פסקי דין על בבאי אברהם | פסקי דין על בבאי דוד

1385/08 א     02/07/2009




א 1385/08 בבאי אברהם נ' בבאי דוד




בעניין:
1



בתי המשפט


בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
א
001385/08


בפני
:
כב' השופטת רות רונן

תאריך:
02/07/2009





בעניין
:
בבאי אברהם


ע"י ב"כ
עו"ד שטייף עודד

תובע

נ
ג
ד


בבאי דוד


ע"י ב"כ
עו"ד כהן יגאל

נתבע




פסק דין

1.
עניינה של התביעה בבקשתו של התובע כי בית המשפט יורה לרשם החברות לרשום אותו כבעלים של 4 מניות רגילות ומניית יסוד אחת בחברת אמינות מוקד ארצי (1978) בע"מ וכן בעלים של 50 מניות רגילות בחברת מורן תעשיות אלקטרוניות (1991) בע"מ וכן בעלים של 36 מניות בכורה צוברות, 1,399 מניות רגילות ב' ו-6,583 מניות רגילות א' בחברת סקאן אינטרנשיונל בע"מ (כל החברות הללו יכונו להלן: "החברות").

2.
התובע והנתבע הם אחים. הם היו בעלי מניות בחברות – שהן קבוצת חברות העוסקת במתן שירות של לחצני מצוקה. בין האחים התגלע סכסוך, והם פנו להליך בוררות בפני
רו"ח סעד רסולי. רו"ח רסולי הוציא תחת ידיו פסק בורר, בו נקבע כי התובע הוא בעל זכויות ניהול ושליטה שוות בכול החברות. הנתבע הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות (שנדונה בפני
כב' השופט בנימיני - ה. פ. (ת"א) 1256/07). ביום 30.6.09 ניתן פסק דינו של כב' השופט בנימיני בתובענה הנ"ל. כב' השופט בנימיני קבע בפסק הדין כי הוא דוחה את הבקשה לביטול פסק הבורר, וכי הוא מאשר את פסק הבורר.




3.
יוער עוד כי עד למתן פסק הדין בתביעה בה.פ. 1256/07 הנ"ל, נוהלו החברות מכוח הסכמת הצדדים על ידי מנהל מיוחד, אשר מונה על ידי בית המשפט לבקשת הצדדים. עם מתן פסק הדין, פג תוקף מינויו של המנהל המיוחד רו"ח פרלמוטר. לכן אין מקום לקבל את הבקשות שהוגשו על ידי הצדדים ביחס לכהונתו של המנהל המיוחד, ובקשות אלה נדחות בזאת.

לטענת התובע העביר הנתבע את הרישום במניות בחברות משמו שלו לשם הנתבע, על סמך טפסים מזויפים. התובע טוען כי הוא הוכיח זאת, ולכן דין תביעתו להתקבל.

4.
הנתבע טען כי התובע הסכים להעברת המניות לידיו של הנתבע, ואף חתם על שטרי העברת מניות נוספים (שאינם שטרי ההעברה שהוגשו על ידי הנתבע לרשם החברות). לטענת הנתבע, לאחר הבוררות שהתקיימה בפני
רו"ח רסולי, ומאחר שהצדדים הגיעו למסקנה כי פסק הבורר של רסולי מביא אותם למבוי סתום, פנו הצדדים בהסכמה לבוררות נוספת, בפני
הבוררים מר שוקרון, מר אברג'יל ומר זלמן אלפרון.

הנתבע טען כי במסגרת הליך הבוררות הזה, חתם התובע שוב על שטרי העברת מניות לידיו של הנתבע. לטענתו, כך עולה מפסק הבורר שניתן על ידי הבורר מר שוקרון.
הנתבע טען כי מכוח הסכמה מאוחרת זו של התובע, ומכוח שטרי העברת המניות המאוחרים עליהם התובע חתם, יש לדחות את התביעה.

5.
התובע כפר בטענות אלה. הוא טען כי לא התקיים הליך בוררות נוסף. לטענתו, היו בין הצדדים מגעים ומשא ומתן בלבד. התובע כפר בכך שהוא חתם על שטרי העברת מניות בחברות לידי
הנתבע, ולטענתו השטרות מה"קבוצה השניה" אותם הציג הנתבע, אף הם שטרות מזויפים.

דיון
6.
בראשית הדברים יש להבהיר כי הנתבע הפנה במסגרת סיכומיו להסכם שנערך לטענתו בין הצדדים בשנת 1991. לטענתו, פסק הבורר של מר שוקרון, והעברת המניות נושא התביעה, עולות בקנה אחד עם הסכמת הצדדים בהסכם זה.

אני סבורה כי אין מקום לבחון טענות אלה. הסכם 1991 הוא הסכם שקדם לפסק הבורר של רו"ח רסולי, והוא איננו עומד לבחינה במסגרת

פסק דין
זה. במסגרת

פסק דין
זה, יש לבחון האם לאחר פסק הבורר של רו"ח רסולי הוסכם על העברת המניות של התובע לידי הנתבע. יחד עם זאת יוער כי לגישתו של הנתבע, עולה מההסכמה משנת 1991, כי כנגד העברת המניות לידיו של הנתבע, היה על הנתבע לשלם לתובע סך של 380,000$ (ר' למשל ס' 8 לסיכומי הנתבע).


מסמכי העברת המניות שהוגשו לרשם החברות
7.
אני סבורה כי התובע הוכיח כי המסמכים שהוגשו לרשם החברות על ידי הנתבע, שמכוחם הועברו המניות שלו לידי הנתבע, היו מזויפים.

הנתבע העיד בתצהירו על הדרך בה הגיעו לידיו המסמכים שמכוחם הוא ביצע את העברת המניות על שמו ברשם החברות. הוא העיד כך:
"כמה ימים לאחר הישיבה האחרונה (של הבוררות, ר. ר.), התקשר לטלפון הנייד שלי אדם בשם צדוק לוי, שאמר לי שהצליח להשיג את המסמכים החתומים שהיו מופקדים אצל סוויסה והוא מבקש להיפגש איתי. בעקבות אותה שיחה, עוד באותו ערב פגשתי במר צדוק לוי, כאשר מי שנלווה אלי היה הבורר מר שלומי שוקרון, וכן זוגתי לחיים אילנה גרינברג. פגישה זו התקיימה במסעדת א-פרופו בפארק הלאומי ברמת גן, כאשר אילנה ישבה בשולחן סמוך וצפתה בנעשה. כך, עוד אנו יושבים ומחכים, הופיע אדם עם כיפה על הראש והציג לי את המסמכים החתומים. שאלתי אותו מי נתן לך את המסמכים, והוא השיב לי 'זה לא מעניין אותך'.
באותו מעמד קבלתי את המסמכים החתומים ממר צדוק לוי, כאשר אני משוכנע שאלה המסמכים החתומים שצביקה סוויסה הראה לי באחת מהישיבות.
העתק נכון של קבוצת המסמכים הראשונה מצ"ב לתצהירי ומסומן נספח י"ד.
לאור פסק הבוררות שניתן כאמור לעיל, ומאחר והיו בידי שטרי העברת מניות חתומים על ידי אבי
(התובע, ר. ר.), פעלתי באמצעות בא כוחי לרישום העברת המניות ברשם החברות, ובא כוחי עדכן את בא כוחו של אבי, שמצידו הגיש תביעה זו".

8.
המסמכים המקוריים שמכוחם בוצעה העברת המניות (שכונו על ידי הצדדים ויכונו להלן: "קבוצת המסמכים הראשונה") – נעלמו. מסמכים אלה הועברו ממשרד בא כוחו של הנתבע לידי הנתבע. הנתבע טען כי הם נעלמו ממשרדו, וכי הוא חושד כי התובע נטל אותם משם. כך או אחרת, לא הוצגו בדיון המסמכים המקוריים.

9.
התובע כפר כי הוא חתם על המסמכים האמורים. לכן, הנטל להוכיח כי מדובר בחתימתו מוטל על הנתבע הטוען לכך (ר' זוסמן, דיני שטרות (מהדורה שישית) עמ' 258, וגם ע"א 5293/09 בנק הפועלים בע"מ נ. שאול רחמים בע"מ פ"ד מ"ז(3) עמ' 261).

הנתבע לא יכול היה כמובן להעיד מידיעה אישית כי התובע חתם על המסמכים – לאור הנסיבות שבהן המסמכים הללו הגיעו לידיו, כפי שהן תוארו לעיל. הנתבע לא ראה את התובע חותם על המסמכים שבקבוצת המסמכים הראשונה– וזאת לגרסתו שלו – שכן הנתבע איננו יודע, לגישתו, מהו המקור של מסמכים אלה, ואיך הם הגיעו לידיו של האדם שמסר לו אותם. הנתבע לא העיד עד מטעמו שראה כי התובע חתם על מסמכים אלה. ההשערה של הנתבע לפיה המסמכים הללו היו מסמכים שהוא ראה קודם לכן באחת מישיבות הבוררות – לא הוכחה בכול דרך ראייתית קבילה.

10.
זאת ועוד – נסיבות קבלת המסמכים על ידי הנתבע, והשימוש שהוא עשה בהם, משליכות על אמינותו של הנתבע, ויובאו בחשבון גם בהמשך. כך, הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית איזה סכום הוא שילם למר צדוק לוי תמורת המסמכים שנמסרו לו על ידיו.

הוא העיד:
"הוא (מר לוי, ר. ר.) רצה לקבל מאתיים אלף שקל, היה אמור לקבל מאתיים אלף שקל תמורת בערך 15 נכסים של אבי, שזה אמור לכסות לי חלק קטן מחמישים מיליון שאבי לקח, והיה אמור להביא חתימות. אני הגעתי למקום... אני שילמתי לו משהו סימלי. הייתי אמור לשלם מאתיים, שילמתי 10,000 ₪ כדי שלמחרת כשהוא יביא את כל הטפסים החתומים, אי אשלם לו עוד 190,000 ₪".

לשאלה – מה עוד הוא היה מר צדוק לוי אמור להביא לנתבע בהמשך, השיב הנתבע:
"היה צריך להביא לי 15 טופסי העברת נכסים של אבי שאני הכנתי אותם, כחלק מהחזר החוב אלי" (ר' עמ' 37-38 לפרוטוקול).

על סמך המסמכים האלה, אשר הגיעו לנתבע בדרך לא דרך – גם לגישתו שלו, ללא שהנתבע יודע אם התובע הוא שחתום עליהם, כאשר הם נמסרו לנתבע על ידי מי שבקש תמורתם סכום כסף, והסכים לכאורה למסור מסמכים נוספים – אם ישולם לו סכום גבוה הרבה יותר, פנה הנתבע לרשם החברות וביצע העברת מניות משמו של אחיו, התובע, לשמו שלו.



11.
יוער כי בסיכומיו של ב"כ הנתבע, טען ב"כ הנתבע בהקשר זה כי
"אפילו באם יתברר כי אחד מהמסמכים מזויף, בשל רצונו של הפסול של מי מהמעורבים 'לעשות קצת כסף' ולנצל את מצוקתו של דוד ואת רצונו להשיג ויהי מה את אותם מסמכים מקוריים, הרי שאין לכך כל משמעות".

הרצון העיקש והנחוש של הנתבע להשיג "ויהי מה" את המסמכים ואת העברת המניות על שמו שלו, הוא בעייתי – גם בהנחה כי הנתבע סבור כל העת כי הוא אכן צודק, וכי הוא נוקט בפעולות אותן הוא נקט כדי להוציא את צדקתו לאור. צד להליך הפועל לאור רצון עיקש כזה, תוך תחושה כי הוא צריך להוציא את הצדק (כפי שהוא רואה אותו) לאור, ואשר הוכיח כי רצונו הביא אותו לפחות פעם אחת לעשות שימוש משפטי במסמכים שהגיעו לידיו בדרך מפוקפקת – הוא צד שעל בית המשפט לנקוט משנה זהירות בבחינת פעולותיו.

12.
יוער כי חשש זה ביחס לנכונותו של הנתבע לעשות דין לעצמו, כדי להביא לתוצאה שהיא מוצדקת לגישתו שלו, עולה גם מעובדה נוספת. אין חולק כי הנתבע העביר על שמו גם את מניות התובע בחברת סקאן אינטרנשיונל (חברה מקבוצת החברות של הצדדים, שממוקמת בנתניה). גם לגישת הנתבע, היו מניות אלה אמורות לעבור לתובע לפי פסק הבורר השני.
הנתבע לגישתו העביר גם מניות אלה על שמו שלו, כנגד חובותיו הנטענים של התובע כלפיו.

13.
הראיה היחידה שהביא הנתבע כדי להוכיח כי החתימה על קבוצת המסמכים הראשונה היא אכן חתימתו של התובע, היא חוות דעת של מומחה מטעמו. לטענת התובע, המומחה מטעם הנתבע כלל לא בדק את החתימות על גבי קבוצת המסמכים הראשונה. מסקנה זו עולה מחקירתו הנגדית של הנתבע אשר העיד כי הוא אינו זוכר אם המומחה מטעמו מר זמיר בדק את המסמכים נספח י"ד (ר' עמ' 38 לפרוטוקול).

לעומת זאת, התובע הציג חוות דעת של מומחה מטעמו אשר קבע כי המסמכים שבקבוצת המסמכים הראשונה לא נחתמו על ידי התובע, וזאת במידת הסבירות הגבוהה ביותר.
יתרה מזאת וזה העיקר - המומחה שמונה מטעם בית המשפט, קבע ביחס לקבוצת המסמכים הראשונה כי קרוב לוודאי שחתימותיו של התובע על גבי המסמכים הללו – הן מזויפות.

14.
המסקנה מכול האמור לעיל היא כי הוכח (והנתבע איננו חולק על כך למעשה) כי
החתימות מכוחן העביר הנתבע את המניות על שמו משמו של אחיו, התובע, היו מזויפות. לכאורה – די היה בכך כדי להביא לקבלת התביעה, שכן אם העברת המניות נעשתה על סמך מסמכים מזויפים, אין להעברה תוקף.

15.
יוער כי ענין נוסף שהצדדים התייחסו אליו בהקשר זה הוא נושא העלמותם של
המסמכים מקבוצת המסמכים הראשונה. כפי שכבר הובהר לעיל, המסמכים מקבוצה זו הם מסמכים שהחתימה שנחזית להיות חתימת התובע על גביהם, היא חתימה מזויפת. על כל פנים, יש לציין ביחס למסמכים אלה כי טענתו של הנתבע לפיה המסמכים הועלמו ממשרדו על ידי התובע – לא הוכחה, ואף אין בה היגיון. אין חולק כי התובע פנה לבא-כוח הנתבע כאשר השטרות היו מופקדים בידיו וביקש לקבל את השטרות ממנו. בא-כח הנתבע אישר בפני
ו כי "השטרות המקוריים מצויים במשרדנו" (ת/5). לכן, הטענה כי בשלב זה התובע ידע כי השטרות עברו לידיו של הנתבע, וכי הנתבע מחזיק אותם במשרדו – איננה טענה סבירה. אין לכן כל סבירות בהנחה כי התובע או מי מטעמו הוא מי שהעלים את השטרות ממשרד הנתבע.

מנגד, גרסתו של הנתבע בהקשר זה היא לכול הפחות תמוהה. לגישת בא כוחו של הנתבע בחקירתו הנגדית, הוא הנחה את עו"ד אסף כהן ממשרדו להעביר את השטרות לידיו של הנתבע לאחר שהוא אישר לב"כ התובע כי השטרות נמצאים בחזקתו. לגישת הנתבע הוא עצמו פנה לעו"ד כהן ובקש ממנו את השטרות (ר' עמ' 34-35 לפרוטוקול).

כך או אחרת – אין לנתבע למעשה כל גרסה סבירה ביחס לשאלה מה עלה בגורלם של השטרות, במועד לאחר שכבר היה ידוע לנתבע באמצעות בא כוחו כי ב"כ התובע מבקש לבדוק את האותנטיות של החתימה עליהם. עובדה זו יש בה כדי להכביד על הנתבע. מאחר שגרסתו בהקשר זה היא בלתי סבירה, הרי שהאפשרות האחרת היא כי הנתבע אחראי לכך שהשטרות הללו (שהוכח בדיעבד כי היו מזויפים) – נעלמו ממשרדו.


הליך הבוררות ופסק הבורר של מר שוקרון
16.
למען שלמות התמונה אתייחס להלן ליתר טענות הצדדים.
כפי שצוין לעיל, הנתבע שם את יהבו על קיום הליך, שהוא מכנה אותו הבוררות השנייה. הוא טוען כי לאחר פסק הבורר של רו"ח רסולי, התקיים הליך של נוסף של בוררות בין הצדדים, במסגרתו נתן הבורר המוסכם מר שוקרון פסק בורר נוסף. מכוחו של פסק זה, היה על התובע להעביר אליו, לנתבע, את מניותיו בחברות. אני סבורה כי אף בהנחה שהליך בוררות נוסף התקיים – אין מקום לקבל את עמדת הנתבע לפיה המניות הועברו לידיו כדין.

17.
ס' 23 לחוק הבוררות קובע כי בית המשפט רשאי על פי בקשת בעל דין לאשר את פסק הבורר, ורק משפסק הבורר אושר – דינו כדין

פסק דין
של בית משפט. אכן, הצדדים יכולים להסכים במסגרת הסכם הבוררות על הדרך לביצוע הפסק, בין היתר על ידי הפקדת שטרות בידי הבורר או בידי נאמן אחר (ר' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, עמ' 897-898). אולם, בענייננו, השטרות שלטענת הנתבע נחתמו על ידי התובע, לא היו בידיו של הבורר. אמנם, מר שוקרון טען כי השטרות הללו הופקדו בידיו (ר' עמ' 23 לפרוטוקול). אולם, עדות זו היא תמוהה, שכן לו אכן היו המסמכים החתומים בידיו של מר שוקרון, מדוע הוא לא העביר אותם לנתבע? ומדוע נאלץ הנתבע לרכוש מסמכים אלה (לגישתו) ממר צדוק לוי בנסיבות שתוארו לעיל?

18.
על כל פנים, גם הנתבע איננו טוען כי הוא מימש את פסק הבוררות באמצעות השטרות שנמסרו לו על ידי הבורר מר שוקרון, אלא הוא מימש את הפסק הנטען על ידי שטרות שהגיעו לידיו ממקור מפוקפק ושהוא איננו יודע מה מקורם. בנסיבות כאלה, כאשר הבורר לא דאג למימוש הפסק באמצעים שהוסכמו (לטענת הנתבע) על ידי הצדדים, היה על הנתבע – אם רצה להבטיח את ביצוע הפסק הנטען עלי ידו, לנקוט בדרך המלך הקבועה בחוק הבוררות. דרך המלך היתה הגשת בקשה לאישור פסק הבורר של מר שוקרון, בקשה שאם היתה מתקבלת, היתה מאפשרת לנתבע לאכוף על התובע להעביר לו את מניותיו, בכול האמצעים העומדים לרשותו של מי שמבקש לאכוף

פסק דין
.

במקרה דנן, לא היה מקום לניסיונו של הנתבע לעשיית דין עצמי, אף אם הוא היה סבור שניתן פסק בורר לזכותו. הדברים שלעיל יפים בעיקר לאור העובדה שגם לגישתו של הנתבע, פסק הבורר השני ניתן לאחר שניתן כבר פסק בורר במסגרת בוררות ארוכה שהתנהלה בין הצדדים בפני
רו"ח רסולי. הצדדים היו מודעים לאפשרות לבקש לאשר – או לבטל – פסק בורר, וכאמור הליך כזה התנהל בבית המשפט המחוזי, ואף ניתן בו לאחרונה פסק דינו של כב' השופט בנימיני.

19.
בענייננו, לא הוגשה בקשה לאישור פסק בורר. למעלה מן הצורך אציין כי לו היתה מוגשת בקשה כזו - ספק רב אם ניתן היה לקבלה. ראשית, אין חולק כי הבורר לא כתב פסק בורר (עמ' 21 לפרוטוקול). לכן, לא ברור מהו הפסק שאותו היה צריך "לאכוף". לא הוצג גם הסכם בוררות חתום על ידי התובע. יתרה מזאת, הבורר מר שוקרון העיד כי הבוררות התנהלה בפני
"פאנל" של 3 בוררים
- זלמן אלפרון, מאיר אברג'יל והוא עצמו. השניים הראשונים "החליטו שהם זזים הצידה במהלך הבוררות", ומאז הבוררות נוהלה (לגרסת מר שוקרון) על יד מר שוקרון ומר צביקה סוויסה. אף על פי כן, את ההחלטה החליט מר שוקרון לבדו, ללא מר סוויסה (ר' עמ' 20 לפרוטוקול). מר שוקרון התייעץ לגרסתו עם זלמן אלפרון לפני מתן הפסק, אך לא עם מר אברג'יל.

לענין זה יש לציין גם כי העד מר שוקרון העיד כי במסגרת הבוררות, הוא ייצג את הצד של הנתבע, ומר סוויסה ייצג את צד התובע ("הצד שלנו זה דוד בבאי והצד שלו זה צביקה סוויסה" – עמ' 25 לפרוטוקול). גרסה זו עולה גם מעדותו של הנתבע – כי מר שוקרון היה מצד אחד יחד עם זלמן אלפרון, בעוד מאיר אברג'יל ומר סוויסה היו מהצד השני, של התובע (ר' עמ' 37 לפרוטוקול). מר שוקרון אף העיד כי הוא קבל את שכרו (בסך 150,000 ₪) מהנתבע בלבד. לכן, מתן הפסק על ידי מי שהוא מ"צד אחד" לגישתו שלו, בלא שיש ייצוג במסגרת הפסק ל"צד השני" – הוא בעייתי מאוד.
עוד יש לציין כי מר שוקרון העיד כי דובר על כך שהנתבע צריך להעביר לתובע סכום כסף כנגד המניות, אולם במסגרת הפסק מר שוקרון לא קבע מה יהיה הסכום הזה, אלא הוא אמר שהנתבע "יראה את אח שלו ושיתן לו. שהם יגיעו ביניהם להסכמה" (עמ' 21 לפרוטוקול).

20.
גרסת התובע ביחס לפגישות שהיו עם מר שוקרון היא שונה. התובע אינו כופר בעובדה שהיו מגעים בינו לבין אחיו הנתבע, שהתנהלו בין היתר בנוכחותו של מר שוקרון ובנוכחות אחרים. לטענתו, מגעים אלה לא היו במסגרת הליך בוררות, אלא במסגרת הידברות או ניסיון למשא ומתן. הנתבע טען בסיכומים כי התובע העלים את קיומה של הבוררות השנייה מבית המשפט, ולא ציין את דבר קיומה בכתב התביעה. אולם, לשיטתו של התובע כאמור לא היה מדובר בהליך בוררות נוסף, לא ניתן פסק בורר נוסף, ולכן מבחינתו של התובע אכן לא היה מקום לציין את קיומו של ההליך הנוסף בכתב התביעה.

21.
עוד טען הנתבע בסיכומיו כי הצדדים פנו להליך הבוררות הנוספת, שכן פסק הבורר של רו"ח רסולי הביא את שני הצדדים למבוי סתום. ואולם, גרסה זו איננה סותרת את גישתו של התובע – אשר טען כי הוא אכן הסכים לקיים הידברות עם הנתבע גם לאחר קיומו של פסק הבוררות של רו"ח רסולי. העובדה כי פסק הבורר הביא לסיטואציה בעייתית (שאף חייבה מינוי מנהל מיוחד לחברות במסגרת התביעה דנן), איננה שנויה במחלוקת, אך המסקנה לפיה התובע הסכים כתוצאה מכך להליך בוררות נוסף, איננה מסקנה המתחייבת מעובדה זו.

22.
יצוין בשולי הדברים כי הנתבע הפנה בין היתר למסמך שצורף כנספח י"ג לתצהירו. לטענתו, מדובר במסמך מיום 5.3.08, שמהווה החלטה של הבוררים בבוררות השנייה, שעליו חתומים שלומי שוקרון, צביקה סוויסה (כנאמן של התובע), בני הרוש והנתבע עצמו, ושעולה ממנו כי "ניירת חתומה נמצאת אצל 2 הצדדים עד לסיום הבוררות".


התובע כופר במסמך זה.

יוער כי אין חולק כי התובע איננו חתום על המסמך, וזאת - גם לגישת הנתבע עצמו. אין עדות לפיה התובע הסכים לתוכנו. יתרה מזאת, האמור במסמך עומד בסתירה לגרסתו של העד מר שוקרון לפיה הופקדו שטרות חתומים בידיו שלו (כאשר על פי המסמך השטרות הופקדו בידי הצדדים, ולא בידי מר שוקרון).

מעבר לכול האמור לעיל, הרי אף לו הייתי סבורה כי מהמסמך הנ"ל עולה כי בין הצדדים התקיימה בוררות, לא היה בכך כדי לשנות את המסקנה של פסק הדין. זאת, משום שאין די בכך שהתקיימה בוררות בין הצדדים כדי להצדיק את העברת המניות מהנתבע לתובע – אלא על הנתבע היה להוכיח כי התובע חתם על שטרי העברת המניות, או כי ניתן פסק בוררות אכיף מכוחו היה על התובע להעביר את המניות. כפי שהבהרתי בפירוט לעיל, הנתבע לא הוכיח זאת, ולכן אין מקום לקבל את תביעתו.

23.
דברים דומים יש לומר ביחס לפרוטוקול שצורף כנספח י"ב לתצהיר הנתבע. על כריכת תמליל הפרוטוקול, צוין כי מדובר בפרוטוקול של ישיבת בוררות זבל"א מיום 19.2.2008. עיון בפרוטוקול הזה מעלה כי אכן מדובר בישיבה במסגרתה ניסו הצדדים להגיע להסכמה כוללת ביניהם, הועלו במסגרתה מספר הצעות, ובין היתר עלתה גם הצעה של חתימה על שטרי העברת מניות (אם כי אין כל אינדיקציה לפיה שטרות כאלה אכן נחתמו על ידי מי מהצדדים).

יודגש כי בישיבה הנ"ל מיום 19.2.08, נכחו, מלבד התובע והנתבע – גם עו"ד שלמה תורג'מן, עו"ד ישראל נצר, מר מאיר אברג'יל ומר צבי (ששם משפחתו לא צוין). אולם – וזה העיקר - הבורר הנטען, מר שוקרון – לא נכח כלל בישיבה זאת. כלומר, גם לגישת הנתבע אין מדובר בישיבת בוררות.

דווקא העובדה כי כאשר התקיימה ישיבה מסודרת (בין למשא ומתן ובין ל"בוררות") על דעת שני הצדדים, היא הוקלטה ותומללה, מקשה על קבלת עמדת הנתבע גם מטעם נוסף – מדוע ישיבות הבוררות שהתקיימו לטענתו בפני
מר שוקרון לא תועדו בכול דרך רשמית שהיא? ומדוע לא נכתב כל פסק בורר מסודר על ידיו?


סיכומה של נקודה זו, אף אם היו מגעים בין הצדדים שהתנהלו בנוכחות מר שוקרון, לא הוכח שהליכים אלה היו הליכי בוררות, ולא הוכח שבסיומם ניתן פסק בורר בר אכיפה.

חתימת התובע על קבוצת המסמכים השנייה
24.
טענה נוספת שהעלה הנתבע היא כי התובע מחויב היה להעביר לידיו את המניות, שכן הוא חתם פעם נוספת על מסמכי העברת מניות – מסמכים שכונו על ידי הצדדים "קבוצת המסמכים השנייה" (נספח ט"ו לתצהיר הנתבע). התובע כפר בכך שהוא חתם על מסמכים אלה. לכן, כאמור, הנטל להוכיח כי החתימה הנחזית להיות חתימתו היא אכן חתימתו – מוטל על הנתבע הטוען לכך.

25.
בבחינת טענת הזיוף של התובע, יש לזכור כי נקבע כבר לעיל לגבי קבוצת המסמכים הראשונה, כי החתימה הנחזית להיות של התובע על גבי מסמכים אלה, זויפה. כלומר, האפשרות של זיוף חתימות לא היתה זרה לצדדים, והיה לפחות מקרה אחד בו זויפו חתימותיו של התובע על מסמכים שנחזו להיות חתומים על ידיו, ושנועדו להעברת המניות לנתבע.

עוד יש לציין בהקשר זה, כי עמדת התובע עולה בקנה אחד עם ההיגיון והשכל הישר. כך, לזכות התובע עמד פסק בורר אשר קבע כי הוא בעל מניות בחברות. התובע בקש לאכוף את הפסק הזה, ועמד על כך במסגרת הליך בבית המשפט המחוזי (ה.פ. 1256/07 הנ"ל). התובע טען כי הוא לא חתם על קבוצת המסמכים הראשונה, וכי החתימה שלו על גביהם זויפה. ומעבר לכול אלה – גם לגישת הבורר מר שוקרון, היו הצדדים אמורים להגיע להסכמה ביניהם ביחס לסכום כסף שהנתבע צריך לשלם לתובע כנגד המניות. אין חולק כי הצדדים לא הגיעו להסכמה כזו.

26.
לאור כל הנסיבות האלה, המסקנה לפיה התובע הסכים מרצונו החופשי לחתום על קבוצת מסמכים המאיינת את זכויותיו במניות, ללא כל תמורה וללא כל הסכמה על תמורה, כאשר בכך הוא מרע את מצבו המשפטי באופן משמעותי ביותר – היא מסקנה שאינה עולה בקנה אחד עם השכל הישר, ועם ההתנהגות העסקית הסבירה שניתן לייחס אותה לתובע.

27.
מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה כי הנתבע העיד בס' 72 לתצהירו, כי קבוצת המסמכים השנייה כללה לא רק את שטרי העברת המניות אלא גם "הסכם לסיום הסכסוך", שצורף אף הוא כחלק מנספח ט"ו לתצהירו של הנתבע. בס' 5 להסכם זה מסכים התובע בין היתר לחתום על שטרי העברת זכויות "במבנים ובדירות הרשומים על שמי או שקניתי לילדי או העברתי לאישתי, ומוותר על זכויות הפיצויים וכול הדרישות האחרות. ומתחייב להחזיר לדוד (הנתבע, ר. ר.) כל סכום שאוכל לשלמו או לתת לו שווה ערך במקומו כמו מניותי בסניף נתניה, ובתמורה לכך דוד מבטל את כל התביעות נגדי או נגד בני ביתי. ומתחייב לעזור לדוד לקבל את כל יתרת הכספים, ירידת ערך החברות וההרס שנגרמו עקב הסכסוך ובאשמתו של הבורר המשוחד לעזור לדוד לקבל לידיו כל סכום חזרה מרסולי סעד שהצהיר בצבר הון במיליארד דולר עד היום".

הדברים שצוטטו לעיל מההסכם שנחזה אף הוא להיות חתום על ידי התובע (ושלגישת הנתבע אכן נחתם על ידיו), עומדים בסתירה גמורה לכול טענותיו של התובע ביחס לפסק הבוררות של רו"ח רסולי. יתרה מזאת, התובע מוותר במסגרת סעיף 5 הנ"ל לכאורה על כל הרכוש שלו, והוא אף מוותר על כל רכוש שהוא העביר לאשתו או ילדיו.

אין צורך לומר כי ההנחה שאדם יחתום על הסכם כזה, איננה סבירה. הסכמה להסכם כזה היא חריגה, תמוהה, ומצריכה הסבר מפורט וממצה של הנתבע ביחס לשאלה מדוע שהתובע יחתום על הסכם שזה נוסחו וזה תוכנו. הנתבע לא נתן כל הסבר כזה.

28.
המומחה מטעם בית המשפט קבע כי סביר שחתימת התובע על גבי המסמכים בקבוצת המסמכים השנייה היא מזויפת. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם ההיגיון וניסיון החיים שצוינו לעיל. העובדה שחלק מהמסמכים שבקבוצת המסמכים השנייה הם מזויפים ולא נחתמו על ידי התובע (כגון ההסכם הנ"ל), היא אינדיקציה אפשרית לכך שגם יתר המסמכים בקבוצה זו אינם חתומים על ידי התובע.

29.
הנתבע טען כי העובדה שהתובע חתם על המסמכים מקבוצת המסמכים השניה, עולה מעדויותיהם של מר שוקרון ומר כהן. עדים אלה העידו כי התקיים מפגש עם התובע במקום המכונה "מפגש הספורטאים" בתל השומר, בו לבקשת מר שוקרון חתם התובע על שטרי העברת מניות. מר כהן היה נוכח במפגש זה.

באשר למר כהן, אינני סבורה כי עדותו היא משמעותית בהקשר זה. מר כהן העיד כי מר שוקרון בקש ממנו להצטרף לפגישה הנ"ל, ומאחר ש"לא היה לא מה לעשות", הוא הצטרף. הוא לא הכיר את התובע לפני הפגישה, הוא לא הקשיב לשיחה שהתקיימה בין הצדדים, הוא לא יודע על מה התובע חתם, ואף אינו בטוח כי מדובר בחתימה – הוא רק ראה כי התובע כותב משהו (ר' עמ' 27-28 לפרוטוקול).

30.
באשר לעדותו של מר שוקרון, לטעמי עדות זו כשלעצמה אין בה כדי להביא למסקנה כי התובע אכן חתם על הקבוצה השנייה של המסמכים. עדות זו עומדת בסתירה לעדותו של התובע, ומבין שתי העדויות, אני מעדיפה את זו של התובע, ממספר טעמים.

ראשית, עדותו של התובע עולה בקנה אחד עם ההיגיון העסקי. כפי שצוין לא אחת לעיל, לא היתה סיבה שהתובע, שעמד על קיומו של פסק הבורר של רסולי בהליך שהתנהל בפני
בית המשפט המחוזי, יסכים לחתום על שטרי העברת מניות ללא כל תמורה, וללא כל בעיה (ר' עדות מר שוקרון עמ' 23 לפרוטוקול).

עדותו של התובע עולה גם בקנה אחד עם העובדה שהוא לא חתם בעבר על שטרות כאלה (לא הוצגו שטרות אחרים עליהם הוא חתם, ולעומת זאת הוצגו בהליך זה שטרות מזויפים). כלומר, גרסתו של התובע היא קונסיסטנטית.

31.
מנגד, גרסתו של מר שוקרון בהקשר זה היא בעייתית. מר שוקרון טען, כאמור, כי שטרי העברת המניות שנחתמו על ידי שני הצדדים נשמרו אצלו (עמ' 23 לפרוטוקול). אולם, הוא לא טען כי הוא העביר את השטרות הללו לנתבע. מר שוקרון אף טען כי התובע חתם בפני
ו לפחות פעמיים ואולי שלוש פעמים על המסמכים (ר' עמ' 18 לפרוטוקול).

אחת הפעמים היתה במסגרת הליך הבוררות. מסמכים אלה הם ככול הנראה המסמכים שמר שוקרון שמר בידיו - לטענתו. אולם, המסמכים שמר שוקרון שמר - לא נמסרו על ידי מר שוקרון לנתבע, גם לגרסת הנתבע. אין למר שוקרון כל גרסה שהיא ביחס לשאלה לאן נעלמו מסמכים אלה, ומה הוא עשה בשטרות שהופקדו בידיו - לשיטתו.

32.
כאמור, הנתבע קבל לידיו ממר צדוק לוי (שאותו מר שוקרון טען שאינו מכיר), שטרות הנחזים להיות השטרות החתומים על ידי התובע (ושמסתבר כי החתימה עליהם זויפה). הנתבע טען כי הוא היה סבור שהשטרות הללו הם השטרות שהופקדו אצל מר שוקרון.

אין ראייה לכך, אולם אף אם אכן המסמכים שמסר צדוק לוי לנתבע הם המסמכים שנשמרו אצל מר שוקרון, לא ברור איך הם הגיעו למר לוי, ועל כל פנים – אלה מסמכים שחתימת התובע על גביהם מזויפת, ולכן עדותו של מר שוקרון לפיה התובע חתם עליהם בפני
ו אינה יכולה להתקבל. אם לעומת זאת מר לוי מסר לנתבע מסמכים אחרים – מה עלה בגורלם של המסמכים שמר שוקרון העיד כי נחתמו על ידי התובע בפני
ו, במסגרת הבוררות, במלון?

33.
בנוסף, אם מר שוקרון ראה את התובע חותם על המסמכים הללו, והם נשמרו על ידי מר שוקרון, מדוע היה צורך בכך כי התובע יחתום פעם נוספת על אותם מסמכים עצמם (עליהם הוא חתם על פי טענת מר שוקרון פעמיים אפילו שלוש פעמים – ר' עמ' 18 לפרוטוקול).

אי בהירות זו היא בעוכריו של מר שוקרון, ויש להביאה בחשבון לחובתו. עוד יש לציין בהקשר זה כי מר שוקרון טען כי היו ברשותו גם שטרות חתומים על ידי הנתבע. הנתבע לעומת זאת טען כי היה רעיון לפיו הוא יחתום על שטרי העברת מניות, אך הוא סירב (הוא העיד "לא חתמתי ולא הייתי אמור לחתום" – עמ' 37 לפרוטוקול). גם סתירה זו בין שתי הגרסאות מטעם הנתבע מכבידה על קבלת גרסתו של הנתבע בהתבסס על עדותו של מר שוקרון.

34.
עוד יש להוסיף כי המומחה מטעם בית המשפט שבחן את החתימה על השטרות בקבוצה השניה, קבע כי קיימת אפשרות סבירה כי החתימות על קבוצת המסמכים השנייה – מזויפות. הנתבע טען בהקשר זה כי המומחה קבע את מסקנתו בדרגת השונות הנמוכה ביותר (בין חתימות המחלוקת לבין חתימותיו של התובע). הוא טען גם כי התובע הוא "רב אומן בזיוף", שכן הנתבע העיד שהתובע זייף את חתימותיו בבנק במשך שנים. עוד נטען כי המומחה איננו מומחה מוסכם, משום שזהותו נקבעה על ידי בית המשפט.

אינני מקבלת את הטענות הללו. המומחה מונה על ידי בית המשפט כמומחה אובייקטיבי, שבית המשפט נוטה לתת אמון במסקנותיו – אלא אם כן מוכח כי אין מקום לכך. הצדדים לא בקשו לחקור את המומחה בחקירה נגדית על חוות דעתו. אכן, המומחה לא קבע ביחס לקבוצת המסמכים השנייה כי החתימות על גביה מזויפות בדרגת הוודאות הגבוהה ביותר. יחד עם זאת, אנו מצויים בהליך אזרחי, ומחוות דעתו של המומחה עולה כי המסקנה לפיה החתימות מזויפות – סבירה יותר בעיניו מהמסקנה לפיה הן אותנטיות. זאת, משום שהמומחה קבע כאמור שהאפשרות של הזיוף היא אפשרות סבירה.

35.
חוות דעתו של המומחה, כאשר היא מצטרפת להיגיון החיים, לעדותו של התובע, ולסתירות המסוימות בעדויות מטעם הנתבע, מביאה אותי למסקנה כי יש לקבל את עמדתו של התובע ביחס לקבוצת המסמכים השנייה, ולקבוע כי גם המסמכים הללו לא נחתמו על ידי התובע, וכי הם מזויפים. בנסיבות אלה אינני סבורה גם כי היה על התובע להעיד עדים נוספים מטעמו ביחס לשאלת חתימתו על המסמכים מקבוצת המסמכים השניה. על כל פנים, אין בכך שלא העידו עדים נוספים כדי לשנות את המסקנה של

פסק דין
זה לאור כל האמור לעיל.

מכאן, שהנתבע לא הוכיח כי התובע הסכים להעביר לו את מניותיו בחברות גם לאור המסמכים מקבוצת המסמכים השניה.






לכן, ולאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה כמבוקש בה, ומחייבת את הנתבע לשאת בהוצאותיו של התובע ובשכר טרחת עורכי דינו בסך 70,000 ₪ + מע"מ.


היום 2.7.09 בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים
__________
ר. רונן, שופטת












א בית משפט מחוזי 1385/08 בבאי אברהם נ' בבאי דוד (פורסם ב-ֽ 02/07/2009)