פסקי דין על לוי אבנר | פסקי דין על לוי בנימין | פסקי דין על אדר עמק איילון | פסקי דין על כהן רפי | פסקי דין על איתן הראל |

16616/00 א     28/04/2003




א 16616/00 לוי אבנר, לוי בנימין נ' אדר עמק איילון בע"מ, כהן רפי, איתן הראל




בעניין:
1



בתי המשפט

בית משפט השלום ירושלים
א
016616/00

לפני:
כב' השופטת עירית כהן
תאריך

28/04/2003




בעניין:
לוי אבנר

לוי בנימין



ע"י ב"כ עו"ד

עו"ד בביוף נתן
התובעים



נ ג ד



אדר עמק איילון בע"מ

כהן רפי

איתן הראל



ע"י ב"כ עו"ד
עו"ד סביר עמי
הנתבעים





פסק דין
1.
ביום 6.8.99 נערך בין התובעים לבין הנתבעת 1 חוזה שכירות בלתי מוגנת לפיו שכרה הנתבעת 1 באמצעות מנהליה, הנתבעים 2 ו- 3, את הנכס בקומה התחתונה בצד הדרום מזרחי של המבנה ברח' בית הדפוס 29 בירושלים למטרת שיווק ואחסנת מזון.
חוזה השכירות היה לתקופה של שנתיים החל מיום 20.8.99 וכלה ביום 19.8.01 עם אופציה לשנתיים נוספות.
לטענת התובעים בגין השכירות נותרו חובות בשל דמי שכירות ותשלומים נוספים שלא שולמו.
הנתבעת 1 חסרת נכסים ואיננה פעילה ולכן הויכוח העיקרי בתיק הוא האם הנתבעים 2 ו- 3 אשר היו במועדים הרלבנטיים בעליה ומנהליה של הנתבעת 1 ערבים לחיובי הנתבעת 1 כלפי התובעים.
2.
שתי הפלוגתאות העיקריות בתיק כפי שהן הוגדרו בישיבה אשר התקיימה ביום 12.6.01 הן:
א.
קיומה של עילת תביעה נגד הנתבעים 2 ו- 3.
ב.
התאמת המושכר למטרת השכירות – אחזקת מוצרי מזון, והשלכת שאלה זו על חובת תשלום דמי השכירות.
כמו כן קיימת מחלוקת בשאלה האם הנתבעים זכאים לקזז מדמי השכירות כספים בגין הציוד שהשאירו במושכר והשקעות שהשקיעו בו.
הרקע

3.
ביום 4.8.99 נחתם בין התובעים ובין הנתבעת 1 זיכרון דברים, המוצג ת/2. זיכרון הדברים הועבר לעו"ד אהוד עמרם וזה האחרון הכין חוזה שכירות בכתב יד אשר נחתם על ידי שני הצדדים.
מהעדויות עולה כי החוזה נערך ביום שישי ומאחר וביום זה לא היו במשרדו של עורך הדין מזכירות, כתב עו"
ד
עמרם את החוזה בכתב ידו.
עו"ד אהוד עמרם ייצג את שני הצדדים בחוזה השכירות.
4.
בסעיף 15 להסכם השכירות אשר נערך בכתב יד נכתב כי:
"הצדדים יחתמו על חוזה מסודר ומודפס במשרד עו"ד סודאי עד ליום 1.9.99."
5.
חוזה מסודר לא נחתם בין הצדדים.
עו"ד עמרם העיד כי העביר לתובע 1 שלושה עותקים מהנוסח המודפס של חוזה השכירות ושטר החוב. התובעים העידו כי החוזה המודפס ושטר חוב שניתנו להם על ידי עו"ד עמרם נמסרו לנתבע 2 לחתימה, אולם החוזה המודפס לא הוחזר אליהם חתום על ידי הנתבעים.
6.
מאחר והחוזה המודפס לא נחתם על ידי הצדדים יש לבחון את התחייבויות הצדדים לאור החוזה בכתב יד, נספח א' לתצהיר התובעים.
אי תשלום דמי השכירות
7.
בסעיף 3 לחוזה השכירות התחייבה הנתבעת 1 כי דמי השכירות ישולמו מידי שלושה חודשים, מראש. מהראיות עולה כי בחודש נובמבר אחרה הנתבעת 1 בתשלום דמי השכירות. מהראיות ניתן להבין כי התשלום של חודש פברואר 2000 שולם במועד.
8.
בגין התשלום שאמור היה להתבצע ביום 20.5.00 עבור שלושת החודשים שלאחר מכן, מסרו הנתבעים לתובעים המחאה על סך 23,403 ₪. ההמחאה נמסרה באיחור, ובסופו של דבר לא כובדה על ידי הבנק בהיעדר כיסוי.
9.
בסעיף 9 לכתב ההגנה טענו הנתבעים כי ההמחאה חזרה בשל היעדר חתימת היסב ולמרות פניות מנהל הנתבעת לתובעים או מי מהם, לא הפקידו התובעים את ההמחאה בהפקדה חוזרת, והפנו את מנהל הנתבעת לעו"ד.
בסעיף 26 לתצהיר של הנתבע 2 חזר נתבע זה והצהיר כי ההמחאה חזרה באשמת התובעים עקב היעדר היסב.
רק במהלך הדיון הודה הנתבע 2 כי ההמחאה הופקדה שוב על ידי התובעים אולם לא כובדה על ידי הבנק בשל כך שלא היה כיסוי מספיק בבנק.
ההמחאה צורפה כנספח ג' לתצהיר התובעים וממנה עולה כי היא לא כובדה על ידי הבנק בשל העדר כיסוי מספיק.
10.
הנתבע 2 הוסיף בעדותו כי ביקש מהתובעים לגשת עמו לבנק על מנת להסדיר את התשלום אך הם סרבו, שכן העדיפו לפתוח בהליכים משפטיים, עמ' 35 לפר'.
11.
מהעדויות עולה כי את דמי השכירות היו הנתבעים משלמים לתובעים במשרדם. גם עפ"י סעיף 14 (ב) לחוק השכירות והשאילה תשל"א – 1971 דמי השכירות ישולמו, באחת הדרכים המקובלות, במקום עסקו של המשכיר, ובאין לו מקום עסק - במקום מגוריו.
לא ברור מדוע לא פעל הנתבע 2 על מנת לשלם את דמי השכירות לתובעים והתנה את התשלום בכך שהתובעים או נציגם יבואו עמו לבנק. הנתבע 2 נשאל על ידי מדוע היה על התובעים לגשת אתו לבנק והוא השיב:
"ש. למה היית צריך את התובע כדי לתת לו את הכספים מהבנק

ת. הצ'ק כבר היה כתוב, אני כמנהל חב' אינני יכול למשוך כסף מזומן בסכום כזה ולכן רציתי שהוא יבוא עם הצ'ק."
העדות מעוררת קושי שכן הצ'ק הוא גם למוטב בלבד וגם משורטט, אך הנתבע העיד כי הוא יכול היה לבטל את שתי ההגבלות על מנת למשוך כספים.
12.
לא שוכנעתי כי הנתבע 2 לא יכול היה להוציא כספים במזומן מחשבון הבנק ללא נוכחות התובעים וכי הוא נזקק לתובעים לשם תשלום דמי השכירות.
בנוסף לא שוכנעתי כי התשלום לא בוצע בשל התנגדות אביהם של התובעים לגשת עם הנתבע 2 לבנק.
13.
בסופו של דבר לא שילמה הנתבעת 1 את דמי השכירות שהיא אמורה הייתה לשלם ביום 20.5.00. גם את התשלום הבא אשר הנתבעת אמורה הייתה לשלם ביום 20.8.00 היא לא שילמה.
מהעדויות עולה כי החל מחודש מאי 2000 לא שולמו גם תשלומי החשמל והמים עבור המושכר. הנתבע 2 נשאל והשיב בעמ' 37 לפר' כי חשבונות החשמל לא שולמו מאז מאי 2000. הוא העיד כי הם לא שולמו מאחר והתובעים נכנסו עם הנתבעים להליכים משפטיים.
עדות זו אינה מתיישבת עם כך שהפניה הראשונה של התובעים אל הנתבעים באמצעות עו"ד הייתה ביום 4.7.00.
הנתבע 2 נשאל האם שילם ארנונה, תשלום אשר אותו עליו לשלם ישירות לעירייה. הוא לא השיב וניתן היה להבין כי גם הארנונה בגין תקופה זו לא שולמה.
14.
הנתבעת 1 המשיכה להחזיק בנכס עד ליום 4.1.01.
ביטול החוזה על ידי התובעים
15.
אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה ביטול החוזה על ידי התובעים היה שלא כדין. כמו כן אני דוחה את טענתם לפיה אי תשלום דמי השכירות על ידם לא הווה הפרה יסודית של ההסכם.
תשלום דמי שכירות הוא תנאי מהותי בחוזה השכירות. עפ"י סעיף 13 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971:
"(א) השוכר חייב לשלם למשכיר את דמי השכירות."
סעיף 14 לחוק השכירות והשאילה העוסק במועד תשלום דמי השכירות קובע כי:
"(א) נקבעו דמי השכירות בסכום מסויים לתקופות קצובות ישולמו, בשכירות מקרקעין - בראשית כל תקופה, ובשכירות אחרת - בסוף כל תקופה."
הנתבעת 1 הפרה הוראות אלה.
16.
לפי סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970:

"לענין סימן זה, "הפרה יסודית" - הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית; תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה."
אין ספק כי אי תשלום דמי השכירות מהווה הפרה יסודית כמשמעותה בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה).
העובדה כי במכתבו של עו"ד עמרם מיום 25.11.99, אשר נשלח בעקבות איחור של כמה ימים בתשלום דמי השכירות, לא צוין כי האיחור מהווה הפרה יסודית, אין בה כדי להוות אינדיקציה לאופי ההפרה, ומכל מקום עו"ד עמרם התייחס לאיחור בתשלום דמי השכירות ואילו החל מחודש מאי 2000 הנתבעת 1 לא שילמה דמי שכירות כלל.
17.
הנתבעים טוענים כי בחודשים מאי – יולי 2000 הם לכל היותר הפרו את החוזה הפרה לא יסודית, אך הנתבעים מתעלמים מכך שהם לא שילמו דמי שכירות גם עבור החודשים אוגוסט עד דצמבר, ואין ספק כי אי תשלום דמי שכירות לתקופה של חצי שנה יש בה משום הפרה יסודית של החוזה.
הנתבעים אף מלינים על כך שהתובעים מיהרו לבטל את החוזה ללא כל התראה, ועל כך שהתובעים הגישו תביעה משפטית ועשו בה שימוש כמנוף להפעלת לחץ על הנתבעים להסכים לשינוי תנאי החוזה.
הנתבעים לא שילמו דמי שכירות החל מיום 20.5.00. ביטול החוזה נעשה ביום 4.7.00, התביעה המשפטית הוגשה ביום 12.9.00 ופינוי המושכר נעשה ביום 4.1.01. קשה לראות במעשים אלה פעולה מהירה וחסרת תום לב, מה גם שעד ליום 4.1.01 לא שילמו הנתבעים לתובעים דבר על חשבון דמי השכירות.
הנתבעים פינו את המושכר כאשר הנתבעת 1 הפסיקה את פעילותה. הנתבעים טענו, אך לא הוכיחו כי הפסקת הפעילות הייתה עקב תביעת הפינוי.
קיזוז דמי השכירות
18.
הנתבעים טוענים כי עוד קודם למועד בו היה עליהם לשלם את דמי השכירות בחודש מאי הם נתקלו שוב ושוב בבעיות של פריצת מי ביוב בשטח המושכר, בעיות שהשלכותיהן עבור החברה היו קשות, שכן מטרת המושכר לשמש מחסן לשיווק ואחסון ירקות ופירות טריים.
לטענתם, בעיית הביוב הייתה בעיה מתמשכת ומחודש מאי הם התנו את תשלום דמי השכירות בפתרון בעיית הביוב.
עוד לטענתם, התובעים הם שנהגו שלא כדין שכן במצב של חיובים שלובים ולאור הבעיות עם הביוב לא היו זכאים התובעים לבטל את החוזה באופן ובאורח בו נהגו.
הנתבעים מסתמכים על סעיפים 4, 6, 7 ו- 9 לחוק השכירות והשאילה תשל"א –1971 וטוענים כי כל עוד לא פתרו התובעים את בעיית הביוב לא חייבים היו הנתבעים לשלם דמי שכירות.
בעיית הביוב במושכר
19.
הנתבע 2 הצהיר כי סמוך לדלת המחסן הייתה שוחת ביקורת ביוב בשליטת התובעים או באחריותם, הביוב עלה על גדותיו באורח תמידי וכתוצאה מכך שררה צחנה קשה בתוך המושכר והחברה חששה מפגיעה במוצרי המזון וממכת יתושים או מזיקים אחרים. לטענת הנתבעים, הבעיה נבעה מכך שקטע הביוב של התובעים לא היה מחובר לביוב המרכזי של עירית ירושלים ולכן היו סתימות והצפות תמידיות. בנוסף הצהיר הנתבע 2 כי מידי פעם היו הצפות מי גשם שפרצו מתוך שוחת ניקוז שהייתה קבועה ברצפת המושכר ומכוסה בפח.
20.
הנתבעים צירפו את התמונות נ/1 ואת קלטת הוידאו נ/2 אשר בה תועדה נזילת הביוב.
בתמונות ובקלטת הוידאו נראית חצר הכניסה למושכר כאשר הביוב מבעבע ממכסה הביוב וזורם החוצה.
הנתבע 2 לא ידע לומר באיזה תאריך צולמה הקלטת, הוא רק ידע כי היא צולמה לפני שהוא עזב את המקום, בסביבות החודשים נובמבר/דצמבר 2000. עם זאת הוא העיד כי הביוב זרם כל השנה ולא רק במועד הצילום.
21.
התובעים העידו כי המושכר שימש קודם לחוזה השכירות עם הנתבעים וגם אחריו לצורך אחסון מוצרי מזון על ידי חברת "פאר לי", ומעולם לא התעוררה כל בעיה, ולו קלה, בנוגע למערכת הביוב, ודאי לא בעיה אשר מנעה שימוש במושכר.
בנוגע לנתבעים כתבו התובעים בתצהירם כי:

"אכן, פעם התלונן הנתבע על בעיה במערכת הביוב. בנימין לוי, התובע 2, בדק זאת וגילה שקיות ניילון ואבנים בבור הניקוז, אשר סולקו. נראה היה בזמנו, כי הנתבעים או מי מהם סתמו את הבור בכוונת מכוון, על מנת שהדבר יהווה תירוץ, כביכול, לאי תשלום דמי שכירות, כפי שאכן קרה. ואולם אין כל ממש בטענת הנתבעים, כאילו הביוב עלה על גדותיו באופן תמידי או כי הדבר לא אפשר קיום העסק המושכר."
22.
מטעם התובעים העיד מר רחימי גדעון, מנהל חב' פאר לי. חב' פאר לי שכרה את המושכר אחרי שהנתבעים יצאו מהמקום. כמו כן היא שכרה אותו לפני שהנתבעים נכנסו למקום.
מר רחימי העיד כי:

"ש. בתקופה ששכרתם את הנכס היו בעיות עם הביוב

ת. היו מס' פעמים

ש. אתם פניתם בעניינים האלה לתובעים כשהיו בעיות עם הביוב

ת. כן.

ש. בתקופה שנכנסתם בשנת 2001 האם התופעה הזו חזרה על עצמה

ת. כמעט ולא, בתוך המבנה לא היה אף פעם עד היום, מחוץ למבנה פעם או פעמיים יצא הביוב. לא הייתה הצפה אבל טיפלנו בזה."
עמ' 24 לפר'.
ביחס לנזילת מים מהגג העיד מר רחימי:

"היה קיר רקוב או משהו, לא היה טפטוף של מים זורמים. בשכירות הראשונה היה מהרצפה מים."
בחקירה נגדית הוא נשאל והשיב בעמ' 25 לפר':
"ש. השימוש שלך שהיה עד שנת 95', האם אתה זוכר שהיו בעיות ביוב כאלה שגרמו לכך שלא תוכל להשתמש במקום כמחסן מזון.
ת. היה לא נעים. הייתה תעלת ניקוז באמצע המחסן, והוא היה עולה על גדותיו.
ש. מה עשית
ת. לא עשיתי כלום, זה טופל על ידי התובעים והעיריה.
ש. אתה לא הפסקת שימוש בגלל בעיות כאלה
ת. לא"
מעדותו של מר רחימי עולה כי
הליקויים לא היו כל כך משמעותיים. עובדה זו ניתן גם ללמוד מכך שחב' פאר לי שכרה את המקום שוב אחרי שהנתבעים עזבו. לולא היה המקום מתאים לשמש כמחסן למזון טרי, לא הייתה חב' פאר לי שוכרת אותו שוב.
23.
התנהגותה של חב' פאר לי היא ההתנהגות של שוכר סביר, המעונין בשכירות, ועדותו של מר רחימי תומכת בטענת התובעים לפיה נושא הביוב עלה רק לקראת סוף תקופת השכירות של הנתבעת 1, וכתירוץ לאי תשלום דמי השכירות.
24.
עפ"י סעיף 9 לחוק השכירות והשאילה:
"(א) לא תיקן המשכיר את הפגם תוך זמן סביר לאחר שקיבל על כך דרישה מאת השוכר, רשאי השוכר -
(1) לתקן את הפגם ולדרוש מהמשכיר החזרת הוצאותיו הסבירות;
(2) להפחית את דמי השכירות, כל עוד לא תוקן הפגם, לפי היחס שבו פחת שווי השכירות עקב הפגם לעומת שוויה לפי החוזה.
(ב) רצה השוכר לתקן את הפגם, עליו להודיע על כך בכתב למשכיר זמן סביר מראש.
(ג) פגם שתיקונו דחוף עד שאין לדרוש מן השוכר שימתין לתיקונו בידי המשכיר, רשאי השוכר לתקנו כאמור בסעיף קטן (א) (1) בלי דרישה לפי סעיף 7 (א) או הודעה לפי סעיף קטן (ב)."
עפ"
י
סעיף 4 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971:
"חיוב הנובע מחוזה שכירות יש לקיימו בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מן החוזה."
25.
לנתבעים היו מספר אפשרויות פעולה פרט לקיזוז מלוא דמי השכירות, אולם הם לא פעלו לפיהן. הם לא דאגו לתקן את בעיית הביוב, הם גם לא הפחיתו את דמי השכירות לפי היחס שבו פחת שווי השכירות עקב הפגם, אלא הפסיקו לחלוטין לשלם דמי שכירות, למרות שהם המשיכו להשתמש במושכר ולהפעיל את העסק.
הנתבעים טוענים כי במצב שנוצר הם היו פטורים מתשלום דמי שכירות. טענה זו הם מבססים על סעיף 15 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 הקובע כי:

"(א) היה הנכס המושכר מקרקעין ונמנע מן השוכר להשתמש בו למטרת השכירות מחמת נסיבות הקשורות במושכר או בדרכי הגישה אליו והשוכר לא ביטל את החוזה בשל כך, פטור הוא מתשלום דמי השכירות בעד הזמן שהשימוש נמנע כאמור; המשכיר רשאי, כעבור זמן סביר בנסיבות הענין, לבטל את החוזה, זולת אם הודיע לו השוכר לפני כן שהוא מוותר על הפטור מתשלום דמי השכירות."
הפטור חל רק במצב בו נמנע מהשוכר להשתמש במושכר למטרת השכירות והנתבעים לא הוכיחו כי זה היה המצב במקרה הנדון.
26.
הנתבעים הסריטו, כאמור, את הביוב הזורם בקלטת נ/2. בקלטת נראית הכניסה למושכר בלבד. הנתבעים נמנעו מצילום המושכר עצמו ומצב הפעילות בו.
כפי שנפסק לא אחת, במשפט אזרחי מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה יש להחיל במקרה הנדון ביחס להעדר תמונות וצילומים של החלק הפנימי של המושכר.
הנתבעים אף העידו כי התחלפו מספר פקידות אשר התלוננו על הצחנה אך לא הביאו עד נוסף פרט אליהם.
27.
עדותו של הנתבע 2 בעניין הקיזוז לא הייתה עקבית. בתצהיר העדות הראשית הצהיר הנתבע 2 כי פנה שוב ושוב לתובעים והתריע על הבעיות הנוגעות לביוב ולבסוף הודיע להם כי לא ישלם דמי שכירות כל עוד לא תטופלנה הבעיות באורח יסודי ומקצועי.
בחקירה נגדית השיב הנתבע 2, בעמ' 38 לפר', כי הוא שוחח עם אביהם של התובעים לפני שהוא הוציא את ההמחאה על סך 23,000 ₪ ולו הוא אמר כי הוא מתנה את המשך תשלום דמי השכירות בפתרון בעיית הביוב.
בעמ' 37 לפר' השיב הנתבע 2 כי לא שילם את דמי השכירות ואת התשלומים עבור חשמל ומים שכן הוא נכנס עם התובעים לתביעה משפטית והתובעים לא הגישו
חשבונות שכירות וחשבונות מים.
28.
אינני מקבלת את עדותו של הנתבע 2 ככל שהיא מתייחסת להתניית תשלום דמי השכירות בפתרון בעיית הביוב. אני מעדיפה את עדות התובעים ואת טענתם לפיה מדובר בתירוץ בדיעבד, על מנת להצדיק את אי תשלום דמי השכירות. העובדה שהנתבעים לא העלו את טענתם זו בכתב ואף לא טענו אותה בתשובה למכתב הביטול מיום 4.7.00 תומכת אף היא בטענת התובעים.
עדותו של מר רחימי לפיה לא הייתה בעיה מהותית עם הביוב, וכי כאשר היו בעיות הן טופלו על ידי התובעים תומכת אף היא בעדות התובעים.
הנתבע 2 העיד אף הוא כי
בעקבות תלונותיו הגיע בעל מקצוע שפתח פעם אחת את קו הביוב, אלא שלטענתו הטיפול היה זמני, והוא הבהיר כי אין הוא מסתפק בטיפול זה ואין הוא רואה בכך סוף פסוק.

29.
אני מקבלת את טענת התובעים לפיה ללא חוות דעת בתחום ההנדסי או התברואתי אודות אי התאמת הנכס לשמש כמחסן פירות, אין לקבל את הטענה הגורפת לפיה לא ניתן היה לנהל במקום עסק של אחסון מזון טרי, מה גם שהנתבעים המשיכו בניהול עסק זה עד שעזבו את המושכר וגם חב' "פאר לי" שכרה את העסק לאותה מטרה, מיד כאשר יצאו הנתבעים מהמקום.
30.
בסעיף 16 לתצהיר פירטו התובעים את הסכומים המגיעים להם בגין דמי שכירות, חשמל ומים וכן עבור הארנונה לחודש ינואר 2001. הנתבעים לא חלקו על גובה הסכומים הנדרשים על ידי התובעים אלא רק טענו טענות קיזוז, אשר אותן דחיתי.
אני קובעת, אפוא, כי חובה של הנתבעת 1 לתובעים הנו כמפורט להלן:
דמי שכירות
א.
לתקופה שמיום 20.5.00 ועד ליום 19.8.00 - 25,511 ₪.
ב.
לתקופה שמיום 20.8.00 ועד ליום 19.11.00 – 23,974 ₪.
ג.
לתקופה שמיום 20.11.00 ועד ליום 31.1.01 – 18,988 ₪.
חשמל ומים
א.

עבור התקופה מיום 21.3.00 ועד ליום 23.5.00 –2,503 ₪.
ב.
עבור התקופה מיום 28.5.00 ועד ליום 25.7.00 – 3,793 ₪.
ג.
עבור התקופה מיום 25.7.00 ועד ליום 25.9.00 – 4,159 ₪.
ד.
עבור התקופה מיום 25.9.00 ועד ליום 21.11.00 – 3,062 ₪.
ה.

עבור התקופה מיום 21.11.00 ועד ליום 31.1.01 – 3,226 ₪.
אל החיוב בגין חודש ינואר אתייחס להלן בפרק העוסק בחיוב הנתבעים בארנונה בגין תקופה זו.
31.
סה"כ עומד החוב על סך 85,216 ₪ נכון ליום 5.10.02.
דמי שכירות ותשלום ארנונה עבור חודש ינואר

32.
אני מקבלת את טענת התובעים כי הנתבעים עזבו את הנכס בתוך תקופת השכירות ותוך הפרת תנאי השכירות, ולכן עליהם לשאת בתשלומי השכירות, כולל ארנונה, עד להשכרת הנכס לחב' פאר לי, כפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לתובעים בתקופה זו.
בנוסף מקובלת עלי טענת התובעים לפיה השכרת הנכס לחב' "פאר לי" נעשתה על מנת להקטין את הנזקים וכי בכך צמצמו התובעים את נזקיהם.
33.
אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה בהעדר הוראת פיצוי בחוזה אין התובעים זכאים לפיצוי. הוראה שכזו מצויה בסעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, החל גם במקרה הנדון הקובע כי:

"הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה."
34.
בנוסף לדמי השכירות אשר אליהם התייחסתי בסעיף 37 לעיל, זכאים התובעים לקבל מהנתבעים 5,381 ₪ בגין תשלומי הארנונה בחודש ינואר 2001 בהם נאלצו לשאת עקב הפרת חוזה השכירות על ידי הנתבעת 1.
השקעות הנתבעים בנכס
35.
הנתבעים טוענים כי השקיעו במושכר סכומי כסף גדולים ולנוכח ביטולו של חוזה השכירות ע"י התובעים ופינויו של הנכס בחופזה, נאלצו להשאיר את השקעותיהם במושכר מבלי שקיבלו תמורתן מהתובעים. הנתבע 2 הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי:
"לצורך הכשרת המושכר כמחסן המיועד להחסנת מזון, לרבות תוצרת חקלאית בקירור, השקיעה החברה במושכר למעלה מ- 100,000 ₪ בבניית בתי קירור, לרבות בידוד קירות ותקרה, בניית קיר חזית חדר קירור באורך של 8.5 מטרים, התקנת דלת חדר קירור, הקמת מערכת חשמל יסודית תלת פזית, בניית משרד במושכר, שיפוץ חזית המושכר ודלתות המבנה וכל הנחוץ והנדרש במושכר, המיועד לאחסון מוצרי מזון."
הנתבעים הציגו קבלות אודות ההשקעות שלהם במושכר בסך 70,305 ₪, נומינלי, וסכום זה הם מבקשים לקזז מדמי השכירות. הנתבע 2 העיד כי פרט למנועים, שנמכרו, נשאר כל הציוד במבנה.
36.
התובע 2, לוי בנימין
העיד ביום 25.6.02, בעמ' 1 לפר':
"המבנה זה מבנה תעשיתי שאנו משכירים וכל אדם שנכנס מתאים לו את המשרד. כל מה שהוא השאיר שם גרם לנו נזק. הוא ציפה את הקירות בחומר בידוד שלקלף אותו היום זה צריך לעלות הרבה כסף. המשרד שהיה קיים שם בעבר הוא פירק את החלונות והדלתות, הוא קיבל אותו בלי דלתות וחלונות והוא התקין אותם והוציא אותם.
הנתבעים לקחו את מה שהיה שווה להוציא. מה שהוא השאיר שם זה את הציפוי של הקירות שעלה לו אולי הרבה כסף אבל אני לא צריך את זה וזה מפריע לי. לפי החוזה שהיה איתו הוא אמור היה להחזיר את המושכר לקדמותו."
התובע 2 נשאל והשיב כי לא קיבל דמי שכירות גבוהים יותר או טובת הנאה כלשהי מהשוכרים הבאים אשר שכרו את הנכס.
37.
עפ"י סעיף 12 לחוזה השכירות:
"השוכר רשאי להתקין במושכר ציוד קירור וציוד אחר שיידרש להפעלת העסק, ובלבד שבתום תקופת השכירות יפנה את הציוד מהמושכר ויחזיר את מצב המושכר לקדמותו ולמצבו כפי שהוא בעת חתימת ההסכם."
38.
לטענת הנתבעים, סעיף 12 מתיר להם להתקין ציוד, אך הם עשו מעבר לכך ושיפצו, ריצפו והחליפו מערכת חשמל וכלים סניטריים, ובגין אלה חייבים, לטענתם, התובעים בהשבה. את תביעתם סומכים הנתבעים על סעיף 21 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969. סעיף זה קובע כי:
"(א) הקים אדם מבנה או נטע נטיעות (להלן - הקמת מחוברים) במקרקעין של חברו בלי שהיה זכאי לכך על פי דין או לפי הסכם עם בעל המקרקעין, הברירה בידי בעל המקרקעין לקיים את המחוברים בידו או לדרוש ממי שהקים אותם (להלן - המקים) שיסלקם ויחזיר את המקרקעין לקדמותם.

(ב) בחר בעל המקרקעין לקיים את המחוברים בידו, עליו לשלם למקים את השקעתו בשעת הקמתם או את שוויים בשעת השימוש בברירה לפי סעיף קטן (א) , לפי הפחות יותר.
(ג) דרש בעל המקרקעין סילוק המחוברים והמקים לא סילקם תוך זמן סביר, רשאי בעל המקרקעין לסלקם על חשבון המקים.
(ד) סולקו המחוברים, יעבור מה שסולק לבעלותו של המקים; סילקם בעל המקרקעין, רשאי הוא להיפרע מהם על חשבון המגיע לו בעד הסילוק."
39.
לטענת הנתבעים, התובעים בחרו בקיום המחוברים והם לומדים זאת מכך שהתובעים לא שלחו מכתב ובו ביקשו פירוקם של המחוברים והשכירו את המקום באופן מיידי לשוכר אחר אשר עושה שימוש במחוברים.
אני דוחה טענה זו של הנתבעים.
עפ"י סעיף 12 לחוזה על הנתבעים להחזיר את המצב לקדמותו ככל שמדובר בהשקעות ותוספות אשר נעשו בהתאם לחוזה מקל וחומר עליהם לעשות זאת ביחס להשקעות אשר עליהן לא קיבלו את הסכמת התובעים. לא סביר ולא הגיוני כי מצב הנתבעים בנוגע להשקעות אשר השקיעו בניגוד לחוזה יהיה טוב יותר מאשר מצבם בענין השקעות אשר עליהן הוסכם מראש.
אני מקבלת את טענת התובעים לפיה הדרישה להחזרת המצב לקדמותו מצויה בחוזה וכי על פי הוראות החוזה על הנתבעים היה להחזיר את מצב המושכר לקדמותו ולמצבו כפי שהיה בעת חתימת החוזה.
40.
התובעים טענו כי את מנוע הקירור מכרו הנתבעים לחב' "פאר לי" אשר שכרה את הנכס לאחר צאת הנתבעים, והנתבע 2 הודה כי אכן מכר את מנועי הקירור. סכום זה וודאי שאין לקזז מהחוב.
קיומה של עילת תביעה נגד הנתבעים 2 ו- 3
41.
בסעיף 13 לחוזה השכירות נכתב כי:
"2 מנהלי השוכר רפי כהן ואיתן הראל
ערבים ואחראים באופן אישי לקיומן המלא והמדויק של התחייבויות השוכר על פי הסכם זה ולשם כך יחתמו על כתבי ערבות מתאימים וכן על שטר חוב בטחון בגובה דמי השכירות לשנת שכירות."
42.
הנתבע 2 הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי:
"אני נתתי אמון מלא בתובעים וחתמתי את שמי פעמיים בעמוד האחרון של ההסכם, היכן שנתבקשתי לחתום ואולם כאשר הגיע תורו של מר הראל לחתום, שאל זה על מה ולמה אנו נדרשים לחתום פעם נוספת מתחת לשם החברה ואז הוסבר לנו, כי חתימה זו הנה חתימה כערבים באורח אישי להתחייבות החברה. או אז, הודענו מר הראל ואני כי אין בכוונתנו לחתום על ההסכם כערבים ואני אף מחקתי בקו, הנראה בבירור לעין, את חתימתי שלי, מתחת לחתימתה של החברה."
הנתבע 2 מוסיף ומצהיר כי:
"ראוי לציין כי אילו התובעים היו מעמידים בפני
נו דרישה בלתי משתמעת לשתי פנים, כי נחתום על ההסכם כערבים באורח אישי, לא הייתה החברה שוכרת את המושכר כלל ועיקר. התובעים, בהבינם את עמדתנו לא עמדו על דרישתם וויתרו עליה כליל, לנוכח רצונם להשכיר את המושכר ובכדי לא לצבור הפסדים בהעמדת נכס ריק משוכר וחתמו אף הם על ההסכם וזאת על אף מחיקת חתימתי כערב ועל אף שמר הראל לא חתם כלל על ההסכם, למעט בתוקף תפקידו כמנהל החברה."
43.
עדותו של הנתבע 2 לפיה נושא הערבות עלה רק כאשר התבקש הנתבע 3 לחתום על החוזה והמשמעות שייחס הנתבע 2 למחיקת החתימה השניה שלו מעוררות תמיהה בהתחשב בכך שנושא הערבות נזכר במפורש בסעיף 13 לחוזה ובהתחשב בכך שהנתבעים 2 ו- 3 לא ביקשו למחוק סעיף זה מהחוזה בטרם חתמו עליו.
בתצהירו, התייחס הנתבע 2 לסעיף 13 לחוזה והצהיר כי:

"לא מצאנו מקום למחוק את סעיף 13 להסכם, שכן זה ממילא דיבר בלשון עתיד ולא היתה בו כל התחייבות מיידית"
והוא מוסיף כי:
"כיום
על אף שהתובעים אף פעם לא פנו אל החברה בדרישה, כי מנהליה יחתמו על שטרי חוב או כתבי ערבות להסכם ועל אף שמחיקת חתימתי נכרת בבירור על גבי המסמך בעוד חתימתו של מר הראל אינה מצויה עליו בשום מקום, למעט כמנהל החברה, עושים התובעים שימוש ציני בנוסח הסעיף האמור, בכדי לטעון, כאילו נותרה התחייבות עומדת שלנו לחתום על כתבי ערבות וכי למרות שההתחייבות לא מומשה, יש לראותנו בכל זאת, כערבים להסכם באורח אישי."
בחקירה הנגדית הייתה לנתבע 2 תשובה אחרת בעניין נוסח סעיף 13 לחוזה:

"אני אומר לך שזה לא נמחק, אני אומר לך שההסכם הזה נעשה תוך חצי שעה ומתוך זה הוא אומר שהוא הלך לכתוב את ההסכם. לא קראתי את החוזה."
עמ' 31 לפרוטוקול.
ובהמשך אותו עמוד:

"ת. לא אמרתי שלא קראתי, אמרתי שלא היה לי זמן לעיין, ז"א לא ניתן לנו הזמן לעיין."
ובעמ' 32 לפר':
"אנו קראנו את החוזה ברפרוף ונאמר לנו שהדברים הם סטנדרטים, חתמתי פעם ראשונה ובסוף ביטלנו את החתימה והביטול היה אמור לבטל את הסעיף גם אם ידענו על קיומו. מדוע לא מחק עו"ד עמרם את הסעיף אינני יודע."
הנתבע 2 נשאל והשיב בעניין זה בעמ' 32 לפר':

"לשאלת בית המשפט:
ש. גם מר הראל קרא את החוזה
ת. כן
ש. למה נושא החתימה כערב אישי עלתה רק כאשר התבקש מר הראל לחתום ולא כשקראתם את סעיף 13.
ת. התאוריה הזו היא נכונה, אילו היינו קוראים את החוזה בעיון ייתכן שהיינו מתייחסים לחוזה ומבקשים לבטל. הנושא של החתימה עלה רק לאחר שאני חתמתי."
44.
בעדויות הנתבעים קיימת סתירה בנושא קריאת החוזה וידיעת תוכנו. מהתצהיר עולה כי הם קראו את החוזה והבינו שמדובר בהתחייבות עתידית ולכן לא היססו לחתום. בביהמ"ש העידו כי לא קראו את החוזה בעיון.
45.
עו"ד עמרם נשאל בנוגע לערבות הנתבעים והוא העיד כי:
"אני זוכר שהייתה שיחה ממשרדי במעמד החתימה לשותף השלישי באדר עמק איילון שלא היה נוכח, למיטב זכרוני רציתי לאמת איתו פרטים לגבי החב' יכול להיות שביקשתי שהוא יחתום כערב שלישי באופן אישי, ובהקשר זה הייתה השיחה, בסופו של דבר הוא לא הגיע ולא חתם, והסכם השכירות נוקב בסעיף 13 בשני המנהלים הנוכחים כאן כערבים באופן אישי לקיום התחייבויות החב'."
העובדה שבמועד הרלבנטי היה לנתבעת 1 מנהל נוסף והוא לא נרשם כערב אישית תומכת בעדותו של עו"ד עמרם לפיה נושא הערבות אכן עלה בדיון בין הצדדים וזכה להתייחסות.
46.
עו"ד עמרם העיד ביחס לחתימת הנתבעים 2 ו- 3 כי:

"ת. הסכם השכירות נוקב בסעיף 13 בשני מנהלים הנוכחים כאן כערבים באופן אישי לקיום התחייבויות החברה.


ש. והם חתמו

ת. הם חתמו והם גם הביאו לבקשתי את המסמכים שקשורים בחב', את התקנון שלה, רק לאחר שבדקתי את הדברים הם חתמו."
עו"ד עמרם העיד בנוגע לשתי החתימות של רפי כהן ושני הקווים בסוף העמוד כי:

"הגרסה הזו לא מתקבלת על הדעת מכמה וכמה סיבות. א. אני לא זוכר שהיה ויכוח לגבי הערבות האישית של שני מנהלי החב'. ב' אילו זה היה נכון, היה צריך להיות מקום לחתימת החב' ומתחת לזה מקום לשני
(צ"ל שתי)
חתימות של המנהלים. אני ערכתי את החתימות בשני קווים בכל צד כי היו שני חותמים מכל צד. למיטב זכרוני, אני תכננתי שכל אחד יחתום ליד קו שונה, אבל אפי העביר את החתימה שלו ליד חותמת החב' ומחק את החתימה הקודמת לא בגלל סיבה מהותית, אלא לחתום ליד חותמת החב'. אני לא זוכר שהיה משהו מעבר לזה."
עו"ד עמרם מוסיף כי:
"אילו היה כך הייתי מוחק את סעיף 13 מן ההסכם, וודאי שאני יודע שאני מייצג גם את הנתבעים לא הייתי מרשה שהסעיף הזה יישאר בהעדר הסכמה."
וכן:
"וגם רואים בהסכם המודפס שסעיף הערבות האישית מופיע, ועניין חתימות הוא כמו שתכננתי מלכתחילה ואילו היה מתעורר ספק שלא תהיינה חתימות אישיות או ערבויות אישיות לא הייתי מוציא לא שטר חוב ולא נוסח הסכם מודפס שכלל ערבויות אישיות ומקום לחתימות."
47.
תמיכה לכך שאין קשר בין מחיקת החתימה של הנתבע 3 ובין נושא הערבות עולה מכך שהנתבע 2 חתם בתחילה פעמיים על החוזה, והרי ממה נפשך, או שהוא חתם פעמיים, שכן סבר שעליו לחתום כערב, ואז לא סבירה הגרסה כי נושא הערבות עלה רק לאחר שהנתבע 3 סירב לחתום, או שחתם בטעות פעמיים, ומסיבה זו מחק את החתימה השניה, כפי שמסתבר יותר מהעדויות, ואז אין כל משמעות למחיקת החתימה הנוספת.
48.
אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה מחיקת החתימה של הנתבע 2 נבעה מאי הסכמתו לשמש כערב להתחייבויות החברה.
אני מעדיפה את עדות התובעים הנתמכת בעדותו של עו"ד עמרם לפיה כוונת הצדדים הייתה כי הנתבעים 2 ו- 3 יהיו ערבים באופן אישי.
עדות זו נתמכת בנוסח סעיף 13 לחוזה שנערך בין הצדדים. היא גם נתמכת בנוסח החוזה המודפס שנשלח על ידי עו"ד עמרם אשר מבטא את הבנתו של עו"ד עמרם כי הנתבעים הסכימו לשמש כערבים.
עדות התובעים אף נתמכת בכך שלנתבעת 1 היו באותה עת שלושה בעלי מניות ורק שניים, אלה אשר נהלו אותה בפועל ונכחו בעת כריתת החוזה, היו ערבים להתחייבויותיה.
49.
עפ"י סעיף 3 לחוק הערבות תשכ"ז-1967:

"הערבות נוצרת בהסכם בין הערב לבין הנושה או בהתחייבותו של הערב שהודעה עליה ניתנה לנושה; ואם היתה הערבות על פי צו של רשות - משנמסר כתב הערבות לרשות."
כפי שנפסק בע"א 457/89 זהבה כהן ו-3 אח' נ' שלמה שפילברג ואח' פ"ד מה
(2), 177 עמ' 183-184:
"(ג) הערבות קמה גם בלא כתב (השווה סעיף 2 להצעת חוק דיני ערבות, התשכ"ה-1964 - הצ"ח 632 (התשכ"ה), 71, סעיף
2 - ערבות נוצרת בהתחייבותו של הערב, בכתב ובמפורש, ובהודעה עליה לנושה...").
לדעת פרופ' ש. גינוסר (חוק הערבות, התשכ"ז-1967 - פירוש לחוק החוזים בעריכת ג. טדסקי) -
"... כל עוד עומדת בתוקפה הוראת סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני תידרש לפחות ראיה בכתב להוכחת התחייבותו של הערב, כי הנסיון מוכיח שהערבות שייכת לסוג העסקאות שמן 'המקובל והנהוג' לערכן בכתב".
50.
אם קיימת דרישת הכתב לצורך הפן הראייתי, הרי דרישה זו נתמלאה שכן סעיף 13 לחוזה אשר עליו חתומים המנהלים מהוה ראייה שכזו.
51.
הנתבעים 2 ו- 3 אמנם ניהלו את המשא ומתן בשם הנתבעת 1 אך כאשר הסכימו לנוסח סעיף 13 לחוזה וגם חתמו עליו הם הביעו בכך את הסכמתם האישית להיות ערבים. ההפרדה בין האורגן ובין החברה אינה הפרדה מוחלטת, ולא אחת ייחסו אחריות אישית גם לאורגן החברה למרות שפעל בשם החברה ולמענה. אחריות שכזו הוטלה הן בדיני הנזיקין והן בדיני החוזים, בהטלת חיוב אישי על האורגן לפעול בתום לב.


בעניין זה ר' את ע"א 4114/90 אברהם בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ פ"ד מח(1), 415, עמ' 434-435:
"במקרים קודמים בהם הוטלה אחריות אישית על אורגן - הוא היה מעורב אישית במעשה העוולתי, ובדרך כלל היה מדובר בחברות על סף פירוק, כאשר היעדר אחריות היה מאפשר לאותו אדם לעשות עיסקאות, בהן היה נושא בסיכוי בלבד, והחברה - בכל הסיכון. עם זאת, יש להדגיש, שכל מקרה צריך להיבחן לפי עובדותיו ואין העובדה שמדובר בחברה על סף פירוק, או חברה הנמצאת בבעלותו של אדם אחד - כדי להכריע את הכף באופן אוטומטי לכיוון של הטלת אחריות. באותה מידה, היעדר הנתונים האמורים, אין בו כדי למנוע הטלת אחריות. כל המקרים שהוזכרו עניינם חברות..."
52.
וכן ד"נ 7/81

פנידר ואח' נ' דוד קסטרו
פ"ד לז(4), 673, עמ' 688-689:
"
השאלה הבאה סבה על היישום של הכללים הנ"ל לפועלו של מנהל התאגיד בעת משא ומתן; בהקשר זה יש לבחון, אם מי שמנהל משא ומתן עם מנהלו של תאגיד הפועל בשם התאגיד ועבורו רשאי לצפות לכך שהמנהל ינהג בעת המשא ומתן ביושר ובהגינות, או שמא צריכה ציפייתו להיות מופנית כלפי השולח בלבד.
התשובה לשאלה זו עולה באופן ברור וגלוי מן האמור לעיל. כפי שנובע מסעיף 12, רשאי כל צד למשא ומתן לצפות לכך שכל מי שמנהל עמו בפועל משא ומתן, יהיה מעמדו המשפטי אשר יהיה, ובין אם הוא פועל בשם עצמו ולמען עצמו או בשם אחרים ולמענם, ינהג בדרך מקובלת ובתום-לב. מסקנה כאמור גוררת עמה מיניה וביה גם את תחולתו של סעיף 12 (ב) על מנהל, הפועל מטעם תאגיד, ואשר הפר חובת היושד וההגינות. למען שלמות הבדיקה מן הנכון להוסיף ולבחון את התשובה הנ"ל לאור דיני השליחות ודיני החברות...."
53.
אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה העובדה שאין בחוזה נוסח ערבות למנהלים ולא הוספה לו שורת הערבות, יש בהן כדי ללמד שלא הייתה כוונה ליצור ערבות.
סעיף 13 לחוזה נוקט לשון הווה וקובע כי הנתבעים 2 ו- 3 ערבים ואחראים באופן אישי לקיום ההתחייבויות, והתחייבות זו עומדת בפני
עצמה גם ללא חתימת הנתבעים על כתבי ערבות.
54.
אני מקבלת את טענת הנתבעים לפיה בזיכרון הדברים המבסס את ההסכמה הראשונית בין הצדדים אין זכר לערבות המנהלים אולם הנושא נזכר בחוזה המאוחר יותר שנחתם ביניהם והוא המחייב מבין השניים.
אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה כל עוד לא נחתם חוזה מסודר ומודפס כל תנאי שנחתם בכתב יד ממילא כפוף לאישורו מחדש בחוזה מסודר ובהעדרו אין לתנאי זה כל תוקף. כמו כן אני דוחה את טענתם לפיה אי החתמתם על החוזה המודפס מהווה ויתור על הערבות האישית שלהם.
55.
הנתבע 3 הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי מאז חודש מאי 2000 הוא הפסיק את פעילותו בחברה והנתבע 2 לקח על עצמו את כל החובות והתחייבויות החברה. הנתבע 3 השיב בחקירה נגדית בעמ' 43 לפר' כי לפני שהעביר את מניותיו לנתבע 2, ביטל את כל הערבויות האישיות שנתן.
הנתבע 3 לא היה כנראה ער לערבות הנדונה, ולפיכך לא דאג לבטלה, וכל עוד לא בוטלה הערבות, ערב גם הוא להתחייבויות הנתבעת 1 למרות שהוא העביר את מניותיו.
מעדותו של הנתבע 3 ניתן ללמוד כי הערבות הנדונה לא הייתה הערבות היחידה שעליה חתם.
56.
הנתבעים טוענים כי עו"ד עמרם היה עורך דינם של התובעים ולא של שני הצדדים למרות שהציג את עצמו כמייצג של שני הצדדים. גם אם נושא הערבות הועלה על ידי עו"ד עמרם, אין בכך כדי להופכו למייצג של צד אחד. עו"ד עמרם
נשאל על כך והשיב כי:

"ת. יכול להיות אני מעריך אפילו שהסעיף הזה הוסף ביוזמתי לאחר ששוחחתי עם בני לוי לאור הניסיון שלי איתו, באופן חד משמעי אני ממליץ לכל הלקוחות שלי לקבל בטחונות ובהסכמי שכירות בפרט.
ש. במקרה הזה אתה לא ייצגת את התובעים אלא את שני הצדדים.
ת. ....גם כאשר אני מייצג שוכרים אני רואה שתמיד מופיעה דרישה לבטחונות אישיים ואני כעו"ד לא מערער עליה."
עמ' 20 לפרוטוקול.
57.
מכל מקום הנתבעים הסכימו לנוסח החוזה וחתמו על החוזה הכולל את סעיף 13 ואין רלבנטיות לשאלה מי העלה את נושא הערבות, האם התובעים או עו"ד עמרם, ביחוד לאחר שהוכח כי ערבות שכזו קיימת בכל חוזי השכירות של התובעים.
סיכום
58.
אני מחייבת את הנתבעים, יחד וכל אחד לחוד, לשלם לתובעים 90,597 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 5.10.01.
כמו כן יישאו הנתבעים בהוצאות המשפט של התובעים ובנוסף בשכ"ט עו"ד
בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ.

ניתן היום כ"ו בניסן, תשס"ג (28 באפריל 2003) בהעדר הצדדים.


עירית כהן
, שופטת











א בית משפט שלום 16616/00 לוי אבנר, לוי בנימין נ' אדר עמק איילון בע"מ, כהן רפי, איתן הראל (פורסם ב-ֽ 28/04/2003)