פסקי דין על שושנה בכר | פסקי דין על אהרון בכר | פסקי דין על אברהם פוקמן | פסקי דין על כלל חברה לביטוח |

1093/07 עא     02/07/2009




עא 1093/07 שושנה בכר, אהרון בכר נ' אברהם פוקמן, כלל חברה לביטוח בע"מ




החלטה בתיק ע"א 1093/07

{behavior:url(#default#vml);}
{behavior:url(#default#vml);}
{behavior:url(#default#vml);}
{behavior:url(#default#vml);}
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }



בבית המשפט העליון


ע"א 1093/07



בפני
:

כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ס' ג'ובראן


המערערים:

1. שושנה בכר



2. אהרון בכר



נ


ג


ד



המשיבים:

1. אברהם פוקמן



2. כלל חברה לביטוח בע"מ


ערעור על

פסק דין
בית המשפט המחוזי תל אביב
בתיק א 2331/01 שניתן ביום 28.12.06 על-ידי
השופטת ע' ברון

תאריך הישיבה:
כ"ג בסיון תשס"ט (15.6.09)
בשם המערערים:
עו"ד שלום פסקא
בשם המשיבים:
עו"ד אורי ירון

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין
:


א.
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת ע' ברון) בתיק א' 2331/01 שניתן ביום 28.12.06, ובגדרו נפסקו פיצויים למערערת בגין תאונת דרכים.
רקע

ב.
המערערת- ילידת 1954, גרושה ואם לחמישה - נפגעה ביום 4.10.00 בתאונת דרכים מרכב שבו נהג משיב 1, ובוטח באמצעות משיבה 2 (להלן
המשיבה
). בעקבות הפגיעה הגישה המערערת תביעה לפיצויים מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. בן זוגה לשעבר, תובע 2, הגיש אף הוא תביעה נזיקית להטבת נזקיו בתור מיטיב של התובעת. בית המשפט המחוזי קבע למערערת פיצויים בגין שבעה ראשי נזק שיפורטו להלן. הערעור בפני
נו מוסב על גובה הפיצויים וניכויים עקב תשלום תגמולי המוסד לביטוח לאומי בגין נכותה.

פסק הדין קמא

ג.
בקביעת שיעור
נכותה הרפואית
של המערערת, הסתמך בית המשפט על חוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה, ובהסכמת הצדדים העמיד אותו על גובה של 37% בגין פגיעה בקרסול ובברך שמאל. באשר
לנכות התפקודית
נקבע, כי זו תהא בהתאם לשיעור הנכות הרפואית. הוסבר, כי חרף נכות המערערת ותופעת ה-
r.s.d.
-
שעניינה נפיחות וכאב עז בלתי מוסבר - ממנה היא סובלת, אין מניעה שתשתלב בעבודה המתבצעת
בישיבה. הוסף, כי בהתנהלות המערערת יש תרומה למצבה הנוכחי, לאחר שלא פנתה להליך שיקומי שבאמצעותו היה מצבה התפקודי משתפר. באשר
להפסדי השכר
צוין, כי המערערת עבדה בטרם התאונה כמלצרית באולם אירועים. הוסכם, כי שכר הבסיס ששולם למערערת עמד על סך של 2,000 ₪ לחודש. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת ביחס להכנסה החודשית מתשלומי תשר (טיפים). בית המשפט לא קיבל את גרסת המערערת ביחס לסך תשלומי התשר שהרויחה מעבודתה, והעמיד את מכלול השכר החודשי שלה על סך 3,500 ₪. הוסבר, כי למערערת לא היה רישום מוסדר של תשלומי התשר שקיבלה; כי עדויות עמיתתה לעבודה, שעבדה במשך 16 שנים, אינן יכולות להשליך על עניינה של המערערת; וכי תשלומי הבטחת הכנסה שקיבלה מהמוסד לביטוח לאומי מעידים על מיעוט הכנסה עובר לתאונה. בהתחשב בשיעור נכותה התפקודית, נקבע למערערת פיצוי של 88,765 ₪ בגין הפסד שכר בעבר ו -165,313 ₪ בגין הפסד שכר עתידי, עד גיל 65.

ד.
בגין ראש הנזק של
סיוע ועזרת הזולת
נקבע למערערת פיצוי בסך 70,200 ₪ לעבר ו-225,674 ₪ נוספים לעתיד, לפי תחשיב של עזרה בהיקף של ארבע שעות בשבוע בשכר של 30 ₪ לחודש. בעניין
ההוצאות הרפואיות
נקבע סכום גלובאלי של 20,000 ₪, חרף עדות המערערת וחוות דעת מומחה, כי אין צפויות הוצאות מיוחדות או טיפולים שונים בעתיד. הוסבר, כי פסיקת סכום זה נובעת מהיתכנות שבעתיד תזדקק המערערת לממן בעצמה תרופות או טיפולים רפואיים (אותם מקבלת היא נכון להיום מקופת החולים).
בקשר
להוצאות נסיעה
נקבע, כי לא הונחה תשתית עובדתית ראוייה לצרכי המערערת בסעיף זה. ברם, בסופו של יום, קבע בית המשפט סכום כולל של 30,000 ₪, נוכח ההיתכנות כי תסתייע בשירותי מוניות בתדירות גבוהה מהרגיל בשל נכותה. כן נקבע פיצוי בסך 64,398 ₪ בגין ראש נזק של כאב וסבל בתחשיב של
17 ימי אישפוז, נכותה הרפואית וגיל המערערת. על כל אלה נוכו, כאמור, 86% מדמי הפיצויים, המהוים - לפי קביעת בית המשפט - אותו חלק מתגמולי הביטוח הלאומי שמקבלת המערערת, הנובע מן התאונה (56.8% מתוך 66%).

טענות הצדדים בערעור

ה.
המערערת קובלת, כאמור, על גובה הפיצויים שנפסקו לה בגין ראשי הנזק המפורטים מעלה. באשר לשיעור אחוזי
הנכות התפקודית
נטען, כי הוא אינו משקף נכוחה את מצבה הפיסי ויכולת תפקודה. נטען, כי נכות המערערת פוגעת באופן משמעותי בתפקודה בבית ומחוצה לו - במשוער, לשיטתה, ב-75%. הוסף, כי מלבד מוגבלותה הפיסית, גם חוסר השכלתה ומחסור במקומות עבודה מצמצמים את אפשרויות התעסוקה. כן נטען נגד קביעת בית המשפט באשר ל
כושר השתכרותה של המערערת
עובר לתאונה. נטען, כי בית המשפט התעלם מעדויות שנמסרו לעניין סכומי התשר שקיבלה המערערת בעת עבודתה כמלצרית; הוסף, כי ישנו פער ניכר בין הסכום אותו פסק בית המשפט בעבור מרכיב התשר בהשתכרותה לבין הסכום שהרויחה בפועל, שנטען כי הוא 6,000 ₪ לחודש. באשר להוצאות בגין
עזרת הזולת
נטען כי קביעת בית המשפט מקפחת את המערערת ואין בה כדי לענות על צרכיה. הוסבר, כי בית המשפט לא היה ער למגבלותיה של המערערת באשר לאחזקת משק הבית. כן קבלה המערערת על גובה הפיצוי בגין
הוצאות הנסיעה.
נטען, כי סכום זה איננו מספק את צרכי התניידותה, וכי הסכום הראוי הוא 500 ₪ לחודש, שהוא שווה ערך לנסיעה יומית אחת במונית. לבסוף נטען נגד קביעת בית המשפט באשר לניכוי קיצבאות הביטוח הלאומי מהפיצויים שנקבעו. עיקרו של הערעור בסוגייה זו מוסב על ניכוי התשלומים שמקבלת המערערת בגין נכות נפשית וקצבת ילדים; נטען, כי מאחר שתשלומים אלה ניתנו למערערת ללא קשר לתאונה, אינם בני ניכוי מהפיצוי הנזיקי בגין התאונה.

ו.
בסיכומי המשיבים נטען, כי נוכח ממצאי בית המשפט המחוזי אין להעלות את אחוזי נכותה התפקודית של המערערת. הוסבר, כי חרף העובדה שהמערערת מסוגלת
לעבוד בעבודות מסוימות, המתאימות למצבה הרפואי ולסגולותיה, לא נקטה באמצעים כדי למצוא עבודה ולהקטין את הנזק. צוין, כי למרות שהמערערת לא עבדה במשך זמן רב עובר לתאונה, עודנה מקבלת מהביטוח הלאומי קצבת נכות בסך הגבוה בכמעט פי שניים ממשכורתה האחרונה. בהתאם לכל אלה טוענים המשיבים, כי יש אף להפחית את שיעור הנכות התפקודית של המערערת ולהעמידה בכ-30% בלבד. לשיטתם יש לחשב את אבדן הכנסתה על פי השכר הבסיסי שקיבלה בעבודתה כמלצרית, קרי 2,000 ₪.
נטען, כי אין מקום לשקלל את דמי התשר שלא דווחו לביטוח הלאומי, ממנו קיבלה דמי הבטחת הכנסה בשל הכנסה נמוכה. המשיבים תומכים בקביעת בית המשפט המחוזי בעניין שיעור הפיצוי בגין עזרת הזולת, הוצאות נסיעה וניכויי תשלומי הביטוח הלאומי. בתגובה לסיכומי המשיבים נטען בין היתר כי המערערת עומדת בנטל הקטנת הנזק. הוסבר, כי המערערת משתדלת למצוא עבודה המתאימה להשכלתה ולמוגבלותה הפיסית, ברם נוכח שוק העבודה ומצבה, מאמצים אלו עולים בתוהו. בקשר לנכותה התפקודית נטען, כי בתביעתם להפחתת שיעורה, התעלמו המשיבים מחוות הדעת שהוצגו בעניין מורכבות הפגיעה והקושי לתפקד בגינה.

ז.
בדיון בפני
נו חזר בא כוח המערערת – עו"ד פסקא – וטען באשר לשיעור הפיצויים שנפסקו. בעניין נכותה התפקודית של המערערת טען, כי שיעורה גבוהה מאחוזי נכותה הרפואית. הוסף, כי הגם שהמערערת החלה בהליך שיקום, תפקודה עודנו מוגבל. כן נטען, כי חרף מאמציה של המערערת למצוא עבודה לאחר התאונה, הדבר לא הסתייע. לעניין שיעור הכנסתה עובר לתאונה נטען, כי שגה בית המשפט קמא משלא התייחס לעדויותיהם של מעסיקה לשעבר ועמיתתה לעבודה בעניין השתכרותה הכוללת עובר לתאונה, מכוח התשר. בא כוח המשיבים, עו"ד ירון, נדרש לטענות המערערת ביחס לניכוי תגמולי הביטוח הלאומי. עו"ד ירון תמך בקביעת בית המשפט המחוזי, אשר לטענתו מעוגנת בחוות דעת של אקטואר ומתוחמת לתגמולים שקיבלה בגין התאונה בלבד, לרבות הנכות בתחום הנפשי.

דיון והכרעה

ח.
לאחר העיון לא ראינו מקום להיעתר לערעור. גישתנו הבסיסית באשר לגובה הנזק היא, כי ככל שתמונת התוצאה הכוללת נראית נכונה, אין מקום להתערבותה של הערכאה הערעורית בפרטי נזק זה או אחר; ראו ע"א 1164/02
קרנית נ' בן חיון
(לא פורסם) והאסמכתאות דשם; ע"א 7157/07
אי.איי.גי. נ' עזבון אברהם
(לא פורסם) והאסמכתאות דשם. בכפוף לכך, נתנו דעתנו לשאלות הספציפיות שהעלה עו"ד פסקא, שטען כל הניתן לטעון. אשר לנכות התפקודית, בית המשפט קמא הביא בחשבון את העובדה שלמערערת נכות ברגלה והיא סובלת גם מהנזק הקרוי
r.s.d.
. ואולם, הוא נסמך על עדות המומחה הרפואי ועל התרשמותו שלו בקביעה כי אין מניעה שהמערערת תשתלב
בעבודת פקידות או טלפנות, תוך השתלבות בתהליך שיקומי. בית המשפט נדרש לאמירתו של המומחה, שנשאל בחקירה נגדית (עמ' 43 לפרוטוקול) -

"ש: מבחינת עבודה, האם נכון שהיא יכולה לעבוד בישיבה?
ב: נכון.
ש: איזה עבודה היית מציע לה בישיבה?
ת: עבודה פקידותית למשל.
ש: האם היא יכולה להיות טלפנית?
ת: כן".

גם אם המערערת לא זכתה להשכלה רבה במיוחד, איננו רואים מקום להתערבות בממצאי בית המשפט קמא, שגם ציין כי בתקופה המיידית שלפני התאונה ובתקופה שלאחריה (מספר שנים) לא עבדה המערערת. לא מצאנו בחומר שלפנינו דבר לסתור את קביעתו של בית המשפט קמא, כי לא היתה פניה לתהליך שיקומי וגם לא נעשה ניסיון למציאת עבודה.


על כן איננו רואים מקום להתערבות בקביעת הנכות התפקודית.

ט.
הוא הדין באשר לנושא הכנסתה של המערערת בטרם התאונה. כאמור, נטען כי במקום עבודתה באולם אירועים קיבלה, מעבר לשכר ששולם על פי תלושים, תשלומי תשר שהגיעו לסך 250-200 ₪ לאירוע וכך שבממוצע קיבלה 6,000 ₪ לחודש. התובעת נסתייעה בעדות אחד ממנהלי האולם וכן מלצרית ותיקה באותו אולם, שרשמה - ברשימה שערכה בלוחות שנה בעקבות בקשתו של בא כוח המערערת - תשר ממוצע בסך 200 ₪ לאירוע. בית המשפט לא קיבל ראיות אלה במלואן, וציין כי העדה - המלצרית האחרת - עבדה במקום ברציפות שש עשרה שנים, מה שאין כן המערערת, וכי לא היתה דרך לבקרת רישומיה. כאמור, המערערת קיבלה בתקופה הרלבנטית הבטחת הכנסה; אך כדי שלא לקפחה הוסיף בית המשפט 1,500 ₪ של תשר לשכרה הכולל, והעמידו לצורך קביעת הנזק על סך 3,500 ₪. איננו רואים מקום להתערבות בכך, מטעמיה של השופטת קמא; איננו סבורים כי הגישה שנקטה בעניין זה, קרי, אומדן של תשר, אינה במקומה. אכן, נסיון החיים מלמד כי ניתן תשר, וגם כי קשה מאוד למצוא מתן קבלות לתשלומי תשר, ובית המשפט בתוך עמו הוא יושב. אך אסמכתאות לרשימת התשר יכלו לשמש, למשל, הצהרה למס הכנסה או לביטוח לאומי; קשה להלום את האמירה "לא צריך לשלם מס הכנסה על טיפים" מפי העדה (עמ' 33 לפרוטוקול), ולא כל שכן מקום שהוצג מפיה ש"אנחנו חיים על הטיפים" (עמ' 31) והמשכורת היא 75 ₪ לאירוע, בעוד התשר הממוצע (על פי תצהירה) הוא כ-200 ₪ לאירוע. דברים אלה אינם משתלבים זה בזה באופן שניתן לקבלו כתורה מסיני, והאומדן שנעשה על-ידי בית המשפט אינו מצדיק התערבותנו.

י.
אשר לטענה בעניין ניכויי הביטוח הלאומי בקשר לנכות הכללית, בית המשפט המחוזי הפנה לפסק הדין המנחה רע"א 3953/01
פרלה עמר נ' אליהו,
פ"ד נז(4) 350, 356 (מפי השופט - כתארו אז - ריבלין). ננתח את הפרשה שלפנינו בהתאם. המחלוקת נתגלעה באשר לנכות נפשית שלא היתה חלק מן התיק הנוכחי אך נקבעה למערערת על פי תלונותיה כתוצאה מן התאונה, ועל כן נכותה הכוללת כתוצאה מן התאונה נקבעה ל- 56.8% (במשוקלל על פי 10% בגין ליקוי נפשי, 40% בגין קרסול שמאל, 20% בגין ברך שמאל) - בעוד נכותה הכללית היא 66%, אך מאלה 20% עניינם מחלה אחרת. הטענה העיקרית בהקשר זה בערעור היא כי תביעת הנזיקין לא כללה נזק נפשי, ובית המשפט לא פסק נזק כזה, בשונה מן הביטוח הלאומי; השאלה היא, מה דינה של הלכת
פרלה עמר
כאשר הנזק הנפשי שנקבע בביטוח הלאומי הוא תוצאה מן התאונה, אך לא נכלל בפסק דינו של בית המשפט בקשר לתאונה? התשובה לכך היא, כי הניכוי צריך לכלול, על פי דין, לפי סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995, את הפיצויים שרשאי המוסד לגבות מן הצד השלישי ומחברת הביטוח המשיבה; ופיצויים אלה כוללים כל מה שעתיד המוסד לשלם כגמלה לפי חוק הביטוח הלאומי, ובמקרה זה - כל הנובע מן התאונה. על כן חוששני כי אין לקבל עמדת המערערת. בע"א 4607/03
מוזיקנט נ' מגדל
(לא פורסם - מפי השופט כתארו אז - ריבלין) נקבע כי משאירעו נכויות נוספות כתוצאה מן התאונה, חרף העובדה שהללו לא נכללו בנכויות שנקבעו בבית המשפט, "יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי כולם על אף שיעור הנכות השונה שנקבע במוסד לביטוח לאומי"; וההסבר הוא, כי המוסד נאלץ לשלם גמלה שאילולא התאונה לא היה משלמה. בפרשת
מוזיקנט
הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי, שכן לא נקבע הן בבית המשפט והן במוסד לביטוח לאומי מקור הנכויות הנוספות. בענייננו נדרש לכך חברי המשנה לנשיאה בחוות דעתו, שאני מצטרף אליה. חברי ציין כי על בית המשפט להכריע עצמאית בשאלת הקשר הסיבתי בין נכות מסוימת לתאונה. כשלעצמי סבורני, כי ככלל ככל שדבר זה יוכרע בהסכמה בין הצדדים כך ייטב, וכן יימנע סרבול מיותר של חוות דעת ועדויות.

י"א.
ולבסוף, לא ראינו מקום להידרש לטענה נוספת, לעניין ניכוי קצבת הילדים, שהועלתה על-ידי המערערת - וזאת מטעמי בית המשפט קמא.

י"ב.
איננו נעתרים איפוא לערעור. בנסיבות לא נעשה צו להוצאות.




ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א' ריבלין
:

מסכים אני לפסק דינו של חברי השופט
א' רובינשטיין

. אבקש להוסיף כי בית המשפט המחוזי נקט בענייננו, בכל הנוגע לניכוי התגמולים, בדרך חישוב שונה מזו שנקבעה בפסק הדין ברע"א 3953/01
עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ
, פ"ד נז(4) 350 (2003) (להלן: עניין
עמר
), שאוזכר בפסק הדין. בעניין
עמר
נפסק כי על בית המשפט לקבוע את שיעור הנכות שנגרמה עקב התאונה ואת שיעור הנכות הכוללת של הניזוק, לעמוד על היחס בין השתיים ולהכפיל את התוצאה בסכום תגמולי הביטוח. בהתאם לכך, בענייננו, היה על בית המשפט המחוזי לקבוע
בעצמו
את שיעור נכותה הכוללת של המערערת, לבחון את היחס בין שיעור זה לבין אחוזי הנכות הצמיתה עקב התאונה שנקבעו למערערת בפסק הדין (37%), ולהכפיל יחס זה בסכום התגמולים שעומד על 427,831 ש"ח. דרך חישוב זו מבוטאת במשוואה הבאה (שבה ה-
x
מייצג את גובה הנכות הכללית לפי קביעת בית המשפט וה-
y
מייצג את סכום התגמולים המנוכה מן הפיצוי):




בית המשפט המחוזי לא נקט בדרך זו, אלא בחן את הנכויות השונות שהרכיבו את הנכות הכללית שקבע המוסד לביטוח לאומי, חילץ את הנכויות שנקבעו מהתאונה, ובדק את היחס בין הנכויות בגין התאונה לבין הנכות הכללית. דרך החישוב שיישם בית המשפט המחוזי מבוטאת במשוואה הבאה (שבה ה-56.8% מייצגים את שיעור הנכות במוסד לביטוח לאומי המיוחסת לשיטתו של בית המשפט המחוזי לתאונה, וה-66% מייצגים את שיעור הנכות הכללית שנקבעה במוסד לביטוח לאומי):


בעניין
עמר
הובהר ההיגיון העומד בבסיס דרך החישוב שנבחרה שם. דרך חישוב זו, כך נקבע, "מייתרת את הצורך להתחקות אחרי השיקולים שעמדו ביסוד קביעת המוסד לביטוח לאומי – שיקולים שאינם דומים בהכרח לשיקולים הצריכים לקביעת החבות המזיקה; היא מייתרת את הצורך להוסיף התייחסות חיצונית לקביעה הפנימית של המוסד לביטוח לאומי, בייחוד במקרים שבהם אין רופאי המוסד נדרשים כלל לבירור החלוקה שבין הנכות שהוסבה על-ידי המזיק דהיום לבין הנכות שהייתה קיימת עובר למעשה הנזיקין" (שם, בעמוד 362). לשם קביעת שיעור הנכות הכללית לא נדרש המוסד לביטוח לאומי לבחון את שאלת הקשר הסיבתי בין התרחשותו של אירוע מסוים לבין יצירת הנכות, ופעמים רבות, כפי שצוין בעניין
עמר
, אין בהחלטות המוסד לביטוח לאומי כל התייחסות לשאלה זו. השיקולים העומדים ביסוד החלטות המוסד לביטוח לאומי חורגים תכופות מאלה הרלוונטיים להחלטת הניכוי בתיק הנזיקין. לעיתים הם אף עשויים לשבש את ההכרעה הרלוונטית בתיק. לפיכך, ככלל, אין מקום להסתמך על קביעותיו של המוסד לביטוח לאומי (בעניין נכות כללית) בכל הנוגע לקביעת הקשר הסיבתי שבין נכות מסוימת לבין התאונה, ועל בית המשפט להכריע בכך במסגרת בדיקה עצמאית. נקודת המוצא היא שתגמולי המוסד לביטוח לאומי מנוכים. מקום בו מדובר בגמלה הקשורה קשר סיבתי לתאונה (כגון גמלת נכות לנפגע עבודה) הגמלה תנוכה כולה. במקום בו עולה טענה כי יש לנכות רק חלק מן הגמלה, על הטוען לבקש מינוי מומחה מטעם בית המשפט לעניין אותה נכות, מבין אלה שנקבעו במוסד, שלגביה עולה הטענה שאין קשר סיבתי בין התגמולים המתקבלים בגינה לבין התאונה; לעניין נכות שלגביה ממילא נתמנה מומחה מטעם בית המשפט, יתבקש אותו מומחה לחוות דעתו באשר לקשר הסיבתי שבין הנכות – כולה או חלקה – לבין התאונה נשוא המשפט, בהשוואה לנכות הכוללת באותו תחום.

בענייננו, כאמור, לא נקט בית המשפט המחוזי בדרך החישוב הנכונה. עם זאת, בנסיבות העניין, לאור סכום הפיצויים הכולל ובהתחשב באופי ההתערבות המצומצם של ערכאת הערעור בקביעות הערכאה המבררת בעניין גובה הנזק, לא מצאתי כי יש מקום להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לשם בירור מחודש של הסוגיה.



המשנה לנשיאה

השופט ס' ג'ובראן
:


אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט א' רובינשטיין
ולהערות חברי המשנה לנשיאה א' ריבלין
.



ש ו פ ט


הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין
.






ניתן היום, י' בתמוז תשס"ט (2.7.09).



ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

07010930_t03.doc

מפ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il






עא בית המשפט העליון 1093/07 שושנה בכר, אהרון בכר נ' אברהם פוקמן, כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 02/07/2009)