פסקי דין על אברהם הירשזון

40138/08 פ     24/06/2009




פ 40138/08 מדינת ישראל נ' אברהם הירשזון




בעניין:

1



בתי המשפט




בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו

ת.פ. 40138/08


בפני
:
כב' השופטת ב. אופיר-תום
– סג"נ


המאשימה:
מדינת ישראל




נ
ג
ד

הנאשם:
אברהם הירשזון

יליד 1941, ת.ז. 003371481
דרזנר 39 תל-אביב


טענו:
מטעם המאשימה - עוה"ד אליהו שוורץ-שואף
, ארז ריכטנברג
, לילך


שלום ורוני מודריק

מטעם הנאשם
-
עוה"ד יעקב וינרוט
, ישראל וולנרמן ואלירם בקל




גזר – דין


"הן לצדק ימליך מלך, ושרים למשפט ישורו"

(ישעיהו, ל"ב, א')

פתח דבר

1
.

צדק
הסניגור המלומד, עו"ד וינרוט, במבוא לטיעוניו לעונש. מלאכת הכרעת הדין, כפי שציטט בפנַי מתוך פרשת שחר סגל, אכן קשה היא לשופט כקריעת ים סוף, אך שבעתים כך, מלאכת גזירת הדין (ראו, ע"פ 344/81 מדינת ישראל
נ' סגל, פ"ד לה(4) 313, עמ' 321-322).
שלא הרי דמותו של הנאשם כהשתקפותו מכתב האישום הפורשֹ כל עוולותיו, כהרי דמותו של האדם היושב על ספסל הנאשמים, או, של זה העולה להעיד בסופו של יום ולספר על עצמו ועל חייו.
גם לא הרי, שיקוליה של הכרעת הדין בה נבחנים מעשיו של הנאשם, הם לעצמם, כהרי
השיקולים הצריכים למדידת העונש שבה נבחן האדם, כאדם.
קל וחומר כך, כאשר באים בשלב הטעונים לעונש, עדי האופי מטעמו של הנאשם, ומונים את כל היפה והטוב שבו; ובן בנו של קל וחומר, כאשר בא בנו הצעיר של האיש ומבקש רחמים עליו, מהמיית ליבו.

2
.
דמותו של אברהם הירשזון
אכן הצטיירה מתוך עדויות האופי שהביא הסניגור בפנַי, במסגרת טעוניו לעונש, כאיש ציבור רב פעלים, שניהל כנראה חיים נורמטיביים שלמים עד שלב מאוחר בחייו, ועשה עד אז, ככל הנראה, רק טוב.
לצד העובדה שעלה וטיפס בסולם עיסוקיו הציבוריים, עד שהגיע למעלת שר בישראל, הצטייר הנאשם גם כאיש משפחה דואג ומסור, שנטל על עצמו, לאחר שחווה טרגדיה משפחתית קשה, לגדל לבדו את שלושת ילדיו הקטנים, עם כל הדאגה והמסירות שיכול היה להעניק להם, כפי שעלה מעדות בנו אלרואי בפנַי, שהיתה כואבת וקשה.
לצד אלה, כך הוּעד, גם הקים וניהל הנאשם לאורך שנים, מפעלות חיים שהותירו חותם של כבוד בציבור.
הנאשם, כך לדברי העיתונאי וחוקר השואה מר נח קליגר, פעל רבות לקידום ענייניהם של שֹורדי השואה בישראל ובעולם. הוא שהגה, לדבריו, את הרעיון של מצעד החיים כסמל לצעדת המוות של סוף מלחמה העולם השניה; והוא שהמשיך וטיפח את העמותה הזו, עד שהפכה להיות כדברי מר קליגר, מפעל ההנצחה "הגדול והחשוב ביותר שיש היום כדי להנציח את זכר הקורבנות נגד האנטישמיות והגזענות שבו נוטלים חלק יהודים ולא יהודים מכל רחבי העולם".
על כך העיד גם עד האופי הנוסף שזימן הנאשם לבית המשפט, הוא, העיתונאי ואיש המחקר, מר איתמר לוין, העוסק היום, גם הוא, בחקר השואה. לדברי העד הזה, הכיר את הנאשם כאחד היחידים בכנסת אשר פעל להצלת רכושם של שֹורדי השואה, כולל, הכספים הנמצאים עדיין בבנקים שוויצרים ובבנקים אחרים באירופה. הנאשם, כך מר לוין, פעל רבות גם להצלת רכושם של יהודי מדינות ערב שהגיעו ארצה בחוסר כל.
דברי שבח לנאשם עולים גם מאסופת המכתבים שנקבצו בחוברת שהגיש לי הסניגור, ובה
הלל ותודה לנאשם על פעילותו בתחום זה ובתחומי חברה אחרים (ראו, מכתבו של מר אבנר שלו, מנכ"ל יד ושם, על הזדהותו של הנאשם עם מצבם וגורלם של ניצולי השואה; ראו, מכתבו של מר נחום פלוג, יו"ר ארגון ניצולי השואה בישראל; מכתבו של מר אורי דגול מנכ"ל אגודת זכויות נוער בישראל, ומכתבו של עו"ד מיכה הנדלסמן ששימש יועץ משפטי בהסתדרות).
ראוים לעיון לצד כל אלה, גם מכתביהם של בני הזוג מאיר ורויטל סויסה על העזרה שהעניק להם הנאשם בטיפול בבנם החולה, ועוד אחרים כמותם.

3.

היום, עומד האיש רב הפעלים הזה לדין על גניבות עתק מקופותיהם הדלות והמידלדלות של שני הגופים הציבוריים שבראשם ניצב במשך שנים – הסתדרות העובדים הלאומית ועמותת נילי הקשורה בה –
ארגונים שיעדיהם, סעד ורווחה לעמיתיהם, בהם לא מעט אנשים קשֵי יום (להלן - שני התאגידים).
היום, הוא נדון על שליחת יד ארוכה אל קופותיהם של אלה, ועל גזילת כספיהם, ביחד עם חמשת הבכירים האחרים בהסתדרות ובנילי, ועימם שליח ההסתדרות, שקמו כולם כאיש אחד, על קופת הציבור הזו, ורוקנוה.
כיצד התגלגלה אותה דמות שתוארה לעיל, של אדם טוב ומיטיב, לדמותו של מי שליסטם את קופת הציבור ביחד עם הכפופים לו, לצורך מימון "החיים הטובים" אשר הפכו להיות עבורו ועבורם, דרך חיים?
האם היה זה שיכרון הכוח ששינה את מבטו של הנאשם על העולם?
או, שמא היתה זו תאוות בצע חסרת גבולות, שהשתלבה באווירת ההפקרוּת אשר השתלטה על הארגון שאיש לא פיקח עוד על הנעשה בו?

טיעונים לקולא
4.

בטיעוניו לקולת העונש, ניסה סנגורו המלומד של הנאשם, עו"ד וינרוט, להסביר בכל כוחו, כי בפועל לא עוָול הנאשם הזה – בשונה מחבריו למעשי השחיתות – כלפי שני התאגידים. שהרי, כך הסנגור בטיעוניו לעונש, גם לאחר שנקבע בהכרעת הדין שמעשיו של הנאשם גיבשו, משפטית, עבירת גניבה בידי מנהל בתאגיד, עדיין אין לומר, כי נגרם לתאגידים נזק כלשהו בעטיו.
המדובר הוא בפועל, לדברי הסנגור, בנטילת כספים על ידי הנאשם, שהגיעו לו מן הדין ומן היושר, אף כי עשה כן ללא היתר. והרי, אין לשכוח לשיטתו עובדה פשוטה, שהירשזון, כפי שטען, לא מיצה מלוא זכויותיו לפנסיה עם פרישתו מן ההסתדרות בשנת 1996 (להלן – גירסת הפנסיה) ואף המשיך לעבוד בהסתדרות לאורך תקופה של כעשר שנים, בהן שימש, יו"ר הארגון, ללא שכר.
בגין עבודתו זו, גרס הסנגור, היה הנאשם זכאי לשכר הולם, אלא, שנבצר ממנו לקבלו (להלן – גירסת התגמול). על דרכו עמד חוק חסינות חברי כנסת, זכויותיהם וחובותיהם,
התש"א-1951

(להלן – חוק חסינות חבר כנסת) שאסר עליו, כמי שהיה חבר כנסת באותם ימים, לקבל שכר מעבודה בכל מקום אחר.
משלא יכול היה לקבל את המגיע לו עקב מגבלה זו שבחוק, כך עו"ד וינרוט, נטל הירשזון את שכר עבודתו היְשֵר מן הקופה; ומשלא יכול היה לעשות כן בגלוי, עשה כן בסתר, כשכל מטרתו, העלמת הכספים מוועדת האתיקה של הכנסת, ולא מן ההסתדרות.
לדברי הסנגור, מֵצֵר היום הנאשם מאד, על הדרך בה עשה כן, להבדיל, מן המעשים עצמם שאותם ניסה להסביר בדרכים שונות.
בכל מקרה, גרס, יש לראות בהתנהלות זו של הנאשם, לכל היותר, נטילה ללא היתר, העומדת במדרג הנמוך ביותר של עבירת הגניבה, שאותה ביקש לבטל עוד בטרם הכרעת הדין, ללא הצלחה.
בענין זה, המשיך הסניגור וטען, שונה היא הגניבה הזו של הנאשם, מכל הגניבות בהן הורשעו הנאשמים האחרים בפרשה, אשר נטלו כספים רבים מן הקופה הציבורית, שהסתכמו בסוף התקופה, לסך כולל של לא פחות מ-12,000,000 ₪, הכל, מבלי תֵת תמורה כלשהי לקרבנות מעשיהם.
מר הירשזון, כך הסנגור, נתן תמורה. עבודתו ללא שכר כיו"ר ההסתדרות לאחר פרישתו, תרמה מהותית לכלכלתה, ומשמע, שדבר לא נגרע ממנה בעצם נטילת הכספים על ידו.

העובדות שברקע
5.

לא אוכל לקבל טיעון זה של ההגנה, הנגוע בעיני, ביותר מטעות אחת, הן במישור העובדתי, הן במישור המשפטי והן, על פי ההיגיון האלמנטרי.
עובדתית, כך קבעתי בהכרעת הדין, עמדה ברקע הרשעתו של הנאשם בתיק הזה, פרשת השחיתות המתמשכת בהסתדרות ובנילי, שהתרחשה בתקופת השנים 1998-2005, ואשר נדונה בשני התיקים הקשורים; האחד, שנדון בפני
כב' השופט
ד' רוזן, והשני, שנדון בפנַי היום;
הכל, כמפורט בפרק המבוא להכרעת הדין.
קבעתי במסגרת הכרעת הדין ברורות, כי הנאשם, שהיה באותם ימים יו"ר ההסתדרות וחבר כנסת, ובהמשך, שר בממשלה (ראו, פירוט בפרק המבוא להכרעת הדין) היה אחד מששת הקושרים שחברו יחדיו במטרה לעשוק את קופותיהן של ההסתדרות ושל נילי, ולחלוק יחדיו בכספי הגזילה.
כל החבורה, כך הובהר, הצליחה להוציא במהלך אותה תקופה, סכומי עתק מקופות ההסתדרות ונילי, בדרכי מרמה. בין היתר, עשו כן, על ידי משיכת שיקים של ההסתדרות ושל נילי לזכות מוטבים פיקטיביים, או לזכות שליחיה של ההסתדרות, שנדרשו לפרוט את השיקים האמורים בבנק, על מנת להעביר את כספי הפריטה לידי שולחיהם.
חלק מכספי הגניבה, כך הוברר עוד, בהכרעת הדין, הועבר לאחר פריטת השיקים, אל אותם נאשמים, בכירי ההסתדרות, אם לשימוש שוטף, אם כבונוסים לחגים, אם לצורך נסיעות לחו"ל, ואם לכיסוי חובותיו של שליח ההסתדרות, דוד כהן, שנדון בתיק הקשור על הסתבכותו בשוק האפור עקב התמכרותו להימורים.
חלק אחר מכספי הפריטה, הושם במעטפות המזומנים ששוגרו לביתו של הנאשם מדי חודש, לפי בקשתו, כתשלומים קבועים, על סך 25,000-30,000 ₪ כל אחד; הכל, מבלי רישום, מבלי תיעוד ומבלי דיווח למי מן התאגידים או אנשיהם.
חלקו של הנאשם בכספי הגניבות שהסתכמו במיליוני שקלים, הגיע לסכום קרוב
ל-
2,000,000
₪, אשר נצברו מפירות גניבותיו הוא, במסגרת שש הפרשות בהן הורשע, הכל, כמובא בהכרעת הדין.

6
.

ביתר פירוט, כספי התשלומים החודשיים ששוגרו אל הנאשם אחת לחודש, כך נקבע, הסתכמו בסופה של התקופה האמורה, לכדי סכום כולל של 1,000,000-1,200,000 ₪;
כספי החגים, שאותם נטל הנאשם מקופת התאגיד, לקראת כל ראש השנה ופסח, ביחד עם עוד שלושה מבין הבכירים האחרים, הסתכמו לסך של כ- 160,000 ₪;
כספי הנסיעות שקיבל עם יציאותיו לחו"ל, עשרות פעמים במהלך התקופה, הסתכמו לסך 500,000 ₪ בקירוב;
כספי מימון התרופות שנרכשו עבורו על ידי שליח ההסתדרות, על שמו של השליח, הסתכמו בכ-72,000 ₪;
החזרי הוצאות ארוחותיו הפרטיות, שדרש וקיבל, הסתכמו לסך של כ-110,000 ₪.

יוצא, מסיכום כל כספי הגניבה בהם היה הנאשם מעורב ישירות לפי הכרעת הדין, כי ענין לנו בסכום כולל, שנע בין 1,732,000-
1,932,000 ₪, אשר את רובם קיבל הנאשם מזומנים, וזאת, לצד החזרי ההוצאות על ארוחותיו.
הנאשם, יש להזכיר, זוּכָּה מן העבירות שיוחסו לו בשתי פרשות נוספות, הן פרשת מימון הפריימריס ופרשת מימון הכנס המפלגתי שערך בגני התערוכה בשנת 2000; באין ראיות.

התשלומים החודשיים, כיצד
7
.
גם משפטית, לא קיבלתי כאמור, טענת ההגנה, לפיה, ענין לנו בכספים שהגיעו לנאשם בדין וביושר, או, שכך סבר למיצער. זאת, לא בהיסמך על גירסת הפנסיה, ולא בהיסמך על גירסת התגמול או ה"מעין תשלום", עליהן שב ועמד הסניגור בטעוניו לעונש, אף שאלה כבר נדחו על ידִי, במסגרת הכרעת הדין, מן הנימוקים שפורטו בה; ואין לחזור.
לא זו אף זו, גם אילו אימצתי ההנחה שהנאשם נטל את כספי התאגידים מתוך אמונה מוטעית, לפיה, היה זכאי לקבלם כמיקדמות על חשבון פנסיה עתידית שאיש לא החליט עליה, או, כשכר על עבודה "ללא שכר"' שלא עוגנה בשום ספר מספרי התאגיד, לא היה בטענה זו, כדי לבטל את חומרת הנטילה, היא לעצמה. וכבר
נקבע
בפסיקה לא אחת, כי
לא הרְאִיָה האישית, הסוביקטיבית, של עובר העבירה, היא הקובעת מהותו של המעשה, אלא, הראִיָה האוביקטיבית של האדם ההגון והישר המתמודד מול אותן דילמות. כך, בית המשפט בע"פ 360/82 משריקי נ' מדינת ישראל
, פד"י לז(2), 124, 135, בדונו בסוגיה זו:
"יסוד המרמה צריך להתקיים במחשבתו ובכוונתו של הנאשם, אך אין לבחנו

רק על פי קנה המידה הסובייקטיבי של נאשם בעל מושגי מוסר מעוותים...
אלא על פי קני המידה של בני אדם רגילים הגונים... וניתן להיעזר בבירור כוונתו של הנאשם, בקנה המידה של מושגי 'יושר' ו'אי יושר' של האדם הסביר השואל את עצמו אם הנאשם אכן חשב והאמין שהוא נוהג ביושר".
כלום "חשב והאמין", הנאשם בעניננו, באמת ובתמים, כי הוא נוהג ביושר כאשר קיבל לביתו מעטפות עם מזומנים שאיש בתאגיד לא ידע עליהן, לבד, מחבריו שישבו על הקופה?

8
.
גם במישור ההיגיון, כבר הבהרתי דעתי בהכרעת הדין, כי אין להעלות על הדעת שהנאשם לא הבין מהותה של ההתרחשות העבריינית בהסתדרות, לא רק מהיותו יו"ר הארגון ששלט בכל אגפיו, אלא, גם מהיותו מעורב ישירות בחלק לפחות מפרשת השחיתות, ומהיותו נהנה מפירותיה.
הבהרתי, שאין גם להעלות על הדעת, כי לא הבין שנטילת כספים מקופת הציבור בסתר, מבלי תיעוד, ומבלי רישום ודיווח כדין, לא רק מנוגדת היא לחוק, אלא גם פוגעת בלב ליבם של כללי המינהל התקין. שאם הוא, אשר עמד בראש ארגון העובדים, ואשר מוּנָה בהמשך גם לשמור על קופת המדינה, לא הבין - מיהו שיבין?
כך, בית המשפט בע"פ 594/81 מדינת ישראל
נ' אלוני, פ"ד לו(2) 57, 64, שם הוסבר עוד לפני שנות דור:
"... אדם ישר והגון יכול לטעות ביחס לזכויותיו, וטעות כזאת תשמש לו צידוק, אך לא כן טעות, הנעוצה כולה בשיבוש גמור של ערכי מוסר פרטי או ציבורי בסיסיים. הוא הדין גם בעסקן ציבורי בעל עמדת כוח: לא איש הישר בעיניו יעשה, בתקווה ש'לא יעשו מזה ענין' מפני פחד מפגיעתו הרעה או אף מפני הערכה לפועלו הרב בדרך כלל: שאם ניתן גושפנקה משפטית להתנהגות כזאת, הרי שנתנו ידנו להתפוררות של נורמות, שהן לא רק נורמות של התנהגות ציבורית ראויה, אלא הן גם קובעות את הגבול בין מותר לאסור באיסורי המשפט הפלילי".
יובהר, הדברים נאמרו אמנם לענין הרשעה בדין, אך יפים הם בעיני גם לענין העונש.

הפרשות האחרות
9
.
דומה, כי במַקְדה טיעוניה לעונש בפרשת התשלומים החודשיים בלבד, נשכח מן ההגנה, כי ענין לנו בתיק הזה, לא רק בפרשה זו, אלא, גם בחמש פרשות נוספות של נטילת כספים על ידי הנאשם מקופות ההסתדרות ונילי, שאותן לא יכול היה להסביר בכספים שהגיעו לו כזכויות פנסיה, או כתגמול על עבודה ללא שכר. כך, כספי החגים שקיבל ביחד עם שלושה בכירים אחרים; כספי הנסיעות לחו"ל; כספי מימון התרופות, והחזרי ההוצאות על ארוחותיו הפרטיות, שאותן דרש וקיבל ביד רחבה מקופת הכלל.
על איזה בסיס בחוק או ביושר, ניטלו כספים אלה מן הקופה, על ידי הנאשם?

רקע כלכלי
10
.
וגם זאת יש לומר, אין המדובר בעניננו באדם שבא מרקע של מצוקה כלכלית, או, מתנאים סוציו-אקונומיים ירודים "שעשויים להסביר, לעיתים, את פישרה ומניעיה של עבריינות הרחוב בתחום הרכוש, השכיחה והיומיומית", אך לא עבריינות כלכלית המתבצעת בידי מי שלא חסרה לו פת לחם (ראו, השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 10310/03 גולן ואח' נ' מדינת ישראל
, פד"י נח(3) 245).
מדוע נזקק האיש הזה לכל המניפולציות הכספיות המתוארות, שהטילו דופי מוסרי בו ובתאגיד שבראשו עמד?
מדוע עשה מעשיו במחשך, ומדוע עמל על טשטוש העקבות ועל טיוח הנטילות של הכספים, שאותם אמור היה לקבל, לדבריו, מכח דין?
ובלשונו של השופט חיים כהן, בפסק דינו בפרשת צור הנ"ל:
"מה לא היה למערער - מעמד כלכלי מבוסס, כבוד, קשרים חברתיים, חיים נוחים, אמון ללא סייג מצד הממונים עליו ומצד אנשים עמהם קשר קשרים עסקיים. ומה הגמול שקיבלה החברה - שוד של מיליונים, שוחד, הונאה ומרמה, אמרתי "שוד", כי בעיני מעשיו של המערער אינם נופלים כלל בחומרתם ממעשי שוד שאנו רגילים להם. להיפך, אני מוצא יותר זכות לצד שודד רגיל, מאשר לשודד אשר גונב וגוזל כספי ציבור, בהשתמשו בכשרונותיו הפיננסיים, שכדברי חברי הנכבדים העלו אותו לפסגת השלטון בזירת הכלכלה..."
(ראו, ע"פ 395/75 צור נ' מדינת ישראל
, פ"מ ל(2) 589, עמ' 601-602).

ההיבט המערכתי
11
.
אין לשכוח גם זאת, על הפרק עומד בעניננו, לא רק ההיבט האישי של מי שביצע את מעשי השחיתות, אלא, גם ההיבט המערכתי, שביטויו בהטבעת חותם של דופי מוסרי על החברה כולה, כתוצאה ממעשיו של איש הציבור שאבדה דרכו: "עובדי ציבור כשמם כן הם. הם משרתיו של הציבור; הם מראית פני הצדק. אמון הציבור נתון להם ואינטרס הציבור אמור לשמש נר לרגליהם..." (דבריו של השופט ס' ג'ובראן בע"פ 6916/06 אטיאס נ' מדינת ישראל
(לא פורסם).
איש ציבור החורג מכללי הנוהל התקינים, קל וחומר מי שחוצה את הגבול ומבצע מעשים בעלי אופי פלילי, גורר בהתנהלותו זו אובדן אמון הציבור בנבחריו, ושיבוש כל הנורמות:
".... יש בתופעות כאלה כדי לכרסם חמורות באמון אותו רוחש האזרח לאלה שהופקדו על-ידיו כדי לשרת את הכלל; הן מעכירות את האווירה ונוטעות אכזבה ותיסכול....
.... הפגיעה היא, כאמור, רחבה ועמוקה יותר: הפיקוח, שביצועו נדרש מנושא המשרה במסגרת תפקידו, הופך לנלעג, כספי הציבור משולמים לריק והגרוע מכל, צומחות ועולות אמות-מידה מעוותות ביחסי האנוש וביחסיהן של רשויות הציבור והאזרח, שבהן טמונה סכנה לחברה כולה..."
(ע"פ 234/77 הנ"ל, פ"מ לב(1) 31, 37).
וכלום יש להוסיף?

התקשורת
12
.
בטיעוניו, נגע הסניגור המלומד, בקצה המזלג, גם בנושא הפרסומים בתקשורת שעשו לדבריו, עוול לנאשם, בחורצם דינו עוד בטרם נדון בבית המשפט.
הדברים ידועים. אין חולק על הסבל שחווה הנאשם מחשיפתו לתקשורת מאז החל להחקר בפרשה. הנאשם הזה איננו הראשון המלין על משפט התקשורת, שלרוב הוא קשה מזה של בית המשפט. אלא, שזוהי המציאות ואין להימלט ממנה עוד. במיוחד כך, כאשר המדובר הוא באיש מרכזי בחברה, שהציבור מגלה בו ענין, ואשר אורות הזרקורים מכוונים אליו מטבע הדברים.
ממילא ברור, כי מי שניצב בצריח, ומי שעומד במוקד הענין הציבורי, חייב להביא בחשבון שכל חריגה שלו מנורמת התנהלות מקובלת וראויה, דינה להישפט, גם היא, לאור הזרקורים, לטוב ולרע.
למותר להזכיר בהקשר דברים זה, כי חופש הביטוי ועימו התקשורת החופשית, הם מיסודות קיומה של חברה דמוקרטית, כל עוד האיזון הראוי וההוגנות נשמרים בהם.
בענייננו, גרס עו"ד שוורץ, כי ממילא אין לו למר הירשזון להלין אלא על עצמו בכל הנוגע ליחסיו עם התקשורת, לאחר שהיה זה הוא שיצא ראשון, אליה, והיה זה הוא שבחר את את הזירה הזו, כמוקד התמודדות ראשון, מול המיוחס לו.
אפשר שכך, ואפשר שלא כך. מכל מקום, כפי שהוזכר לעיל, אין חולק כי הסבל שחווה מר הירשזון מחשיפתו לתקשורת, היה רב. מאידך גיסא, גם אין חולק, כי עובדה זו, נכונה ככל שתהיה, אין בה כדי להוות עילה להקלה בעונש. כך הנשיא מ' שמגר בסוגיה זו, בפרשת
ידלין הנ"ל:
"הפרסומים בכלי-התקשורת במהלך החקירה והמשפט, שעליהם הלין המערער, הם אכן מצערים ולא פעם חזר בית-משפט זה לאחרונה על התראתו שיש להיזהר ממשפט-על-ידי העתונות וכי על כלי-התקשורת לאבחן הבחן היטב בין הוקעת תופעות שליליות שפשו בחברתנו לבין ייחוס עבירות לאנשים שהם עדיין בחזקת זכאים בדין;
אולם בצדק ציינה באת-כוח המדינה,... כי במקרה דנן, גם המערער ואחרים מן המקורבים לו, לא משכו ידם מנטילת חלק בפרסומים לסוגיהם...
השאלה המרכזית שניצבת בפני
נו בכל מקרה כגון זה היא, אם אכן היה בפרסומים כדי לשלול מן המערער משפט הוגן או אם היה בכך כדי להשפיע על התוצאה הענשית...."
(שם, עמ' 37).
הדברים נכונים הם ללא ספק, גם לעניננו.

עתירת התביעה
13.

על כל שהובא עד כאן, עתר עו"ד שוורץ בסיפא טיעוניו, להטיל על הנאשם עונש חמור במיוחד, שֶיכלול תקופת מאסר ארוכה גם בהשוואה לנאשמים האחרים בתיק זה ובתיק הקשור.
בבסיס מדידת עונשו של הנאשם, ביקש התובע להציב את עונשו של עובדיה כהן, מי שהיה גזבר ההסתדרות ויו"ר עמותת נילי, על מנת שעונש זה ישמש קו פתיחה למדידת העונש החמור מזה, שיש להטיל על הנאשם, לשיטתו.
התובע עתר לעונש שיעמוד על 7 שנות מאסר בפועל לפחות.

עובדיה, יש להזכיר, נדון ל-56 חודשי מאסר בפועל, לשנתיים מאסר על תנאי ולחילוט סכום של 69,193,38 ₪ שנתפשו אצלו והושבו לקופת ההסתדרות.
ההשוואה, יש לומר, איננה קלה:
"... מידת העונש הראוי לכל נאשם ונאשם מתוך קבוצה של נאשמים, כאשר מידת החומרה של העבירות וגם מצבם האישי שונה, אינה ניתנת לשקילה מדויקת במאזנים או למדידה בסרגל ובמחוגה...."
(ראו, השופט י' טירקל, בע"פ 9279/02 בכר ואח' נ' מדינת ישראל
, לא פורסם (נמצא במאגר "נבו").
על אף האמור, אין מנוס מהעמדת הנתונים של הנאשם האחד מן הקבוצה, מול נתוניו של הנאשם האחר בה, לצורך איזון הענישה של כולם מול כולם.
עובדיה כהן, כעולה מהכרעת הדין, מוּנָה כאיש הכספים בהסתדרות, על ידי הנאשם עצמו, שנתן לו, כפי שטען התובע, יד חופשית לפעול בכספי התאגיד, ככל שעלה על רוחו, עד שהודעו גניבותיו עבור אחיו המהמר.
פעילותו של עובדיה בכספי התאגיד ובעמותה נעשתה, מדרך הטבע, תחת חסותו של הנאשם, גם אם פעל לעתים באופן עצמאי, וגם אם פוטר על ידי הנאשם כשהגיעו מים עד נפש.
בהסדר הטעון שכרת עובדיה עם התביעה, הודה בין היתר, בגניבה של כ- 10,000,000 ₪ מקופות ההסתדרות ונילי, שמתוכם העביר להירשזון עצמו כ-2,000,000 ₪, ולאחיו
כ-6,000,000 ₪ לכיסוי חובותיו בשוק האפור.
העובדה שעובדיה הודה במיוחס לו כבר בחקירותיו במשטרה ומיד עם פתיחת משפטו, כמו העובדה שחשף בפני
חוקריו את כל סיפור השחיתות בשני התאגידים, לצד העובדה הנוספת בפועל היה כפוף לנאשם בכל עשיותיו בשני התאגידים, מציבים את מעשיו ברף חומרה נמוך מזה של מעשי הנאשם.
ממילא ברור, כי בכירותו של הנאשם כיו"ר ההסתדרות וכאיש ציבור פוליטי מרכזי, לצד התנהלותו מול כספי שני התאגידים, ולצד פתיחת השער על ידו לשחיתות של הבכירים האחרים, מובילים למסקנה כי אין מנוס מהכבדת עונשו, מעבר לעונשו של עובדיה, וזאת, כמסר לציבור, כי האחריות הרובצת על כתפיו של הבכיר ובעל השליטה, חמורה היא פי כמה.

שתי כפות המאזנים
14
.
בנסיבות שתוארו לעיל, היה אולי מקום לאמץ את העונש המוצע על ידי התביעה, כלשונו, תוך מיצוי הדין עד תום. אלא שכאן, עולה הצורך לשוב אל ראשית הדברים, קרי, אל צד הזכות שאותה יש להציב אל מול צד החובה, לצורך קביעת האיזון ביניהם.
על כפות המאזניים מונחים בפנַי, בסופו של יום, שני הנרטיבים השונים והמנוגדים, המושכים את גזר הדין, זה לכאן וזה לכאן.
לטובת הנאשם עומדת ההיסטוריה האישית שלו, שהיתה רצופה כמוזכר לעיל, בעשייה התנדבותית כבדת משקל, למען שֹורדי השואה ולמען גורמים רבים אחרים אשר להם הושיט יד עוזרת.
עומדת לזכותו, העובדה שזוּכָּה משתי פרשות חמורות, עובדה שהצדיקה מבחינתו, ניהולו של התיק הזה עד תום, ולו, בשל צמצום היקף כספי הגניבה עקב כך.
עומדת לזכותו גם התנהלותו כאיש משפחה, שנתן גב וסעד לילדיו לאחר פטירת רעייתו, שמסירותו לה בעת מחלתה לא הוטלה בספק (ראו, ממכתבו של פרופ' אברמסקי מן המחלקה הניורולוגית בבית החולים הדסה בירושלים, שתאר את הטיפול המסור שהעניק לה הנאשם לאורך שנות מחלתה).
עומדים לו עוד, גילו המתקדם ומצב בריאותו הקשה, שגם אם אין בכוחם לבטל את הענישה המהותית המתחייבת מן המעשים שעשה, יש בהם כדי למתְנה במידת מה.
עומדת לו מעבר לכל אלה, העובדה שהחזיר להסתדרות את החלק הארי של כספי הגניבה, כעולה מן הקבלה שהוגשה לי על ידי הסניגור (עה/5) אף שעדיין לא הושלמו כל חובותיו לקופות הנגזלות, אליבא דתביעה (וראו, עמדת בית המשפט לענין האפקט החיובי שיש בהסרת מחדל על ידי הנאשם, כעולה מפרשת צור הנ"ל, עמ' 599).

15
.
אשר לבריאותו הלקויה של הנאשם, שעליה אין חולק, זו עלתה ביתר שאת, מן המכתב שהוגש לי על ידי באי כחו המלומדים, החתום על ידי הקרדיולוג, ד"ר חנוך מנקס, מומחה למחלות לב ממכון הלב בבית חולים בלינסון שטיפל בנאשם בעבר.
עולה מן האמור בו, שהנאשם סובל מזה שנים ממחלת לב, וכי על רקע זה, אושפז מספר פעמים לצרכי טיפול. הנאשם, כך מתברר, עבר צינתור בחודש פברואר האחרון, והוא אף זקוק לצינתור נוסף בהקדם. המלצתו של הקרדיולוג היא כי הנאשם ימעיט בפעילות גופנית ויימנע ממצבי מתח, אי נעימות ועוגמת נפש.
מנגד, מונחת בפני
התעודה הרפואית החתומה על ידי רופא השב"ס ד"ר שמעון וינר, רע"ן רפואה כללית וסגל בשב"ס, ובו הודעה כי השב"ס ערוך לקליטת הנאשם על אף מצבו הבריאותי המתואר, וכי ביכולתו להעניק לו הטיפול הרפואי עליו המליץ ד"ר מנקס, כולל,
צינתור, אם יזקק לו (ע/2).
על נסיבות כגון אלה, הבהיר בית המשפט בע"פ 11445/05, רוט נ' מדינת ישראל
, תק-על 2006(2), 4126, 4130:
"אכן, הוצגו בפני
השופט המלומד ראיות באשר למצב בריאותו של העורר, אך אין בכל אלה כדי להצדיק הימנעות מהטלת עונש מאסר, לריצוי בפועל, על המערער. כבר הזדמן לבית משפט זה, לקבוע לא אחת, כי אדם אשר חטא כנגד החברה ובצע עבירות המצדיקות ומחייבות כליאתו למען הגן על הצבור, אל לו לצפות כי מצב בריאותו הרופף יישקל מהמאסר. בחלייו של המערער יכולים לטפל השירותים הרפואיים של שרות בתי הסוהר"
(ראו גם, ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל
תק-על 2008(1) 4260; ע"פ 11791/04 אפלבאום נ' מדינת ישראל
תק-על 2006(2) 3121; ע"פ 1559/08 שפירא נ' מדינת ישראל
תק-על 2008(1) 3086).
כך, גם השופטת ד' ברלינר (כתוארה אז) בע"פ (מחוזי ת"א) 71951/07 שוורץ נ' מדינת ישראל
, לא פורסם (נמצא במאגר "נבו", 15.7.08) שם קבעה:
"כל עוד יכול שב"ס להעניק לְנאשם הלוקה בבריאותו את כל הטיפול הדרוש לו במִתקניו, אין מצב רפואי כזה יכול להווֹת מחסום ממאסר בפועל. עם זאת, מצב רפואי לקוי, כִּכלל, יכול להימנוֹת כשיקול לקוּלא. בימ"ש קמא הטיל על שוורץ תקופת מאסר תוך התחשבות במצבו הרפואי ובהתבסס על חווה"ד של שב"ס לפיה הוא מסוגל להעניק לשוורץ את הטיפולים שהוא נזקק להם"
(שם, עמ' 2).

החומרה
16
.
כל הנימוקים לקולא, שנימנו עד כאן, הם נימוקים שיש להביאם חשבון בשקילת
העונש, גם אם לא כדי ביטול החומרה הניצבת מנגד, אלא, כדי הקלתה במידה כזו או אחרת.
עבר מרשים ושורת מעשי צדקה וחסד שעשה איש ציבור בטרם הורשע במעשים הפוגעים בציבור, בקופתו ברוחו ובתדמיתו, חשיבותם במקומה, אך אין בכוחם להקהות חומרתם של אלה האחרונים.
המסר החייב לצאת מבית המשפט בנסיבות עבריינות של אנשי ציבור צריך שיהיה חד ובהיר, ויודיע לכולי עלמא, כי גם איש ציבור רם דרג, המנצל לרעה את מעמדו ואת האמון שניתן בו, צפוי לגינוי והוקעה, לצד עונש מהותי, שאיננו שונה מעונשו של עבריין מן השורה. כך, בית המשפט, בפרשת צור הנ"ל, בהתייחסו אל הרקורד המרשים שהציג בפני
ו הנאשם באותו ענין:
"הטענה שנטענה יותר ברמז מאשר במפורש היא שכאילו יש לזקוף את כל ההצלחות הללו כנגד כשלונותיו של המערער בפלילים, כך שלבסוף אולי עוד תישאר "יתרה" לזכותו.
גישה זו היא הרת אסון למערכות השירות הציבורי. הרי היא אומרת שעובד ציבור העושה פעולות מוצלחות למען המדינה, אל לנו לבדוק בציציותיו, אפילו אין הוא שומר על איסורי החוק "היבש". סופה של גישה זו היא שגדולים ותקיפים רואים עצמם כעומדים מעל לחוק, כאילו קיים החוק רק עבור בני תמותה רגילים... רק הינזרות קפדנית של עובדי ציבור, בקטנות כבגדולות, מניצול כלשהו של כוחם וסמכותם למען טובתם הפרטית תוכל למנוע את סכנת הלבנטיניזציה של השירות הציבורי המאיימת על המדינה, ושום "קיזוזים" אינם באים בחשבון כאשר בכספי ציבור אנו עוסקים"
(ראו שם, בעמ' 596-597).

גם בעניננו חוששתני, יש בהיקף מעשי העבירה נשוא הרשעתו של הנאשם, כתיאורם לעיל, כמו בָּדרך בה בוצעו אלה, כדי להמעיט ממשקל עברו החיובי ומעשיו הטובים.

סוף דבר
17
.
על רקע כל האמור עד כאן, על רקע מכלול העבירות נשוא הדיון ואופיין, ותוך שקילה חוזרת של כל הנימוקים לקולא ולחומרא שבאו בפני
, אני רואה להטיל על הנאשם, אברהם הירשזון
, העונשים כדילהלן:



א.
מאסר בפועל לתקופה של 65 חודשים החל מהיום.
ב.
מאסר על תנאי לתקופה של שנה, כשהתנאי הוא שהנאשם לא ישא בעונש זה אלא אם יעבור תוך שלוש שנים ממועד שחרורו ממאסרו, עבירה מהעבירות בהן הורשע.
ג.
קנס כספי שאמור היה לעמוד לפחות על מלוא סכום העבירות, אך צומצם כדי רבע, לאור הסרת המחדל שהתבטאה בהחזרת הסכום המשוערך של כספי הגניבה (ראו, הקבלה עה/5).
סכום הקנס יעמוד בנסיבות הענין על סך 450,000 ₪, או חצי שנת מאסר תחתיו.
ד.
הקנס ישולם בשלושה תשלומים שווים ורצופים, החל מיום 15.7.09 ובכל 15 לחודש שלאחריו.

ודוק, איני רואה לדון בשאלת הקלון הכרוך בעבירות בהן הורשע הנאשם בתיק זה, על רקע הודעת הסניגור, כי אין צורך לדון בנושא זה.
מיותר להבהיר כי מדובר בעבירות שיש עימן קלון.


הודעה לנאשם זכותו להגיש ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.


ניתן בפומבי בנוכחות התביעה, הנאשם וסניגוריו, היום ב' תמוז תשס"ט (24.6.09).


ב' אופירֿֿתום, שופטת
סגניתֿֿנשיא
י.מ.







פ בית משפט מחוזי 40138/08 מדינת ישראל נ' אברהם הירשזון (פורסם ב-ֽ 24/06/2009)