פסקי דין על יעקב טרכטינגוט | פסקי דין על ישראל כץ | פסקי דין על עידו ברנרד | פסקי דין על עליזה אביב ואח' |

80086/95 א     12/11/2002




א 80086/95 יעקב טרכטינגוט נ' ישראל כץ, עידו ברנרד, עליזה אביב ואח'




בעניין:
1



בתי המ

שפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
080086/95

בפני
:
כב' השופטת ד"ר דפנה אבניאלי

תאריך:

12/11/02






יעקב טרכטינגוט

בעניין:

התובע/ים

ע"י ב"כ עו"ד אריה טרכטינגוט







נ
ג
ד




1 . ישראל כץ



2 . עידו
ברנרד


3 . עליזה אביב

4 . מרים לנזרר גלבוע

5 . רסטודנס בע"מ

6 . שמואל בלום

הנתבע/ים



נתבעת 4 ע"י ב"כ
עו"ד ענת וקסלבאום




פסק - דין

בפתח הדברים ברצוני לציין' כי בשל תקלה מצערת נשמט תיק זה מרשימת התיקים הממתינים לכתיבת

פסק דין
. תקלה זו התגלתה רק לאחר פניית התובע בבקשה למתן

פסק דין
נגד הנתבע 1 בהעדר הגנה, בתאריך 10.09.02. בנסיבות אלה, הושלמה כתיבת פסק הדין רק עתה ועם הצדדים הסליחה.
במהלך ההליך, נמחקה הנתבעת 5 בהסכמת הצדדים מכתב התביעה.
בין התובע לנתבעים 3 ו- 6 נערך הסכם פשרה, שקיבל תוקף של

פסק דין
(עמ' 8-9 לפרטיכל מיום 11.11.99). כנגד נתבע 1 ניתן

פסק דין
במעמד צד אחד, וההליכים כנגד נתבע 2 הופסקו.

פסק דין
זה מתייחס אך ורק למערך היחסים שבין התובע לבין נתבעת 4, שהתייצבה בבית המשפט, העידה ואף הגישה סיכומים מטעמה (להלן: "הנתבעת").

העובדות


1.
בתאריך 31.01.95 נכרת בין התובע לבין הנתבעים הסכם (להלן: "ההסכם", נספח "א" לתיק מוצגי התובע). עפ"י הסכם זה, הקנה התובע לנתבעים את הזכות לעשות שימוש בשתי חנויות ברח' החשמונאים 117 בתל אביב (להלן: "החנויות"). זכות השימוש הוקנתה לנתבעים כברי-רשות, החל מיום 01.02.95 למשך 60 חודשים עבריים, עם אופציה להפסקת שימוש מוקדמת לאחר 18 חודשים, קרי ב- 16.07.96. כל זאת, כמובן, בתמורה לדמי שימוש מוסכמים.


2.
בשלב מסוים, החל מחודש יוני 95, חדלו הנתבעים לעמוד בתשלום דמי השימוש, ושיקים שנמסרו על ידם לתובע לא כובדו (נספח "ט" למוצגי התובע). סכום החוב, שנוצר כתוצאה מאי-תשלום דמי השימוש המוסכמים, הוא העומד במוקד התביעה הנדונה (להלן: "סכום החוב").

טענות הצדדים


3.
לטענת התובע, הנתבעת חתומה על ההסכם ומכוח חתימתה היא מחויבת בכיבודו. לפיכך, טוען התובע, כי יש להשית על הנתבעת את מלוא סכום החוב.


4.
הנתבעת אינה מתכחשת להסכם או לסכום החוב הנובע הימנו. טענותיה מכוונות כנגד אחריותה האישית לתשלום סכום החוב, וכנגד אומדנו של החוב.


5.
הנתבעת טוענת, כי חודשים ספורים לאחר מועד עריכת ההסכם הפסיקה את קשריה העסקיים הנובעים מההסכם עם הנתבעים, ונתנה הודעה על כך לנציגי התובע. בכך סברה, לטענתה, כי הסתיימו חיוביה כלפי התובע. בשל כך, לא היה ידוע לה כי דמי השימוש לא שולמו כסדרם, והדבר נודע לה רק לאחר הגשת התביעה נגדה. לגישתה, מאחר וחלקה בהסכם התמצה בחתימה על גביו, ללא כל מעורבות של ממש מצידה בעסקי הנתבעים, אין זה ראוי לחייבה במלוא סכום החוב.

חבות הנתבעת מכוח ההסכם


6.
אין בידי לקבל את טענות הנתבעת בדבר פרישתה מההסכם. בסעיף 28 להסכם נקבע, כי כל הסכמה בין הצדדים צריכה להיות ערוכה בכתב ולשאת את חתימתם. כמו כן, נקבע במפורש, כי להסכמה שבע"פ לא יהיה כל ערך או תוקף. הנתבעת לא טענה וממילא לא הוכיחה, כי נהגה בהתאם למוסכם בהסכם. כל טענתה מתמצית בכך, שהודיעה לנציגי התובע על פרישתה מהעסק ובכך סברה כי הסתיים גם חלקה בהסכם. התובע מכחיש שקיבל הודעה כאמור ומכאן שמדובר בטענה בע"פ כנגד מסמך בכתב, ומטעם זה בלבד אין בידי לקבלה.


7.
איני סבורה, כי טענת הנתבעת בדבר חוסר מעורבותה בעסקי החנויות רלבנטית לשאלת חבותה מכוח ההסכם, עליו היא חתומה. מכוח חתימתה היוותה הנתבעת צד להסכם לכל דבר ועניין, למצער ככל הנוגע למצג שהוצג כלפי התובע. אין זה ולא היה זה מעניינו של התובע לברר - מהו תפקידה הספציפי של הנתבעת ומהי מידת מעורבותה בעסקי החנויות. מכאן, שאם הנתבעת לא ידעה על סכום החוב אין להלין אלא על עצמה, קל וחומר לנוכח לשונו של סעיף 16 להסכם, הקובע כדלקמן:

"את התשלומים ע"פ הסכם זה על המשתמש [הנתבעת- ד.א] לשלם
במועדם בלי שיהא צורך בדרישה מצד המרשה [התובע- ד.א]".



8.
לנוכח האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעת חבה כלפי התובע בחבות מלאה. למען הסר ספק יצוין, כי גם לגופו של עניין אין בטענת הנתבעת בדבר העדר מעורבותה בעסקי החנויות כל ממש. ראשית, טענה זו הועלתה לראשונה בתצהיר עדותה הראשית, ולא הוזכרה כלל בתצהיר הבקשה לרשות להגן. עובדה זו כשלעצמה עומדת לנתבעת לרועץ. שנית, בחקירתה הנגדית הודתה הנתבעת, כי ביקרה מספר פעמים במשרדי התובע, ובכך יש כדי לסתור את הטענה הנדונה (עמ' 5 לפרטיכל). שלישית, הנתבעת רשומה כמנהלת בחברה, שבמסגרתה התאגדו הנתבעים. רישום זה מעודכן לחודש יולי 1996 - זמן רב לאחר שהנתבעת פרשה, לטענתה, מעסקיה המשותפים עם הנתבעים (נספח "ו" לתצהיר התובע).

סכום החוב


9.
התובע מבקש להשית על הנתבעת את מלוא סכום התביעה, בסך 94,334 ₪. לטענת הנתבעת, יש לקזז מסכום החוב את השקעות הנתבעים במקום, בסך של 30,000 דולר. לחילופין טוענת הנתבעת, כי מאחר שהנתבעים 3 ו- 6 חויבו לשלם בפשרה סך של 33,000 ₪, יש להפחית מסכום החוב הנדרש ממנה. לבסוף טוענת הנתבעת, כי הסכום הנדרש על ידי התובע אינו נכון, ויש להעמיד את הדרישה של הסך שהגיע לתובע ביום הגשת התביעה, קרי, בגין 10 חודשי שכירות בלבד.

10.
טוענת הנתבעת, כי יש לקזז מסכום החוב את סכום ההשקעה אותה השקיעו הנתבעים בחנויות. אין בידי לקבל טענה זו,
לנוכח לשונו המפורשת של סעיף 24 להסכם הקובע כדלקמן:

"בכל מקרה שהמשתמש יבצע כל שיפור או תיקון במקום, מעבר למצב

בו קיבלו, בין בהסכמת המרשה ובין שלא בהסכמתו, תחשב פעולתו
כהתנדבות והוא לא יהיה זכאי לכל פיצוי מהמרשה. . . המרשה יהיה
זכאי לדרוש מהמשתמש להחזיר את המקום עם השיפורים והתוספות
שעשה".

11.
גם הטענה הנוספת, בדבר הפחתת הסכום בו חויבו הנתבעים האחרים בהסכם הפשרה, דינה להידחות. טענה זו, הנסמכת על סעיף 55 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973,
אינה מדויקת ובשל כך אף מטעה. בסיפא של סעיף 55(ג) נקבע, כי הכלל הקבוע בו יחול: "זולת אם משתמעת מההפטר כוונה אחרת". במקרה דנן נקבע בסעיף 4 להסכם הפשרה, שקיבל תוקף של

פסק דין
כנגד הנתבעים 3 ו- 6 כדלקמן:

"אין בהסכם זה כדי לפגוע בזכות התובע לבקש

פסק דין
בהעדר התייצבות

יתר הנתבעים ולגבות מהם את מלוא סכום התביעה".

לנוכח לשון מפורשת זו, אין ספק כי משתמעת "כוונה אחרת" מההפטר, ודינה של הדרישה להפחית
מהסכום הנדרש על ידי התובע
להידחות.



10.
טענתה הנוספת של התובעת באשר לאומדן החוב, מכוונת כנגד חישוב שערך התובע בקביעת סכום התביעה כלפיה. סכום זה מתבסס על תקופה בת 18 חודשים המסתיימת במועד פקיעת האופציה, בקיזוז דמי השימוש ששולמו ע"י השוכרת, שבאה בנעליהם של הנתבעים (להלן: "השוכרת החדשה"). הנתבעת טוענת, כי דרך חישוב זו בטעות יסודה; זאת משום שהתביעה אינה לאכיפת ההסכם, אלא לנזקים שנגרמו לתובע בגין הפרתו. לפיכך, לשיטתה של הנתבעת, זכאי התובע לכל היותר
לדמי שימוש עד למועד כניסת השוכרת החדשה למושכר, במקום הנתבעים.




11.
סבורני כי בעניין זה הצדק עם הנתבעת. סעיף 12 להסכם קובע כדלקמן:

"אם המשתמש יפסיק את השימוש באמצע תקופת הסכם זה, בלי

שיקבל הסכמה בכתב או דרישה מהמרשה, עליו לשלם את כל דמי

השימוש כאילו השתמש במקום בפועל, אף אם עזב את המקום או

החזיר את המקום למרשה".



12.
כפי שהתובע העיד בתצהיר עדותו, בסוף שנת 1995 ביקש מהנתבעים להשיב לידיו את החזקה בחנויות, כדי שיוכל להשכירן לאחרים (סעיף 26 לתצהיר). במועד שלאחר הגשת תביעה זו, באמצע חודש דצמבר 1995, התקבלה תגובת הנתבעים בכתב ולפיה הם מבקשים להפסיק את השימוש בחנויות ומאפשרים לתובע למצוא משתמש אחר תחתיהם (נספחים "יא", "יב" לתצהיר התובע). בתגובתם, הביעו הנתבעים את מודעותם והסכמתם לכך, שחיוביהם מכוח ההסכם יפוגו רק עם חתימת הסכם חליפי עם שוכר בפועל.



13.
בהסתמך על ההבנות הללו, כרת התובע עם השוכרת החדשה הסכם חליפי, שנכנס לתוקף החל מיום 1.2.1996. ברם, התובע מיהר להגיש תביעתו לבית המשפט בתאריך 12.12.95, ולא ביקש להגדיל את סכום התביעה, כך שיכסה גם את דמי השכירות המגיעים לו לאחר תקופה זו. לפיכך, אין התובע זכאי לסכום גבוה יותר, המתייחס לתקופה ארוכה יותר מהתקופה עליו משתרעת תביעתו. תקופת השכירות שיש לחשב את הנתבעת בגינה משתרעת על 12 חודשים, בסך משוערך של 14,521 ₪ לחודש, ובסה"כ
174,252 ₪, משוערך ליום הגשת התביעה (סעיף
30 לסיכומי ב"כ התובע). מסכום זה יש לנכות את התשלומים ששולמו על ידי השוכרים בסך 100,156 ₪ (סעיף 31 לסיכומי ב"כ התובע), כך שהיתרה לתשלום היא
74,096 ₪.



14.
לבסוף טוענת הנתבעת, כי ניהול התיק נמשך זמן רב באשמתו של התובע ואין ליתן לו פרס בדמות הפרשי הצמדה וריבית בגין משיכת זמן זו. מבלי להידרש לשאלה על מי מוטלת האשמה להתמשכות ההליכים בתיק, אין בידי לקבל טענה זו. תכלית קביעת הפרשי ההצמדה והריבית אינה עונשית, אלא היא נועדה לשמר את ערכו הריאלי של הכסף. יפים בהקשר זה דבריה של כב' השופטת שטרסברג-כהן ברע"א 6842/96
שוס רות ו-2 אח' נ' קלמן אריה ואח'
, פ"ד נב(2), 625 ,עמ' 636-637:

"אשר לריבית - כבר נאמר לא אחת על ידי בית משפט זה, כי בכל מקרה

של חוב שלא שולם, יש להוסיף לסכום החוב כשהוא צמוד, ריבית לפי

חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961. הריבית משקפת את

מחיר השימוש בכסף שהיה בידי החייב שעה שצריך היה להימצא

בידי הנושה".



סיכומו של דבר



אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 74,096 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (12.12.95) ועד ליום התשלום המלא בפועל.



הנתבעת תשלם לתובע סך כולל של
7,500 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום מתן פסק-הדין ועד התשלום המלא בפועל.



ניתן היום _________ בנוכחות הצדדים.


ב"כ התובע:
_______________

ב"כ הנתבעת: ______________



____________________
ד"ר דפנה אבניאלי

, שופטת








א בית משפט שלום 80086/95 יעקב טרכטינגוט נ' ישראל כץ, עידו ברנרד, עליזה אביב ואח' (פורסם ב-ֽ 12/11/2002)