פסקי דין על חמדן מחמוד חסין | פסקי דין על אליהו חסון

3130/02 א     11/10/2004




א 3130/02 חמדן מחמוד חסין נ' אליהו חסון




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום בראשון לציון
א
003130/02

בתיק עיקרי: א
003130/02

בפני
כבוד השופטת דליה גנות

סגנית נשיא
תאריך:
11/10/2004


בעניין:
חמדן מחמוד חסין





התובע



נגד


אליהו חסון





הנתבע




נגד



חיים קריסי






צד ג'


פסק דין

1.
בפני
כתב תביעה אשר הוגש על ידי מר חמדן מחמוד חסין
פאדל (להלן:

"התובע"

) כנגד מר אליהו חסון
(להלן:

"הנתבע"

) וכן הודעת צד שלישי אשר הוגשה על ידי הנתבע כנגד מר חיים קריסי (להלן:

"קריסי"

).


2.
התובע, יליד 1946, נשוי ואב לארבעה, תושב מחנה הפליטים עסכר שבשכם, הינו פועל בנין, צבע וטייח במקצועו, ולדבריו בכל הזמנים הרלבנטיים לתביעה היה עובד של הנתבע שהיה מעבידו.

לדברי התובע

"בתאריך 8/7/97 בשעות הבוקר, נתבקש התובע על ידי הנתבע לעבוד בצביעת וילה... וילה שנבנתה/שופצה על ידי התובע. לצורך הצביעה הקים הנתבע פיגום על חלק מהוילה, ולצביעת החלק האחר היה על התובע לעמוד על גג אסבסט של מבנה
הצמוד לוילה. בעת שהתובע עמד על גג האסבסט, נשבר הגג תחתיו והתובע צנח מגובה של כ- 4 מטרים על ריצפת הבטון"

(סעיף 3 לכתב התביעה) (להלן:

"התאונה"

).
הנתבע מודה בכתב הגנתו כי היה מעבידו של התובע בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו (סעיף 2 לכתב ההגנה) אולם כופר בחבותו לארוע התאונה ותוצאותיה, וטוען כי התאונה ארעה משום ש

"התובע איבד שיווי משקלו ונפל על גג האסבסט שנשבר כתוצאה מהנפילה... האירוע הינו בבחינת סיכון סביר הנלקח בחשבון בחיי חברה מתוקנים, וכי אין לדרוש מהנתבעת כי תצפה כל צעד של פועל, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בעבודה הכרוכה בסיכונים טבעיים"

(סעיף 15 ב' לכתב ההגנה).

"לחילופין... תטען הנתבעת כי לתובע רשלנות תורמת בדרגה גבוהה לארוע המקרה הנטען על ידו"

(סעיף 15 ה' לכתב ההגנה). כאמור, שלח הנתבע הודעת צד שלישי כנגד קריסי שהינו הבעלים של המבנה בו ארעה התאונה, ובהודעה זו טוען הנתבע כי קריסי הוא זה שהזמין את העבודות, ובאופן מפתיע, ובניגוד להודעתו של הנתבע כי הוא היה מעבידו של התובע במועד התאונה, טוען הנתבע כי דווקא קריסי היה

"מעסיקו בפועל"

של התובע (סעיף 2 להודעת צד שלישי).
קריסי מודה בכתב הגנתו כי הוא הבעלים של הנכס בו ארעה התאונה, אולם לדבריו

"הנתבעת בלבד היתה אחראית לביצוע העבודה שהוזמנה על ידי קריסי, הן בכל הנושא הקשור והכרוך בנושא הבטיחות בעבודה, בטיבה, בתכנונה וכדומה על כל הכרוך

והמשתמע מכך. קריסי לא היה אחראי בכל דבר שהוא הכרוך לביצוע העבודה בביתו, ולכל המשתמע ממנה, באשר זו נמסרה במלואה לביצועה המסור של הנתבעת בלבד"
(סעיף 7 ב', 7 ג' לכתב ההגנה מאת קריסי).

3.

התאונה
כזכור טען התובע בכתב ההגנה כי
"בעת שהתובע עמד על גג האסבסט, נשבר הגג תחתיו והתובע צנח מגובה של כ- 4 מטרים על ריצפת בטון"
(סעיף 3 לכתב התביעה).
בתצהירו מתאר התובע כי
"... בצמוד לקיר של הוילה היה מבנה נמוך מהפיגום, ששימש כנראה מחסן, מבנה בעל גג האסבסט... על גג האסבסט הניחו דיקט באורך 2.5 מ' ברוחב 0.30 מ' ובעובי של כ- 2.5 ס"מ שהיה צריך לשמש כלוח דריכה במקום פיגום. היות והייתי חייב לצבוע את הקיר החיצוני מעל המבנה, נאלצתי לדרוך על גג האסבסט. הצבתי את הרגלים על הלוח, בדקתי את החוזק ובנוסף תפסתי ביד אחת עמוד שהיה ליד, ואז נעמדתי על הלוח. מיד כשנעמדתי נשבר הגג תחתי ואני נפלתי למטה..."
(סעיפים 7-6 לתצהיר התובע).
בעדותו בבית המשפט התקשה התובע לתאר בעברית את מהלך התאונה, וזאת משום שאינו שולט בשפה העברית, אולם אין כל ספק שתיאור התאונה מפיו בזמן הדיון (פרוטוקול עמ' 15-14 שורה 27 ואילך) זהה לתיאור התאונה בתצהירו, ועל פי הבנתי התרחשה התאונה באופן כדלקמן: התובע התבקש על ידי הנתבע לצבוע את הקיר החיצוני של הוילה. במקום היו פיגומים, למעט ברום שמעל המבנה המכוסה בגג אסבסט (מחסן או חניה). כשהגיע התובע לשטח הקיר שמעל גג האסבסט, והיות ובאותו מיקום לא היו פיגומים, הוא נאלץ לעמוד על גג האסבסט על מנת להמשיך ולסיים את עבודת צביעת הקיר החיצוני, כפי שהצטווה לעשות. התובע הבהיר כי על גג האסבסט הונח לוח עץ, או קרש, או דיקט, וזאת על מנת שניתן יהיה לדרוך עליו. התובע בדק עם רגלו את חוזקו של לוח זה, ומשהשתכנע כי הלוח חזק דיו על מנת לשאתו, דרך עליו על מנת להמשיך את עבודת צביעת הקיר. בשלב זה, נשברו לוחות האסבסט שמתחתיו, והתובע נפל מגובה של כ- 4 מ', על ריצפת הבטון, ונפצע.
זה המקום לציין כי התובע כינה את הלוח שהונח על גג האסבסט, בשמות שונים, פעם קרא לו "לוח", פעם קרא לו "קרש" ופעם קרא לו "תבניות", אלא שאין במינוחים השונים בהם השתמש התובע כדי לזרוע אי בהירות באשר לאופן התרחשות התאונה, מה עוד שהשימוש במינוחים השונים נבע מרצונו העז של התובע לתאר באזני את אופן התרחשות התאונה, למרות העובדה ששליטתו בשפה העברית אינה טובה, ולאו דווקא בשל נסיונו לשנות את גרסתו באשר לאופן התרחשות התאונה.

4.
החבות ועוולת הרשלנות
לצורך קביעת אחריות ברשלנות, יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות:
א.
קיומה של חובת זהירות החלה על מזיק כלפי ניזוק, הן במישור חובת הזהירות המושגית, והן במישור חובת הזהירות הקונקרטית.

ב.
הפרת החובה האמורה.

ג.
הוכחת נזק כתוצאה מהפרת החובה האמורה.
(ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד ל"ז (1)
113).

4.1
חובת זהירות מושגית
השאלה היא האם קיימת חובת זהירות בין סוג מסויים של מזיקים לבין סוג מסויים של ניזוקים, כאשר השאלה נבחנת לאור מבחן הצפיות (סעיף 36 לפקודת הנזיקין), כלומר, האם המזיק יכול היה לצפות את התרחשות הנזק והאם צריך היה לצפותו.
במקרה דנן, נפגע התובע לדבריו, תוך כדי עבודתו אצל מעבידו – הנתבע,
דבר שאושר על ידי הנתבע בכתב ההגנה. אומנם בהמשך ניסה הנתבע לטעון כי הוא "השאיל" את עובדו - התובע - לקריסי לצורך ביצוע העבודות, אך טענה זו לא בא זכרה בכתבי הטענות, מדובר בטענה המהווה שינוי חזית, ואשר על כן, ובהתאם להחלטותי במהלך הדיונים, הנני דוחה טענה זו.
מהאמור עולה כי בין התובע - על פי טענתו - לבין הנתבע - על פי הודאתו - התקיימו יחסי עובד מעביד, ובמקרה כזה, אין חולק באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית, כפי שקבע כב' השופט ברק בע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז (3) 225, 229:

"נראה שהיום אין עוד צורך לבחינת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה עניפה ועקבית"

וכן דברי כב' השופט לוין בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד ל"ח (1) 72, 76:

"מעביד כמעביד - כלפי עובדיו, לא יכולה להיות מחלוקת כי מוטלת עליו חובת זהירות זו"

לשם הזהירות אציין, כי גם אילו הייתי מקבלת את גירסת הנתבע לפיה "השאיל" את התובע לקריסי לצורך ביצוע עבודות בבית קריסי, הרי שגם אז לא היה הנתבע מופטר מאחריות שכן ההתקשרות אשר הביאה לביצוע העבודה על ידי התובע בבית קריסי, היתה התקשרות שנוצרה בין הנתבע לבין קריסי, ומכוחה נשלח או "הושאל" התובע לעבודה בבית קריסי דהיינו, אין ספק כי עובר לביצוע העבודות בבית קריסי, ובמהלכן, היה ונשאר הנתבע מעבידו של התובע.
מעבר לצורך אוסיף, כי גם אם הייתי מגיעה למסקנה למשל, שהתובע היה עובד עצמאי בעת התרחשות התאונה, הרי שגם אז חב הנתבע כלפיו חובת זהירות מושגית, וזאת על פי פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] תש"ל - 1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה") המגדירה בסעיף ההגדרות "עובד - לרבות עובד עצמאי".
עינינו הרואות, ככל שנהפוך במהות היחסים בן התובע לבין הנתבע, נגיע למסקנה כי מדובר ביחסי עובד ומעביד, ועל כן חלה על הנתבע - המעביד חובת זהירות מושגית ביחסיו עם התובע - העובד.

4.2
חובת זהירות קונקרטית
במישור זה נבחנת השאלה "האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש" (ע"א 145/80, שם, בעמוד 125).
שאלה זו, כמו קודמתה, נבחנת על פי מבחן הצפיות – האם האדם הסביר יכול היה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבותיו הספציפיות, ואם התשובה לשאלה זו הינה חיובית – האם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשותו של אותו הנזק, כעניין שבמדיניות, שכן, לא כל אימת שניתן לצפות נזק פיסי, צריך לצפותו באופן נורמטיבי (ראה דברי כב' השופט ברק בע"א 145/80, שם, בעמ' 126).

הפסיקה מכירה בקיומם של סיכונים שונים, בקובעה במפורש כי לא כל סיכון מטיל אחריות אוטומטית על המעביד במקרה של נזק, כפי שמבהיר כב' השופט ברק בע"א 663/88 (שם, בעמ' 229):

"לדעתי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים, אך שותף גם אני לדיעה כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד היה מודע לו או חייב להיות מודע לו".

התובע העיד כי עבד אצל הנתבע כ- 12 שנים, מתוכם
"... 4,3 שנים
בלי אישור, לא רשום"
(עמ' 13 שורה 9). עוד הבהיר התובע בחקירתו כי
"אני הייתי במקום 6-7 ימים. אלי
(הנתבע - ד.ג.)
לקח אותי מהחנות ולקח אותי לעבודה. כל יום הנהג היה לוקח אותי מהחנות ומביא לעבודה. ביום התאונה אלי
(הנתבע - ד.ג.)
לקח אותי, זרק אותי בעבודה, אמר לי תעשה ככה, תעשה ככה, והלך"
(עמ' 15 שורות 5-3). התובע הבהיר כי הוא וחבריו הפועלים עבדו בהתאם להנחיותיו של הנתבע, ולדבריו
"מה שאמר בעל הבית עשינו, אלי חסון"
(עמ' 15 שורות 12-11). התובע העיד כי את משכורתו
"... קיבלתי רק מאלי חסון"
(עמ' 16 שורות 14-13). עוד הבהיר התובע כי הוא בעל ניסיון בעבודות שביצע, וכי
"נכון שלא צריך ללמד אותי מה לעשות. נכון שבגלל שאני פועל מקצועי מספיק שאומרים לי מה העבודה שצריכה להתבצע, ואין צורך להגיד לי איך לבצע אותה"
(עמ' 13 שורות 15-13), אלא מאי? מעובדות המקרה ניתן ללמוד כי בבוא התובע לעבוד בבית קריסי, כבר היו פיגומים במקום,
למעט בקטע הקיר שמעל גג האסבסט.
הנתבע הורה לתובע לצבוע את הקיר החיצוני של בית קריסי, ולמעשה לא העמיד לרשותו אמצעי הגבהה כלשהוא שיאפשר לו לצבוע את אותו קיר בלא לעמוד על גג האסבסט. התובע, כעובד צייתן, אילתר לעצמו דרך להגיע לאותו קיר ללא הפיגומים, ונעזר בגג האסבסט, וזאת לאחר שוידא בדרכו כי הגג איתן דיו כדי לשאת את משקלו של התובע, ואז טיפס עליו, נפל ונפגע.
מהאמור עולה, כי אין ספק שאילו היה במקום פיגום או אמצעי הרמה בטוח אחר, יכול היה התובע לעמוד עליו ללא חשש לבטחונו, והעובדה שניסה לסיים את העבודה תוך ביצוע אילתורים, מצביעה על כך שמדובר באיש עבודה אשר אינו מחפש אמתלות כדי להפסיק את עבודתו. הנתבע - כמעבידו של התובע, חב חובת זהירות מושגית לעובדו, ולכן היה עליו לוודא כי העמיד לרשותו של התובע את כל אמצעי העזר הדרושים לו לצורך ביצוע עבודתו, בין היתר פיגום או אמצעי הרמה אחר, ומשלא עשה כן יכול היה וצריך היה לצפות כי התובע עלול ליפול ולהיפצע, ויפים לכך דברי כב' השופט חשין בע"א 371/80 (שם, בעמ' 351) באומרו:

"כל קטן יודע כי ערבוב מים בעפר יוצר בוץ וכי על בוץ מחליקים..."

ובענייננו,
"כל קטן יודע"
כי יש צורך באמצעי הרמה כלשהוא על מנת לצבוע קיר גבוה, ומשהתעלם מכך הנתבע, הפר את חובת הזהירות המושגית כלפי התובע.

לא זו אף זו, סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה קובע:
"50.
הגנה מפני נפילה
היה אדם צריך לעבוד במקום שממנו הוא עלול ליפול יותר משני מטרים, ואין המקום מאפשר אחיזת רגל בטוחה, ולפי הצורך - אחיזת יד בטוחה, יותקנו - ככל שהדבר מעשי במידה סבירה - אמצעים לבטיחותו, על ידי גידור או באופן אחר".

בענייננו, ברור כי מקום עמידת התובע לא איפשר
"אחיזת רגל בטוחה"
, ואילו
"אחיזת יד בטוחה"
לא היתה בנמצא, ונפילתו של התובע היתה תוצאה ודאית של המצב אליו נקלע.
מהאמור עולה כי לא רק שהנתבע הפר את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע, הוא גם הפר הוראות הבטיחות החלות עליו על פי דין.
מהאמור עולה כי ביחסים שבין התובע לנתבע, חב הנתבע חובת זהירות מושגית וקונקרטית לנתבע, וכי חובה זו הופרה.

5.

אשם תורם
הנתבע טוען כי התובע אשם בתאונה ולכן אין להשית עליו את תוצאותיה. אינני רואה את הדברים עין בעין עם הנתבע, למרות שהנני סבורה שיש לייחס לתובע אשם תורם כלשהוא, ואבאר: התובע העיד כי הנתבע
"... הקבלן אמר לי תגמור את העבודה..."
(עמ' 1 שורה 11), ובהמשך
"בעל הבית אמר לי שצריך לגמור את העבודה, בעל הבית הוא אלי חסון. באותו רגע בעל הבית לא אמר לי לדרוך על גג האסבסט, כי הוא לא היה שם. אלי חסון לא אמר לי בשום שלב לדרוך על הדיקט"
(עמ' 2 שורות 12-9), אלא מאי? התובע העיד על עצמו
"נכון שלא צריך ללמד אותי מה לעשות. נכון שבגלל שאני פועל מקצועי, מספיק שאומרים לי מה העבודה שצריכה להתבצע, ואין צורך להגיד לי איך לבצע אותה"
(עמ' 13 שורות 15-13). נראה כי התובע הפעיל את שיקול דעתו ו
"דרכתי על הדיקט כי חשבתי שהוא חזק... כדי לגמור את העבודה הייתי חייב לדרוך על הדיקט. האזבסט נשבר. אני עמדתי על הדיקט שעמד על האזבסט"
(עמ' 2 שורות 16-13). התובע הסביר ש
"על מנת לוודא את חוזק האסבסט אני אחזתי את הצינור של הפיגום ואז הסתכלתי בעין אם האזבסט חזק או לא..."
(עמ' 14 שורות 28-27), וניתן לצפות מפועל בנין מקצועי, שלא יסתפק בהערכת חוזקו של האזבסט על פי מראית עין, אלא ימצא דרך אחרת לוודא את חוזקו של האזבסט, ואם אינו משוכנע שהאזבסט חזק דיו כדי לשאתו ניתן לצפות כי במסגרת שיקול דעתו ימנע התובע מעמידה על אותו אזבסט, ולוּ במחיר אי סיום העבודה.
"הערכתו" של התובע את חוזקו של האזבסט באמצעות מראית עין, יש בה משום רשלנות מצידו של התובע, והנני מעריכה את אשמו התורם בשיעור של 15%.
6.

הנכות
התובע המציא חוות דעת רפואית ממנה עולה כי נותרו לו 30% נכות, אלא שמדובר בחוות דעת אשר ערוכה בשפה האנגלית, ולא ברור האם היא מסתמכת על תקנות המל"ל אם לאו.
הנתבע המציא חוות דעת ממנה עולה כי לתובע נותרו 20% נכות, ואילו המל"ל, קבע כי לתובע 19% נכות כולל תקנה 15.
דומני כי אך הוגן יהיה להעמיד את נכותו של התובע על 20% ממש כפי שהעריך המומחה מטעם הנתבע.

7.

הנזק
התובע תובע פיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר, הפסד השתכרות בעתיד, כאב וסבל, הוצאות רפואיות, נסיעות, ועזרת צד ג' לעבר ולעתיד.

7.1

הפסד השתכרות בעבר
התובע המציא שלושה תלושי משכורת ממועד הקודם לתאונה, מחודשים ינואר, מרץ ומאי 97. מתלושים אלו עולה כי התובע עבד בממוצע כ- 15 ימים בחודש, ובהתאם להצהרתו על פיה השתכר סך 94 ₪ ליום עבודה, עמד שכרו החודשי על סך של 1,410 ₪, ובהצמדה להיום סך 1,739 ₪.
בהתאם לאישור המל"ל, שהה התובע באי כושר מלא מיום התאונה, דהיינו 8/7/97 ועד יום 31/10/98, סך הכל במשך 15 חודשים, ואשר על כן הפסדו לתקופה זו (בשיערוך להיום מאמצע התקופה) הינו בסך 32,441 ₪.
התובע לא המציא נתוני הכנסה כלשהם מיום 31/10/98 ואילך, ולדבריו אינו עובד משום שאינו מסוגל לעבוד.
אינני מקבלת את גישתו של התובע שכן למרות שנכותו הינו בשיעור של 20%, אין לשכוח כי מדובר באדם שהינו חסר כל הכשרה מקצועית, ולמעשה הוא יכול להתפרנס מעשיית מגוון רב של תפקידים, גם אם בצורה מוגבלת.
לא זו, אף זו, מדובר בתושב שטחים, ועל כן סביר שהוא היה מתקשה לקבל אישור כניסה לישראל ברציפות ולאורך זמן, וזאת בשל המצב הבטחוני.
לאור האמור יש לחשב את הפסדיו מיום 31/10/98 ועד היום - סה"כ 71 חודשים - (ובשיערוך מאמצע התקופה) סך 119,440 ₪.
סך כל הפסדי התובע לעבר הינם בסך של 151,881 ₪.

7.2

הפסד השתכרות לעתיד
לתובע נותרו שבע שנות השתכרות, ובהתחשב בעובדה שהפסדו הינו בשיעור של 20% מהכנסתו, הרי שהפסדו לעתיד הינו בסך של 115,302.40 ₪.

7.3
כאב וסבל
התובע ניזוק בגיל צעיר יחסית באופן חמור למדי, ואשר על כן, ובהתחשב גם בימי אשפוזו, הנני מעמידה את הפיצוי בגין כאב וסבל על סך 140,000 ₪ לתאריך היום.

7.4
הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה
התאונה נשוא כתב התביעה הינה תאונת עבודה ואף הוכרה ככזו על ידי המוסד לביטוח לאומי, משכך, היה על התובע למצות את זכויותיו במל"ל, אולם לאור פציעתו הקשה, ולפנים משורת הדין הנני מוצאת לנכון לפצותו בסך 5,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

7.5
עזרת צד ג' לעבר ולעתיד
התובע לא המציא ראיות כלשהן אשר מצביעות על קבלת עזרה, מה עוד שמדובר בתאונת עבודה והתובע יכול היה למצות את זכויותיו במל"ל, אלא מאי? לאור חומרת פציעתו של התובע, הנני מניחה כי עזרה כזו אכן ניתנה, והנני מעריכה את עלותה לעבר ולעתיד בסך 5,000 ₪ לתאריך היום.

8.
ניכוי המל"ל
בהתאם לאישור המל"ל, קיבל התובע מהמל"ל דמי פגיעה ומענק נכות בסך כולל של 53,787 ₪, ובשיערוך להיום, סך של 79,661 ₪.

9.
לאור האמור זכאי התובע לפיצוי בסך 417,183.40 ₪, בניכוי אשם תורם בשיעור 15% בסך 62,557.50 ₪, ובניכוי תשלומי המל"ל בסך 79,661 ₪, סה"כ 274,945 ₪.
10.
הודעת צד שלישי

הנתבע טוען כי קריסי הינו בעל המקרקעין, מי שהזמין את עבודות השיפוץ והיה אחראי על ביצועם, וככזה הינו אחראי לנזקי התובע.

יש לקבל טענה זו בחלקה, ואבאר:
סעיף 1 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) התשמ"ח - 1988 (להלן: "התקנות") מגדיר "מבצע בניה - קבלן ראשי, או מזמין, המבצע את העבודה כולה או חלקה באמצעות עובדים שלו או באמצעות קבלנים העובדים עבורו".
הגדרה זו מתאימה הן לקבלן - מבצע העבודה בפועל, באמצעות עובדיו, בהם התובע, והן לקריסי שהוא בעל המקרקעין ומזמין העבודה.
סעיף 2 לתקנות קובע:

"מינוי מנהל עבודה
(א)
מבצע בניה אחראי לכך כי כל עבודת בניה תתבצע בהנהלתו הישירה המתמדת של מנהל עבודה שהוא מינהו".

מהאמור עולה כי חובת מינוי מנהל עבודה חלה הן על הנתבע כקבלן, והן על קריסי כבעל המקרקעין. מחומר הראיות שהוצג בפני
, ומהעדויות שנשמעו, לא עלה, ולוּ במרומז, כי מי מהשניים טרח למנות מנהל עבודה או מפקח לביצוע העבודה אשר במהלכה נפגע התובע.
מהעדויות עלה כי הנתבע וקריסי סיכמו ביניהם בעל פה את סוג העבודה והיקפה, ואף התשלומים בגינה בוצעו במזומן, וללא קבלות.
זה המקום לציין כי הנתבע הותיר רושם גרוע על בית המשפט, הוא לא הקרין אמינות, הפגין חוסר אכפתיות לארוע הנפילה של התובע, "לא הלכתי לראות את המקום מאיפה התובע נפל" (עמ' 18 שורה 14), הוא הודה ש"בזמן התאונה אין ולא היה מנהל עבודה (עמ' 18 שורה 20), וכן "... אני לא הייתי כל יום במקום" (עמ' 18 שורה 26). הנתבע גם הסתבך באי אמירת אמת, כך למשל, בתחילה טען כי "הוא לא היה צריך לצבוע מעל הסככה" (עמ' 18 שורה 4) ואחר כך טען כי "הפיגום הספיק לו לצבוע מפינה לפינה. אני לא נתתי הנחיה לתובע שלא לצבוע מעל הסככה" (עמ' 18 שורות 6-5) מה שלא הפריע לו להודות מיד לאחר מכן "עכשיו אני אומר שהוא היה צריך לצבוע את הקיר מעל הסככה (עמ' 18 שורה 7). הנתבע המשיך וטען כי "הפיגום הספיק לו לצבוע את כל הקיר" (שם, שורה 8) וכאשר נשאל הכיצד "הספיק" הפיגום לצבוע את כל הקיר אם מעל הסככה לא היה כלל פיגום, ענה הנתבע בהתחכמות "אם אני נשאל איך התובע היה אמור לצבוע את הקיר מעל הסככה אם לא היה שם פיגום, והיתה שם סככה, אני אומר שאני לא יכול לענות לשאלה הזו כפי שהיא נשאלת" (??) (עמ' 18 שורות 10-9).
כאמור, במהלך שמיעת הראיות, ולאור הבדלי הגירסאות, לא הובהר ולא הוכח מה בדיוק היו פרטי ההסכם בין קריסי לבין הנתבע. כל שהוברר הוא, שקריסי הזמין את ביצוע העבודה מאת הנתבע, וכי העבודה בוצעה על ידי הנתבע באמצעות עובדיו, בלא שאיש מהם - לא הנתבע ולא קריסי - טרחו למנות מנהל עבודה או מפקח, ואין ספק שאילו היה במקום מנהל העבודה או מפקח כנדרש על פי התקנות,
היתה נמנעת התאונה שכן המנהל או המפקח היו דואגים למידרך רגל בטוח לצורך צביעת הקיר שמעל הסככה.
באשר לקריסי - הלכה פסוקה היא כי שליטה ופיקוח על מקרקעין מקימים חובת זהירות כלפי המבקרים במקרקעין (ראה ע"א 343/74 גרובר נ' עיריית חיפה, פ"ד ל (1) 141; ע"א 683/77 ברוק נ' עיריית תל אביב-יפו,

פ"ד ל"ד (1) 157; ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד ל"ז (3) 757), ואין ספק שיסוד השליטה והפיקוח לא הוצא מידיו של קריסי, שכן התובע העיד כי "אדון קריסי היה הולך בבוקר לעבודה,
כשאנו היינו מגיעים הוא היה הולך. אנחנו היינו הולכים בערך ב- 15.30 - 16.00 וקריסי היה כבר בבית אז. קריסי היה חוזר מהעבודה ב- 13.30 - 14.00..." (עמ' 16 שורות 10-8). אומנם "...הוא לא היה אומר לנו מה לעשות" (שם, שורה 10) אבל "לפעמים קריסי בא לראות את העבודה ולפעמים לא..." (עמ' 15 שורה 9).
אומנם, לעיתים יוצא בעל המקרקעין ידי חובתו כלפי מבקרים בקרקע שבחזקתו, אם הוא מוסר את ביצוע העבודה הדורשת מומחיות לידיו של קבלן עצמאי מומחה (ראה פרשת ועקנין בעמ' 131 וכן: אנגלרד, א. ברק, ומ. חשין "דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, מהדורה שניה, ג' טדסקי - ערוך, תשל"ג עמ' 469). במה דברים אמורים? במקרה בו מוציא בעל המקרקעין את השליטה והפיקוח על הנעשה במקרקעין בבעלותו, ומעבירם לאחר, מה שאין כן בענייננו, שכן קריסי המשיך להתגורר במקרקעין, הבהיר לנתבע את מהות העבודה הנדרשת (עמ' 18 שורות 28-23) ואף סר לראות מידי פעם את אופן התקדמות העבודה.
מכאן, לא ניתן להגיע למסקנה שקריסי העביר את השליטה והפיקוח במקרקעין לנתבע באופן בלבדי, והמסקנה היא שהן בידי הנתבע והן בידי קריסי היו האמצעים והיכולת למנוע נזק (ראה א. ברק "אחריות בנזיקין של המחזיק במקרקעין", מחקרי משפט לזכר אברהם רוזנטל (תשכ"ד) 104, 123). במצב דברים זה ניתן היה לצפות שהן הנתבע והן קריסי ינקטו אמצעי זהירות לצורך מניעת נזק, ומשלא עשו כן, יש לחייב את שניהם בפיצוי התובע בגין נזקיו, אלא מאי? דומני כי אין מקום לחלק את החבות ביניהם שווה בשווה, שכן, אין להתעלם מהעובדה שהנתבע הינו קבלן, אשר מטבע הדברים מודע היטב לסיכונים האורבים לפתחם של פועלי בנין, ועל כן, נושא הנתבע באחריות גדולה וכבדה יותר מזו של קריסי, ולעניות דעתי יש לקבוע כי קריסי ישא בשיעור של 25% מהנזק, ואילו הנתבע - שולח הודעת צד ג', ישא בשיעור של 75% מהנזק.

11.
סוף דבר
בתביעה העיקרית ניתן בזאת

פסק דין
על סך 274,945 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל, בצירוף הוצאות אגרה והוצאות חוו"ד רפואית על פי קבלה, וכן בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ כחוק.
בהודעת צד שלישי ניתן בזאת

פסק דין
על סך 68,736 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל, בצירוף 25% מהוצאות אגרה והוצאות חוו"ד רפואית על פי קבלה - וכן בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ כחוק.

המזכירות תשלח את עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום כ"ו בתשרי, תשס"ה (11 באוקטובר 2004) בלשכתי.

דליה גנות
, שופטת
ס. נשיא
003130/02א
126 ויקי






א בית משפט שלום 3130/02 חמדן מחמוד חסין נ' אליהו חסון (פורסם ב-ֽ 11/10/2004)