פסקי דין על גדעון חסיד | פסקי דין על ש' חסיד | פסקי דין על ישראל קנופף | פסקי דין על תכנון וייצור מוצרי פיברגלס | פסקי דין על חיפה | פסקי דין על אמיר בן-שחר |

628/77 עא     28/11/1979




עא 628/77 גדעון חסיד, ש' חסיד בע"מ נ' ישראל קנופף, תכנון וייצור מוצרי פיברגלס, חיפה בע"מ, אמיר בן-שחר




(פ"ד לד (2) 225)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 628/77
השופטים: כבוד השופט י' כהן
,
כבוד השופט בן-פורת
,
כבוד השופט בייסקי
המערערים: 1. גדעון חסיד

2. ש' חסיד בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד ד' רוטלוי
נ ג ד

המשיבים: 1. ישראל קנופף

2. תכנון וייצור מוצרי פיברגלס
, חיפה בע"מ

2. אמיר בן-שחר

ע"י ב"כ עו"ד מ' לבבי
, עו"ד א' שניאור

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, חיפה (השופט ב' כספי), מיום 11.8.1977, ב-ת"א 820/71.
פ ס ק - ד י ן

השופטת בן-פורת
: ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, חיפה (ת"א 820/71).

1. המשיב הראשון (להלן: "קנופף") – שהערעור נגדו בוטל בהסכמה – הוא אחד הבעלים של חלקה בחוף שמן, רחוב אופיר מס' 3 בחיפה (להלן: "המושכר"). החלק הנותר שייך לגיסתו, לאה קנופף. המשיבה השנייה ("תכנון וייצור מוצרי פיברגלס
, חיפה, בע"מ") היתה שוכרת בלתי מוגנת של המושכר על-פי הסכם שעמד לפוג ביום 30.4.1971, והמשיב השלישי, מר אמיר בן-שחר
, הוא מנהלה של החברה (שניהם יכונו, למען הקיצור, "בן-שחר").

המערער, גדעון חסיד
, היה מעונין לשכור את המקום כדי להמשיך בו (ובשטח סמוך אחר) את מפעל אביו, סוחר בעצים, שנפטר. קנופף והמערער חתמו על חוזה שכירות (ת/2) לתקופה של שנתיים שראשיתן באחד במאי 1971. נקבע שהחוזה נחתם ביום 11.2.1971 וכי המערער שילם בנוסף על חלק משכר עורך-הדין (ד"ר איגר, חתנו של קנופף) אשר ערך את החוזה, גם 1,500 ל"י על חשבון דמי שכירות. לחוזה, שהיה על טופס סטנדרטי, הוסיפו הצדדים תנאים למיניהם, בהם הענקת רשות למערער להעביר את השכירות לחברה שיקים, וזו אמנם הוקמה (ש' חסיד בע"מ
, היא המערערת השנייה). בן-שחר לא פינה את המקום במועד, הואיל ויאכטה מפיברגלס (שכונתה "הסירה") נמצאה בתהליך בנייה, וקשה היה להעבירה. כאשר מיאן בן-שחר לעזוב, הסכים קנופף שישאר שנה נוספת, בדמי שכירות גבוהים בהרבה מששילם בעבר. יחד עם זאת הוסכם ביניהם, שאם יקדים בן-שחר לעזוב יוחזרו לו שטרות עבור יתרת התקופה. ואכן, פינה בן-שחר את המושכר כבר בפברואר 1972, ובמרץ נחתם חוזה שכירות חדש בין קנופף וגיסתו מזה לבין המערערת השנייה, ש' חסיד בע"מ
, מזה.

הסכסוך בתביעה נשוא הערעור הוא סביב אי מסירת המושכר למערער באחד במאי 1971, כמצויין בת/2. העילות עליהן נשען המערער היו רבות, אך אגע בהן רק במידת הצורך, שכן הערעור לפנינו נסב, מבחינתם של המערערים, על עילה אחת ויחידה, שנדחתה גם היא: גרם הפרת החוזה ת/2 שהתבטא בהמשך החזקתו של בן-שחר במושכר מעבר למועד.

2. בעת החתימה על ת/2 הביע קנופף את החשש כי בן-שחר עשוי לאחר במסירת המושכר, חשש שגם המערער היה ער לו. לפיכך רשם לכתחילה ד"ר איגר כתאריך תחילת השכירות את האחד באוגוסט 1971. אולם המערער ניאות לשחרר את קנופף מאחריות לאיחור בפינוי, כעולה מהמסך ת/8, המופנה אל מר ישראל קנופף
. נאמר שם:

"הנני מתיחס לחוזה שכירות שחתמנו היום בענין המושכר ברחוב אופיר, חוף שמן חיפה.

ידוע לי כי הדייר המחזיק כעת במושכר, כלומר מר בן-שחר בשם חברת תכנון וייצור למוצרי פיברגלס בע"מ טרם הודיע מתי הוא יפנה את המושכר אשר שכר אותו עד יום 30.4.71.

לכן הנני מודיע לכב' כי כב' לא יהיה אחראי לאחור בגלל אי יציאתו בזמן של מר בן-שחר הנ"ל".
( - )

על יסוד מסמך זה, נתרצה ד"ר איגר ורשם שתחילת השכירות היא באחד במאי 1971.

טענתו של קנופף, אליה הצטרף גם בן-שחר, היתה שת/2 אינו אלא חוזה למראית עין שנחתם כאמצעי לחץ על בן-שחר לעזוב את המושכר במועד. הטענה נדחתה. כן נדחתה טענתם שהחוזה ת/2 אינו "חוזה מחייב כדין" במובן סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הדן בגרם הפרת חוזה (יצוטט בהמשך). נימוקם לכך היה שקנופף בלבד מופיע בחוזה כמשכיר וחתום עליו, אף-על-פי שאינו אלא אחד הבעלים ולא הוכח שגיסתו ייפתה את כוחו לפעול גם בשמה. חוזה כזה אינו בר אכיפה, והתרופה היחידה היא לפיצויים, וככזה אינו "חוזה מחייב כדין" לצורך העוולה בה.עסקינן. על שתי הטענות שנידחו חוזר עתה בן-שחר לפנינו, במסגרת תשובתו לערעור.

תחילה אדון בטענות, שמעלים המערערים, ולאחריהן באלה של בן-שחר.
3. אחד השיקולים שעל יסודם נדחתה העילה של גרם הפרת חוזה היה, בלשון הנשיא התורן המלומד, כי:

"עובדת הישארותם במושכר אחרי 30.4.71 לא גרמה כלל להפרת החוזה בין קנופף וחסיד, משום שביניהם הוסכם בפירוש שאם לא יוכל קנופף למסור את המושכר בגלל אי-פינויו על ידי בן-שחר, אזי קנופף פטור מאחריות".

לשון אחרת: לדעתו די בפטור מאחריות שנתן המערער לקנופף בת/8 כדי להשמיט מניה וביה גם את הבסיס מתחת לעילה של גרם הפרתו של החוזה.

לדעתי, נתפס הנשיא התורן לטעות משפטית בהלך מחשבתו. תנית פטור בחוזה, אינה גוררת בהכרח שחרורו של זר מחובתו לא להפריע בעד קיום החוזה כלשונו. הדגשתי את המלה "בהכרח", שכן יתכן שבמקרה חריג נוטל על עצמו נותן הפטור הסתכנות מרצון גם כלפי אותו זר. לחריג כזה תנאים משלו והוא צריך טיעון מפורש. ייאמר מיד שטענה ברוח זו – קל וחומר תוך פירוט מתאים – כלל לא הועלתה במקרה שלפנינו.

נחזור איפוא לכלל, אותו ניסחה ד"ר גבריאלה שלו, בספרה "תניות פטור בחוזים" (סעיף 222) במלים אלה:

"... עקרונית ... אין תניית-פטור בחוזה בין שניים יכולה להשפיע על מערך חבויותיו וזכויותיו של זר".

בפסק-הדין האנגלי torquay hotel co. ltd. v. cousins and others (1969) 2 ch. 106 143, 146, 137; (1969) 1 all e.r. 522 היה קיצור העובדות כלהלן:

ארגון עובדי מלונאות (להלן: "הארגון") החרים מלון מסויים על שום שלא העסיק את עובדי הארגון משום שתמך בהנהלה של מלון אחר בסכסוכה עם הארגון. עובדי הארגון הפעילו לחץ על חברת הדלק esso (להלן: "החברה") לבל תספק למלון דלק, אם כי זו התחייבה לעשות כן בחוזה עם המלון. אנשי הארגון חסמו את הכניסה ולא הניחו למובילי הדלק לעבור. החוזה של החברה עם המלון הכיל תנית פטור שלפיה לא ישא אף צד באחריות להפרה שתיגרם מחמת נסיבות שאין לו שליטה עליהן. המלון תבע איפוא מן הארגון את הטבת הנזק שנגרם לו עקב אי אספקת הדלק. טענת ההגנה של הארגון היתה שמכוח תנית הפטור, לא הופר כלל החוזה בין החברה למלון ועל כן ממילא גם לא בוצעה העוולה של גרם הפרתו. דעת הרוב היתה שהחברה כן הפרה את החוזה כאשר לא סיפקה את הדלת וכי תנית הפטור רק שחררה אותה מתשלום פיצויים להטבת הנזק שנבע מאותה הפרה. ברוח זו אומר הלורד רסל (בע' 143 מול האות e):

"it is an exception from liability for non-performance rather than an exception from obligation to perform".

בדומה לכך אומר הלורד winn (שם, בע' 147 מול a):

"as i construe the clause it affords only an immunity against any claim for damages".

הלורד דנינג הגדיל לעשות, לפי השקפתו, אפילו נניח שפירוש התניה הוא העדר הפרה מצד החברה, גם אז גרם ההפרה בעינו עומד. בלשונו (בע' 137 מול d-e):

"... and i am prepared to assume that esso would not be guily of a breach of contract. but i do not think that would exempt the trade union officials from liability if they unlawfully hindered or prevented esso from making deliveries".

לדעתי מן הראוי לאמץ את גישתו של הלורד דנינג.

מסקנתי לעניננו היא שהשחרור של קנופף מאחריות לאי יציאתו בזמן של בן-שחר מצומצם בהיקפו לתביעת פיצוי על הנזק שנגרם עקב אי מסירת המושכר בזמן, אך ההפרה כשהיא לעצמה בעינה עומדת. אולם אף אם תמצי לומר שגם ההפרה אינה קיימת, גם אז אין בכך כדי לשנות דבר לגבי בן-שחר שחובתו לא להפריע לקנופף למסור את המושכר במועד המוסכם שרירה וקיימת.

אפילו היינו מפרשים את ת/8 כתנאי המתלה את תאריך כניסתו לתוקף של ת/2 (ולזה תימוכין מסוימים בחומר הראיות) לא היתה מסקנתי משתנה, שכן גם אז אין זה משחרר אדם זר מחובת אי ההתערבות: סלמונד, "דיני נזיקין", ע' 396 (שם מוסבר שחובתו של הזר בעינה עומדת "even though the contract is regarded by the parties to it as suspended rather than broken...")

המצב עשוי היה להשתנות אילו הוכח שהיוזם של קשר השכירות החדש עם בן-שחר היה קנופף: ראהprosser on torts 4th ed. (1971) p. 934 :

("acceptance of an offered bargain is not in itself inducement of the breach of a prior inconsistent contract...").

אולם לא כך קרה בעניננו. להיפך, עוד ביום 22.2.1971 הודיע ד"ר איגר לבן-שחר כי "לא נוכל להאריך את קשר השכירות לתקופה נוספת כל שהיא". ניתן אולי לתמוה מדוע לא נאמר שם כי חוזה עם דייר חדש כבר נחתם (ולא מן הנמנע שקביעת התאריך של ת/2 (שאינו רשום) אינה מדויקת די הצורך), אך מכל מקום הודגש שה"ה קנופף עומדים להשכיר את המקום לאחר וכי אי החזרת המושכר בזמן תגרום נזק רציני גם לקנופף וגם לדייר החדש. השופט המלומד של בית-משפט קמא מפנה, ובצדק, גם לחלק אחר של המכתב ת/6, שם נאמר:

"ד. עבור כל תקופה של עיכוב בהחזרת המושכר ידרשו מרשי דמי שמוש אשר על פי התקדימים והמקובל יהיו הרבה יותר גבוהים מן הסכומים ששלם כב' בתור דמי שכירות עד כה".

הנשיא התורן המלומד רואה בכך איום על בן-שחר מצד קנופף, כדי שיזדרז לפנות את המושכר, אולם בן-שחר לא שעה לכל אלה, וביום 21.4.1971 – אחרי שתיקה ארוכה ללא כל תגובה על ת/6 ועל תזכורת שנשלחה אליו – הוא מודיע במפתיע שאין בדעתו לעזוב ואף אינו נרתע מלהעלות טענת סרק שהוא דייר מוגן. ממשיך הנשיא התורן ואומר (בסוף ע' 15):

"בנסיבות אלו היו פתוחות בפני
קנופף שתי אפשרויות, או להגיש תביעת פינוי נגד חברת תכנון וייצור, או להשלים עם המשך השארותה במושכר ולקבל ממנה דמי שכירות".

לפיכך, תוך הישענות על מסמך הפטור (ת/8), בחר בדרך הזולה והקלה מן השתיים. לעניננו חשוב כי לא קנופף הוא שיזם קשר חדש עם בן-שחר, אלא שזה האחרון הוא שהחליט על דעת עצמו לנהוג כאשר נהג.

אודה שספק בלבי, אם קנופף לא חרג בהתנהגותו זו מגבול הפטור (ת/8), אך משבוטל הערעור נגדו, שוב אין השאלה ניצבת לפנינו.

המסקנה אליה הגעתי היא כי הפטור (ת/8) לא שחרר את בן-שחר מחובתו לא להפריע לקנופף למסור את המושכר למערער כשהוא פנוי כבר באחד במאי 1971. את חובתו זו הוא הפר וההפרה היוותה את הגורם הישיר והבלעדי לאי מסירת המושכר למערער בזמן עליו הוסכם בינו לבין קנופף.

4. להבנת שני שיקוליו האחרים של בית-משפט קמא בדחותו את העילה של גרם הפרת חוזה, אקדים ואביא את סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובע לאמור:

"מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".

על כך אומר הנשיא התורן המלומד (בע' 18):

"דא עקא, שאין שמץ של עדות שבן-שחר ידע על קיום חוזה השכירות, ת/2, שבין חסיד וקנופף. עו"ד איגר הודה בפה מלא שלא הודיע לבן-שחר על קיום חוזה השכירות עם חסיד. וגם חסיד לא הודיע לבן שחר על קיום החוזה. בן-שחר לכל היותר ידע שחסיד מעונין לשכור את המושכר".

כידוע אין הנתבע בעילה של גרם הפרת חזוה חייב לדעת את תוכנו ותנאיו של החוזה, ודי אם היתה לו ידיעה כללית על קיומו שיש בה כדי להצדיק קביעתו של בית-המשפט שהוא גרם להפרת אותו חוזה "ביודעין". די לשם כך אם "עצם עיניו", בין כדי לא לדעת על קיומו של החוזה ובין כדי לא לדעת שמעשהו יגרום להפרתו של החוזה. כדוגמה למקרה האחרון של עצימת עיניים, יפים לעניננו הדברים הלקוחים מתוך פסק-הדין האנגליemerald construction co. ltd. v. lowthian (1966) 1 w.l.r. 691, 700-701 אף הם מפי הלורד דנינג:

"even though the person who induces a breach does not know the precise terms of the contract he is acting unlawfully if he says to himself "whether it is a breach of contract or not, i care not". if he induces a breach of contract recklessly, careless whether it is a breach or not – turning a blind eye to it – he is liable for interfering with contract relations".

כן ראה daily mirror newspapers, ltd v. gardner and others (1968) 2 q.d. 762; 2 all e.r. 163

ואילו כדוגמא למקרה האחרון, "עצימת עיניים" באשר לעצם קיומו של החוזה, אפנה לפסק-דין torquay שהוזכר כבר לעיל, שם אומר הלורד דנינג, אם כי אגב אורחה, כי "the person must know of the contract or, at any rate, turn a blind eye to it". מכל מקום, לדעתי די בכך שהנתבע ידע עובדות שאדם סביר היה מסיק מהן דבר קיומו של חוזה, או לפחות את האפשרות הקרוב לקיומו, אלא שהעדיף לעצום עיניים, היינו שלא לדעת זאת, ועל כן נמנע מלהסיק את המסקנה המתבקשת מן העובדות ומלשאול את הנוגעים בדבר אם קיים ביניהם חוזה. בעניננו העיד מר אריה לוין, כי בתקופת עבודתו כמהנדס אצל בן-שחר בבניית הסירה, סברו תחילה שהעבודה תסתיים תוך המועד, אך מאוחר יותר נתגלו קשיים טכניים, בעיקר משום שלא נמצאה אנייה להעברת הסירה. בסוף מרץ, או תחילת אפריל 1971, כשהוברר שלא יעמדו בלוח הזמן, ביקש אותו בן-שחר לקבל עבורו רשות רשמית מאת המערער להישאר במושכר מעבר ל-30 באפריל. העד אף הכין, לבקשת בן-שחר, מסמך לחתימתו של המערער. מר לוין אמר (בע' 11 לפרטיכל) כי המערער התנה הסכמתו בקבלת דמי שכירות מאת בן-שחר, והוסיף כי "לי אישית נראתה דרישה זו מוצדקת. אם לוקחים מושכר צריך לשלם בעדו...". להלן (בע' 12) אמר: "את המכתב מר בן-שחר בקש ממר חסיד".

אילו סבר בן-שחר, ולו גם מתוך רשלנות, שהקשר החוזי בין חסיד לקנופף עדיין לא קיים, כי אז היה בעל דברו רק קנופף, ולא אחר. אין השוכר זקוק לרשותו, ולו גם הפורמלית, של אדם זר כדי להעריך את תקופת השכירות, או לחתום על הסכם שכירות חדש עם בעל הבית. יתרה מזו, משהופיע חסיד באופק – בין ביזמתו הוא ובין ביזמתו של בן-שחר – השאלה הבסיסית והפותחת מצד בן-שחר צריכה להיות "מה מעמדך" ושמא "לאו בעל דברים דידי את". אילו שאל – וההיגיון מחייב שאם לא סופר לו, ודאי שהיה עליו לשאול – לא היתה גם שום סיבה להסתיר ממנו את העובדות כהוויתן. להיפך, במשפט טענו הן כנופף והן בן-שחר שכל החוזה ת/2 בין קנופף לחסיד לא נועד אלא כדי לאפשר לחסיד להפעיל לחץ על בן-שחר שיקדים ויעזוב. טענתם אמנם נדחתה, אך ברור שאין בפיהם טענה הפוכה, היינו שהיתה לחסיד סיבה להסתיר את זכויותיו על-פי החוזה ת/2 ואת עובדת כריתתו. המסקנה המתבקשת היא כי לכל הפחות ידע אז בן-שחר עובדות שנתנו לו יסוד סביר לחשוב שיש לחסיד מעמד במושכר למן תום המועד ואילך. אולם, הוא אולי העדיף לעצום עיניים באשר למסקנה המתבקשת וגם נמנע מלשאול את הנוגעים בדבר אם נכרת ביניהם חוזה. "עצימת עיניים" כזאת היא שוות ערך לידיעה ממש אפילו בפלילים, קל וחומר, בנזיקין, שהוא ענף של הדין האזרחי. כפי שנאמר בספרם של harper & james "דיני נזיקין" סעיף 6.8 בע' 497:

"a person cannot be held liable for inducing a breach of a contract which he neither knew nor had reason to know existed".

על "עצימת עיניים" כידיעה בפלילים, ראה: ד"נ 8/68 סולומון המטפרסט נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב (2) 536, 546 בע' 546, שם אומר הנשיא דאז (אגרנט): "... המצב הנפשי של "עצימת עיניים" כמוהו, בעיני החוק, כידיעה ממשית..."

יש לדעתי להבדיל הבדל היטב בין "עצימת עיניים" לבין אי ידיעה מתוך רשלנות גרידא. זו האחרונה קיימת כאשר אדם ביושר לב, אם כי מתוך חוסר זהירות, האמין באמת ובתמים שלא קיים כל קשר חוזי (שעל גרם הפרתו הוא נתבע). כפי שמבהיר אב בית-הדין הנכבד השופט י' כהן
בחוות דעתו, יש מלומדים הדוגלים בדעה שגם ברשלנות די כיסוד לעוולה של גרם הפרת חוזה. ראה בנוסף על המאמרים הנזכרים בחוות דעתו, גם את הסעיף 6.10 לספרם הנ"ל של הרפר וג'יימס. אולם לאור מסקנתי אין לי צורך לנקוט עמדה בשאלה זו.

עדותו של מר אריה לוין, שהיתה לפי כל הסימנים מהימנת על הנשיא התורן המלומד ואשר היא על פניה עדות ניטרלית, מתישבת יפה עם תוכן המכתב ת/6 מיום 22.2.1971, שעליו התעכבתי לעיל. בחלקו הראשון של המכתב אומר ד"ר איגר כי הוא מבין שבן-שחר אינו מעונין לכרות חוזה שכירות חדש, ואי לזאת עומדים מרשיו להשכיר את המקום לדייר חדש ולא יוכו להאריך את קשר השכירות עמו. חוסר הענין בכריתת חוזה חדש מעיד, לפחות לכאורה, שאותה עת היה בן-שחר סבור שיוכל להפנות את המקום במועד. מצביעה לאותו כיוון גם העובדה שבסוף המכתב הובעה תקווה לקבל ממנו תשובה מוסמכת, אך הוא התעלם מן הבקשה ומן הסיכון שהמושכר אכן יימסר לדירי חדש ולא השיב דבר. אין זאת שרק בהתעורר הבעיות הטכניות באה הבקשה שמר לוין העיד עליה, אך כאשר נתקל בן-שחר בדרישתו של המערער לתשלום דמי שכירות, שינה טעמו ושלח ביום 21.4.1971 את המכתב לקנופף בו הודיע שאין בדעתו לעזוב וכי יש לו כביכול מעמד של דייר מוגן במושכר. יוצא שניהל את המשא ומתן בשלב מסויים אך ורק עם חסיד בלבד ורק כשלא השיג ממנו מה שציפה, פנה לבעל הבית בטענות סרק למיניהן.

לסיכום: ההודעה הברורה בשם קנופף שהוא עומד להשכיר את המקום לדייר אחר, ידיעתו של בן-שחר שהנוגע בדבר הוא חסיד – כנובע מהכנת המסמך כדי לקבל את רשותו הפורמלית להישארותו במושכר מעבר למועד המוסכם בחוזה בינו לבין קנופף – עצם המשא ומתן עם המערער בנושא זה, מובילים לדעתי למסקנה (לפי משקל ההסתברויות הנקוט בהליך האזרחי) שהוא ידע על קיומו של קשר שכירות בין חסיד לקנופף, או לפחות שעצם עיניו כדי לא לדעת זאת, חרף ידיעת נסיבות ועובדות מהן ניתן היה להסיק מסקנה ברוח זו. לפיכך קיים בעניננו הרכיב "ביודעין" של עוולת גרם הפרת חוזה, במובן סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין.

"ובלי צידוק מספיק"

על כך נאמר בפסק-הדין נשוא הערעור (בע' 18):

"כמו כן לא פעל בן-שחר ללא צידוק מספיק כאשר לא פינה את המושכר ב-30.4.71. בן-שחר וחברתי ישבו במושכר עוד מקודם בתוקף חוזה שכירות, והיו במהלך סיום עבודת בניית הסירה וייצור צידניות בשביל הצבא ולא היתה להם אפשרות מעשית לפנות את המושכר לפני שיוכלו להוציא את הסירה עם סיומה ולעבור עם הצידניות למקום אחר שרכשו, אחרי שייגמרו עבודות השיפוצים שם. הם לא פינו את המושכר לא משום שרצו לגרום להפרדת החוזה שבין קנפוף וחסיד ... אלא מסיבות מוצדקות שלהם שלא היו תלויות בהם, וכאשר הדבר נתאפשר הם עזבו את המושכר לפני תום השנה".
(ההדגשות שלי – מ' ב').

הדגשתי את המלים "לא משום שרצו לגרום להפרדת החוזה שבין קנופף וחסיד", שכן העדר זדון או רצון לגרום לתוצאה שהושגה בפועל, כלל אינו מעלה ואינו מוריד מבחינת העוולה של גרם הפרת חוזה ואין די בו כצידוק: ע"א 123/50 א.ל. באונפרוינד נגד נחום דרזנר, ו- 17אח', פ"ד ה 1559; פ"ע ו 228, 238 בע' 238. הגישה באנגליה היתה שונה לעיתים בעבר, ועל כן לא הייתי מסתמכת – כפי שעשה חברי הנכבד השופט בייסקי
– על פסק-דין thomson המצוטט על ידו. כמו כן אינני סבורה כמותו כי המשך ישיבתו של בן-שחר במושכר מעבר ליום 30 באפריל 1971, הוא רק בבחינת "שב ואל תעשה", אם כי התערבות פעילה כלל אינה דרושה, לדעתי.

כן הדגשתי את המלים "מסיבות מוצדקות שלהם", זאת כדי להבהיר את השקפתי כי שמירה על האינטרס העצמי או הגנה על אינטרס של אחרים אינה כשלעצמה בגדר צידוק מספיק: ראה south wales miners' fed. v. glamorgan coal co. ltd. (1905) a.c. 239;pratt et al. v. british med. association (1919) k.b. 244;posluns v. toronto stock exchange and gardiner (1965) 46 d.l.r. 2d 210, 270 שם גם הודגש שטענת הצידוק מתקבל רק במקרים נדירים.

יתירה מזו, ראינו שבשיחות שקיים עמו עו"ד איגר לפני כתיבת המכתב ת/6, כמצויין, שם, בן-שחר כלל לא היה מעונין לכרות חוזה שכירות חדש. הוא גם לא טרח להגיב בזריזות על ת/6, כאשר לפי תוכנו כבר עמדו ה"ה קנופף להשכיר את המושכר לדייר חדש. זו הזנחה ברורה לדאוג לאינטרס של עצמו בדרך נאותה ובעוד מעוד וממילא גם בגדר לא איכפתיות אם הישארותו במושכר, במקרה הצורך, תפגע במאן דהוא. גם העלאת הטענה של דיירות מוגנת קרוב למועד שבו אמור היה לפנות את המושכר מחלישה את הצידוק המעשי. אולם, כפי שהבהרתי, אין ממילא לראות כצידוק משפטי את האינטרס העצמי של הנתבע בגרם הפרת החוזה. שונה המצב, כאשר הנתבע מגן על אינטרס ציבורי או על זכות חוקית משלו, שהיתה נפגעת אילו בוצע החוזה: prosser on torts 4th ed. (1971) 944, 945 וכן 46 d.l.r. 2d 210, 270 שם נאמר, בין היתר:

"interference promoted by impersonal or disinterested motives has been sanctioned; similarly with things in the public interest".

וכן:
"justification because of some statutory or contractual privilege".

בן-שחר אינו נכנס, למיטב הבנתי, לאף אחד מתחומים אלה. לא היתה לו זכות חוקית או חוזית להישאר במושכר מעבר ליום 30.4.1971 ואין בפיו טענה כי בנסיבות מסוימות, ההולמות את מצבו דאז, היתה לו רשות על-פי החוזה עם קנופף להישאר במקום או להאריך את תקופת השכירות. הוא אמנם התקשר בקשר חדש עם קנופף ביום 2.5.1971, אך קשר זה היה (כמבואר לעיל) תוצאה מהתנהגותו של בן-שחר אשר מיאן להתפנות בטענות מטענות שונות. השמירה על האינטרס הכלכלי שלו והרצון למנוע מעצמו הפסד כספי אין בהם כדי להצדיק גרימת נזק לזולת.

מסקנתי היא איפוא שלא היה לבן-שחר צידוק מספיק להישאר במושכר אחרי המועד.

5. בכך הגעתי לטענותיו של בן-שחר אותן פירטתי לעיל. אדון בהן כסדרן:

(א) ת/2 הוא חוזה למראית עין

לדעתי צדק הנשיא התורן המלומד בדחותו את הטענה. כפי שציין בפסק-דינו לא הסתפקו הצדדים בתנאים המופיעים בטופס הסטנדרטי, אלא הוסיפו תנאים משלהם. יתירה מזו, דווקא חששו של ד"ר איגר בשם שולחו לרשום בת/2 כתחילת התקופה את התאריך 1.5.1971 מצביע מכוחו הוא כי מדובר בחוזה בר תוקף, וגם ת/8 מצביע באותו כיוון. העדר תאריך חתימתו אינו בר חשיבות, שהרי תחילתה של תקופת השכירות היא הקובעת. גם העדר ביול אינו ראיה להיות החוזה אחיזת עיניים בלבד. מכל מקום, זהו ביסודו ממצא עובדתי, ואיני רואה כל טעות בשיקוליו של בית-משפט קמא העשויה להצדיק את התערבותנו.

(ב) ת/2 אינו "חוזה מחייב כדין"

גם לטענה זו נתן בית-משפט קמא תשובה נכונה. חוזה אינו חדל להיות "מחייב כדין" רק משום שאינו בר אכיפה בעין. די בכך שהפרתו מקימה לצד המקיים עילה לפיצויים: ע"א 541/74 יהודה פרמינסקי, ואח' נגד דו ו-זיוה סנדרוב, פ"ד כט (2) 253, 258-259 בע' 258-259. המצב עשוי אולי להיות שונה כאשר החוזה שנפגע היה, דרך משל, להעסקה ארעית שמותר לשים לה קץ בכל עת: ע"א 438/58 לדיסלב ו-מגדה גרינבאום נגד הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד יד 109; פ"ע מג 220 פרי עטו של השופט זילברג, מאוזכר ב-המר' ת"א 11792/69 אדגר הורוביץ נגד חכמי מנשה, פ"מ ע 342, 345 בע' 354. הדגשתי את המלה "אולי", שכן מסתמנת נטייה להרחבה באנגליה, שלפיה רואים כעוולת גרם הפרת חוזה גם כאשר הקשר החוזי שנפגע היה ארעי גרידא: ראה הצעה בסלמונד, ע' 369.

6. אם השאלה מה הנזק שנגרם למערער כינה בית-משפט קמא "שאלה מסובכת" ולאור התוצאה אליה הגיע בלאו הכי, נמנע מלדון בה. כמו כן נמנע מאותה סיבה מלדון בשאלה אם יש יסוד לתביעה נגד מר אמיר בן-שחר
שלא היה אלא מנהלה של החברה הנתבעת.

לפיכך הייתי מקבלת את הערעור, מבטלת את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומחזירה את התיק לשם הכרעה בשתי שאלות אלה. מחמת הזמן שחלף, יוכל הנשיא התורן, אם ירצה בכך, להרשות לבעלי הדין לשוב ולסכם טענותיהם לאותן שאלות.

השופט י' כהן
: 1. אני מסכים למה שנאמר בפסק-הדין של חברתי הנכבדה השופטת בן-פורת
, פרט לענין אחד, והוא ידיעתו של בן-שחר על קיומו של חוזה בין קנופף ובין חסיד. בענין זה נאלץ אני לחלוק על דעת השופטת בן-פורת
. דעתי היא, שלא הוכחה ידיעה כזו ועל כן לא נתמלא התנאי שבסעיף 62(א) לפקודת הנזיקין, שלפיו גרם הפרת חזוה מהווה עוולה, אם הנתבע "ביודעין" גורם לאדמה שיפר חוזה.

2. הנשיא התורן המלומד אמר בפסק-דינו "שאין שמץ של עדות שבן שחר ידע על קיום החוזה השכירות, ת/2, שבין חסיד וקנופף" וכי "בן-שחר לכל היותר ידע שחסיד מעונין לשכור את המושכר". אלה הם ממצאים עובדתיים שהיה להם יסוד מספיק בראיות שהיו לפני בית-המשפט המחוזי. אמנם בן-שחר ידע ממכתבו של עורך-דין איגר (ת/6), שקנופף רוצה להשכיר את המקום לאחר ובן-שחר אף ביקש מהעד לוין, שזה יכין מסמך שבו תינתן רשות על-ידי חסיד להמשך החזקת המושכר על-ידי בן-שחר, אך אינני סבור ששתי העובדות הנ"ל מספיקות כראיה על ידיעת בן-שחר בדבר קיומו של החוזה. לדעתי צדק הנשיא התורן המלומד בקביעתו שבן-שחר לכל היותר ידע שחסיד מעונין לשכור את המושכר ושבדעת קנופף להשכיר את המושכר. הכנת מסמך שעליו היה צריך לחתום חסיד, איננה מצביעה באופן חד משמעי על כך, שבן-שחר ידע שחוזה בין קנופף ובין חסיד כבר נעשה, אלא היא מתישבת עם שאיפתו של בן-שחר לקבל מראש אישור מחסיד להמשך החזקתו במושכר, במקרה שחסיד יתקשר בחוזה עם קנופף. כאשר נפגש בן-שחר עם קנופף ושילם לו ביום 2.5.1971 את דמי השכירות בעד שלושה חודשים מראש לא אמר לו קנופף שהוא חתם על חוזה עם חסיד. קנופף גם קיבל מבן-שחר במחצית הראשונה של מאי 1971, שטרות בעד דמי שכירות עד תום שנת שכירות נוספת מבלי שגילה לבן-שחר את עובדת קיומו של חוזה השכירות עם חסיד. על כן, לפי הראיות שהיו בבית-המשפט המחוזי, אין לקבוע שבן-שחר ידע, בעת שהוא התקשר עם קנופף בהסכם להארכת השכירות, שקיים חוזה שכירות בין קנופף ובין חסיד ושהתקשרות עם קנופף ובן-שחר מהווה הפרת חוזה זה.

3. בכתבי הטענות של באי-כוח בעלי הדין לא מצאתי כל התיחסות לשאלה האם הידיעה הדרושה על-פי סעיף 62(א) הנ"ל חייבת להיות ידיעה ממשית, או האם די גם בידיעה "קונסטרוקטיבית" על קיומו של החוזה. פרופ' טדסקי, במאמרו "תביעת הנזיקין של בעל החוב נגד אדם שלישי" (מחקרים במשפטנו הפרטי, ע' 159), בהסתמכו על אמרת אגב בפסק-הדין בענין british industrial plastics, ltd., and others v. v. ferguson and others (1940) 1 all e.r. 479, 483 מביע דעה "כי אילו נזדמן לבית משפט מקרה מתאים, לא היו שופטים מפלים בין ידיעת אי-התישבותו שלה חוזה החדש עם החוזה הקודם, הקושר כבר את הצד שני, לבין הידיעה "הקונסטרוקטיבית" (מכוח הדין) כלומר החשד על כך באטימת אזניים מרצון לכל דבר העשוי להפוך אותו לודאות". כן אומר המחבר המלומד השימוש במלה "ביודעין" בסעיף 62(א) לפקודת הנזיקין אינו חוסם את הדרך בפני
ידיעה קונסטרוקטיבית (בשם בע' 160).

במאמר על אחריות בנזיקין עבור פעולת שביתה (14 is. l.r. 31, 47) מביעה ד"ר רדאי את הדעה, שדי בידיעה קונסטרוקטיבית הן לגבי העובדה של הפרת החוזה והן לגבי קיומו של אותו חוזה. בפסיקת בתי-המשפט באנגליה לא מצאתי הכרעה ברורה בשאלה זו. נפסק שם שאין חובה על אדם ליזום חקירה בדבר קיום חוזים בין אחרים, william leitch & co. v. leydon [1931] a.c. 90 וכן דברי השופט jenkins בפסק-הדין בענין (thomson v. deakin (1952) ch. 646, 698. המחבר המלומד fleming אומר בספרו על נזיקין (מהדורה חמישית, בע' 682), שגרם הפרת חוזה הוא עוולה הדורשת כוונה ושהאחריות לא הורחבה כדי לכלול התנהגות רשלנות של הנתבע. אמנם בכמה פסקי-דין באנגליה נקבע שעצימת עיניים מצד הנתבע או התנהגות פזיזה יכולה לבוא במקום ידיעה ממשית, אך באותם פסקי-דין מדובר היה לא על ידיעה בענין קיומו של חוזה אלא על ידיעה בענין תנאיו (ראה לדוגמא emerald constructions v. lowthian (1966) 1 w.l.r. 691, 700.

בספרם של winfield and jolowicz, on tort (מהדורה 10, ע' 447) מסכמים המחברים המלומדים את ההלכה כדלהלן:

"נאמר לא פעם, שראובן צריך לפעול בידיעה על קיום יחסים חוזיים בין שמעון לוי ועל כן התעוררה השאלה לגבי המהות המדויקת והדרגה של הידיעה הדרושה על החוזה הממשי ועל תנאיו. נראה ששאלה זו אינה חייבת לגרום לקשיים, מכיוון שהעיקרון האמיתי הוא, שראובן צריך היה להתכוון לגרום להפרת חוזה בין שמעון ולי או צריך היה לנהוג באי איכפתיות פזיזה לגבי השאלה האם החוזה הופר או לא. ברור שלשם כך צריכה להיות לראובן ידיעה מסוימת על חוזה בין שמעון ולוי, אולם אין צורך בהגדרה מדויקת של היקף אותה ידיעה, מכיוון שזה ישתנה ממקרה למקרה, בהתאם להתנהגותו של ראובן".

4. אין אני צריך לפסוק במקרה דנא, האם ידיעה קונסטרוקטיבית על קיומו של החוזה מספיק לביסוס האחריות בעוולה של גרם הפרת חוזה, כי לדעתי גם אם התשובה לשאלה זו היא בחיוב, הרי לא הוכח שלבן-שחר היתה ידיעה קונסטרוקטיבית על קיום החוזה בין קנופף וחסיד. לשם קיום ידיעה כזו לא די בהתרשלות, אלא יש צורך בעצימת עיניים או בפזיזות המגיעה לכדי אי איכפתיות. הנסיבות שפורטו לעיל אינן מצדיקות את המסקנה שלבן-שחר היתה ידיעה קונסטרוקטיבית שקנופף וחסיד התקשרו בחוזה. משנכשלה המערערת בהוכחת היסוד "ביודעין" שבסעיף 62(א) לפקודת הנזיקין, נדחתה תביעתה כדין, ויש לדחות את ערעורה.

השופט בייסקי
: 1. גם אני איני רואה מקום להתערב בממצאו של בית-המשפט כי לבן-שחר לא היתה ידיעה על קיומו של חוזה שכירות בין המשיב מס' 1 (להלן: קנופף) לבין המערער מס' 1, ג' חסיד. לא זו בלבד שעדות ישירה על כך לא באה מפיהם של השניים, אלא מחומר הראיות ומהנסיבות ניתן ללמוד ולהסיק כי לפחות קנופף (במידה רבה גם חסיד) לא גילה ההתקשרות ביניהם במפגיע. לעומת זאת ידעו שניהם, לפני ההתקשרות ובמעמד חתימת החוזה, כי אין בן-שחר עומד לפנות המושכר ביום שהחוזה שלו עומד לפוג, היינו ביום 30.4.1971. בכך הם הודו; בתשובה לשאלה ישירה בנידון אמר חסיד: "עניתי לו שאם בן-שחר יהפוך עורו ויסרב לפנות לא אוכל לבוא בטענות אליו, שכן זה נכפה עליו בדיוק כמו עלי..." מחמת ידיעה ברורה זו נועדה לכתחילה השכירות של חסיד להתחיל רק ביום 1.8.1971 (וכך אמנם נרשם בטיוטת החוזה) ורק לאחר שהוא הסכים לחתום על ת/8 (בנוסח שהובא על-ידי חברתי המכובדת השופטת בן-פורת
) שונה מועד תחילת השכירות ונקבע ליום 1.5.1971. חוזה השכירות וכן ת/8 נחתמו ביום 11.2.1971; והנה ביום 22.2.1971 כתב בא-כוחו של קנופף לבן-שחר את המכתב ת/6, ואין בו זכר לכך כי המושכר כבר הושכר 11 ימים קודם לכן לחסיד, ורק נאמר בו כי כיון שהשכירות עומדת להסתיים ביום 30.4.1971 "ברצון מרשי להשכיר את המושכר לדייר חדש ומרשי עומדים לעשות זאת". אמנם ממשיך המכתב ואומר כי "אי החזרת המושכר בזמן לידי מרשי יגרום לנזק רציני גם למרשי וגם לדייר החדש", אך מההמשך שבפסקה הבאה רשאי היה בן-שחר להניח כי אין קנופף עומד דווקא על פינויו של המושכר בתום השכירות, אלא יידרשו תנאים חדשים ובמקום דמי שכירות יידרשו דמי שימוש גבוהים יותר; וכך נאמר שם: "עבור כל תקופה של עיכוב בהחזרת מושכר ידרשו מרשי דמי שימוש אשר על פי התקדימים והמקובל יהיו הרבה יותר גבוהים מן הסכומים ששלם כב' בתור דמי שכירות עד כה".

2. בן-שחר לא נזדרז להשיב למכתב ת/6 ובתזכורת ששלח אליו בא-כוחו של קנופף ביום 4.4.1971 (מוצג נ/11/2) שוב אין כל זכר על חתימת חוזה שכירות עם חסיד או מאן דהוא, ורק צויין שהמכתב ת/6 נותר ללא מענה. בן-שחר היה רשאי להחזיק במושכר עד יום 30.4.1971, ונוכחנו לראות כי כבר ביום 2.5.1971 נוצר קשר חדש עם קנופף, שבו רק גובה התשלום עבור החזקת המקום בעתיד השתנה, אך מבחינת עצם החזקה בו קיימת המשכיות רצופה עם השכירות הקודמת שנסתיימה, וזה גם תואם האמור בסיפא של ת/6 כי עבור המשך החזקת המושכר יהיה על בן-שחר לשלם דמי שימוש גבוהים יותר. אולם מה שחשוב לעניננו הוא: כי גם במעמד זה, של התקשרות נוספת בין בן-שחר לקנופף, לא אמר האחרון מלה או חצי מלה כי בזמן כלשהו קודם הוא נתקשר בחוזה שכירות עם חסיד לגבי אותו מושכר. על-פי ראיות ונסיבות אלה איני רואה כיצד ניתן לייחס לבן-שחר ידיעה בענין החוזה שנחתם בין קנופף וחסיד; ידיעה כזו אינה עולה אף מאותו משא ומתן בין חסיד לבן-שחר כי חסיד יורשה בינתיים לאחסן עצים בחלק מסויים של המושכר, ככל שיתפנה ממיטלטליו של בן-שחר. לכל היותר ניתן להסיק מכך כי חסיד מבקש או מתענין לשכור המקום אם וכאשר יתפנה, ועד אז מחפש הוא פיתרון של אחסנת ביניים.

3. במשא ומתן זה מבקשת חברתי המכובדת, השופטת בן-פורת
, לראות מעין "עצימת עיניים", שהיא שוות ערך לידיעה ממש, כיון שאדם סביר היה מסיק מכך קיומו של חוזה; מוסיפה חברתי כי בן-שחר "נמנע מלהסיק את המסקנה המתבקשת מן העובדות ומלשאול את הנוגעים בדבר אם קיים חוזה ביניהם". כבר רמזתי על כך כי לדידי אין הנסיבות מובילות בהכרח למסקנה כזו, בעיקר משום שההיגיון מחייב שבנסיבות כאלה, דווקא הנוגעים בדבר (קנופף או חסיד) יגלו אוזנו של בן-שחר על המתרחש ביניהם. וכאשר האחד מסתפק במכתב בנוסח ת/6 והאחר מתעניין באחסנת ביניים של עצים, ושומרים בסוד מפני בעל הדברים העיקרי העובדה כי חוזה כבר נחתם, מדוע לייחס לבן-שחר עצימת עיניים או להטיל עליו חובה לחקור ולדרוש שמא מסתירים בפני
ו דבר. בהסתמכם על פסק-הדין הידוע d.c. thomsob & co. v. deakin (1952) 2 all e.r.361 אומרים המחברים winfield & jolowicz, on tort, x ed. בע' 448

"on the other hand, it is not sufficient merely that a must have known that the persons reached by his exhortations must have contracts of some kind or other with other persons and that his exhortations might result in some breaches of them; nor is there any general duty actively to inquire about the existence of contracts between others".

כאשר אמרתי לעיל כי בנסיבות מקרה זה ניתן היה לצפות כי לפחות חסיד יגלה אוזנו של בן-שחר כי שכר המושכר, מוצא אני תמיכה לכך אצל המחברים clerk & lindsell, on torts, xiv ed. שם בע' 398, באומרם:

"naturally, a plaintiff who is in doubt about the state of mind of his prospective defendant may well strengthen his position by giving the latter express notice of the contracts of which he alleges the defendant is procuring a breach".

ואשר למובאה שהזכירה חברתי מפסק-הדין emerald construction co. ltd. v. lowthian (1966) 1 all e.r, 1013 יש להדגיש כי במקרה ההוא, כמו גם באחרים שהוזכרו, כלל לא התעוררה שאלת אי ידיעת הנתבעים בדבר קיומו של חוזה העלול להיות מופר. בכל המקרים הנזכרים נקודת המוצא היתה כי הוכח מעבר לספק כי לנתבעים היתה ידיעה ברורה על עצם קיום החוזה והם התכוונו ופעלו במפגיע להביא להפרתו. מה שלא ידעו, אלה תנאיו המפורטים של החוזה ובאיזה נסיבות ניתן לסיימו. במקרה emerald construction לא רק שהיתה ידיעה ברורה על קיום החוזה על-ידיה נתבעים אלא היתה חליפת מכתבים ומתן אולטימטום לבעל החוזה להפסיק עד תאריך מסויים העסקת עובדי התובעת; בדומה לכך היה המצב בענין daily mirror newspapers v. gardner (1968) 2 all e.r. 163 ltd. v. וגם בענין torquay hotel co. ltd. v. cousins and others (1960) 1 all e.r. 522 הידיעה בדבר קיום חוזה כלל לא היתה במחלוקת, כיון שדווקא במטרה להביא להפרתו הועמדו על-ידי הנתבעים משמרות לפני המלון כדי למנוע ממשאיות הכניסה לספק דלק על-פי החוזה עם אססו, שביקשו להביא להפרתו.

נכון הדבר כי אי ידיעת פרטי החוזה אינה מסירה האחריות לעוולה בנזיקין כאשר ביודעין ובלי צידוק אדם גורם לאחר שיפר אותו. אבל ידיעה על עצם קיום החוזה היא יסוד עיקרי, ועול הוכחת הקשר של פעולותיו של הגורם עם ההפרה היא על התובע. (ראה ויינפלד ויולוביץ כנ"ל, ע' 446, ומשפט תומסון הנ"ל). ומלבד עצם הידיעה על קיומו של חוזה ספציפי עוד יש להוכיח הכוונה לגרום להפרתו, כדברי השופט ג'נקינס במשפט תומסון הנ"ל:

"actual knowledge of the existence of particular contract, an intention to bring about the breach of that contract, and unequivocal persuasion, inducement or procurement of the employees concerned to break their contracts of employment to the extent necessary to achieve that end, must, in my view, be shown".

4. האם ניתן לומר כי נתקיימו בו, בבן-שחר, שלושת המבחנים האמורים? אינני מוכן להשיב לכך בחיוב. לענין אי ידיעתו בדבר קיום חוזה בין קנופף לבין בן-שחר כבר נקטתי עמדה; וכמו חברי המכובד השופט י' כהן
אין בדעתי להתיחס לשאלה אם ידיעה קונסטרוקטיבית די בה כדי לתמוך בעוולה נשוא הדיון, משום שגם ידיעה קונסטרוקטיבית אין לייחס לו. בהעדר ידיעה על קיום חוזה ממילא נופלת הכוונה מצדו לגרום להפרתו; ואשר למעשה מצד בן-שחר אשר גרם להפרת החוזה, רואה חברתי המכובדת, השופטת בן-פורת
, את עצם המשכת ההחזקה במושכר ואי פינויו במועד שבו חסיד היה אמור ליטול בו חזקה על-פי החוזה שלו. אין אני גורס כי לצורך העוולה של גרימת הפרת חוזה הכרחי דווקא מעשה גלוי בצורת התערבות פעילה. יתכן וניתן למצוא נסיבות מסוימות שבהן נקיטת עמדה של "שב ואל תעשה" תביא לתוצאה המבוקשת, כאשר אותו מחדל לעשות פעולה המתבקשת בנסיבות המקרה, הוא שיביא להפרת החוזה. יתכן איפוא כי במקרה מתאים הישיבה בלא מעשה תיחשב גם היא כהתערבות אסורה המשלימה את העוולה; כמובן בתנאי, שנתקיימו היסודות האחרים האמורים בדבר הידיעה על קיום החוזה והכוונה להביא להפרתו.

במשפט torquay hotel co. הנ"ל הביע השופט דנינג הדעה כי הגיעה העת להרחיב העוולה כדי שתחול על התערבות ישירה ובכוונה למניעת ביצועו של חוזה אף אם ההתערבות אינה מביאה להפרתו. לצורך זה מנה היסודות שחייבים להתקיים בזו הלשון:

"the principle can be subdivided into three elements: first, there must be
interference in the execution of the contract. the interference is not confined to the procurement of a breach of contract. it extends to a case where a third person prevents or hinders one party from performing his contract, even though it be not a breach. secondly, the interference must be deliberate. the person must know of the contract or, at any rate, turn a blind eye to it and to intend to interfere with it, see emerald construction co. ltd. v. lowthian (1966) 1 w.l.r. 691, 700-701. thirdly, the interference must be direct. indirect interference will not do... indirect interference is only unlawful if unlawful means are used. i went too far when i said in daily mirror newspapers, ltd. v. gardner,that there was no difference between direct and indirect interference".

וכשבאים לבחון אחריותו של נתבע, לו מיוחסת גרימת הפרת חוזה, יש להתחשב ולקחת בחשבון מלבד עצם הידיעה על קיום החוזה, את טיבו של החוזה שהופר, מעמדם של הצדדים לאותו חוזה, הסיבות להפרה, האמצעים שננקטו לגרימת ההפרה, הקשר בין האדם הגורם ההפרה לאדם המפר אותו ואת המטרה של האדם שגרם להפרה. (winfield & jolowicz, on tort, x ed. p. 453).

כאשר בוחנים ממצאי בית-המשפט קמא והנסיבות הכוללות של המקרה כפי שהוכחו, מתוך האספקטים הנזכרים בזה, בדין נדחתה תביעת המערער ומשום כך זהו גם גורלו של הערעור.

הוחלט ברוב דעות לדחות את הערעור. על המערערים ביחד ולחוד לשלם למשיבים 2 ו-3 ביחד הוצאות ערעור זה בסכום כולל של 10,000 ל"י.

ניתן היום, ח כסלו תש"מ (28.11.1979).









עא בית המשפט העליון 628/77 גדעון חסיד, ש' חסיד בע"מ נ' ישראל קנופף, תכנון וייצור מוצרי פיברגלס, חיפה בע"מ, אמיר בן-שחר, [ פ"ד: לד 2 225 ] (פורסם ב-ֽ 28/11/1979)