פסקי דין על מרדכי לנציאנו | פסקי דין על אסף קריקוב | פסקי דין על מפקד כוחות צה"ל באיו"ש | פסקי דין על רון נחמן | פסקי דין על עירית אריאל |

1/02 עתמ     24/01/2006




עתמ 1/02 מרדכי לנציאנו, אסף קריקוב נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, רון נחמן, עירית אריאל




בעניין:
4



מפקד כוחות צה"ל באיו"ש




בית משפט לעניינים מקומיים באריאל
עתמ000001/02


בפני
:
שופט: גדול דוד
תאריך:
24/01/2006





בעניין:
1. מרדכי לנציאנו
2. אסף קריקוב


ע"י ב"כ
עו"ד י. זאגא

העותרים


נ
ג
ד


1. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש
2. רון נחמן

3. עירית אריאל



ע"י ב"כ
עו"ד ג. רוגל

המשיבים


פסק דין
א.
עובדות
1.
ראשיתו של ההליך

שלפני בעתירה מינהלית שהגישו המבקשים דכאן בפני
ביהמ"ש המחוזי בתל אביב (עת"מ 1432/01 שם). ביום 17.1.02 החליט ביהמ"ש המחוזי מפי כב' השופטת צפורה ברון להעביר את בירור העתירה לבימ"ש זה נוכח הסכמת הצדדים שלפני.

2.
עצם החלטת ההעברה בעייתי מה, ועמדתי על כך בהחלטה שניתנה על ידי ביום 11.2.02, בשל העובדה כי בימ"ש זה אינו מהווה חלק ממערכת בתי המשפט בישראל, אלא הוא בבחינת חי הנושא את עצמו שאין מעבירים אליו תיקים מבתי משפט בישראל, והוא לא מעביר תיקים לבתי משפט בישראל. הרבותא היא בעיקר לנושא האגרה, אך דומני שכיום, ובעיקר מאז פתיחתו המחודשת של בית משפט זה ביום 1.1.04 כאשר מערכת תשלומי האגרה של בימ"ש זה מנוהלת (אמנם בנפרד) מול בימ"ש שלום בראשל"צ והכספים נגבים ונכנסים במלואם לקופתה של הנהלת בתי המשפט,אין כל צורך להזקק יותר לעניין זה. העניין לא הועלה ע"י מי מהפרקליטים בסיכומיהם וטוב שכך.

3.
הצדדים לעתירה (למעט המשיב 1 – שלא התייצב בשלבים המאוחרים של העתירה, ועל כן ידון להלן), הגיעו להסכמה דיונית לפיה הם יסכמו בכתב ועל בסיס הסיכומים והחומר שבתיק ינתן פס"ד.

4.
המבקשים בעתירה עותרים כנגד המשיבים מדוע לא יתנו כ"א מהם בגדרי סמכותו רשיון לניהול עסק של מכירת נפט ומוצריו בעיר אריאל, ומדוע לא יתנו לעותרים היתר לבנית תחנת תדלוק בכתובת שברח' העבודה 1 (רח' המסגר 1) באזור התעשיה בעיר אריאל, וכן להורות למשיבים כי לא יוציאו כנגד העותרים צווים מינהליים ו/או הגשת כתבי אישום, הכל עד להוצאת רשיון עסק כאמור (הכותרת לעתירה).

5.
המדובר כאמור בשטח שבו המשיב 1 הוא הריבון, כתוצאה מהחזקת השטח ע"י כוחות צה"ל מאז יוני 1967.

6.
המשיב 2 הוא ראש עירית אריאל
, עיריה שהוקמה ע"י המשיב 1. האחרון חוקק את תקנון המועצות המקומיות ביהודה ובשומרון (צו מס' 892) (להלן: "התקנון"). במסגרתו של צו זה הוכרזה המועצה המקומית אריאל כעיר הלא היא המשיבה 3.
7.
משיב 1 החיל בסעיף 87 א' לתקנון את הוראות חוק רישוי עסקים תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים") כפי תוקפו בישראל על אזור יהודה ושומרון ומכאן שלמשיב 2 הכוח והסמכות ליתן או לסרב ליתן לעותרים רשיון לניהול עסק בתחומי העיר אריאל.

8.
אין חולק כי השטח בו פועלים העותרים הינו בתחומה המוניציפלי של המשיבה 3.

9.
כנגד העותרים הוגש כתב אישום פלילי ע"י המשיב 1 ת.פ. 25/00 שמעתי בו מספר עדים מטעם המאשים וקבעתי כי הדיון בו יופסק עד להכרעה לעיצומה של עתירה זו.

10.
אין חולק כי העותרים מתפרנסים זה יותר מעשור שנים ממכירת סולר באמצעות מיכל עילי המכיל 9,000 ליטר סולר במתחם המצוי ברח' העבודה 1 באריאל, וכי במתחם מתקיימת פעילות עסקית בה העותרים הם המוכר מצד אחד וצרכנים מצד שני, לרבות כלי רכב של המשרתים אצל המשיב 1, כלי רכב של משטרת ישראל וצרכנים פרטיים שונים.

ב.
הדיון
1.
העותרים טוענים כי:
א.
המשיבים 3-2
סכמו עמם בשנת 1997 כי לעותרים יוקצה שטח בתחומי העיר אריאל (במקום בו שכנה בעבר הכלביה העירונית), שבו יוכלו לנהל עסק של מכירת מוצרי סולר לצרכנים. במקום הוצב מיכל דלק עילי, ומאז שנת 1993, ובעיקר מיום 10.9.98, ניתן להם היתר עפ"י חוק התכנון והבניה ערים כפרים ובניינים משנת 1966 (להלן: "חוק התכנון"), להציב מיכל דלק בנפח של 9,000 ליטר (נספח ב' לעתירה).
ב.
עפ"י דרישת אגוד ערים לאיכות הסביבה, הם בצעו איטום לאספלט הסובב את המיכל בחומר נוגד דלק וכן הקימו סככה.
ג.
בשעתו, הוצא נגדם צו הריסה מינהלי, אך זה בוטל ביום 6.9.99 בתיק פלילי 1/99 של בימ"ש זה. לטעמם, מי שעומד מאחורי הוצאת הצו אינו אלא מתחרה עסקי שלהם בשם מנחם גלבוע המנהל תחנת דלק הקרויה בשם אשל בשומרון. תחנה זו מצויה בכניסה לעיר אריאל ובעליה מבקש ליצור מונופולין. לצורך כך יצר מר גלבוע ברית אינטרסנטית עם המשיב 2 באופן שמשיב 2 העניק לו טובות הנאה.
ד.
ב"כ המשיבים 3-2 עו"ד רוגל, מצוי בניגוד עניינים, משום שהוא מייצג את המשיב 1 בתיקים פליליים שעניינים המישור הפלילי של חוק התכנון וחוק רישוי עסקים ובה בעת הוא גם מייצג את המשיבים 2 ו-3.
ה.
שתיקתו של המשיב 1 והעדר תגובתו לעתירה, זו זכותו של משיב זה ויש לפרש זאת כאי-התנגדותו למבוקש בה.
ו.
טענת המשיבים 3-2 כי משיב 1 מתנגד למתן רשיון עסק בשל אי התאמת מקום הפעילות לתב"ע מופרכת. אם היה בכך ממש
היו ממציאים לביהמ"ש מסמך רשמי המעיד על כך.
ז.
אין לקבל טענת המשיבים 3-2 כי הם פלשו לשטח "ירוק".
ח.
המשיבים 3-2 לא הגישו תצהיר התומך בתגובתם, ועל כן אין להזקק לכל יסוד עובדתי בכתב הטענות שהוגש מטעמם.
ט.
המשיבים 3-2 מנועים מלהתכחש להבטחה שלטונית שנתנו להם בשעתו, בכך שהקצו להם את הקרקע, גרמו להם להשקיע 1,250,000 ₪ ו-8 שנות חיים בעסק.
י.
יש להחיל על העותרים את חוק יסוד: חופש העיסוק. החלתו על העותרים תגרום להענקת הרשיון הנכסף מבחינתם, לא ניתן להפלותם מול מנחם גלבוע שקבל רישוי מתאים.
יא.
יש להחיל על העותרים את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הקובע כי אין לפגוע בקניינו של אדם בכך שבנו מבנים והשקיעו כספים ושנות חיים.
יב.
מודים כי התערבות ביהמ"ש בשקול דעת מינהלי הינו מוגבל, אך לטעמם, המקרה דנן נופל לסוג המקרים המצומצם שניתן להתערב בו.
2.
המשיבים 3-2 טוענים כי:
א.
העותרים סותרים עצמם מיניה וביה. פעם מבקשים להעניק רשיון לעסק שמהותו מחסן קמעונאי לניפוק ואחסנה של סולר, ואילו בעתירה – מבקשים להתיר להם לנהל עסק של מכירת נפט ומוצריו ובניית תחנת דלק.
ב.
העותרים הטעו את המשיבים 3-2 ואת הוועדה לתכנון ובניה בכך שלא ספרו כי המתקן שבבעלותם חורג לשטח צבורי (מפנה למ/8).
ג.
העותרים השתהו משך כ-4 חודשים מאז נודע להם על הסרוב להעניק להם רשיון (26.8.01) והם הגישו את העתירה רק ביום 13.12.01.
ד.
העותרים חסרי תום לב ונעדרי נקיון כפיים. הם הטעו את המשיבים 3-2 לחשוב כי במקום נמכר סולר לצרכי הסקה לבתים בעוד הם מנהלים בפועל עסק של מכירת סולר ותדלוק כלי רכב.
ה.
מבחינת התב"ע קיימת מניעה מליתן להם רשיון עסק. (מפנים לתקנון התב"ע מ/5) תחנת דלק אינה נמנית עם השמושים המותרים בקרקע.
ו.
אין כל ראיה לקשר פסול בין המשיב 2 לבין מנחם גלבוע ואמירה זו באה מרובד נמוך של טיעון.
ז.
משעה שהמינהל האזרחי לא אשר את הבקשה, אין מקום לתת רשיון עסק.
ח.
אי התייצבותו של המשיב 1 אין בה כדי לומר שלפניני אשור פוזיטיבי למעשי העותרים.
ט.
אין לפנינו מצב של הבחנה שלטונית. לא צוין מיהו המבטיח ואין הם רשאים לדרוש כי מאן דהוא יעניק להם רשיון בניגוד לדין.


3.
שיהוי
יש להכריע בשאלה זו
ראשית לכל טענה, משום שאם נקבל טענה זו נידון גורלה של העתירה לשבט. במחלקות שנפלה בין הפרקליטים, דעתי כדעתו של ב"כ העותרים. טענה זו כבר הועלתה בעבר, נדונה ונדחתה, כך שלא ברור לי מדוע שוב הועלתה. כך או כך – היא נדחית שוב מאותם טעמים שנדחתה בעבר.

4.
העדרו של המשיב 1
המשיב 1 הוזמן למסור תגובתו, אך לא עשה כן, אף שלפחות לישיבה אחת ביום 27/1/03 הופיעה עו"ד סיגל אדמוני מטעמו. הצדדים חלוקים על המשמעות שיש ליתן לשתיקתו זו. ב"כ העותרים מבקש לומר כי שתיקה כהודיה דמי, בעוד ב"כ המשיבים 3-2 טוען כי אין בשתיקה זו כדי לומר שיש כאן אשור פוזיטיבי למתן הרשיון המבוקש.
לטעמי, ההיתר שניתן ע"י המשיב 1 ביום 10.9.98 שריר בריר וקיים עד היום. למשיב ניתנה הזדמנות הולמת לטעון טענותיו ובין השאר לאיין את ההיתר. בנידון דידן, כיוון שכבר ניתן היתר, אין צורך להתחבט במשמעות העדרם/שתיקתו של המשיב 1. אם לא היה ניתן היתר כלשהו, יתכן שהיה מקום לשקול בחיוב עמדתו של ב"כ המשיבים 3-2. שעה שקיים התר והאחרון לא בוטל, ע"י המשיב 1 חיזקה שהשאיר הנושא לשקול דעתו של ביהמ"ש. משלא הובעה התנגדות – אני מסיק שהוא נשאר בתקפו, וכך אני מורה.


5.
העדר תצהיר מטעמם של המשיבים 3-2
נחלקו הפרקליטים בדבר המשמעות שיש לכך שהמשיבים 3-2 לא הגישו תצהיר מטעמם. בנסיבות
ההסדר הדיוני אליו הגיעו הפרקליטים, קרי: איש מהצדדים (לרבות העותרים) לא יחקר על תצהירו, אלא העתירה תוכרע על בסיס הטיעונים שבכתב לפיכך מונחות עובדות על השולחן, איש לא נחקר לגביהן חקירה נגדית, הגרסאות העובדתיות לא עומתו עד דק, כך שגורלה של תובענה לשבט או לחסד, יוכרע על בסיס הטיעונים המשפטיים שבכתב, ללא קביעת ממצאים עובדתיים פוזיטיביים במקום שקיימת מחלוקת עובדתית.

6.
קשרים פסולים בין המשיב 2 למנחם גלבוע
העותרים טוענים לקשרים בלתי ראויים בין השנים, אך לא מפרטים בצורה ספציפית מועדים וטיב הקשרים ומהו הפסול המיוחס למשיב 2. כיוון שכך, צודק ב"כ המשיבים 3-2 כי אין באמירות כלליות גם אם נאמרו בתצהיר, כמכשיר היוצר ראיות. משאלו לא הומצאו, ואף לא ראשית ראיה/ראיות מחד, ומאידך לא התבצעה כל חקירה נגדית של הטוען זאת, ולא ניתנה לי האפשרות להתרשם מכך באופן בלתי אמצעי, אני סבור שטוב עשה ב"כ המשיבים שלא השיב בתצהיר בנקודה זו. כך או כך, הטענה בדבר קשרים בין פסולים ובין
אחרים, לא הוכחה בראיות קבילות, ועל כן, אין ליתן משקל כלשהו לטענה זו בין לחיוב, בין לשלילה. הטענה נמחקת מסדר היום ונשארת במסגרת האות הכתובה הא ותו-לא, ללא הכרעה כלשהי.



7.
חריגה של המבנה לשטח צבורי
האמור בכותרת לסעיף זה משמש כאחד הנמוקים - לטעמו של ב"כ המשיבים - שלא ליתן לעותרים את מבוקשם. הוא מפנה למסמך מ/8 ומבקש להכיר בו כראיה לאמיתות הטענה. ב"כ העותרים מתנגד הואיל ומי מהצדדים לא נחקר נגדית, ובעיקר לא מי שחתמה על המסמך מ/8, אזי יש לומר כי המשיבים כשלו בהצגת טיעונם במישור העובדתי. צודק ב"כ העותרים כי יש לראות במסמך מ/8 עדות שמיעה, וככזו משקלה הראייתי - אפס.

8.
התאמה לתב"ע
ב"כ המשיבים 3-2 טוען להעדר התאמה בין השמוש בפועל שעושים העותרים, לבין התכנית שאושרה ובעיקר לפרק השמושים שבתכנית זו. הוא מסתמך על תקנון התכנית שהמציא, וממנו מבקש להסיק את המסקנה הנוחה לו. בנושא זה דעתי כדעתו של ב"כ המבקשים יש צורך לקבל מסמך פוזיטיבי מאת מהנדס הרשות. משעה שמסמך שכזה לא הוצג, יש להחיל את הכלל הקובע כי משלא הובאה ראיה חזקה שהאמור במסמך היה עלול להזיק למשיבים, ולכן משאני מצרף לכך את אי הופעתו של המשיב 1, אני קובע שדין טענה זו להדחות.

9.
החלת חוקי היסוד על העותרים
שאלה זו הייתה עד לא מכבר שאלה קשה בהתחשב בעובדה שאנו דנים באזור שבו לא חלים חוקי מדינת ישראל (זולת אלו שהוחלו על האזור דוגמת חוק רישוי עסקים). ב"כ המשיבים 3-2 לא טוען מאומה בנושא.
לטעמי, לשאלה זו יש להשיב בחיוב וללכת בדרך בה החיל ביהמ"ש העליון את חוקי היסוד על תושבי האזור פרסונלית להבדיל מהחלתם על האזור כאזור פיזי. [ראו לעניין זה בג"צ 1161/05 מועצה אזורית חוף עזה ואח' נ. כנסת ישראל ואח' (טרם פורסם) סעיף 80 לפסה"ד המודפס].
משכך פני הדברים, מתקבלת טענתם העובדתית של העותרים בדבר השקעתם בנכס סך של 1,250,000 ₪, טענה שלא נסתרה בכל צורה ואף לא נטען כנגדה מאומה בסכומי המשיבים.
כיוון שכך, לא ניתן לפגוע בהשקעה זו של העותרים כלאחר יד ולהורידה כך לטמיון. כך גם לא נסתרה טענתם העובדתית של העותרים לפעילות משך 8 שנים באתר. בהתחשב, ובצרוף הוראות שני חוקי היסוד, יש לומר שאין לפגוע בקניינם ובעסוקם של העותרים. ע"מ לפגוע בזכויות יסוד של האזרח, יש צורך בנמוקים כבדי משקל המגובים בראיות קבילות.
משלא נעשה כך ע"י המשיבים, ובהתחשב בחוקי יסוד אלו דין העתירה להתקבל.

10.
השמוש שעושים העותרים בנכס
טוען ב"כ המשיבים 3-2 כי הם חסרי נקיון כפיים ונעדרי תום לב, שעה שהם הטעו ומטעים את הרשויות וביהמ"ש. הם טענו בעבר כי הם מנהלים עסק של אחסנה לסולר בעוד בפועל הם מפעילים תחנת תדלוק לכל דבר ועניין.
מקריאת סכומי ב"כ המשיבים, עולה כי הוא נותן פרשנות מצמצמת לרשימת השמושים המותרת ואף צייד אותנו בתיזה האומרת כי הכוונה במקור ליתן לעותרים רשות לספק קמעונאית סולר להסקה לבתים פרטיים. בכל הכבוד הראוי, פרשנות מצמצמת זו אין לה אחיזה בחומר הראיות.
פרשנות זו אינה מקובלת על המשיב 1 והראיה – הוא עצמו שולח כלי רכב שתחת שליטתו למלא סולר במתקן נשוא המחלוקת, כך עושה גם משטרת ישראל לכלי רכבה שתפקידה לאכוף חוקי האזור.
לטעמי, גם מנימוק פרקטי-ענייני יש לדחות את הפרשנות המצמצמת של המשיבים. אינני רואה הבדל כלשהו בין מילוי חבית או כלי קיבול אחר שיובא למתקן ע"י צרכן ברמה הבודדת, ימולא סולר בנספח של 30 או 35 ליטר וינטל ע"י בעליו לצרכי הסקת ביתו, לבין מיכל רכב בנפח דומה.
לא זו אף זו, מבחינת איכות הסביבה ושמירה על נקיון האזור בו מוצב המיכל, עדיף מילוי של כלי קבלו בתוך רכב, משום ששעה שהוא מתמלא הוא נסגר, נאטם ונחתם כלפי הסביבה כדבעי, ואין הוא מטלטל בידיים באופן שהתוכן עלול להשפך החוצה ולהזיק לסביבה.

ג.
לסיכום
1.
העולה מן המקובץ כי אני מקבל את העתירה ומורה למשיבים 3-2 להעניק לעותרים רשיון לפי חוק רישוי עסקים להפעיל ברח' העבודה 10 באריאל מתקן לאחסנה של סולר. אין כל חשיבות אם מהמתקן ממלאים כלי רכב מכל מין וסוג שהוא הפועל/המונע ע"י סולר, או כל כלי קיבול אחר לצרכי הסקה ביתית.

2.
מתן הרשיון כאמור מותנה בכך שהעותרים ישלמו למשיבה 3 את האגרות הנדרשות עפ"י חוק רישוי עסקים ותקנותיו.

3.
כפועל יוצא מהתוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את המשיבים 3-2 יחד ולחוד באמצעות המשיבה 3 לשלם לעותרים הוצאות בסך 2,422 ₪ בלווית ריבית והפרשי הצמדה מיום 13.12.01, ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בלווית מע"מ כחוק ביום התשלום בפועל. לסכום שכ"ט עו"ד יתלוו ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום כ"ד בטבת, תשס"ו (24 בינואר 2006) בהעדר הצדדים.


דוד גדול, שופט








עתמ בית משפט לעניינים מקומיים 1/02 מרדכי לנציאנו, אסף קריקוב נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, רון נחמן, עירית אריאל (פורסם ב-ֽ 24/01/2006)