פסקי דין על בית מרקחת אלבא | פסקי דין על אבי רז |

224/85 עפ     29/12/1985




עפ 224/85 בית מרקחת אלבא בע"מ, אבי רז נ' מדינת ישראל




(פ"ד לט(4) 798)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ערעור פלילי מס' 224/85
השופטים: כבוד המשנה לנשיא מ' בן-פורת
,
כבוד השופט ד' לוין
,
כבוד השופט א' חלימה
המערערים: 1. בית מרקחת אלבא בע"מ

2. אבי רז

ע"י ב"כ עו"ד י' וייס
נ ג ד

המשיבה: מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד ע' מאירי
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים ׁ(השופטים ו' זיילר, ע' זאבי, י' צמח) מיום 21.10.84 בע"פ 159/84, בו נדחה ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (השופטת ד' וכסלר) מיום 23.5.84 בת"פ 6449/83.

פ ס ק - ד י ן

המשנה לנשיא מ' בן-פורת
: בית מרקחת אלבא בע"מ
(להלן – בית המרקחת) ומנהלו מר אבי רז
הורשעו בבית-משפט השלום בירושלים (ת"פ 6449/83) במכירת תמרוקים וחומרי ניקוי בבית המרקחת, בלי שהיה בידם רישיון לכך לפי פרטים 59(ב) ו-57(ב) לתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשל"ג-1973 (להלן – צו הרישוי), ובכך פעלו בניגוד למצוות המחוקק בסעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968.

בית המשפט המחוזי בירושלים (בע"פ 159/84) דחה את ערעורם על ההרשעה, טעמו לכך היה, בלשון הכתוב, כלהלן:

"הן בלשון בני אדם והן לפי הגיון פקודת הרוקחים (נוסח חדש) תשמ"א-1981, עסקו של בית מרקחת הוא רקיחתם ומכירתם של תרופות, אכן, אין ספק כי במרבית בתי המרקחת נמכרים תמרוקים ושאר מוצרים כגון: פילמים, מסרקות, מוצרים שונים לתינוקות (מוצרי צי'קו), מראות וכיו"ב מוצרים, אשר בינם ולבין תרופות אין ולא כלום. ואולם, לא יעלה על הדעת לטעון כי מוצרים אלה מהווים חלק הכרחי לפעילותו של בית מרקחת. אמת, נכון הדבר, כי חלק מהתמרוקים קרובים יותר באופיים, ואולי אפילו יש בהם מרכיבים המצויים גם בתרופות, אך ואף על פי כן, ישנה הבחנה ברורה בין אותם תמרוקים לתרופות, בכך שהראשונים מטרתם היא נוי ואסתטיקה גרידא. ואמנם, כך גם מגדיר מיליון אבן שושן את הדיבור בית מרקחת: 'בית ממכר תרופות לפי מתכוני רופאים'. זה גם הגיונה של פקודת הרוקחות, שתקנותיה (תקנות הרוקחות (תנאי פתיחה וניהול של בתי מרקחת וחדרי תרופות) תשמ"ב-1982, תקנה 32), רואות את מכירת התרופות כעיקר ואת מכירת התמרוקים כתוספת אפשרית".

על סמך הלך מחשבה זה הגיעו השופטים המלומדים לכלל מסקנה, כי "העיסוק במכירת תמרוקים מחייב קבלת רשיון נפרד". את מסקנתם השעינו השופטים, בעקבות הנימוקים דלעיל, על סעיף 33 לחוק רישוי עסקים (להלן – חוק הרישוי) הקובע:

"לענין חוק זה רואים אדם כעוסק בעסק פלוני, אף אם התעסקותו זו היא רק חלק מעסקו העיקרי או באה לסייע לו בהשגת מטרה של עסקו העיקרי; אין נפקא מינה אם העסק העיקרי טעון רישוי אם לאו".

בהיות עסקם העיקרי של המערערים, לדעת השופטים המלומדים, רקיחתן ומכירתן של תרופות, ואילו מכירת התמרוקים רק בגדר הטפל לעיקר, אפילו נועד טפל זה לסייע בניהול העסק העיקרי, מחייב לדעתם סעיף 33 לחוק הרישוי לראות חלק טפל זה כעסק טעון רישוי, ואין זה משנה, שגם החלק העיקרי (בית המרקחת) טעון הוא עצמו רישוי. במלים אחרות, בצד הרישוי לבית-מרקחת, שהוא עיסוק הטעון רישוי מכוח סעיף 2 לצו הרישוי, ופרט 103 לתוספת של צו זה, תחת הכורת "סוג ב' (סעיף 1 (א) (2) לחוק)", היה על המערערים להצטרייד, לגבי התמרוקים, גם ברישוי לפי פרט 59 לאותה תוספת, תחת הכותרת "סוג א' (סעיף 1(א)(1) לחוק)", המצוי ב"קבוצת 2: מצרכים שאינם מזון". להבנת הציון של סעיף 1(א)(1) לחוק הרישוי יש לפנות לנאמר באותם סעיפים קטנים. אביאם כסדרם:

"1. (א) שר הפנים, בהתייעצות עם שר הבריאות, רשאי לקבוע בצווים עסקים טעוני רישוי ולהגדירם, כדי להבטיח בהם מטרות אלה או מקצתן:

(1) איכות נאותה של הסביבה, לרבות תנאי תברואה נאותים, מניעת מפגעים ומטרדים וקיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה ולשירותי כבאות;

(2) מניעת סכנות לשלום הציבור והבטחה מפני שוד והתפרצות...".

מכאן, שהרישוי לבית-מרקחת מטרתו היא במסגרת סעיף-קטן (2) הנ"ל "מניעת סכנות לשלום הציבור", ואילו הרישוי לתמרוקים, לפי סעיף-קטן (1) הנ"ל, מטרתו "איכות... תנאי תברואה".

סיכומו של דבר, לפי הפירוש המקובל על בית המשפט קמא זקוקים היו המערערים לשני סוגי הרישוי כמפורט.

2. השאלה, העומדת להכרעה לפנינו, נוגעת לא רק למערערים המסוימים, אלא שהיא עתידה להשפיע על כל, או על רוב, בתי המרקחת במדינה אשר – כנובע בעליל מהציטוט דלעיל מתוך פסק הדין – נוהגים בפועל למכור גם תמרוקים וחומרי היגיינה.

לאחר שקילת טענותיהם של בעלי הדין גמלה בי הדעה, שאין לקבל את פירושו של בית המשפט קמא. אמנם, בצדק פנו השופטים המלומדים בפסק-דינם (בין היתר) לתקנה 32 לתקנות הרוקחות (תנאי פתיחה וניהול של בתי מרקחת וחדרי תרופות), תשמ"ב-1982, אולם בניגוד לדעתם, סבורה אני, שאין להסיק מהנאמר בתקנה זו בפרט, או בפקודת הרוקחים [נוסח חדש], תשמ"א-1981, על תקנותיה בכלל, את המסקנה בדבר הצורך ברישוי נפרד לתמרוקים. אבהיר את שיקוליי:

אמנם, בפקודה ובתקנות אין הגדרה למונח "בית מרקחת", אך העדרה של הגדרה, כשהוא לעצמו, אינו מצדיק התבססות על מיליונים כדי לדלות משם את משמעותו של מונח זה, ויש, קודם כול, לנסות לרדת לכוונת דבר החקיקה העומד לדיון מתוך הכתוב בחוק ובתקנות הנוגעים לנושא. על עיקרון זה עמד בית-משפט זה בעמ"מ 8/57 עו"ד פלוני נ' יו"ר המועצה המשפטית ואח', פ"ד יב 900; פ"ע לד 251, שם נדרש בית המשפט לשאלה, אם המונח "בית-משפט" כולל בחובו בהקשר של פקודת עורכי הדין, 1938, ופקודת המועצה המשפטית, 1938, גם "בית-דין". אומר בהקשר זה מ"מ הנשיא חשין, בעמ' 902-904, דברים, אשר בשינויים המחויבים יפים גם לענייננו:

"מעשי החקיקה הנוגעים לענין (פקודת עורכי-הדין ופקודת המועצה המשפטית והתקנות שהותקנו על-פיהן) אינן מגדירות את המונח 'בית משפט', ועלינו ללמוד דבר מתוך דבר...

האמת ניתנת להיאמר, כי הביטוי 'בית-משפט' משתמע לעתים קרובות לשתי פנים: פעמים הוא כולל גם 'בית-דין' ופעמים – ואפילו אותו דבר תחיקה - הוא מוציא 'בית-דין' מכלל תחולתה...

כדי להעלות את כוונתו האמיתית של המחוקק מדבר-תחיקה מסויים, במקום שכוונה זו לא הובעה במפורש ואינה גלויה על-פי הדברים, מן הראוי לפנות תחילה אל מעשה התחיקה גופו, אל דברי תחיקה אחרים שדנים באותו נושא או בנושא דומה, ושנועדו להשלימו ולשכללו, ואל התקנות והצווים שהותקנו מכוחם של אלה במגמה לבצעם. כוונתו של המחוקק עשויה להתגלות מהקשר-הדברים שבהם מופיע הביטוי שפירושו נדרש, ומן ההשפעה שתהא נודעת להוראות החוק ולמטרות שלשמן נועד אם נפרש את הביטוי כך או אחרת".

כלל יסודי הוא, שמושגים והוראות שבחוק יש לפרש לאור תכליתו ומטרתו של דבר החקיקה. כיוון שכך, קורה לא פעם שמושג זהה פירושו שונה בחוק אחד מפירושו בחוק אחר, הכול בהתאם למתבקש מתכליתו ומהכוונה הגלומה בו (ע"א 480/79 א' טרגר להשקעות ולבנין בע"מ נ' גובה המכס, ירושלים, פ"ד לב (2) 303, בעמ' 306). כפי שנאמר מפי השופט ברק בע"פ 787/79, 881 מזרחי נ' מדינת ישראל
וערעור שכנגד, פ"ד לה (4) 421, בעמ' 427:

"מלותיו של החוק אינן מבצרים, שיש לכבשם בעזרת מיליונים...".

אם כי הרעיון ביסוד הנאמר שם הוא, שמושג בחוק הינו דינאמי ובגדר רעיון חי ומתפתח, להבדיל מהגדרה במילוי שהיא כרגיל קבועה ועומדת, צריכה הפנייה למילון כמקור מסייע לפרשנות חוקים להיעשות, בדרך כלל, במשורה, ורק כאשר מדובר במובן המקובל בלשון בני האדם למלה או לכינוי פלוני, היינו בשאלה בלשנית ולא פרשנית. תועלתו של המיליון היא מועטת, למעשה אפסית, כאשר פרשנותו של מושג בדבר חקיקה עומדת על הפרק. כאמור, ההגדרות במיליונים הן קבועות, ולרוב, אם כי לא בהכרח, אחידות. אין הן אמורות להשתלב עם דבר חקיקה מסוים ולהתאים לתכליתו של דבר החקיקה. מכל מקום, אין להניח מראש, שהמחוקק התכוון למונח כמובנו בלשון בני-אדם דווקא, ויש לבדוק תחילה, מה עולה מתוכנו של החוק או מתוכנן של התקנות שהותקנו על-פיו. אין לשכוח, שעיקר העיקרים בפירושו של חוק זה הוא גילוי הכוונה המונחת ביסודו ויישומה הלכה למעשה (ע"א 481/73 רוזנברג, עו"ד, מנהל עזבון אלזה ברגמן נ' שטסל, פ"ד כט (1) 505, בעמ' 516).

למעלה מן הצורך יצוין, כי עיון במילונים שונים מגלה, שהפירושים ל"בית-מרקחת" או ל"בית מרקחים" המצויים שם אינם אחידים, יש המצמצמים ויש המרחיבים; ראה למשל, א' אבן-שושן, המלון החדש (קרית ספר, תשכ"ט), 115 (שאליו הופנה בית המשפט קמא) לעומת מ' מידן, מאלף עד תו מילון עברי שמושי (אחיאסף תשי"ד) 56, שם מוגדר "בית-מרקחת" כ"חנות רפואות ותמרוקים". ברם, כאמור, בפירוש ולא בבלשנות עסקינן.

לענייננו, ניתן גם ניתן, לדעתי, לדלות את הכוונה לאמיתה מהדין גופו, בעיקר מהנאמר בתקנה 32 לתקנות הרוקחים (תנאי פתיחה וניהול של בתי מרקחת וחדרי תרופות) (להלן – תקנות הרוקחים). משקיבלו המערערים רישיון לפי פרט 103 הנ"ל לתוספת לצו הרישוי, מלמדת לדעתי תקנה זו, אילו מוצרים מותר להחזיק בבית-מרקחת, היינו – על יסוד הרישיון לעסק זה. מחמת חשיבותה של התקנה אביאה כלשונה:

"32. (א) בבית מרקחת יוחזקו תכשירים רפואיים ויכול שיוחזקו בהם גם המוצרים שלהלן:

(1) תכשירי מזון לתינוקות באריזתם המקורית ובצרורות חתומים בלבד ואבזרים לתינוקות;
(2) תכשירים מזון רפואי באריזתם המקורית ובצרורות חתומים;
(3) אבזרים רפואיים כפי שקבע המנהל;
(4) חמרי חבישה;
(5) תמרוקים;
(6) אבזרים שנועדו לשימוש היגיינה אישית כפי שקבע המנהל;
(7) תכשירי הדברה.

(ב) בבית מרקחת ששטחו עד 120 מ"ר יוקצה בחדר קבלת הקהל שטח אחסון של 75% לפחות מתוך כלל שטחי האחסון בחדר קבלת הקהל, לתכשירים רפואיים ולמוצרים הנקובים בפסקאות (1) עד (4) של סעיף קטן (א).
(ג) בבית מרקחת ששטחו מעל 120 מ"ר לא יוחזקו המוצרים הנקובים בפסקאות (1) עד (7) של סעיף קטן (א) באגף כמשמעותו בתקנה 6".

הרישא של התקנה מלמד, שחובה להחזיק בבית-מרקחת תכשירים רפואיים (לשון הציווי "יוחזקו" תוכיח), וכי מותר להחזיק בו ("ויכול שיוחזקו בהם", צ"ל "בו") גם את המוצרים המפורטים בשבעת הסעיפים הקטנים דלעיל. כל אלה (שבחובה ושברשות) מהווים יחדיו את נושא התקנה כמצוין בשוליים: "החזקת מוצרים מותרים". ולפיכך, לא הפרדה לפנינו אלא מיצוי הנושא של תכולת בית-מרקחת. בכל הנוגע לתכשירים רפואיים חייב בית המרקחת להכילם ולספקם לכל דורש כדין, ואילו בכל הנוגע למוצרים האחרים, המפורטים בתקנה זו, החזקתם תלויה ברצונו של בעל העסק, ברצותו יחזיקם וברצותו יימנע מלהחזיק בהם, ואין כופה. יתרה מזו, אם מוחזקים מוצרים כאלה, כולם או מקצתם, יש לקיים את מצוות סעיף קטן (ב) לתקנה 32 ולהקצות להם את החלק המתאים מהשטח הכולל; ואם שטחו של בית המרקחת הוא מעל 120 מ"ר, אסור להחזיק את המוצרים בפיסקאות (1) עד (7) של סעיף-קטן (א) באגף, אשר לפי תקנה 6 לתקנות הרוקחים יש לקיים בו, ובו בלבד, את החזקתם ואת מכירתם של התכשירים הרפואיים.

לסיכום ניתן לומר, כי במשתמע עולה מתקנה 32 לתקנות הרוקחים, לענייננו, כי "ההגדרה" של "בית מרקחת" היא:

"מקום שחובה להחזיק בו תכשירים רפואיים ויכול שיוחזקו בו, בתנאים ובסייגים המפורטים בתקנות אלה, המוצרים שלהלן..." (סעיפים-קטנים (1) עד (7)).

כל הדוגמאות, שהביאה באת-כוח המדינה לגבי מקרים שבהם דרושים שני רישיונות ואף יותר לבית-עסק פלוני, אינן לענייננו. היא הודתה בהגינותה, שאין בחוקים ובתקנות, הנוגעים לאותן דוגמאות, הוראה הזהה או הדומה ביסודה לזו הכלולה בתקנה 32 לתקנות הרוקחים.

גם מבחינת המטרות, השונות כביכול, של בית-מרקחת מזה ושל מקום למכירת תמרוקים מזה, עומד הפירוש המקובל עלי במבחן ההיגיון. כאשר מבקש אדם לפתוח מקום לממכר תמרוקים בלבד, משרת הרישוי אך ורק את המטרה של "איכות תנאי תברואה" (לפי סעיף 1 (א)(1) לחוק הרישוי שצוטט לעיל), ואילו לגבי בית-מרקחת בא הרישוי לשרת מטרה ברמה גבוהה יותר, והיא של "מניעת סכנות לשלום הציבור" (לפי סעיף 1 (א) (2) לחוק הרישוי). המרובה מכיל בקרבו את המועט, כמו השלום את החלק. למניעת סכנות לשלום הציבור בתחום שבו מדובר יש ממילא לדאוג ל"איכות תנאי תברואה" ואף הרבה מעבר לזה. לפיכך אין לפנינו שתי מטרות שונות או מצטברות, העשויות לחייב שני סוגים של רישוי.


זאת ועוד, באת כוחה של המשיבה לא העלתה לפנינו כל נימוק או טעם ממשי שבדין או שבהיגיון, מדוע יש לעמוד על כך, שיינתן רישוי עיסוק נפרד למכירת תמרוקים מזה ולבית מרקחת מזה. אדרבא, מעשית מתקיימים במערערים מניה וביה כל התנאים הנדרשים להחזקת מקום למכירת תמרוקים. לכן, משמעות הדרישה שמעלה המשיבה לרישוי נפרד אינה אלא בגדר הכבדה מיותרת על האזרח. פירוש, המוביל לתוצאה כזאת, מן הראוי שלא יזכה לתמיכתו של בית המשפט.
אשר-על-כן אני מציעה לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינן של שתי הערכאות ולזכות את המערערים.
השופט ד' לוין
: אני מסכים.
השופט א' חלימה
: אני מסכים.
הוחלט לקבל את הערעור. לבטל את פסק-דינן של שתי הערכאות ולזכות את המערערים.

ניתן היום, י"ז בטבת תשמ"ו (29.12.85).










עפ בית המשפט העליון 224/85 בית מרקחת אלבא בע"מ, אבי רז נ' מדינת ישראל, [ פ"ד: לט 4 798 ] (פורסם ב-ֽ 29/12/1985)