עקב מצוקתה הכלכלית - למכור את זכויותיה במקרקעין לרוכשים, לא לפני שהציעה למבקשות לרכוש את זכויותיה באותם תנאים ובאותו מחיר ולמכור את חלקן בנכס יחד עמה.

8.
המשיבים מוסיפים וטוענים כי ההסכם בין הגב' שמואלי לבין הרוכשים נחתם במרץ 2008 ואילו ההסכם בין המשיבה 10 לבין הרוכשים נחתם ביולי 2008. המרצת הפתיחה הוגשה רק בחודש מרץ 2009, לאחר שהצדדים השלימו את התחייבויותיהם ההדדיות על פי ההסכמים, לרבות תשלום מלוא התמורה וכן תשלום מס שבח ומס רכישה. שיהוי חמור זה, טוענים המשיבים, מצדיק כשלעצמו את דחיית הבקשה.

9.
עוד טוענים המשיבים 1-9 כי אין סיכוי של ממש לקבלת טענות המבקשות בערעור שכן הסכמי המכר אינם נוגדים את פסק הדין המוסכם וגם לא את צוואת המנוחה. המשיבים מוסיפים וטוענים כי מאזן הנוחות נוטה במפורש לטובתם, שכן מתן הסעד יש בו כדי לפגוע בזכות הקניין של המשיבה 1, הגב' שמואלי, ושל המשיבה 10. לטענתם, גם אם יבוטלו הסכמי המכר עם הרוכשים, עדיין תהיינה המבקשות חייבות לקיים התמחרות על פי פסק הדין, ולכן לא ברור מה הרווח שיצמח להן כתוצאה מביטול הסכמי המכר.
תגובת המשיבה 10
10.
טענותיה של המשיבה 10 דומות בעיקרן לאלה של המשיבים 1-9. המשיבה 10 טוענת כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי מנומק כדבעי, מבוסס על חומר הראיות ותצהירי הצדדים, חובק ניתוח משפטי ועובדתי ונשען על אדנים שבמשפט וקביעות וממצאים שבעובדה, אשר לא נסתרו במסגרת ההליך. המשיבה 10 אף היא טוענת כי הסכמי המכר אינם נוגדים את פסק הדין המוסכם או את צוואת המנוחה. עוד טוענת המשיבה 10 כי דין הבקשה לסעד זמני להידחות נוכח השיהוי בהתנהלותן של המבקשות, אשר ידעו על חתימת הסכמי המכר בסמוך לאחר חתימתם ולא עשו דבר נגדם במשך כשנה. בנוסף טוענת המשיבה 10 כי התנהלותן של המבקשות נגועה בחוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים, שכן המבקשות עצמן, יחד עם המשיבה 10, ניהלו משא ומתן למכירת זכויותיהן של המבקשות 2-3 והמשיבה 10 למבקשת 1, אולם זה לא צלח, ואף העלימו עובדה זו מבית המשפט המחוזי.

11.
טענה נוספת של המשיבה 10 היא כי הסעד המבוקש על ידי המבקשות למעשה אין מטרתו שמירה על מצב קיים, אלא החזרת המצב לקדמותו. עוד טוענת המשיבה 10 כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, שכן אם יינתן הסעד הזמני, יוטל סימן שאלה כבד על ההתקשרות בין הצדדים וכן ייגרם לצדדים הפסד כספי ניכר מיידי וישיר, מלבד הפגיעה בזכות הקניין של המשיבה 10. לעומת זאת, לטענת המשיבה 10, המבקשות לא הצביעו על נזק קונקרטי שייגרם להן אם לא יינתן הסעד הזמני, מלבד טענה כללית וסתמית.

תגובת המשיב 11
12.
המשיב 11, כונס הנכסים מטעם המשיבה 1, סבור כי אין מקום לעכב את ביצועו של פסק הדין המוסכם, אולם מותיר את ההכרעה בעניין זה לבית המשפט. המשיב 11 מוסיף וטוען כי מאחר והרוכשים הסכימו להכפיף עצמם להוראותיו של פסק הדין המוסכם, לא ברור על מה מלינות המבקשות.

דיון והכרעה
13.
לאחר שקראתי את הבקשה ואת התגובות, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אנו נמצאים בשלב שבו התובענה שהגישו המבקשות נדחתה, ועל כן נדרשים טעמים מיוחדים בכדי להורות על מתן סעד זמני עד להכרעה בערעור. על המבקש צו מניעה בשלב זה לשכנע את בית המשפט כי סיכוייו לזכות בערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן ברור (ראו: ע"א 2469/06
סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ
(לא פורסם, 21.5.2006) וההפניות שם).

14.
אשר לסיכויי הערעור, מבלי להיכנס לעובי הקורה, נראה כי ההכרעה בערעור תלויה בין היתר בפרשנות המשפטית שתינתן להוראותיו הלאקוניות של פסק הדין המוסכם ולהוראותיהם של הסכמי המכר שבין המשיבה 1 לבין הרוכשים ובין המשיבה 10 לבין הרוכשים. בנסיבות אלה, מוכן אני לצאת מנקודת הנחה כי כפות המאזניים מעויינות, דהיינו - כי סיכויי הערעור להתקבל דומים לסיכוייו להידחות.

15.
אשר למאזן הנוחות, לא שוכנעתי כי זה נוטה בבירור לטובת המבקשות. הן המשיבים 1-9 והן המשיבה 10 טענו במפורש כי רכישת הזכויות במקרקעין על ידי הרוכשים נעשתה "במפורש במודע ובכפוף לפסק הדין [המוסכם], תוך נכונות והסכמה לקיים התמחרות על פי הוראות פסק הדין המוסכם" (ראו סעיפים 2.8 ו-2.9 לתגובת המשיבים 1-9, וכן סעיפים 13.3 ו-13.6 לתגובת המשיבה 10). גם מהסכמי המכר עולה כי הרוכשים היו מודעים לקיומו של פסק הדין המוסכם, לתוכנו ולהשפעתו על הזכויות בנכס. בנסיבות אלה, לא ברור מהו הנזק שייגרם למבקשות אם ההתמחרות תהיה כאשר הרוכשים הם הבעלים של 5/8 מהנכס, להבדיל ממצב שבו הבעלים של אותו חלק מהנכס הן המשיבות 1 ו-10. תהליך ההתמחרות באמצעות כונסי הנכסים יכול לכאורה להתבצע גם כאשר הבעלים של 5/8 מהנכס הם הרוכשים.


אשר לפינויה של המבקשת 1 מן הנכס, כפי שעולה מהסכם המכר בין הרוכשים לבין המשיבה 10, המבקשת 1 ומשפחתה מחזיקים בדירה שנמצאת בנכס מכוח הסכמתן של אחיותיה, ועם תשלום מלוא התמורה על פי ההסכם הייתה צפויה המשיבה 10 להודיע למבקשת 1 על ביטול הסכמתה להחזקתה בנכס. בפסק הדין המוסכם לא ניתנה כל התייחסות לזכותה של המבקשת להמשיך ולהחזיק בנכס, וברור כי ככל שפסק הדין המוסכם היה מבוצע כלשונו וככל שצד ג' היה זוכה בהתמחרות, היה על המבקשת לפנות את הנכס. כיום, ארבע שנים לאחר פסק הדין המוסכם, עדיין לא בוצעו הוראותיו. בנסיבות אלה, איני סבור כי הנזק שייגרם לכאורה למבקשת 1 אם תפונה מהנכס, מצדיק את מתן הסעד הזמני.


יתרה מכך, הרוכשים השלימו ככל הנראה את התחייבויותיהם על פי הסכמי המכר. בנסיבות אלה, מתן הסעד הזמני עלול לגרום להם נזק (כספי) כבד, שכן עד שיתברר הערעור לא יוכלו הם ליהנות מפרי רכישתם.

16.
נוכח כל האמור לעיל, איני רואה לנכון להיעתר לבקשה לסעד זמני לתקופת הערעור. המבקשות תישאנה בשכר טרחת עורכי דין בסך 1,500 ₪ לטובת המשיבים 1-9 ובסכום זהה לטובת המשיבה 10.


ניתנה היום, י"ז בסיון תשס"ט (9.6.09).




ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

09044430_w03.doc

חכ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








עא בית המשפט העליון 4443/09 רחל אופטובסקי בר, לויה רוזן, לאה קאופר נ' חיה זלטה שמואלי, אריה פרידמן, גיל וינדר ואח' (פורסם ב-ֽ 09/06/2009)