פסקי דין על אגודת שובו בנים ירושלים | פסקי דין על אורי בונס | פסקי דין על אברהם כץ ואח' | פסקי דין על מרים דרעי | פסקי דין על דוד דרעי |

2535/97 א     02/05/2003




א 2535/97 אגודת שובו בנים ירושלים, אורי בונס, אברהם כץ ואח' נ' מרים דרעי, דוד דרעי




בעניין:

1




בתי המשפט

בית משפט השלום ירושלים
ת.א.
002535/97


בפני
:
כבוד השופט, אריה רומנוב


02/05/2003







1. אגודת שובו בנים ירושלים


2. אורי בונס

3. עו"ד אברהם כץ

4. שלמה גוטמן

5. מישל ארנון

6. אברהם קוסובסקי

7. רפאל בן הרוש
בעניין:




התובעים


נגד






1. מרים דרעי


2. דוד דרעי

הנתבעים



ב"כ התובעים: עו"ד י. כהן
ב"כ הנתבעים: עו"ד ב. בן-יוסף

פסק דין
רקע
:

1.
ברחוב החומה השלישית מס' 5 בירושלים עמד בית ישן, דו-קומתי, אשר היה בבעלות רשות הפיתוח ובניהולה של חברת עמידר. בכל קומה היתה מצויה דירה אחת אשר היתה תפוסה על ידי דיירת מוגנת. בקומה הראשונה התגוררה הנתבעת, וזאת מאז עלותה ארצה בשנת 1948. הקומה השניה הוחזקה על ידי עמותת המרכז בנות ירושלים.

2.
בשנת 1990, או בסמוך לשנה זו, ביקשה רשות הפיתוח למכור לדיירות המוגנות את הדירות בהן החזיקו, וכן את זכויות הבניה אשר היו קיימות בבנין, בעיקר לגבי הגג. עמותת בנות ירושלים נענתה להצעה ורכשה את הזכויות בקומה השניה, ביחד עם מחצית מזכויות הבניה בבנין. התובעת מס' 1 (להלן: "התובעת"), אשר ביקשה לרכוש את זכויות הבניה הקיימות בבנין ולנצל אותן על ידי בניית דירות נוספות על גג הבנין ומכירתן לאחרים, הגיעה להסכמה עם עמותת בנות ירושלים לפיה התובעת תבנה דירות מגורים על גג הבנין, באמצעות הקבלן אלכסנדר פוגל, ותמכור אותן לאחרים.

3.
במקביל, פנתה התובעת לנתבעים בהצעה לרכוש מאת הנתבעת את המחצית השניה של זכויות הבניה. הנתבעים נענו להצעה, ובהתאם לכך, בשנת 1990, התקשרה התובעת עם הנתבעת בשני הסכמים בהם הוסכם, כי התובעת תרכוש מהנתבעת את המחצית האחרת של זכויות הבניה הקיימות בבנין, וכי הנתבעת תאפשר לתובעת, בין היתר, לבנות דירות נוספות על גג הבנין. בהסכם נקבע, כי בתמורה לכך תשלם התובעת לנתבעת סכום של 74,789 ש"ח וסכום נוסף של 49,535$, אשר יאפשרו לנתבעת, בין היתר, לרכוש מרשות הפיתוח את הזכויות בדירה בה התגוררה במשך כל השנים. הנתבע מס' 2, שהינו בנה של הנתבעת, חתם על שני ההסכמים.

4.
אין חולק על כך, שהתובעת שילמה את כל הסכומים שהתחייבה לשלם בשני ההסכמים הנ"ל. דומה, כי גם אין חולק על כך, שבמהלך ביצוע עבודות הבניה היו לצדדים טענות הדדיות; התובעת טענה כי הנתבעת ובניה הפריעו לקבלן הבנין אשר פעל מטעמה לבצע את עבודות הבניה, וזאת בדרך של אלימות פיזית, איומים וביצוע עבירות אחרות. מנגד טענה הנתבעת, כי עבודות הבניה בוצעו ברשלנות, וכי כתוצאה מכך שהקבלן הסיר את גג הרעפים שהיה קיים בבנין המקורי, חדרו לדירתה מי גשמים אשר גרמו להצפות, ובשל כך היא נאלצה, בעיצומו של החורף, לעזוב את דירתה ולנדוד בין מקומות דיור חלופיים.

5.
ביום 28.4.92 נערך הסכם שלישי אשר נשא את הכותרת "הסכם בוררות". ההסכם נערך בין התובעת והקבלן אלכסנדר פוגל, מצד אחד, לבין שני הנתבעים ובן נוסף של הנתבעת, מר פרוספר דרעי, מצד שני. בהסכם נקבע, כי הקבלן אלכסנדר פוגל יבצע עבודות שונות שפורטו בהסכם, אשר נועדו, בין היתר, לתקן את נזקי הגשמים שנגרמו לנתבעת, וכן לפצותה בסכום של 1,000$. כמו כן הוסכם, כי הנתבעים ומר פרוספר דרעי יאפשרו את בנייתם של מקלט, מעלית ומרפסות, והכל כמפורט בהסכם, אשר עוד יידון להלן. עוד הוסכם בין הצדדים לאותו הסכם, כי כל מחלוקת שתהיה בין הצדדים בקשר לאותו הסכם ולהסכמים הקודמים, וכל מחלוקת שתתעורר בעניין הבית, תועבר להכרעתו של הרב אברהם יצחק אולמן, אשר ישמש כבורר. במסגרת הדיון שהתקיים בתיק זה, טען כל
אחד מהצדדים כי הצד האחר היה זה שהכשיל את הליך הבוררות אשר היה אמור להתקיים בפני
הרב אולמן.

6.
אין חולק על כך שהתובעת השלימה את עיקר הבניה בדירות אותן ביקשה לבנות, וכי במהלך שנת 1992 (ואולי גם בשנת 1993) היא מסרה את הדירות שבנתה לתובעים 7-2, אשר התקשרו עימה בהסכמים לרכישת הדירות. לאחר שהדירות החדשות נמסרו לידיהם, עברו התובעים 7-2 להתגורר בדירות, וככל הידוע, הם ממשיכים להתגורר בהן עד היום.

7.
כתב התביעה בתיק זה הוגש בחודש ינואר 1997, היינו כארבע או חמש שנים לאחר שהדירות החדשות אותן בנתה התובעת כבר אוכלסו על ידי התובעים 7-2. העילה המיידית להגשת התביעה היא טענת התובעים בדבר עבודות בניה אותן ביצעו הנתבעים ברכוש המשותף, בסמוך לפני הגשת התביעה (ר' סעיפים 29-28 לתצהירו של תובע מס' 3). אגב כך, כללו התובעים בתביעתם שורה של טענות ותביעות הנוגעות להסכמים שנערכו בין הצדדים בשנת 1990 ולמה שהתרחש, לטענתם, במהלך תקופת הבניה.

8.
במהלך שמיעת הראיות בתיק העידו שני עדים מכל צד; מטעם התובעים העידו התובעים מס' 3 ו-4, ומטעם הנתבעים העידו הנתבעת ובנה של הנתבעת, מר פרוספר דרעי. הנתבע מס' 2, מר דוד דרעי
, הגיש תצהיר עדות ראשית, ואולם הוא לא התייצב כדי להיחקר על תצהירו. בנסיבות אלה הודיע ב"כ הנתבעים, כי הוא מושך את תצהירו של הנתבע ומוותר על עדותו (פרט' עמ' 39).

9.
להלן אדון בנפרד בכל אחת מהטענות אותן מעלים הצדדים בקשר לתביעה זו.


טענת הנתבעים בדבר בטלות ההסכמים משנת 1990
:

10.
בכתב ההגנה אשר הוגש על ידי הנתבעים לא הועלתה מטעמם כל טענה נגד תוקפם של ההסכמים שנחתמו בשנת 1990. חרף עובדה זו נטען על ידי הנתבעים במהלך פרשת ההגנה ובמסגרת סיכומיהם, כי ההסכמים הללו הושגו על ידי התובעת תוך הטעייה ועושק של הנתבעת. בין היתר נטען על ידי הנתבעים, כי הנתבעת הינה אישה מבוגרת, שאינה יודעת לקרוא ולכתוב בעברית, וכי היא סובלת מבעיות פסיכיאטריות ואף אושפזה בעבר בבית חולים לחולי נפש למשך תקופה ארוכה. לטענת הנתבעים, התובעת ניצלה עובדות אלה והביאה את הנתבעת לחתום על שני ההסכמים, וזאת בניגוד לעצתם של בני משפחתה.

11.
אין בידי לקבל טענה זו בשל מספר טעמים: ראשית, משום שטענה זו לא נטענה בכתב ההגנה והיא בגדר שינוי חזית. שנית, משום שכפי שכבר צויין, על שני ההסכמים חתם גם הנתבע, שהינו בנה של הנתבעת, ואיש אינו חולק על כשרותו. שלישית, משום שאין חולק על כך שהתובעת מילאה את כל החיובים הכספיים אשר קיבלה על עצמה באותם הסכמים, דבר שאיפשר לנתבעת, בין היתר, לרכוש בעלות בדירה בה היתה דיירת מוגנת. ורביעית, משום שהצדדים הישירים להסכם השלישי, אשר כונה "הסכם הבוררות", היו הנתבעת ושני בניה, ובמסגרת הסכם זה אישרו השלושה, למעשה, את שני ההסכמים הראשונים.

12.
סיכומה של נקודה זו: אני קובע כי שני ההסכמים אשר נחתמו בשנת 1990 תקפים.


טענות התובעים כי הנתבעים ביצוע עבודות בניה חדשות בחצר הבית
:

13.
בסעיפים 4(ג) לשני ההסכמים שנחתמו בשנת 1990 נאמר, בין היתר, כי לאחר שהתובעת תסיים לבנות את הקומות הנוספות על גג הבנין, יירשם בית משותף בו תרשמנה היחידות החדשות על שם התובעת, או על שם מי מטעמה, וכי ככל שנוגע לרכוש המשותף, תהיה לכל יחידה בבנין חלק יחסי משטח הקרקע לפי גודל הנכס, וכי הגינה בחזית הבית (בצד הדרומי), תישאר בשימושה של הנתבעת. ככל שניתן להבין, לאחר סיום הבניה נרשם הבנין כבית משותף, והחצר כולה נרשמה כרכוש משותף (ת/1 וכן סעיף 6 לסיכומי ב"כ התובעים).

14.
כפי שצויין לעיל, העילה המיידית להגשתה של תביעה זו היא טענת התובעים כי בשנת 1997 החלו הנתבעים לבצע עבודות בניה ברכוש המשותף. הנתבעים דוחים טענה עובדתית זו ועיקר טענתם בענין זה היא, כי "הנתבעים אינם מבקשים ולא ביקשו לבנות כל מבנה חדש בחצר הבנין, אלא שיפצו מבנה קיים" (סעיף 36 לסיכומיהם).

15.
השאלה הראשונה עליה יש להשיב בהקשר זה היא, מהו מעמדה המשפטי של חצר הבית? התשובה לשאלה זו היא, כי מעמדה המשפטי של חצר הבית נקבע בהתאם לצו רישום הבתים המשותפים, לדין הכללי ולהסכמים שנערכו בין הצדדים. כפי שצויין לעיל, בהסכמים שנערכו בשנת 1990 בין התובעת לבין הנתבעת הוסכם, כי החצר תהיה בגדר רכוש משותף, תוך שנקבע כי הגינה בחזית הבית (בצד הדרומי), תישאר בשימושה של הנתבעת, כאשר הכוונה היא, כך נראה, לשימוש ייחודי.

16.
השאלה השניה עליה יש להשיב בהקשר זה היא, באיזה תנאים, אם בכלל, רשאי דייר בבית משותף לבצע עבודות בניה "פרטיות" ברכוש המשותף. לטענת התובעים, "הכלל הוא כי שינוי ברכוש המשותף על ידי בעל דירה הפוגע בזכות הקניינית של בעלי הדירות האחרות היא אסורה אלא אם כן נעשתה בהחלטה פה אחד של כל בעלי הדירות בבית" (סעיף 3 לסיכומי התובעים). ב"כ הנתבעים לא חלק בסיכומיו על טענה זו. הוא גם לא העלה כל טענה לפיה זכות השימוש הייחודי אשר ניתנה לנתבעת בחלק הדרומי של החצר מעניקה לה גם זכות לבנות מבנים של קבע.

17.
התוצאה מכך היא, שאני מקבל את עתירתם הראשונה של התובעים, ומוציא בזה צו מניעה האוסר על הנתבעים לבצע כל עבודות בניה בחצר, לרבות בחלקה הדרומי, אלא אם כן יתקיימו ההוראות הקבועות בדין הכללי בדבר בניה ברכוש המשותף.

18.
השאלה השלישית עליה יש להשיב בהקשר זה היא, האם יש לקבל את טענת התובעים בדבר בניה חדשה שביצעו הנתבעים ברכוש המשותף? בהסתמך על הראיות שהובאו בפני
, ובכללן תמונות שהגישו התובעים, אשר בחלקן ניתן לראות בניה חדשה שטרם הושלמה, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מחליט להענות לעתירתם השניה של התובעים במובן זה שאני מורה לנתבעים להרוס תוך 30 יום מעת קבלת פסק הדין, את המבנים אשר תמונותיהם מופיעות במוצגים ת/2, ת/3, ת/4 ו-ת/5.


טענת התובעים בדבר מניעת שימוש בחצר הבית
:

19.
לטענת התובעים, הנתבעים מנעו ועדיין מונעים מהם ומילדיהם את השימוש בחצר הבית, ועושים בכל החצר, ולא רק בחלקה הדרומי, כבשלהם. לדברי התובע מס' 4, "סירוב הנתבעת להרשות לשמונה ילדי לשחק בחצר חייב אותי לשלם כספים לביביסטרים ולשמור על הילדים בתוך הבית, במיוחד בימות החופשות מבית ספר." (סעיף 32 לתצהירו).

20.
טענת הנתבעים בעניין זה היא, כי "ילדי התובעים משחקים במגרש סמוך לבנין, מעולם לא שיחקו בחצר הבנין ולא ביקשו לשחק בו" (סעיף 17 לתצהירו של מר פרוספר דרעי). בסיכומים שהוגשו על ידי הנתבעים אין כל התייחסות לשאלת השימוש בחצר הבית.

21.
נוכח הקביעה כי חצר הבית הינה בגדר רכוש משותף, זכאים התובעים להשתמש בחצר, למעט בחלק הדרומי שלה, שכן בהסכמים משנת 1990 הוסכם כי חלק זה של החצר יהיה בשימושה הייחודי של הנתבעת. בנסיבות אלה אני נעתר לעתירתם השלישית של התובעים ונותן בזה צו מניעה האוסר על הנתבעים, או על מי מטעמם, למנוע מהתובעים ומבני משפחתם להשתמש בחלקים המזרחי, הצפוני והמערבי של חצר הבית. ככל שיש צורך להרוס מחסומים אותם הציבו הנתבעים בכדי למנוע את הגישה לחצר הבית, עליהם להרוס מחסומים אלה תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

22.
בנוסף לכך, אני מחייב את הנתבעים לשלם לכל התובעים, ביחד ולחוד, פיצוי כספי בסך 7,500 ש"ח כערכם היום, וזאת בגין אובדן ההנאה שנגרמה לתובעים בשל חוסר יכולתם להשתמש בחצר הבית.


טענות התובעים כי התנהגות הנתבעים עיכבה את בניית תוספת הבניה ומנעה את השלמתה
:

23.
התובעים טוענים, כי בסמוך לאחר תחילת עבודות הבניה בקיץ 1991, החלו הנתבעים, ובן נוסף של הנתבעת, להתנהג התנהגות אלימה ומאיימת, במסגרתה הם שברו פיגומים ואבני בניה, תלשו צינורות, הרסו קירות בשלבי הקמה, זרקו אבנים על פועלי הבנין ואילצו אותם לעזוב את השטח באמצעות איומים ובכיוון נשק נגדם, חיבלו בציוד של הקבלן, שברו משקופי אבן של פתחי הדלתות, מנעו כניסת משאית עם חומרי בניה לאתר ועוד ועוד. לדברי התובעים, הם פנו למשטרה והגישו נגד הנתבעים תלונות רבות, ואולם תלונות אלה לא הועילו, והנתבעים המשיכו בשלהם. לטענת התובעים, בשל התנהגותם של הנתבעים כמתואר לעיל, ובשל איומים אותם הפנו לעבר הקבלן אלכסנדר פוגל, עזב הקבלן את האתר והסתלק מהשטח, ועל כן התובעים נאלצו לשכור את שירותיו של קבלן אחר.

24.
התובעים טוענים, כי הנתבעים גרמו לעיכוב השלמת הבניה בשתי דרכים: ראשית, בכך שהם התנהגו התנהגות אלימה, כמתואר לעיל. ושנית, בכך שהם התנגדו להקמת מקלט בבנין, דבר אשר הביא לכך שביום 2.4.92 הוצא על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים צו הפסקת עבודה. התובעים מבקשים, כי בית המשפט יחייב את הנתבעים לפצות אותם בשל הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה מהעיכוב בבניית הדירות החדשות.

25.
הגעתי לכלל מסקנה שיש לקבל את טענת התובעים בדבר התנהגותם האלימה של הנתבעים ושל אחד מבניה של הנתבעת. עדותם של עדי התביעה בעניין זה נאמנה עלי, והיא נתמכת בשורה של תלונות שהוגשו למשטרה "בזמן אמת", אשר חלק מהן הבשילו לכדי הגשת כתב אישום, וכן במכתב אותו כתב למשטרה בא כוחם דאז של התובעים ביום 22.6.92. מנגד, הנתבע לא העיד בתיק זה, ומכאן שעדותם של עדי התובעים ביחס למעשיו לא נסתרה.

26.
חרף העובדה שהחלטתי לקבל את עדותם של התובעים בדבר התנהגותם האלימה של הנתבעים, הגעתי לכלל מסקנה שלא עלה בידם של התובעים להוכיח את טענתם כי העיכוב בביצוע עבודות הבניה נבע רק, או בעיקר, מהתנהגותם האלימה של הנתבעים. הנסיון מלמד, כי אי עמידה בלוחות זמנים על ידי קבלנים, אינה רק תוצאה של הפרעות מכוונות מצד שכנים. בנסיבות אלה אני סבור, כי לצורך הוכחת טענת התובעים בדבר הסיבות לעיכוב בבניה, היה עליהם לזמן לעדות את הקבלן אלכסנדר פוגל, שהינו הגורם הבקיא והמוסמך ביותר בכל מה שנוגע לקצב התקדמות עבודות הבניה. במהלך חקירתו הנגדית נשאל התובע מס' 4 מדוע התובעים לא זימנו את הקבלן למסור עדות, ותשובתו היתה, כי אף שהדבר לא יהיה נוח לקבלן, הרי שאם יוזמן הוא יתייצב ויעיד (פרט' עמ' 14 ו-15). חרף עובדה זו, לא הוזמן הקבלן להעיד.

27.
זאת ועוד, גם אם הייתי מקבל את טענת התובעים כי צו הפסקת הבניה הוצא רק בשל אי בנייתו של המקלט, לא שוכנעתי כי יש להטיל בעניין זה אחריות על הנתבעים. ראשית, משום שלא שוכנעתי כי הייתה לתובעים כוונה ממשית לבנות מקלט. עובדה היא, שהתובע מס' 3 לא ידע לומר היכן היה צריך להיבנות המקלט והוא גם לא ידע לומר האם הקבלן נקט בפעולות ממשיות כדי לבנות את המקלט (פרט' עמ' 6). שנית, משום שלא שוכנעתי כי הנתבעים מנעו את בניית המקלט. ושלישית, לא שוכנעתי כי צו הפסקת הבניה קויים במלואו. שהרי אם קוים - כיצד זה הצליחו התובעים להשלים את הרוב המכריע של הבניה?

28.
סיכומה של נקודה זו: אף שקיבלתי את טענת התובעים בדבר התנהגותם האלימה של הנתבעים, לא ראיתי לקבל את טענתם כי התנהגות אלימה זו היתה הסיבה לעיכוב הבניה. בנסיבות אלה אני דוחה את תביעתם לקבלת פיצויים, ככל שתביעה זו מתבססת על העיכוב בביצוע עבודות הבניה.


תביעת התובעים 3
ו-4 על נזקים אחרים שנגרמו להם בגין התנהגותם האלימה של הנתבעים
:

29.
בסעיף 31 לתצהירו מבקש התובע מס' 4 כי בית המשפט יפסוק לו פיצוי "בגין האווירה של פחד מתמיד בתקופה של איומים ומעשי בריונות באתר בשנים 92-91 שבעטים נאלצתי לברוח מהשטח, גם לבזבז זמן במשטרה...." התובע מס' 4 גם טוען, כי הוא עצמו הותקף על ידי הנתבעת, ובתמיכה לכך הוא צירף תמונה בה ניתן לראות את הנתבעת רצה לעברו. הוא מוסיף וטוען, כי הנתבע שבר פיגומים אשר הותקנו לצורך בניית מרפסת בביתו, וכתוצאה מכך התעכבה בניית המרפסת בשנתיים, ובכך נמנעה ממנו הנאה.

30.
בסעיף 24 לתצהירו של התובע מס' 3 נטען על ידו כי הנתבעים התנכלו לו במיוחד כיוון שחשבו שהוא אחראי לבנייה שבוצעה. הוא מבקש פיצוי, בין היתר, בגין איומי הנתבעים ואובדן ההנאה שנגרמה לו.

31.
אני מקבל את טענות התובעים מס' 3 ו-4 בכל הנוגע להתנהגותם של הנתבעים ישירות כלפיהם. לאחר ששקלתי בדבר, אני מחייב את הנתבעים לפצות כל אחד מתובעים אלה בסכום 7,500 ש"ח כערכם היום.


בנית מעלית
:

32.
בהסכמים עליהם חתמה הנתבעת בשנת 1990 היא התחייבה, בין היתר, "להסכים לכל תכנית שעניינה בניית חדר מדרגות ו/או פיר למעלית, אף אם יהיה בכך משום אי נוחות למוכר ולאחרים, ויהיה צורך בשינוי פיזי ביחידות שבבנין לשם כך; והכל ובתנאי שחדר המדרגות ייבנה בחלקו הצפוני של הבית בלבד."

33.
כיוון שדחיתי את טענת הנתבעים בדבר חוסר תוקפם של ההסכמים משנת 1990, הרי שגם התחייבות זו בתוקף, ועל כן אני נעתר לבקשת התובעים ונותן בזה צו מניעה האוסר על הנתבעים להתנגד בפני
הרשויות המוסמכות למתן היתר לבנות מעלית בחלק הצפוני של הבנין, ואם הרשויות יתנו לתובעים היתר בניה - חל על הנתבעים איסור להפריע לביצוע עבודות הבניה הדרושות להקמת המעלית.


בניית מקלט והרחבת מרפסת דירתו של תובע מס' 3
:

34.
בהסכמים אשר נחתמו בשנת 1990 לא נאמר דבר בעניין בנייתו של מקלט בחצר הבית, וגם לא נאמר דבר בעניין הרחבת מרפסת דירתו של התובע מס' 3. שני עניינים אלה (וגם עניין המעלית בו כבר דנתי לעיל) נזכרים ב"הסכם הבוררות" עליו חתמו הצדדים בשנת 1992. ככל שמדובר בבניית המקלט התחייבו הנתבעים "לאפשר בניית המקלט כפי שהוגש בתוכניות הבניה לעיריה." וככל שמדובר בהרחבת מרפסת דירתו של התובע מס' 3, התחייבו הנתבעים לאפשר "להרחיב את המרפסת המזרחית בק"א בעוד מטר נוסף ולשם כך להניח עמודים בחצר המזרחית."

35.
ככל שמדובר במקלט הודיעו הנתבעים בסיכומיהם, כי "אם אי-פעם יסדירו את ביטול צו הפסקת העבודה ויצטרכו לבנות מקלט משום שזו דרישה מהעיריה, לאחר שיוסכם על מיקום המקלט, יוכלו התובעים לבנותו." ובאשר להרחבת מרפסת דירתו של תובע מס' 3 טענו הנתבעים, כי "גם אם יבוטל צו הפסקת הבניה, לא יסכימו להרחבת המרפסת בצד המזרחי של הבנין אשר יאפיל על דירתה של הנתבעת."

36.
לטענת התובעים, יש לחייב את הנתבעים לאפשר להם לבנות את המקלט, הן מכוח ההסכמים משנת 1990 בהם התחייבה הנתבעת שלא להתנגד לבניה על פי ההיתר שיינתן לתובעת (אשר כלל גם היתר לבנייתו של מקלט), והן מכוח התחייבותם של הנתבעים ב"הסכם הבוררות". ככל שמדובר בהרחבת מרפסת דירתו של התובע מס' 3, הרי שהבסיס המשפטי היחיד לו טוענים התובעים הוא "הסכם הבוררות".

37.
אף כי במסגרת פרשת ההגנה הועלתה טענה מטעם בנה של הנתבעת כי הקבלן לא מילא את ההתחייבויות שחוייב בהן ב"הסכם הבוררות", טענה זו לא הועלתה במסגרת הסיכומים שהוגשו על ידי הנתבעים, ועל כן לא אדון בה. הטענה היחידה אשר הועלתה בסיכומיהם של הנתבעים בקשר ל"הסכם הבוררות" היא הטענה כי "אין במסמך זה משום הסכמה לבניית מרפסות, מקלט או פיר למעלית אלא הסכמה להעברת הנקודות השנויות במחלוקת בנוגע לבניה להכרעת הבורר, הרב אולמן" (סעיף 26 לסיכומי הנתבעים).


38.
אין בידי לקבל טענה זו. עיון ב"הסכם הבוררות" מעלה, כי אין בו רק הסכמה להעביר את המחלוקות שביניהם לבוררות בפני
הרב אולמן, אלא יש בו גם התחייבויות הדדיות שהצדדים קיבלו על עצמם האחד כלפי השני. מצד אחד קיבל על עצמו הקבלן מספר התחייבויות כלפי הנתבעים, כמו למשל, לתקן את הנזקים שנגרמו בדירת הנתבעת בעקבות נזקי הגשמים ולהשלים את בניית התוספת בחזית הדרומית, ומן הצד השני קיבלו על עצמם הנתבעים מספר התחייבויות, ובהן ההתחייבות לאפשר את בניית המקלט ואת הרחבת מרפסת דירתו של התובע מס' 3. רק בסעיף השמיני להסכם מופיעה פיסקת הבוררות, בה הסכימו הצדדים ש"בכל ענייני מחלוקת בכל נושאי הסכם זה והסכמים קודמים שנחתמו בין הצדדים ובכל עניני הבית ברח' החומה השלישית 5 והכרוך בו יהיה הבורר הגאון רבי אברהם יצחק אולמן שליט"א וחתימתם על ההסכם כחתימה על שטר בוררין..."


39.
נוכח העובדה שדחיתי את הטענה היחידה אותו העלו הנתבעים בסיכומיהם בקשר ל"הסכם הבוררות", אני קובע כי יש לאכוף על הנתבעים לקיים את ההתחייבויות אשר קיבלו על עצמם בהסכם זה. התוצאה היא, כי בנוסף לצו המניעה אותו נתתי אשר אסר על הנתבעים להתנגד ולהפריע לבנות מעלית בחלק הצפוני של הבנין, אני נותן בזה צו מניעה האוסר על הנתבעים להפריע לבנות מקלט במקום בו הוא סומן בתוכנית שהוגשה לעיריה

ואשר לגביה כבר ניתן היתר בניה. כמו כן ניתן בזה צו מניעה האוסר על הנתבעים להתנגד בפני
הרשויות המוסמכות להרחבת מרפסת דירתו של התובע מס' 3 בצד המזרחי של הבניין, במטר אחד נוסף, גם אם הדבר יחייב להניח עמודים בחצר המזרחית. אם יינתן היתר בניה - חל על הנתבעים איסור להפריע לתובע מס' 3 להרחיב את מרפסתו לפי ההיתר שיינתן.



סוף דבר
:

40.
אני מקבל את התביעה ואני מחליט כדהלן:

א.
ניתן בזה צו מניעה האוסר על הנתבעים לבצע כל עבודות בניה בחצר הבית, לרבות בחלקה הדרומי, אלא אם כן יתקיימו ההוראות הקבועות בדין הכללי בדבר בניה ברכוש משותף (סעיף 17 לפסק הדין).

ב.
אני מורה לנתבעים להרוס תוך 30 יום מעת קבלת פסק הדין, את המבנים אשר תמונותיהם מופיעות במוצגים ת/2, ת/3, ת/4 ות/5 (סעיף 18 לפסק הדין).

ג.
ניתן בצו צו מניעה האוסר על הנתבעים, או על מי מטעמם, למנוע מהתובעים ומבני משפחותיהם להשתמש בחלקים המזרחי, הצפוני והמערבי של חצר הבית. ככל שיש צורך להרוס מחסומים אותם הציבו הנתבעים בכדי למנוע את הגישה לחצר הבית, עליהם להרוס מחסומים אלה תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין (סעיף 21 לפסק הדין).

ד.
אני מחייב את הנתבעים לשלם לכל התובעים, ביחד ולחוד, פיצוי כספי בסך 7,500 ש"ח כערכם היום, וזאת בגין אובדן ההנאה שנגרמה לתובעים בשל חוסר יכולתם להשתמש בחצר הבית (סעיף 22 לפסק הדין).

ה.
אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים מס' 3 ו-4 פיצוי בסך של 7,500 ש"ח כל אחד, וזאת בגין הנזקים שהנתבעים גרמו להם בהתנהגותם האלימה (סעיף 31 לפסק הדין).

ו.
ניתן בזה צו מניעה האוסר על הנתבעים להתנגד בפני
הרשויות המוסמכות למתן היתר לבנות מעלית בחלק הצפוני של הבנין. ואם הרשויות ייתנו לתובעים היתר בניה - חל על הנתבעים איסור להפריע לביצוע עבודות הבניה הדרושות להקמת המעלית (סעיף 33 לפסק הדין).

ז.
ניתן בזה צו מניעה האוסר על הנתבעים להפריע לתובעים לבנות מקלט במקום בו סומן בתוכנית שהוגשה לעיריה ואשר לגביה כבר ניתן היתר בניה (סעיף 39 לפסק הדין).

ח.
ניתן בזה צו מניעה האוסר על הנתבעים להתנגד בפני
הרשויות המוסמכות להרחבת מרפסת דירתו של התובע מס' 3 בצד המזרחי של הבנין, במטר אחד נוסף, גם אם הדבר יחייב להניח עמודים בחצר המזרחית. אם יינתן היתר - חל על הנתבעים איסר להפריע לתובע מס' 3 להרחיב את מרפסתו לפי ההיתר שיינתן.

41.
בנוסף לכך אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק.


ניתנה היום ל' בניסן, תשס"ג ( 2 במאי 2003) בהעדר המתייצבים.

המזכירות תשלח לצדדים העתק מפסק הדין

.


אריה רומנוב
, שופט











א בית משפט שלום 2535/97 אגודת שובו בנים ירושלים, אורי בונס, אברהם כץ ואח' נ' מרים דרעי, דוד דרעי (פורסם ב-ֽ 02/05/2003)