פסקי דין על יעקב אורי

1423/03 פ     23/10/2003




פ 1423/03 מדינת ישראל נ' יעקב אורי




15
בתי המשפט
פ 001423/03
בית משפט השלום רמלה
23/10/2003
תאריך:
כבוד השופטת נ. קפלינסקי

לפני:

מדינת ישראל

בעניין:
התובעת
בן יאיר

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
יעקב אורי
- בעצמו

הנאשם
אבי כהן
ס. ציבורית
ע"י ב"כ עו"ד

לבקשת ב"כ הנאשם בימ"ש מוסר לנאשם ולב"כ את תמצית נימוקי הכרעת הדין וזאת תמסר לו כתובה בתום הדיון.

הכרעת דין

הנאשם מואשם בכך שביום 1.7.02, לאחר חצות תקף שלא כדין את שושנה עטר, אותה עת חברתו לחיים (להלן: "המתלוננת") בכך שדחף אותה, אחז בראשה והצמיד אותה לקיר.
הוא מואשם גם שבאותן נסיבות איים עליה שלא כדין בכך שאמר לה בכוונה להפחידה "עכשיו אני אאנוס אותך ואהרוג אותך".
כתוצאה מהאמור לעיל קבלה המתלוננת סחרחורת ונפלה על הרצפה.
הוא מואשם גם כי בשבוע שקדם למועד זה הוא התקשר למתלוננת ואיים עליה שלא כדין ובכוונה להפחידה בכך שאמר לה שהוא ידאג שהיא לא תחייה בעולם הזה.

הנאשם כפר. הוא אישר שבמועד הנקוב בסעיף 1 לעובדות כתב האישום הגיע לביתה של המתלוננת, בהסכמתה. לטענתו המתלוננת ניסתה לשכנעו לחזור אליה וכאשר הבינה שתוחלתה נכזבה, תקפה אותו וירקה עליו.

בהסכמת הצדדים, כתחליף לעדותה הראשית של המתלוננת, הוגשו 2 אמרות שנגבו ממנה במשטרה: האחת כמתלוננת (ת/4) והאחרת כחשודה בתקיפת הנאשם ובאיומים עליו (ת/5). כן הוגשה בקשתה מיום 12.8.02 לבטל את תלונתה כנגד הנאשם ת/6.
בהסכמת הצדדים הוגשו גם 2 תעודות רפואיות של המתלוננת המלמדות כי ביום האירוע נשוא סעיפים 1-3 לעובדות האישום המתלוננת פנתה לרופאת המשפחה ומסרה לה שקיבלה מכה "מחברה בחיים" (ראש בקיר) והופנתה למיון, וכן שבאותו מועד פנתה לחדר המיון בבית החולים אסף הרופא, מסרה שאתמול בלילה "נחבלה בראש קיבלה מכות מחבר עם ראש בקיר כנראה באזור העורף" סירבה להמשך בירור וטיפול וחתמה על טופס סירוב.
הוגשו גם אמרות הנאשם במשטרה, האחת כחשוד בתקיפה ואיומים והשניה כמתלונן על תקיפה ואיומים.

המתלוננת בהודעתה במשטרה מיום 1.7.03 בשעה 08.30 (ת/4) מסרה כי היא מכירה את הנאשם כ-6 שנים והם מתגוררים יחדיו בדירתה כ-3 שנים. היא מסרה לחוקר כי מזה כשבוע שהיא והנאשם מסוכסכים והיא ביקשה מהנאשם לעזוב. לטענתה הנאשם עזב את ביתה אולם לאחר מכן התקשר אליה ואיים שהוא ידאג שהיא לא תחיה יותר, קילל אותה ואמר לה שיחסל אותה.
לטענתה בערב שקדם למסירת הודעתה, בשעה 10.00 לערך הנאשם הגיע אליה כדי לקחת את בגדיו והם ישבו יחדיו. בהודעתה מסרה כי היא אמרה לנאשם שאינה בנויה לחיות אתו ולקבל ממנו מכות ושילך. בחצות לערך הנאשם דחף אותה, נישק אותה בראשה, ביקש את סליחתה והיא אמרה לו שאינה רוצה אותו. לדבריה, הנאשם ביקש שתסלח לו, תפס אותה בראשה ודחף אותו לקיר ואמר לה "עכשיו אני יאנוס אותך ויהרוג אותך ואף אחד לא ידע. היא קיבלה סחרחורת ונפלה. הנאשם שפך עליה מים עד שהיא התעוררה. בשעה 2 לפנות בוקר בנו של הנאשם התקשר והיא ביקשה שייקח את אביו ואח"כ הנאשם ירק עליה ואמר לה שלא תדאג הוא יחסל אותה והלך.
המתלוננת מסרה לחוקר גם שהיא מוכנה שהאירוע יעבור למרכז לאלימות במשפחה.

בהודעת המתלוננת ת/5 בה היא נחקרה באזהרה בחשד לתקיפת ואיומים כלפי הנאשם בכך שירקה עליו, נתנה לו מכה בראש ואיימה עליו שתתן לכולם לשנוא אותו. המתלוננת התבקשה להגיב על החשדות נגדה והיא אמרה שירקה על הנאשם כי הוא דפק את ראשה בקיר ומעבר לכך לא פגעה בו. היא חזרה על דבריה שירקה על הנאשם ואמרה לו שיצא מביתה. כשנשאלה מדוע איימה על הנאשם היא השיבה כי אמרה לו שהוא התעלל בה והיא תתן לכולם להבין שהנאשם אשם בכך.

בחקירה נגדית המתלוננת טענה כי היא סובלת ממחלות רבות, שזיכרונה פגום ושהיא ביטלה את תלונתה לא בשל בקשת הנאשם. לדבריה ביום בו הגישה את תלונתה למשטרה התנהל ויכוח בינה לבין הנאשם, היא התעלפה, קיבלה מכה חזקה בראש בחלק האחורי, שהיא אינה זוכרת את האירוע ושהיא "שואלת אותו אם בקיר הזה קיבלתי מכה או איפה" (בעמ' 4 שורות 21-22). לטענתה היא זוכרת שהיא תפסה את הנאשם שלא ילך.
המתלוננת העידה שהנאשם אמר לה שקיבלה מכה והיא אינה יודעת כיצד. לדבריה היא אינה זוכרת גם מה השיבה לשוטר ששאל אותה בתחנה אם תקפה או ירקה על הנאשם. המתלוננת התבקשה ע"י הסניגור להסביר את ההבדל בין 2 ההודעות שמסרה במשטרה כאשר רק בהודעתה השניה היא טענה שהנאשם הוריד את חולצתו והיא השיבה שהנאשם הוריד את חולצתו כי חולצתו הייתה מלוכלכת.
המתלוננת העידה כי הנאשם איים עליה "ברגע אחד אמר לי אם לא תתני לי ללכת או תתני לי ללכת" (בעמ' 5 שורות 14-15). לדבריה הנאשם צעק והיא קיללה אותו ושמה שהנאשם אומר נכון יותר ממה שהיא אומרת.
היא העידה שהיא עדיין סובלת מהמכה, שפנתה לטיפול רפואי, שהתבקשה לעשות צילומים אולם לאחר שקיבלה זריקה היא הלכה הביתה.
לטענתה המכה שקיבלה הרגה אותה, היא אינה משקרת כשהיא טוענת שאינה זוכרת "וכשנזכרתי אולי טעיתי הלכתי לבטל את התלונה, אמרתי שאין דבר אם קבלתי מכה, אולי נפלתי, הוא אומר שתפסתי אותו, יכול להיות שלא רציתי שילך ויקבל מכה, כנראה שפעמים קיבלתי מכה, פעם בקיר ופעם עוד מכה" (בעמ' 5 שורות 18-21).
בחקירה חוזרת המתלוננת חזרה על כך שקיבלה מכה. היא חזרה על טענתה שאינה יודעת כיצד נפלה וכיצד קיבלה מכה.
המתלוננת עמדה על גרסתה שאינה זוכרת גם לאחר שהתובעת הקריאה לה את הקטעים בהודעתה במשטרה הנוגעים לנסיבות בהן נחבלה בראשה ולאיומי הנאשם כלפיה אולם היא המשיכה לטעון שאינה זוכרת מה קרה לה, שהם רבו כמו שני אנשים שרבים. " יש קטע מסוים שאני בוודאות לא זוכרת אותו אפילו אם תחתכי לי את המוח אני לא אזכור" (בעמ' 6 שורות 12-13).
התובעת ביקשה להכריז על המתלוננת עדה עוינת ולהעדיף את הגרסה שמסרה במשטרה. גם לאחר בקשת התובעת להכריז על המתלוננת עדה עוינת, המתלוננת המשיכה לדבוק בטענתה שאינה זוכרת מה גרם לכך שהיא קיבלה מכה וכיצד נפלה ובהמשך כשעומתה עם דבריה לחוקר ולפיהם סיפרה שהנאשם דפק את ראשה בקיר היא השיבה שאולי היא תקפה את הנאשם והנאשם דפק את ראשה בקיר ומיד לאחר מכן הכחישה שהנאשם דפק את ראשה בקיר וטענה שהיא נפלה.
גרסת הנאשם בבית המשפט הייתה כי בערב האירוע התעורר ויכוח בינו לבין המתלוננת על כך שילדיה של המתלוננת מרבים להגיע לביתה ועקב כך חסרה לו פרטיות בביתה.
לדבריו באותו ערב רצה לעזוב את בית המתלוננת אולם המתלוננת התנגדה, הסתחררה ונפלה על המיטה. הוא הביא כוס מים שטף את פניה וניסה להשקותה והמתלוננת הזיזה את ראשה אחורה. הוא טען שיש אפשרות שהמתלוננת נחבלה מהגב של המיטה כאשר הזיזה את הראש וניסתה להתנגד לניסיונו לרחוץ את פניה. לדבריו בשעה 02.00 לערך בנו טלפן אליו וכשהמתלוננת הבינה שהוא עומד לעזוב היא החלה להשתולל ולירוק. 60221
לאחר שהמתלוננת ביטלה את התלונה נגדו וביקשה את סליחתו הוא ביטל את תלונתו נגדה.
הנאשם לא התייחס בעדותו לדברי האיומים המיוחסים לו בכתב האישום ולא מסר בקשר לכך כל גרסה.

בהודעתו ת/3 הנאשם הכחיש את כל החשדות לגביהם נחקר. הוא נשאל ע"י החוקר מתי המתלוננת ביקשה ממנו לעזוב את ביתה ותשובתו הייתה: "רק אתמול היא ביקשה ממני את המפתח ואני נתתי לה אותו" כשנשאל מדוע המתלוננת הגישה נגדו תלונה כה חמורה הוא השיב שזה בגלל שהוא לא רוצה להישאר אתה.

התביעה ביקשה להכריז על המתלוננת עדה עוינת ולהעדיף את גרסתה בהודעותיה במשטרה על פני עדותה בבית המשפט. לטענת התביעה שתי התעודות הרפואיות של המתלוננת מיום האירוע בהן מסרה לבודק כי הוכתה ע"י חברה וקיבלה מכה בראש מהקיר מהוות דבר מה לחיזוק האמור בהודעותיה במשטרה. לטענת המאשימה, עדות המתלוננת כי חזרה לחיות עם הנאשם ואין לה איש מלבדו גם היא מסבירה את נחישותה של המתלוננת שלא לזכור את אשר אירע.
לטענת המאשימה אין לתת אימון בגרסת הנאשם שהעיד כי אינו יודע כיצד המתלוננת נחבלה.

ב"כ הנאשם ביקש לזכות את הנאשם בטענה שבית המשפט יתקשה לקבוע מה היה באותו ערב. כן נטען שנימת עדותו הרגועה של הנאשם למול עדותה הסוערת של המתלוננת צריכה לתמוך במסקנה שעדותו מהימנה. עוד נטען כי בראיות שבפני
בית המשפט אין דבר מה לחיזוק האמור באמרות המתלוננת במשטרה.

באשר לעבירת האיומים:
על-פי כתב האישום מיוחסת לנאשם עבירת איומים בשני מועדים: באירוע מיום 1.7.02 ובתאריך כלשהו במהלך השבוע שקדם למועד זה.
בהודעת המתלוננת ת/4 המתלוננת פרטה את הנסיבות ואת האיומים שהנאשם השמיע כלפיה בליל האירוע ובמועד כלשהו בשבוע שקדם לו. בתוכנן של המילים שהנאשם אמר בשני המקרים יש משום איום במובן סעיף 192 לחוק העונשין.
האמור בת/4 לא נסתר ככל שהדבר נוגע לאיומים: בחקירתה הנגדית המתלוננת ציינה שהנאשם איים עליה בליל האירוע ואמרה שהיו הרבה מילים, "כל המטען שהצטבר מהריב" (בעמ' 5 שורות 14-16).
למעט בהודעתו במשטרה, בה הנאשם הכחיש שאיים על המתלוננת, בעדותו בבית המשפט הוא לא ניסה לסתור את האמור בהודעת המתלוננת ת/4 ככל שהדבר נוגע לעבירת האיומים או את דבריה בחקירה הנגדית כי איים עליה.
מכיוון שהאמור בהודעת המתלוננת ת/4 בקשר לאיומים לא נסתר אני קובעת כי הנאשם איים על המתלוננת בכוונה להפחידה בכך שאמר לה את המילים המפורטות בסעיף 2 ו -4 לעובדות כתב האישום.

באשר לעבירה של תקיפת בן זוג:
אין חולק כי כאשר הנאשם בא לבית המתלוננת בליל ה- 1.7.02 התעוררה ביניהם מריבה שבעקבותיה הן הנאשם והן המתלוננת נחקרו באזהרה בחשד לתקיפה ולאיומים זה כלפי זו. המתלוננת ביטלה את תלונתה כנגד הנאשם מספר שבועות לאחר האירוע והסבירה זאת בכך שהם בסדר והשלימו (ת/6). המתלוננת גם אמרה לחוקר בת/6 שהיא לא זוכרת אם כל שאמרה בתלונה נכון, היא זוכרת שהם רבו אבל אינה זוכרת אם את המכה שקיבלה בראש היא קיבלה מהנאשם או שנפלה למיטה בעקבות הויכוח ביניהם.
הנאשם טען כי גם הוא ביטל את תלונתו כנגד המתלוננת.

גרסת המתלוננת בהודעתה במשטרה שונה לחלוטין מעדותה בבית המשפט.
תוכנן של ההודעות ת/4 ות/5 מגלה הגיון ומשקל פנימי. האמרות רצופות, הגיוניות, קוהרנטיות ומתארות את האירועים בצורה סדורה. המתלוננת הסבירה במשטרה שהיא והנאשם היו מסוכסכים כשבוע לפני ה- 1.7.02 ולבקשתה הנאשם עזב את ביתה וערב ה- 1.7.02 הגיע לביתה לאסוף את בגדיו. היא מתארת כי ישבו ושוחחו והיא אמרה לנאשם שהיא אינה בנויה לחיות אתו ואינה יכולה לקבל ממנו מכות ושילך מביתה.

גרסת המתלוננת בבית המשפט כי היא אינה זוכרת את הנסיבות בהן קיבלה מכה בראשה אינה אמינה והסבריה על בעיות הזיכרון בהן היא לוקה מופרכים. הניצנים לטענת "בעיית הזיכרון" נבטו כבר בבקשתה לבטל את תלונתה (ת/6) מספר שבועות לאחר האירוע.
הגרסה השונה של המתלוננת נובעת מרצונה של המתלוננת לסייע לנאשם להיחלץ מהאשמה שיוחסה לו והיא מעוררת תמיהות. התרשמתי מחקירתה של המתלוננת הן ע"י הסניגור והן לאחר מכן ע"י התובעת כי האמת מצויה דווקא בהודעתה במשטרה ולא בעדותה בבית-המשפט. דוגמה מייצגת לנחישותה של המתלוננת "שלא לזכור" כיצד נחבלה בראשה יש דבריה לתובעת שאפילו אם תחתוך את מוחה היא לא תזכור.
מעדותה בבית המשפט ניכר רצונה העז של המתלוננת לנקות את הנאשם מכל מעורבות בעבירה אפילו במחיר הצגתה את עצמה בצורה שאינה מחמיאה לה.
כאמור אמרות המתלוננת במשטרה הוגשו בהסכמה במקום עדות ראשית ואין מחלוקת כי התמלאו התנאים הקבועים בסעיף 10א לפקודת הראיות לקבילותה.

גרסת הנאשם בבית המשפט ולפיה הויכוח בינו לבין המתלוננת היה קשור לפגיעה בפרטיותו של הנאשם ע"י הגעה תכופה ולא צפויה של ילדיה של המתלוננת היא גרסה שנשמעה לראשונה בעדותו של הנאשם בבית המשפט ולא מצאה לה כל ביטוי בהודעתו במשטרה. גרסה זו גם לא הוצגה למתלוננת בחקירתה הנגדית עובדה המחזקת את המסקנה כי מדובר בגרסה חדשה.
בחקירה נגדית הנאשם התבקש לאשר שהמתלוננת נפלה באירוע והוא טען שהוא לא ראה זאת וזאת למרות שבעדותו הראשית העיד כי המתלוננת הסתחררה ונפלה על המיטה.
גם הסברי הנאשם לדבריו במשטרה ולפיהם ביקש את סליחת המתלוננת שאמרה לו שהוא הרס את חייה רק עקב כך שהוא ביקש לעזוב אותה לאחר שחיו יחדיו בביתה מבלי שנישאו נשמעו לראשונה בחקירתו הנגדית.
הסברי הנאשם בחקירה הנגדית לדבריו בהודעתו במשטרה ולפיהם המתלוננת ביקשה ממנו לעזוב רק מהפה ולחוץ וכשהיא הבינה שהוא הולך היא הצטערה והחלה להשתולל, לקלל ולירוק עליו אינה הגיונית ואינה מתיישבת עם ניסיון החיים בקשר להתנהגות אדם שטעה ומבקש לחזור בו.
הגיונית יותר הגרסה של המתלוננת ולפיה היא ירקה על הנאשם לאחר שתקף אותה.
אין לשכוח כי מי שהתנצל וביקש סליחה באירוע היה דווקא הנאשם.

העדפת תוכנה של האמרה על פני עדות המתלוננת בבית המשפט טעונה דבר מה לחיזוק.
על החיזוק הנדרש לאשר את מהימנות העדות הטעונה חיזוק.
הנאשם אינו מתכחש לכך שהמתלוננת קיבלה מכה בראשה ביום 1.7.02 ובחקירתו הציע הסבר אפשרי למכה וטוען שידו לא הייתה בכך.
בהודעת המתלוננת במשטרה ת/5 היא מוסרת שאת המכה בראש קיבלה כאשר הנאשם דחף את ראשה לקיר.
דבר מה לחיזוק גרסת המתלוננת במשטרה יש בתעודות הרפואיות מהן עולה כי גם לרופאים שבדקו אותה לאחר האירוע המתלוננת מסרה שחבר שלה גרם לחבלה ולפגיעת ראשה בקיר.
עוד יש לומר כי גם בעדותה של המתלוננת בבית המשפט היא קישרה בין החבלה בראש לקיר יותר מפעם אחת. (ראה בעמ' 4 שורה22 וכן בעמ' 7 שורה 20) .

המתלוננת בהודעתה במשטרה ת/4 טענה כי הנאשם ביקש שתסלח לו, תפס אותה בראש, דחף אותו לקיר ואמר לה "עכשיו אני אאנוס אותך ויהרוג אותך ואף אחד לא ידע והיא קבלה סחרחורת ונפלה לרצפה. לאחר מכן הנאשם שפך עליה מים עד שהתעוררה ובשתים בלילה היה טלפון מבנו של הנאשם.
לגרסה זו יש חיזוק בהודעת הנאשם במשטרה ת/3 ובעדותו בבית המשפט.
הנאשם אישר טענת המתלוננת כי באירוע הביא מים לאחר "שהסתחררה" (אם כי גרסתו היא כי רק שטף את פניה ולא שפך עליה מים כגרסתה במשטרה).
הנאשם בעדותו (בעמ' 9 שורה 14) אישר כי בנו צלצל אליו בשעה 2.00 בלילה.

הנאשם נשאל ע"י החוקר במשטרה אם לאחר שדחף את המתלוננת הוא נישק אותה בראשה וביקש את סליחתה והנאשם בתשובתו הכחיש שדחף את המתלוננת אך אישר כי בערב האירוע הוא ביקש מהמתלוננת את סליחתה. הוא הסביר לחוקר את בקשת הסליחה בכך שלטענתו המתלוננת אמרה שהוא הרס את חייה ולכן הוא היה מוכן לנשק את רגליה והיא לא הסכימה. (גיליון 2 לת/ 3 שורות 21-22).

נראה כי גרסת המתלוננת בהודעתה במשטרה ולפיה היא זו שביקשה מהנאשם לעזוב ואמרה לו שהיא אינה בנויה לחיות עמו ולקבל מכות היא הגרסה המשקפת את שאירע ועל רקע זה באה בקשת הסליחה של הנאשם והצעתו לנשק את רגליה.
גרסת המתלוננת במשטרה שהנאשם תקף אותה מתיישבת עם המסקנה שכך אירע וזו הסיבה לפנייתה למשטרה גם בשל כך שהמתלוננת אמרה לחוקר שהיא מסכימה שהאירוע יעבור למרכז לאלימות במשטרה. לו היה מדובר בתלונת שווא יש להניח שהמתלוננת הייתה דוחה את ההצעה.
המתלוננת בדבריה לרופאים מתארת מכה חזקה בראשה שבעקבותיה היא אבדה את ההכרה והקיאה.
אין בגרסת הנאשם בבית המשפט או במשטרה להסביר כיצד נגרמה למתלוננת מכה בראשה ובוודאי שההסבר שהציע בבית המשפט ולפיו היא קבלה מכה מגב המיטה אינו מהווה הסבר לחבלה שגרמה לתופעות המפורטות בתעודה הרפואית במיוחד כאשר הנאשם בחקירתו הנגדית טען שלא ראה שהמתלוננת נפלה.

הנאשם בהודעתו במשטרה לא היה עקבי בתשובותיו לשאלות מי יזם את ניתוק הקשר בינו לבין המתלוננת.
בהודעתו ת/3 הנאשם אישר את האמור בגרסת המתלוננת במשטרה ולפיו הוא הגיע אל ביתה בעקבות טלפון מהמתלוננת שהזמינה אותו לבוא לקחת את בגדיו והם סיכמו שהוא ייתן לה 10,000 ₪ והם יסיימו את הקשר ביניהם.
גרסה זו על ההסכמה המשותפת לסיום הקשר ביניהם, אינה מתיישבת עם תשובתו לשאלת החוקר האם המתלוננת אמרה לו מספר פעמים שאינה רוצה אתו קשר והוא השיב (בשורה 33 בגיליון 2 לת/3 ) "להפך, היא רוצה שאני יישאר (כך במקור נ.ק.) ואני לא רוצה".
כאשר הנאשם נשאל ע"י החוקר אם המתלוננת ביקשה ממנו לעזוב את ביתה הוא השיב: "רק אתמול היא ביקשה ממני את המפתח ואני נתתי לה אותו" (גיליון מס' 3 שורה 41). תשובה כזו תומכת בגרסת המתלוננת במשטרה כי ביקשה מהנאשם לעזוב את ביתה ולא בגרסתו של הנאשם בבית המשפט כי הוא זה שביקש לעזוב.
אני ערה לכך שהמתלוננת הנה עדה יחידה אותה יש לבחון בזהירות בטרם מבססים עליה הרשעה אולם לאחר שבחנתי את אמרות המתלוננת במשטרה ואת אופן העדתה בבית המשפט שלא זכתה לאימון, החלטתי להעדיף את האמור באמרת המתלוננת במשטרה על פני גרסת הנאשם ואני מרשיעה אותו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום של תקיפת בן זוג בניגוד לס' 379 + 382(ב)(1) לחוק העונשין וכן עבירה של איומים בניגוד לס' 192 לחוק העונשין.

זכות ערעור תוך 45 יום.

ניתנה היום כ"ז בתשרי, תשס"ד (23 באוקטובר 2003) במעמד הצדדים.
נ. קפלינסקי
, שופטת

התובעת ט.ל:
הנאשם יליד 45 ללא הרשעות קודמות, הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של תקיפת בת זוג ואיומים, האלימות הנה אלימות לא פשוטה, המדובר בדחיפת המתלוננת, חברתו לחיים, אחיזה בראשה והצמדתה לקיר, הדברים גרמו למתלוננת ליפול על הרצפה. כמו כן בנסיבות האירוע איים הנאשם איומים בוטים ברצח ובאונס ונוספים והאיומים הנוספים הושמעו שבוע קודם לאירוע המרכזי מיום 1.7.
המדובר באלימות חמורה כלפי בת הזוג. התביעה תעתור להשית על הנאשם מאסר בפועל לאור העובדה כי הוא נעדר עבר פלילי יש מקום לשקול עבודות שירות ומאסר על תנאי.

ב"כ הנאשם:
עצם ההרשעה מהווה עונש הכי חמור מבחינת הנאשם, הנאשם ללא רישום פלילי לא עד המקרה ולא אחריו, שמענו את המתלוננת שהנאשם מטפל בה ועוזר לה, היחסים ביניהם טובים, העונש המקסימלי בתיק זה אני סבור הוא מאסר על תנאי ומבקש להטיל עליו עונש מתון.

גזר דין
הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של תקיפת בת זוג ואיומים.
הנסיבות פורטו בהרחבה בהכרעת הדין. בתמצית ייאמר כי הנאשם אחז בראשה של המתלוננת וגרם למגע בינה ובין הקיר וכן גרם לנפילתה.
הנאשם יליד 45, נעדר הרשעות קודמות.
עבירות של אלימות הן עבירות חמורות ובמיוחד כאשר מופנות כלפי בן זוג או מי שמצפה מהנאשם ליחס אוהד ותומך ולא ליחס תוקפני ומאיים.
יחד עם זאת, מכיון שמדובר באדם נעדר עבר פלילי החלטתי להסתפק בעונש צופה פני עתיד.
אני גוזרת על הנאשם 4 חדשי מאסר על תנאי שלא יצאו אל הפועל אלא אם בתוך 3 שנים מהיום הנאשם יעבור עבירת אלימות כולל איומים.
זכות ערעור תוך 45 יום.
ניתן היום כ"ז בתשרי, תשס"ד (23 באוקטובר 2003) במעמד הצדדים.
נ. קפלינסקי
, שופטת








פ בית משפט שלום 1423/03 מדינת ישראל נ' יעקב אורי (פורסם ב-ֽ 23/10/2003)