פסקי דין על נטוויז'ן | פסקי דין על נטוויז'ן 013 ברק | פסקי דין על גלובקול תקשורת | פסקי דין על משרד התקשורת | פסקי דין על שר התקשורת | פסקי דין על מר אריאל אטיאס ואח' |

365/08 בג"צ     17/06/2009




בג"צ 365/08 נטוויז'ן בע"מ, נטוויז'ן 013 ברק בע"מ, גלובקול תקשורת בע"מ נ' משרד התקשורת, שר התקשורת, מר אריאל אטיאס ואח'




פסק-דין בתיק בג"ץ 365/08



בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק


בג"ץ 365/08



בפני
:

כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין


כבוד השופטת ע' ארבל


כבוד השופט א' רובינשטיין


העותרים:

1. נטוויז'ן בע"מ



2. נטוויז'ן 013 ברק בע"מ



3. גלובקול תקשורת בע"מ



נ


ג


ד



המשיבים:

1. משרד התקשורת



2. שר התקשורת
, מר אריאל אטיאס


3. מנכ"ל משרד התקשורת
, מר מרדכי מרדכי


4. 012 סמייל תקשורת בע"מ


5. אינטרנט גולד - קווי זהב בע"מ


עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים


תאריך הישיבה:
ט' בסיון תשס"ח

(12.6.08)


בשם העותרים:
עו"ד ג' אוריון

, עו"ד י' מן
, עו"ד ב' גליקמן

בשם המשיבים 3-1:
עו"ד ע' הלמן




בשם המשיבים 4-5:
עו"ד י' שרביט



פסק-דין

השופטת ע' ארבל

:


עתירה המופנית נגד החלטת משרד התקשורת
להאריך בשנה את התקופה שניתנה למשיבות 4-5 עד לביטול הקצאת קידומת החיוג 015 למתן שיחות בינלאומיות.



רקע עובדתי

1.

במסגרת פעילות הסדרת שוק התקשורת, הקצה משרד התקשורת
קידומות חיוג בינלאומיות לחברות בעלות רישיון כללי המורשות לפעול בשוק השיחות הבינלאומיות. לחברת 012 קווי זהב בע"מ (להלן:
קווי זהב
) הוקצתה הקידומת 012; לחברת ברק אי. טי. סי (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ (להלן:
ברק
) הוקצתה הקידומת 013; לחברת בזק בינלאומי בע"מ הוקצתה הקידומת 014; לחברת אינטרנט גולד-קווי זהב בע"מ (להלן:
אינטרנט זהב
) הוקצתה הקידומת 015; ולחברת נטוויז'ן בע"מ
(להלן:
נטוויז'ן
) הוקצתה הקידומת 017.


לקראת סוף שנת 2006 באו אל סיומם תהליכי מיזוג של חברת ברק עם חברת נטוויז'ן וחברת קווי זהב עם חברת אינטרנט זהב וסמייל תקשורת, כך שבידי הקבוצה הראשונה נעשה שימוש בקידומות 013 ו-017 במקביל, ובידי הקבוצה השנייה נעשה שימוש בקידומות 015 ו-012 במקביל. על רקע הערכת משרד התקשורת
כי יעלה צורך לפנות חלק מהקידומות שהוקצו לחברות המתמזגות לטובת הקצאתן למתחרים חדשים בשוק, הודיע מנהל תחום מספור במשרד התקשורת
ביום 31.8.2006 לעותרות ולמשיבות 4-5 כי ייתכן ויישקל, לאחר שימוע, ביטול השימוש באחת הקידומות לכל קבוצה שהתמזגה. העותרות פנו בבקשה למשרד התקשורת
להתיר את השימוש בשתי הקידומות המוקצות להם (017 ו-013) למשך תקופת מעבר שלא תפחת משנתיים, והמשיבות 4-5 פנו בבקשה דומה להמשיך את השימוש בקידומות המוקצות להם (015 ו-012) לתקופה שלא תפחת משלוש שנים. מנכ"ל משרד התקשורת
אישר לעותרות ולמשיבות 4-5 להמשיך בשימוש בקידומות הבינלאומיות הכפולות למשך תקופת מעבר של שנה (להלן:
תקופת המעבר
), כאשר עם תומה תבוטל קידומת 017 של העותרות וקידומת החיוג 015 של המשיבות 4-5. להלן נוסח סעיפי המכתב שנשלח ביום 3.1.2007 לעותרות בעניין, יוער כי
נוסח דומה נשלח גם למשיבות 4-5 ביום 1.1.2007:

"5.1 עם ביטול הרשיון הכללי למתן שירותי בזק בין-לאומיים של נטוויז'ן, כאמור בסעיף 3 לעיל, יוקצו לברק, לצורך מתן שירותי בזק בין-לאומיים, קודי הגישה וקידומות החיוג שהוקצו עד אז לנטוויז'ן ("קידומות החיוג")...
5.2 הקצאת קידומות החיוג, כאמור בסעיף 5.1 לעיל, תבוטל בחלוף שנה ממועד מכתב זה ("תקופת ההקצאה"). ככל שהשר ישתכנע, על פי בקשה בכתב שתגיש החברה, כי קיימת הצדקה לכך, ישקול השר, בשים לב בין היתר למצב התחרות בתחום השיחות הבינלאומיות ובתחום שירותי הגישה לאינטרנט, להאריך את תקופת ההקצאה בפרק זמן סביר נוסף..."



ביום 5.11.2007 פנו המשיבות 4-5 לשר התקשורת
בבקשה להאריך את תקופת המעבר בה יוכלו להמשיך ולעשות שימוש בקידומת החיוג 015 לתקופה של חמש שנים נוספות. במכתב מיום 25.12.2007 עודכנו המשיבות 4-5 כי שר התקשורת
נענה חלקית לבקשתן, ואישר את המשך השימוש בקידומת 015 לשנה נוספת, היינו עד ליום 31.12.2008, כאשר האישור הותנה במספר תנאים (להלן:
ההחלטה
). במכתב צוין כי אם יעלה הצורך בהקצאת קידומת חיוג לגורם אחר, תקוצר תקופת ההארכה. העותרות, מצידן, לא הגישו כל בקשה להארכת תקופת המעבר.


עם שנודע לעותרות על הארכת תקופת המעבר של המשיבות 4-5, פנו הן למשיבים 2-3 בדרישה לבטל את החלטת שר התקשורת
. דרישתן לא נענתה, ומכאן העתירה דנן.

נימוקי העתירה

2.
העותרות טוענות כי זכות הטיעון שלהן נפגעה משלא נערך להן שימוע טרם קבלת ההחלטה על הארכת תקופת המעבר. לדבריהן, ההחלטה פוגעת בהן ישירות בכך שהיא מקנה למשיבות 4-5 יתרון תחרותי, במידה המחייבת שמיעת עמדתן. העותרות גורסות כי ההחלטה הינה מפלה, פוגעת בזכות השוויון ובחופש התחרות ומעניקה למשיבות 4-5 יתרון תחרותי שלא כדין. זאת, לשיטתן, משום שהארכת תקופת המעבר יוצרת א-סימטריה בתנועת הלקוחות המבקשים לפנות לספק שיחות אחר עקב ביטול ההקצאה, וכן משום שככל שתקופת המעבר ארוכה יותר, יכולה המתחרה לשכנע יותר לקוחות להמשיך עימה את ההתקשרות המסחרית. בנוסף גורסות העותרות כי קיימת פגיעה באינטרס הציבורי בדבר תחרות חופשית, מפני שמשרד התקשורת
יצר חלוקה שונה מזו שהייתה נקבעת בשוק תחרותי ושוויוני.


עוד טוענות העותרות כי הסתמכו על ההחלטה הראשונה של משרד התקשורת
לפיה תעמוד תקופת המעבר על שנה אחת הן לגביהן והן לגבי המשיבות 4-5, ועל המסר שקיבלו ממשרד התקשורת
כי הטיפול בעותרות ובמשיבות 4-5 יהא שוויוני. העותרות טוענות גם כי אורכה של תקופת ההארכה אינו מידתי ולכן היא אינה סבירה.
במסגרת זו טוענות העותרות כי המשיבות 4-5 לא פעלו ליישום ההוראה של שר התקשורת
במהלך תקופת המעבר שניתנה להן, וכי בקשת ההארכה נשלחה מטעמן מאוחר מדי.

תגובת המשיבים 1-3

3.
לטענת המשיבים 1-3, על העתירה להידחות על הסף עקב אי-ניקיון כפיים מפני שהעותרות לא ציינו בעתירתן את העובדה כי ניתנה להן האפשרות לבקש הארכה של תקופת המעבר. המשיבים מטעימים כי השר פעל בשוויוניות עת נתן לעותרות את האפשרות להגיש בקשה להארכת תקופת המעבר, והן ביכרו שלא לנצלה מטעמיהן. בנוסף, מציינים המשיבים כי נוכח היקף הפעילות השונה בשתי הקידומות אפשר שהיה מקום, מלכתחילה, לקבוע תקופת מעבר שונה להיערכות העותרות והמשיבות 4-5 להפסקת השימוש בקידומות. עוד נטען כי הארכת השימוש בקידומת 015 עד לסוף שנת 2008 היא סבירה לחלוטין בשים לב לפער הגדול בהיקף השימוש בקידומות 015 ו-017 עד לתחילת ינואר 2007, ובשים לב להיעדר דחיפות ב"פינוי" הקידומת 015 לשם הקצאה לגורם אחר.

תגובת המשיבות 4-5

4.
לטענת המשיבות 4-5, הארכת תקופת המעבר נעשתה כדין. לדבריהן, כאשר רשות מנהלית עושה שימוש בשיקול דעתה ומעניקה ארכה לפלוני אין עליה כל חובה ליתן זכות טיעון למתחריו של פלוני. המשיבות מטעימות בתגובתן כי מימשו את האפשרות שניתנה להן ופנו למשרד התקשורת
בבקשה להאריך את תקופה המעבר, בעוד העותרות ביכרו שלא לעשות זאת, ולפיכך אין ממש בטענת האפליה של העותרות. לשיטת המשיבות, קיים שוני מהותי בין העותרות לבינן, לרבות במעמדן בשוק השיחות הבינלאומיות. המשיבות מצביעות על כך שהשקיעו בהחדרת הקידומת 015 יותר מאשר העותרות, ושהיקף השימוש בקידומת 015 בקרב ציבור הלקוחות היה נפוץ בהיקף של למעלה מפי שלושה מזה של הקידומת 017 ועל כן, גם התהליכים הארגוניים שנדרשו לשמר נתח שוק זה הם מורכבים יותר ממה שנדרש לעותרות. המשיבות טוענות כי על רקע נתונים אלה, היה מקום לקבוע לכתחילה תקופות מעבר שונות.

דיון

5.
איש מהצדדים אינו חולק על סמכותו של משרד התקשורת
להאריך את תקופת המעבר לקראת שימוש בקידומת חיוג בינלאומית אחת. כמו כן אין חולק כי העותרות לא מימשו את האפשרות שניתנה להם ולא ביקשו הארכה של תקופת המעבר. טענתן המרכזית של העותרות היא אפוא כי החלטת משרד התקשורת
פסולה משום שהתבצעה מבלי שנשמעה ונשקלה עמדתן בעניין, בעוד ההחלטה נושאת משמעותיות עסקיות תחרותיות עבור העותרות. עוד טוענות העותרות, כאמור לעיל, כי ההחלטה היא מפלה ובלתי סבירה.


סבורני כי בהחלטת משרד התקשורת
לא נפל כל פגם. העותרות לא אחזו בזכות לשימוע וההחלטה אינה נגועה באפליה או בהיעדר סבירות, ועל כך להלן.

חובת השימוע

6.

השאלה העומדת בפני
נו כאן היא האם על הרשות המנהלית מוטלת חובה לערוך שימוע למתחרים של חברה, טרם קבלת החלטה הנוגעת לאותה חברה ואשר עלולה לפגוע בהם באופן עקיף.
לטעמי, ככל שמדובר באינטרסים של חברה מתחרה, למעט בנסיבות חריגות, לא עומדת למתחרים זכות שימוע מול הרשות. אציג טעמיי להלן.

7.
אכן, כלל
יסוד בשיטתנו המשפטית הוא כי רשות מנהלית לא תיפגע באדם בטרם תעניק לו הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו (בג"צ 654/78
גינגולד נ' בית הדין הארצי לעבודה
, פ"ד לה (2) 649, 655 (1979) (להלן:
פרשת גינגולד
)).
תכלית השימוע היא, בין היתר, למנוע שרירותיות בפעולת הרשות הציבורית, ולהבטיח התחשבות של הרשות המנהלית באינטרסים של הפרט בבואה להגשים מטרות ציבוריות. הציבור בכללותו יוצא אף הוא נשכר מהליך השימוע, מפני שבכוחו של ההליך לתרום לקבלת החלטות שלטוניות מושכלות, עת מירב הנתונים ונקודות המבט עומדים להן כבסיס.
ואכן, במהלך השנים הכיר המשפט הישראלי בזכות השימוע כחלק מחובת ההגינות הרחבה החלה על הרשות הציבורית, ומכוחה מחויבת הרשות לשמוע כל מי שיש לו ציפייה לגיטימית להישמע לפני שתתקבל ההחלטה המנהלית (בג"צ 3718/04
עיריית חולון נ' משרד הפנים
(לא פורסם, 19.6.2007)
). נקבע, כי "השמירה על כללי הצדק הטבעי, ובכלל זה – זכות השימוע, היא מרכיב חשוב בהליך המנהלי. היא נגזרת מחובת ההגינות הכללית, שכל רשות שלטונית חבה בה, ומתפיסת הרשות כנאמן של הציבור" (בג"צ 4776/03
מלון רג'נסי ירושלים בע"מ נ' פורז
, פיסקה 17 (לא פורסם, 9.5.2005)
, (להלן:
פרשת רג'נסי
)).


חובת השימוע אינה מוגבלת לפרטים בלבד, אלא מתפרשת - במקרים המתאימים - גם על גופים אחרים, לרבות תאגידים מסחריים. כך, קיימות הוראות חוק המטילות על הרשות חובת שימוע הכוללת גם חברות, כדוגמת סעיפים 1 ו-158א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]; סעיף 107 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965; וסעיף 59ב(ד) לחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה – 1975. אף על פי כן, אין הכרח בהוראה מיוחדת בחוק על
מנת להקים את חובת השימוע היות שמעמדה, כאמור, הוא של כלל מהותי ויסודי לשיטתנו (פרשת
גינגולד,
658). הנה כי כן, שיטתנו המשפטית מכירה בקיומן של נסיבות בהן תתגבש זכות שימוע לגופים מסחריים ובהתאם תוטל על הרשות חובה לערוך שימוע טרם קבלת החלטה העלולה לפגוע בגופים הללו, גם ללא הוראת חוק בעניין ומכוח כללי הצדק הטבעי.


אין ספק כי חשיבותה של זכות הטיעון היא אפוא רבה, אולם מן הנמנע להגדיר אמות מידה חד משמעיות על-פיהן תחויב הרשות לערוך שימוע. החובה ליתן למי שעומד להיפגע ממעשה מינהלי הזדמנות הוגנת להשמיע טענותיו נבחנת בראי המקרה הנתון. היקף החובה ומתן ההזדמנות להישמע תלויים בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון (ראו: פרשת
רג'נסי
,
פיסקה 17)
. נקבע, כי על מנת לבחון את התקיימותה והיקפה של חובת שימוע, ייבדקו שלושה תנאים עיקריים: האחד הוא עצם קיומה של פגיעה; השני הוא כי הפגיעה תהא באינטרס מוגן; והשלישי הוא כי הפגיעה תהא ישירה וממשית (עע"ם 9187/07
לוזון נ' משרד הפנים
, פיסקה 76 (לא פורסם, 24.7.2008); יצחק זמיר
הסמכות המנהלית
כרך ב 797-801 (1996)).

8.
על בחינת התקיימותה והיקפה של חובת שימוע להיות מונחית, בראש ובראשונה, על ידי פעולת האיזון בין עקרונות של צדק והוגנות בפעולת השלטון לבין שיקולים של קידום היעילות המינהלית. כנאמר על ידי השופט מ' שמגר (כתוארו אז) בע"א 413/80
פלונית נ' פלוני
, פ"ד לה(3) 57, 89 (1981):

"ועוד נפסק בבית המשפט זה כי בה בשעה שזכותו של בעל דין להישמע בבירור משפטי זכות מוחלטת היא הרי לענין חובתה של רשות מינהלית לתת הזדמנות לשמיעת דברו של מי שעלול להיפגע על ידיה - "היקף החובה וצורת ההזדמנות תלויים יהיו, כמובן, במסיבות הקונקרטיות של הענין הנדון" (בג"צ 3/58בג"צ 3/58
הנ"ל), כשהשיקול של מידת ההיקף ושיעור הצורה הוא מציאת האיזון המתאים בין הזכות להישמע לבין יעילות דרכי פעולתו של הגוף המינהלי, כדי לא "לסכל את מלאכתה של רשות מינהלית"."


עקרון זה יש להחיל על הסוגיה דנן. מן הצד האחד עומד האינטרס של הגוף הנפגע להגן על עצמו ככל יכולתו מפני החלטות פוגעניות של הרשות, ולהציג בפני
ה את עמדתו על מנת שתתחשב בה. לכך מתווסף היתרון המקצועי הגלום בשמיעת המתחרה, והוא הרחבת בסיס המידע שעומד בפני
הרשות לפני הכרעה, באופן שיכול לסייע בקבלת החלטות מושכלות שייטיבו עם השוק בכללותו. בנוסף לאלה, ניהול שימוע מחזק את אמון הציבור ברשות המנהלית. מן הצד השני עומדים שיקולי היעילות, ועליהם ניתן למנות את הקושי שעלול להיווצר במצב בו קיימים בשוק מתחרים רבים שיש לשמעם; הצורך של הרשות לקבל לעיתים החלטות מהירות, שאינו עולה בקנה אחד עם פתיחת הליך קבלת ההחלטה לשמיעת כלל המתחרים; וכן מחסור בזמן ובמשאבים הדרושים לרשות על מנת להתמודד עם כלל המידע ושפע הטענות אותם עלולים המתחרים להעלות.
כפי שכללי הצדק הטבעי מנחים את הרשות לשמוע את עמדתו של הנפגע מהחלטותיה, כך מציאות החיים ומורכבות המוסדות הציבוריים אינם מאפשרים, מבחינה מעשית, מתן זכות שימוע גורפת ומלאה לכל גוף הרואה עצמו ניפגע מהחלטה מינהלית ומבקש להשמיע טענותיו בעניין שכן אין לדבר סוף. מצב משפטי שכזה יצור מערכת חובות בלתי מוגבלת שהרשות עלולה שלא לעמוד בה, והוא עשוי אף לפגוע בגמישות החיונית לרשות בהפעלת סמכויותיה וביכולת תפקודה (ראו: ברוך ברכה
ההליך המנהלי
כרך 2, 11 (1996)).


בחינת מכלול ההיבטים הללו הביאתני למסקנה כי לא נפל פגם בהחלטת הרשות. שוכנעתי כי האיזון הנדרש בין שיקולי היעילות לשיקולי ההוגנות אינו מאפשר קביעת חובת שימוע כל אימת שמתקבלת החלטה הנוגעת לאינטרסים מסחריים של חברה כזו או אחרת המבקשת להשמיע דברה. חובת השימוע תקום לפיכך כאשר החלטת הרשות עתידה לפגוע באופן ישיר בגוף העסקי, ולא כאשר ההחלטה מובילה לפגיעה נלווית להטבה הניתנת למתחרה אחר בשוק. מאותו הטעם, על הפגיעה במתחרה המבקש להישמע להיות ממשית, כלומר שתוצאותיה ברורות ובעלות משקל.

יפים לעניין זה דבריו של השופט לוי באמרו:

"רשות מינהלית המבקשת להעניק רישיון לעסק פלוני אינה מחויבת לתת הזדמנות לכל אחד ממתחריו של העסק להשמיע את טיעוניו. זכות הטיעון נועדה להעניק למי שנשקפת לו פגיעה ישירה וממשית באינטרס מוגן להשמיע את השגותיו בדרך ההולמת את היקף הפגיעה הצפויה ונסיבות העניין." (עע"מ 469/03
השרון שירות טקסי בע"מ נ' נבון
, פ"ד נח(3) 729, 745 (2004))


יחד עם זאת, אין לשלול את אפשרות קיומם של מקרים חריגים, בהם החלטה הקשורה לכאורה לחברה ספציפית בלבד תטיל על הרשות חובה לשמוע את מתחריה, וזאת כאשר הפגיעה העקיפה בהם חמורה במידה המשתווה במהותה לפגיעה ישירה וממשית, וקיום השימוע אינו פוגע בדרך ההתנהלות והיעילות במהלך העסקים הרגיל.

מן הכלל אל הפרט

9.
בהתאם למסקנתי דלעיל, ובנסיבות המקרה דנן, סבורני כי לא עמדה לעותרות זכות שימוע.
החלטת משרד התקשורת
אינה פוגעת באופן ישיר בעותרות, ולכאורה לשיטתן, על משרד התקשורת
היה לשמוע את כל יתר המתחרות בשוק השיחות הבינלאומיות, יהא מספרן אשר יהא
. עמדה זו אינה עולה בקנה אחד עם האיזון הנדרש בין השיקולים השונים שפורטו לעיל, ודינה להדחות. גם החריג אינו מתקיים בעניינן של העותרות, שהרי גם אם אניח לטובתן כי הן אכן נפגעו מהחלטת משרד התקשורת
, וזאת מבלי לחרוץ עמדתי בעניין, הרי שלא שוכנעתי כי אופייה של הפגיעה מצדיק עריכת שימוע טרם קבלת החלטה. החלטת משרד התקשורת
היא במהותה החלטה להעניק הטבה קצרת טווח לגוף עסקי מסוים, על רקע מצבו הייחודי של השוק ונוכח צרכיו של הגוף העסקי נשוא ההטבה. הטבה זו נקבעה מראש כמוגבלת בזמן, והוטלו בה סייגים. אף אופי ההטבה הוא בענייננו מינורי, שהרי במהותה היא אינה אלא היערכות לקראת מצב בו ייגרע דבר שהיה נתון למשיבות 4-5, דהיינו הפסקת השימוש בקידומת החיוג הבינלאומית 015.

בנוסף, לא מיותר להזכיר כי בפועל נשמע קולן של העותרות בפני
הגורמים המוסמכים שהרי עמדתה באשר לביטול הקצאת הקידומת 017, ובה התייחסות לפועלן של העותרות בשוק השיחות הבינלאומיות, נשמעה ונשקלה טרם ההחלטה על ביטול הקידומות הכפולות.
חזקה היא כי הרשות שיקללה את מכלול ההשלכות של החלטתה על שוק התקשורת בכלל ועל שוק השיחות הבינלאומיות בפרט, וכן נתנה דעתה
לנתונים שהוצגו בעמדת העותרות. על רקע כל אלה, ברי כי לא עמדה חובת עריכת שימוע על המשיבים 1-3 טרם קבלת ההחלטה על הארכת תקופת המעבר של משיבות 4-5.

סבירות ההחלטה

10.

העותרות גורסות כי החלטת משרד התקשורת
אינה סבירה. השאלה המנחה לסוגיה זו היא האם האופציה שנבחרה על-ידי משרד התקשורת
, היא אחת מאותן אופציות שרשות סבירה רשאית
לבחור בה, גם אם אינה האופציה היחידה (ראו: בג"ץ 297/82
ברגר נ' שר הפנים,
פ"ד לז (3) 29, 44 (1983)
). עם זאת אין לשכוח כי בהפעלת הביקורת על החלטותיהן של רשויות שלטוניות אחרות,
יש להביא בחשבון את מעמדו ואת תפקידו של הגוף המבוקר, וכן את מהות ההחלטה העומדת לביקורת ואת מאפייניה (בג"ץ 1993/03
התנועה למען איכות השלטון נ' ראש הממשלה
,
פ"ד נז (6) 817, 837
(2003)). בהקשר זה יצוין, כי בית המשפט הדגיש לא פעם שאין משמעה של הביקורת השיפוטית הצבת בית המשפט בנעלי הרשות המנהלית, והחלפת שיקול הדעת של האחרונה בזו שלו (
ראו: בג"צ 764/88
דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עירית קרית אתא
, פ"ד מו (1) 793, 803 (1992)). הנחת היסוד הינה שהמשיבים 1-3 מחזיקים בידע, בניסיון ובפרספקטיבה הכוללת הנדרשים לקבלת החלטה מקצועית בדבר אורך תקופות המעבר לשימוש בקידומות חיוג בינלאומיות. המשיבים 1-3 טוענים כי למשיבות 4-5 נדרשה תקופת מעבר ארוכה יותר משניתנה להן לכתחילה, כיון שהן שלטו על נתח משמעותי משוק השיחות הבינלאומיות והשקיעו משאבים רבים יותר לקידום השימוש בקידומת החיוג 015. עיון בנימוקיהם של המשיבים 1-3, לרבות הצבעתם על ההבדלים המהותיים בין העותרות למשיבות 4-5, מלמד כי שיקול הדעת המקצועי הוא שהנחה את ההחלטה, שאינה חורגת ממתחם הסבירות, לא כל שכן במידה קיצונית המצדיקה התערבות בית משפט זה.

אפליה

11.
טוענות העותרות כי החלטת המשיבים 1-3 נגועה באפליה ומפגינה יחס בלתי שוויוני בינן לבין המשיבות 4-5. הפכתי והפכתי בעתירה ובנספחיה, ולא מצאתי לטענת האפליה על מה שתסמוך. כפי שצוין לעיל, משרד התקשורת
הצביע על הבדל בין היקף הפעילות של העותרות ושל המשיבות 4-5 בשוק השיחות הבינלאומיות, הבדל שיש בו כדי להצדיק קביעת תקופות מעבר שונות. על אף השוני בין העותרות למשיבות 4-5, ניתנה לעותרות אפשרות שווה לבקש להאריך את תקופת המעבר לשימוש בקידומת החיוג, ואולם הן ביכרו שלא לעשות כן מטעמיהן. יתר על כן, העותרות שבות ומציינות כי לא היו מעוניינות בקבלת הארכה זהה לזו של המשיבות 4-5 מפני שהשלימו את היערכותן בזמן תקופת המעבר הראשונה. נוכח דברים אלה, אין מקום לטענת האפליה שהעלו העותרות.

סיכומם של דברים

12.
העותרות ביקשו כי בית משפט זה יפסול את החלטת משרד התקשורת
להאריך את תקופת המעבר של המשיבות 4-5 בשימוש בקידומות חיוג בינלאומיות. עמדתי היא כי על אף שזכות השימוע בפני
רשות מינהלית מוקנית באופן עקרוני גם לגופים מסחריים, אין היא קמה בנסיבות המקרה דנן. כמו כן, שוכנעתי כי לא נפל כל פגם בהחלטת משרד התקשורת
, והיא מצויה במתחם הסבירות.


מטעמים אלה, אציע לחבריי לדחות את העתירה ולחייב את העותרות לשלם למשיבים 1-3 שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪, ולמשיבות 4-5 שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪.



ש ו פ ט ת

השופט א' רובינשטיין

:


מסכים אני בנסיבות לתוצאה שאליה הגיעה חברתי השופטת ארבל. עם זאת, כפי שאפרט בקצרה, הנמקתי שונה במקצת. באשר לנושא השימוע לגופו, כשלעצמי סבורני כי בנסיבות של שוק מתוחם ביותר כמו זה בו עסקינן, שוק השיחות הבינלאומיות, עשויות העותרות לבוא בגדר הנסיבות החריגות שבהן אף לדעת חברתי ניתנה למתחרה זכות שימוע מול הרשות, ואומר כאן כי ניתוחה באשר לזכות השימוע ככלל מקובל עלי. אמנם מצויים אנו בכפר גלובלי, אך בכפרון שמספר שוכניו אינו גדול, לעיתים קטן ביותר כבנידון דידן. כפי שציינה חברתי, נושא השימוע הוא "חלק מחובת ההגינות הרחבה החלה על הרשות הציבורית, ומכוחה מחויבת הרשות לשמוע כל מי שיש לו ציפיה לגיטימית להישמע לפני שתתקבל החלטה מינהלית". כשהמדובר בשוק מתוחם, כאמור, שהשחקנים בו מוגדרים, ידועים וברורים, ועל כך כמובן אין חולק – גם אם לא ביקשו העותרות הארכה, משעה שעמדו הרשויות ליתנה למתחרותיהן הברורות, היה לדידי מקום לשימוע. דבר זה גם עשוי היה להשליך על לוח הזמנים של הטיפול, ועל ההיערכות המתאימה לכל כיוון. ציפיית ההתנהגות מן הרשות, כמשרתת הציבור, היא תדיר גבוהה, ומבקש אני ליתן לכך ביטוי. מנגד, לא שוכנעתי מטענת האפליה וטענת חוסר הסבירות, במכלול הנסיבות שתוארו. בשורה התחתונה אוסיף, כי תוכן העתירה לענין הסעד העיקרי היה מוגבל לזמן קצוב, השנה בה הוארכה תקופת המעבר של המשיבות 5-4; איפוא עבר זמנו ובטל קרבנו.


נוכח עמדתי למעלה, אציע שלא לעשות צו להוצאות.




ש ו פ ט


המשנה לנשיאה א' ריבלין

:


חבריי מסכימים לתוצאה וכך גם אני. במחלוקת שבין חברתי השופטת ע' ארבל
וחברי השופט א' רובינשטיין
, דעתי כדעת השופטת ארבל בכל הנוגע לחובת השימוע. גם לדעתי, בנסיבות העניין, לא עומדת לעותרות זכות שימוע מול הרשות, לפכך יש לדחות את העתירה ולחייב את העותרות בתשלום שכר טרחה כמוצע על-ידי חברתי השופטת ע' ארבל
.


המשנה לנשיאה א' ריבלין


הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל
.


ניתן היום, כ"ה בסיוון תשס"ט (17.6.09).



המשנה לנשיאה

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

08003650_b06.doc

עכ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








בג"צ בית המשפט העליון 365/08 נטוויז'ן בע"מ, נטוויז'ן 013 ברק בע"מ, גלובקול תקשורת בע"מ נ' משרד התקשורת, שר התקשורת, מר אריאל אטיאס ואח' (פורסם ב-ֽ 17/06/2009)