פסקי דין על ויצמן שירי |

66/07 בש     07/01/2008




בש 66/07 ויצמן שירי נ' מדינת ישראל משרד התעשיה המסחר והתעסוקה




בעניין:

1



בתי המשפט


בית הדין האזורי לעבודה בירושלים
בש 000066/07


בפני
:
דיתה פרוז'ינין
- סגנית נשיאה


07/01/2008




בעניין:
ויצמן שירי



ע"י ב"כ עו"ד
י. כהן

המבקש

נ
ג
ד


מדינת ישראל – משרד התעשיה המסחר והתעסוקה



ע"י ב"כ עו"ד
א. מישון

המשיבה


החלטה

1.
המבקש הגיש ערר בגין קנס מנהלי אשר הושת עליו מכוח סעיף 8(א) לחוק העבירות המנהליות התשמ"ו- 1985 (להלן - חוק עבירות מינהליות). למעשה מדובר בבקשה להארכת מועד להגשת בבקשה להישפט.

2.
ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו:
א.
ביום 11.11.04 הוטל על המבקש קנס מנהלי על סך 30,000 ₪
בגין העסקת שלושה עובדים זרים ביום 30.09.03, עבירה לפי סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) התשנ"א- 1991 (להלן – חוק עובדים זרים).
ב.
הודעת הקנס הראשונה, אשר נשלחה לכתובתו הישנה של המבקש, חזרה משום שהמבקש העתיק את מקום מגוריו. ביום
28.12.04 נשלחה הודעת הקנס בשנית
בדואר רשום עם אישור מסירה
לכתובתו החדשה של המבקש מספטמבר 2003,
וחזרה בציון "לא נדרש".
ג.
ביום 26.06.05, היינו כעבור כחצי שנה, פנה המבקש לראשונה לאגף האכיפה בבקשה לביטול הקנס, בקשה אשר נדחתה בשל האיחור בהגשתה. המבקש המשיך בהתכתבויות במועדים 6.07.05 ו- 21.04.06, תוך שהוא חוזר ומבהיר כי לא הגיעה לידיו הודעת הקנס, ומשכך אין איחור בבקשתו.
ד.
בתשובתו מיום 31.07.06 ציין התובע המוסמך כי לא מצא עילה
לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועד הנקוב בחוק.
ה.
בהודעה נוספת לתובע המוסמך מיום 24.08.06 הודיע המבקש על רצונו להישפט על פי הוראות סעיף 8א(ה) לחוק העבירות המנהליות.
ו.
כשנה לאחר המועד הנ"ל, ביום 21.08.07 , פנה המבקש לבית הדין בהליך נשוא החלטה זו.

3.
טענות הצדדים

התובע טוען כי הודעת הקנס לא הגיעה לידיו, והוחזרה למשיב. משכך לא הגיש בקשתו באיחור, שכן
כלל לא קבל את הודעת הקנס. אי מסירת ההודעה לעורר הינה, לטענתו, סיבה מוצדקת לאיחור, גם אם היה כזה. לגופו של עניין טוען המבקש כי לא העסיק עובד זר, וכי סירוב התובע המוסמך לדון בבקשה לביטול הקנס מהווה שימוש לרעה בשיקול הדעת המוקנה לו. היה על המשיב להעמיד את המבקש לדין או לקבל טענת חפותו. מאחר שהמשיב לא עשה מאומה על אף הפניות אליו, נמנע מהמבקש מלפנות לבית הדין במועד מוקדם יותר.

4.
מנגד טוענת המשיבה כי המצאה למבקש בוצעה כדין ביום 17.01.05, וכי המבקש לא הגיש כל בקשה בגין העבירה המיוחסת לו במועד, בין לביטול הקנס ובין להישפט. המבקש לא הראה טעם מוצדק לאיחור בהגשת הבקשה לביטול הקנס. תכתובות למיניהן בין הצדדים אינן מאריכות את המועד הקבוע בסעיף 8(ג) לחוק.

5.
התשתית המשפטית

ההליך הנכון להשמעת טענותיו של המבקש בעניינים כדוגמת אלו שבפני
נו הינו במסגרת בקשה להארכת מועד להישפט, המצוייה בגדר סמכותו של בית דין זה מכוח סעיף 13(ב) לחוק הקובע:
”בית המשפט רשאי, מנימוקים שיירשמו, לקיים את המשפט גם אם הודעת מקבל ההודעה לפי סעיפים 8 או 9 כי ברצונו להישפט ניתנה באיחור".



משכך, ועל מנת לאפשר לתובע קיומו של הליך מקדמי, שתוצאתו מהווה שביל גישה למעבר בין המסלול המנהלי לבירור משפטי במסלול הפלילי, נכון בית הדין לראות בערר משום
בקשה מכוח סעיף 13(ב). יוטעם, כי נוכח עמדת המשיבה ביחס
להעדר סמכות לבית הדין לדון ביטול הקנס המנהלי, חזר בו מבקש מבקשתו בעניין זה כאמור בפרוטוקול דיון מיום 29.11.07, והסב את בקשתו להארכת המועד. משכך מתייתר הצורך לדון בתחולתו של סעיף 8א(א) וסמכות התובע המוסמך על פיו , ואף הדיון בטענה כי אין לחייב את המבקש בקנס שהושת עליו, בשל הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה המיוחסת לו ועד למועד הטלת הקנס, מתייתר.

6.
הלכה היא כי בקשות להארכת מועד להישפט לא תתקבלנה כדבר שבשגרה. עם זאת, יש ליצור מתחם גמישות במקרים המתאימים, המאזן בין עקרון סופיות הדיון לבין זכות הגישה לערכאות. מרחב זה מבקש הדין להגשים, בין השאר, על ידי התוויית היקפם ואופיים של השיקולים שיש ליתן עליהם את הדעת, בבואה של הערכאה המשפטית להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט.
המבחן המנחה, אשר נקבע זה מכבר, הינו קיומו של טעם מוצדק או סביר לאיחור בהגשת בקשת ביטול הקנס או לחלופין הבקשה להישפט בגינו. מבחן זה נועד לשמר את המסלול המנהלי כדרך המלך המתחייבת מהתכלית החקיקתית של חוק העבירות המנהליות, ויחד עם זאת אינו יוצר אמת מידה נוקשה, החוסמת את זכות הגישה לערכאות, וקיומה של ביקורת שיפוטית על החלטות גוף מנהלי. במסגרתו יובאו בחשבון, בין היתר, הנסיבות בגינן נגרם האיחור, מידת האיחור, סוג העבירה והיקף ביצועה, ונסיבותיו האישיות של הנקנס.
המבקש מבסס את טענתו, כי קיים טעם מוצדק לאיחור, על הטענה כי לא הגיעה לידיו כלל הודעת הקנס, וכי על קיומו נודע לו לראשונה אך בחודש יוני לשנת 2005, בעקבות דרישת החוב של המרכז לגביית קנסות. טענה זו אין בידי לקבל. תקנה 15 לתקנות העבירות המנהליות תשמ"ו 1986 קובעת:
”הודעה או מסמך אחר שיש להמציאו לאדם לפי החוק ניתן להמציאו במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני אדם. היום העשרים ואחד לאחר המשלוח ייראה כתאריך ההמצאה, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או המסמך מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלם".



העובדה שההודעה חזרה בציון "לא נדרש", אין בה כדי להפריך את חזקת ההמצאה המפורטת בהוראה, בין השאר, מתוך מטרה שלא לאפשר עשיית שימוש לרעה וניצול ציני של הדין.
המבקש לא הביא בפני
נו כל תשתית ראייתית לביסוס טענתו, אשר הועלתה לראשונה בפרוטוקול דיון מיום 29.11.07, כי
ההודעה אשר לא נדרשה על ידו נשלחה, בחודש ינואר 2005. משכך, יש לקבל את עמדת המשיבה כי הודעה שנייה זו
נשלחה
ביום 28.12.04. בהתאם להוראת תקנה 15 הנ"ל,
בוצעה מסירה כדין ביום 18.01.05.

7.
פרק הזמן להגשת בקשה לביטול הקנס המנהלי או להישפט בגינו קבועה בסעיף 8(ג) לחוק העבירות המנהליות, קובע כדלקמן:
”הנקנס רשאי להודיע בכתב למי שהטיל את הקנס כי ברצונו להישפט על העבירה. ההודעה תומצא תוך 30 ימים לאחר שהומצאה לו ההודעה על הטלת הקנס המנהלי..".



לפיכך, היה על המבקש להגיש בקשתו לביטול הקנס או בקשה להישפט לכל המאוחר עד ליום 18.02.05, ואולם הבקשה הוגשה רק כעבור למעלה מארבעה חודשים, ביום
26.06.05, והודעה על רצונו של המבקש להישפט הוגשה אך ביום 24.08.06 .

סטייה מפרק הזמן כנקוב בסעיף 8(ג) על ידי הפעלת סמכותו של בית הדין מכוח סעיף 13(ב) אפשרית רק באותם מצבים שבהם קיים לכך הצדק ענייני. שאם לא כך הדבר, לא נמצא טעם לקיום הליך שלם, שתוצאתו עשוייה להיות השבת גלגלי ההליך המנהלי לאחור ללא סיבה. המבקש לא טען כי היה צידוק סביר וענייני לאיחור. כך באשר למועד הגשת בקשת הביטול, וכך באשר למועד הפנייה לבית דין זה, כעבור כמעט שלוש שנים מן המועד שבו הומצאה לו הודעת הקנס.
לנוכח שיהוי זה, אף אין להידרש לטענה כי לאור פניותיו למשיבה, והעובדה כי לא בחרה להעמידו לדין, נבצר ממנו מלפתוח בהליך זה בפני
בית הדין במועד מוקדם יותר. לא על המשיבה הנטל להעביר את ההליך מפסים המנהליים למישור הפלילי. על המשיב לעשות זאת, אם אכן ברצונו להישפט, והוא נדרש לעמוד בפרקי הזמן הנקובים בחוק, או לחלופין ליתן הסבר מניח את הדעת ומוצדק מדוע לא עשה כן. יש לקבל את טענת המשיבה כי אין בתכתובות שבין הצדדים כשלעצמם כדי לדחות את פרקי הזמן הנקובים בסעיף 8(ג).
למעלה מן הדרוש יודגש כי יש טעם לפגם בטענות המבקש הגורס, מחד גיסא, כי לא אחר את המועד הקבוע בחוק, ומאידך גיסא, כי אף אם אחר, הרי שהאיחור מוצדק בנסיבות העניין. טענות אלו הינן טענות עובדתיות חלופיות שאינן דרות בכפיפה אחת.
על כן, אף מטעמים אלו ראוי לדחות את טענת המבקש לעניין האיחור וצידוקו בנסיבות העניין.

8.
מוסיף המבקש וטוען כי לא הוא שהעסיק את העובדים הזרים, כלומר שהעבירה לא נעברה על ידו. בחינתה של טענה זו מצוייה בגדרי סמכותו של התובע המוסמך לפי סעיף 8 במסגרת בקשה לביטול קנס הקובע:
”.. נוכח התובע המוסמך כי התקיימה אחת מהעילות המפורטות להלן, רשאי הוא לבטל את ההודעה:
(1)
העברה לא נעברה או שהיא לא נעברה בידי הנקנס
(2)
בנסיבות המקרה אין עניין לציבור בהמשך ההליכים".



העובדות להן טוען המבקש עמדו לעיני התובע המוסמך שעה שבחן את חומר הראיות נשוא הקנס.
במסגרת נימוקיו בתשובתו מיום 31.07.06 קבע התובע המוסמך כי לא זו בלבד שחל איחור בהגשת בקשת הביטול, אלא שהוא אף לא מצא מקום להאריך מועד זה מכוח סמכותו לפי סעיף 8א(ו) והעילות הנקובות בו, שכן לא "שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".
אין זה ממנהגו של בית הדין להמיר את שיקול דעתו של התובע המוסמך בשיקול דעתו הוא, כאשר מועלית טענת "שימוש לרעה בשיקול הדעת", והמבקש אינו מצביע על הנימוקים לכך.

אכן, הגם שהטענה כי העבירה לא נעברה בידי הנקנס מהווה עילה לביטול הקנס, שכאמור איננו בסמכותו של בית הדין, יש מקום להביאה בחשבון שעה ששוקלת הערכאה המשפטית את סיכויי ההגנה של המבקש. עם זאת, אין זה תנאי מספיק להיעתר לבקשה להארכת המועד, ומבחן הצידוק הענייני הסביר הוא המתווה את התוצאה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה.

לאור כל הטעמים עליהם עמדתי לעיל, דין הבקשה להארכת מועד להישפט – להידחות.

ניתנה היום כ"ט בטבת, תשס"ח (7 בינואר 2008) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
דיתה פרוז'ינין
, שופטת







בש בית דין אזורי לעבודה 66/07 ויצמן שירי נ' מדינת ישראל משרד התעשיה המסחר והתעסוקה (פורסם ב-ֽ 07/01/2008)