פסקי דין על עמוס הדר | פסקי דין על יפה מזרחי

10632/97 א     25/09/2003




א 10632/97 עמוס הדר נ' יפה מזרחי




בעניין:
1



בתי המשפט



בית משפט השלום ירושלים
א
010632/97


בפני
:
כב' השופט ראובן שמיע
תאריך:
25/09/2003




בעניין:
עמוס הדר




ע"י ב"כ עוה"ד
עו'ד ברקוביץ שמואל

תובע

נגד


יפה מזרחי




ע"י ב"כ עוה"ד
עו'ד פלג )פומרנץ( איתן

נתבע





החלטה

בפני
בקשה מטעם ב"כ התובע (להלן: "המבקש") להשמעת עדותו של מר דדה בן שטרית (להלן: "בן שטרית") כראיה משלימה או
מפריכה (להלן: "הבקשה").

במסגרת הבקשה מבקש ב"כ המבקש, להביא את עדותו של מר בן שטרית, שהיה מייסד עמותת משואה (להלן:"העמותה") ובזמנים הרלוונטיים יו"ר העמותה.

יודגש שביום 3.11.02 החליט בית המשפט זה לדחות בקשה דומה של ב"כ המבקש להעדת
מר משה טל.

טענות הצדדים
:
טענות המבקש
ב"כ המבקש טוען כי בעקבות פנייה מקרית של מר בן שטרית למבקש, התברר כי למר בן שטרית מידע אישי לגבי שאלות מרכזיות בתיק
הנדון.
על פי הבקשה, עד שבועיים לפני הגשתה,
לא ידע המבקש כי מר בן שטרית היה מעורב במו"מ עם המינהל . כמו כן לא ידע שמר בן שטרית היה מעורב בהסכם לצירוף חברים שאינם גרים בעיר גנים לעמותה.

לטענת המבקש משויתרה ב"כ המשיבה על חקירת המבקש על תצהיר זה, יש לראות על פי הפסיקה, את התצהיר כמוסכם.
אמנם בקשה קודמת של המבקש להבאת ראיות משלימות או מפריכות נדחתה. אולם, לטעמו, עניינה של
הבקשה הנוכחית בעדות חדשה ומפתיעה שלא הייתה בידיעת המבקש וב"כ, ונודע להם עליה רק כשבועיים לפני הגשת הבקשה.
לטענתו, עדותו של מר בן שטרית בעיקרה חיונית להשלמת בירור השאלות העיקריות, וכן לצורך הגשת מכתב המינהל שעד כה נמנעה הגשתו להוכחת
תוכנו.

עוד מוסיף המבקש שלא יכול היה לצפות לאור שני המכתבים ת/33 ו-ת\34 שעו"ד אבלין תעיד שהוגבל צירוף חברים שאינם מעיר גנים, מה גם שבמציאות יותר מ- 10% חברים בעמותה לא היו מעיר גנים.
זוהי לדעתו עדות חדשה ומפתיעה שהיוותה למעשה הרחבת חזית של הנתבעת, ויש צורך בעדותו של מר בן שטרית כדי להפריך את עדותה של עו"ד ב. אבלין בעניין הגבלת מספר חברי העמותה שאינם תושבי עיר גנים ל- 10% בלבד.
כמו כן, לטענתו עיקרה של העדות החדשה לא נועד להגשת המכתב ת/33 אלא להבהרת ההסכם בין העמותה למנהל, שהרי יו"ר העמותה (מר בן שטרית) היה הגורם העיקרי להשגתו לפי תצהירו המצורף לבקשה.
עוד מוסיף ב"כ המבקש, שהפסיקה מכירה בהבאת ראיה מאוחרת גם אם הדבר נובע מטעות של בעל דין, כל עוד הדבר אינו פוגע
בצד שכנגד.
לפיכך, במקרה שלפנינו, גם אם ב"כ המבקש טעה כאשר לא הזמין את מר בן שטרית למתן עדותו,
טרם הסתיימה פרשת הראיות שכן טרם הושלמה חקירתו של העד מר י. לוי.

טענות ב"כ המשיבה:
ב"כ המשיבה סבורה שמשדחה בית המשפט בקשה דומה של המבקש בתיק הנ"ל, דין בקשה זו להידחות מאותם נימוקים.
לגרסתה, אין שחר לטענה כי עדותו של בן שטרית הינה "עדות חדשה ומפתיעה שלא היתה בידיעת המבקש וב"כ קודם לכן".
מר בן שטרית היה יו"ר העמותה בזמנים הרלבנטיים והמבקש ידע על כך. עובדה זו עולה מתצהירו של מר בן שטרית לעניין המגעים שהיו בינו לבין המבקש.
המבקש אף
ידע כי
מר בן שטרית כיו"ר העמותה היה מכותב ל-
ת/33.
טענת המבקש לפיה הופתע, תמוהה שכן בתצהירו מפרט מר בן שטרית שיחות שניהל
עם המבקש.
המבקש עצמו שידע על תוכן השיחות
צריך היה, אם שיחות אלה אכן חשובות היו, לאזכר אותן בתצהירו, ולהעיד את מר בן שטרית עליהם כבר בשלב הבאת ראיותיו.
לטענתו, העדר פניה של המבקש למר בן שטרית על מנת שיעיד כבר אז הנה התנהגות בחוסר תום לב.
בנוסף, בכתב התביעה לא נטען כי הייתה אפשרות בלתי מוגבלת לצרף חברי עמותה שאינם תושבי עיר גנים, ולפיכך העלאת טענה זו היא הרחבת חזית.

נראה שהמבקש מנסה פעם נוספת להגיש את ת/33, דבר שלא עלה בידו עד כה.

דיון
:
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות.

תקנה 158 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984, קובעת:


158. סדר הטיעון באין הודיה בעובדות [ 159] (תיקון: תשנ"ה)
(א) לא הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע, יהיה סדר הטיעון כזה:

(1) התובע רשאי לפתוח בהרצאת פרשתו ויביא ראיותיו, לרבות ראיות שבכתב, אחריו רשאי הנתבע להרצות את פרשתו ויביא ראיותיו הוא; בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, להרשות לתובע להביא ראיות מפריכות
;

הבאת ראיות מפריכות נתונה, איפוא, לשקול דעתו של בית המשפט בהיותה חריגה לסדר הדין הרגיל.
הפסיקה התיחסה לסוגיה זאת וההלכה שנקבעה הנה כדלקמן:

"כלל גדול הוא בדין: המתחיל בראיות אומרים לו" גמור, והוא חייב למצות את ראיותיו עד תומן... כלומר: להגישן "חבילה אחת" תוך פרשת הראיות שלו,ואינו רשאי לפלגן ולשייר את מקצתן לאחר סיום פרשת יריבו ... נקוט כלל זה בידך: כל שבעל דין - אם תובע ואם נתבע - חייב (כדי לזכות במשפט) להוכיח את דברי עצמו, מחוייב הוא, בדרך כלל, להגיש ראיותיו בבת אחת, ואינו רשאי לחלקן ולהפסיקן על ידי שמיעת ראיותיו של הצד שכנגד; ככל שהוא אינו חייב אלא לסתור את טענת יריבו, מותר לו לדחות את הבאת עדי סתירה, כולם או מקצתם, עד לאחר סיום פרשת ראיות יריבו, אלא אם כן קיבל על עצמו מלכתחילה להוכיח את שלילת טענתו של ההוא". (ההדגשות שלי - ר.ש.) (ע"א 73/49 ויסברג נ' חברת מיסדי חדרה, פ"ד ד(1) 776).

התוצאה היא, שכאשר נטל ההוכחה מוטל על התובע, אין מתירים לו לפלג את מקצת ראיותיו עד לסיום פרשת יריבו, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, כאשר התובע הופתע מטיעונו או מראיותיו של הצד שכנגד, אלא אם כן קבל על עצמו מלכתחילה להוכיח את שלילת טענתו. (ראה לעניין זה החלטתי באותו ענין בבש"א 4330/02 מיום 3.11.02).

ומן הכלל אל הפרט.

מתצהירו של מר בן שטרית שצורף לבקשה עולה מפורשות שהוא פנה לתובע בתוקף תפקידו כיו"ר העמותה, כבר בתחילת הדרך ונהל עמו מו"מ לענין הצטרפותו לעמותה:

4

. א. כשחיפשנו חברים לעמותה ולפרוייקט הבנייה שלה, פניתי, בן היתר, גם למר עמוס הדר
שניהל עמנו מגעים לקבלת פרוייקט הבנייה כקבלן והצעתי לו להצטרף כחבר לעמותה ולפרויקט הבנייה. (ראה עמ' 2 לתצהיר).

התובע ידע, איפוא, כבר במועד הגשת התביעה על התפקיד שמלא מר בן שטרית בקבלת מועמדים חדשים לעמותה, על רקע החוסר במועמדים תושבי עיר גנים.
החלטתו של התובע לא להעיד את מר בן שטרית היתה, איפוא, החלטה אסטרטגית ומודעת ואין לו להלין אלא על עצמו.

בהודעתו לבית המשפט המחוזי (מיום 14.7.97) המתייחסת להעברת הדיון לביהמ"ש השלום לפסים של תביעה רגילה כותב ב"כ המבקש:

"3.(א) באשר לחוקיות העסקה נשוא התובענה מבהיר המבקש, כי העמותה קיבלה את אישור המינהל לצרף כחברים לעמותה גם אנשים שאינם תושבי שכונת עיר גנים.

מצ"ב בנדון מכתב מינהל מקרקעי ישראל מיום 20.7.94 ומכתבו מיום 3.7.97 של מר דוד אוחיון, מזכיר העמותה.


(ב) למבקש טענות נוספות בעניין זה, אשר יועלו בבוא העת.

עולה איפוא, שכבר ערב הגשת כתב התביעה ייחס התובע חשיבות עליונה להוכחת העסקה, חוקיותה , מהותה ותכנה,
וכן את חשיבות האישור לצרף לעמותה אנשים שאינם תושבי עיר גנים.
לפיכך , הטענה שהעדות החדשה של מר בן שטרית נועדה להבהרת ההסכם בין העמותה לבין המינהל וככזאת היא עדות מפריכה איננה יכולה להשמע שכן התובע היה ער מזה זמן רב לצורך בהוכחת העסקה ואישור המנהל לצרף אנשים שאינם תושבי עיר גנים וידע כבר אז שמר בן שטרית (יו"ר העמותה) היה שותף להשגת ההסכם.
גם ממסמך ת/33 גופו ניתן ללמוד שהעותק היחיד ממכתב זה נשלח ליו"ר העמותה (ראה ת/33).
אוסיף, שכבר נקבע בפסיקה שכאשר הראיה המפריכה היא אחת השאלות המרכזיות בתיק (כפי שמנסה ב"כ המבקש לטעון) לא ניתן יהיה להגישה כראיה מפריכה.


בש"א (ירושלים) 195/98 - מעאיטה מאטמה נ' גלינה אלכסנדר .תק-מח 98(2), 2022.
....בעובדה שיש להוכיחה ע"י התובעים. רמת השתכרותו של התובע היא אחת העובדות הבסיסיות עליהן חלוקים הצדדים. אין ממתינים עד להגשת ראיות הנתבע ורואים מה יש באמתחתו, ואז מגישים את הראיה הנוספת וקוראים לה "ראיה מפריכה". לפיכך, אין כאן שום הפרכה. תקנה 158(א) הנ"ל לא נועדה לשפר עמדות לאחר סיום שלב הבאת ראיותיו של התובע.

כבר ציינתי בהחלטתי מיום 3.11.02 בבש"א 4330/02 שאילו
רצה המבקש להוכיח שהקריטריונים של המנהל שונו ללא הגבלה היה עליו לעשות זאת בשלב הבאת ראיותיו:

ב"כ המבקש ידע על קיומם של 2 המכתבים (ת/33, ת/34) כבר בתחילת הדיונים, ואילו רצה להוכיח שהקרטריונים של המינהל שונו באופן בלתי מוגבל כפי שהוא מנסה לטעון היום, היה עליו לזמן מכלתחילה את מר- טל לעדות באמצעות ביהמ"ש ולדאוג להופעתו בפועל בבית המשפט.

דברים אלה נכונים ויפים גם לבקשה הנוכחית.
המבקש ידע על קיומו וחיוניותו של מר בן שטרית כעד, אולם, בחר משום מה, לא להעידו בעת הבאת ראיותיו, ועל כך אין לו להלין אלא על עצמו.

אוסיף , שאין בתצהירו של מר בן שטרית, כפי שצורף לבקשה, כדי להצדיק הבאת עדות מפריכה שכן תצהירו איננו עומד בסתירה מהותית לעדות עו"ד אבלין.
כבר נקבע
לא פעם בפסיקה:
"כאשר נטל ההוכחה מוטל על תובע אין מתירים לו לפלג ולשייר את מקצת ראיותיו עד לסיום פרשת יריבו (ראה דברי השופט זילברג בע"א 73/49 ; שם ע' 780, ע"א 232/59 בסוביץ נ' גפן פ"ד יד' 2138 ,2136), אלא במקרים יוצאים מן הכלל, כאשר התובע הופתע מטיעונו או מראיותיו של הצד שכנגד.
... היא אחת העובדות הבסיסיות עליהן חלוקים הצדדים. אין ממתינים עד להגשת ראיות הנתבע ורואים מה יש באמתחתו, ואז מגישים את הראיה הנוספת וקוראים לה "ראיה מפריכה". לפיכך, אין כאן שום הפרכה. תקנה 158(א) הנ"ל לא נועדה לשפר עמדות לאחר סיום שלב הבאת ראיותיו של התובע.
(ההדגשות שלי ר.ש.) (בבש"א (ירושלים) 195/98 - מעאיטה מאטמה נ' גלינה אלכסנדר .תק-מח 98(2), 2022.)

לענייננו, אין לומר שעדות עו"ד אבלין היתה מפתיעה באופן המצדיק הפרכתה.
דברים ברוח זאת כבר ציינתי בהחלטתי בבש"א 4330/02 :

"למעלה מן הצורך אוסיף, שעיון קצר במכתבו של מר-טל מעלה באופן ברור שהמכתב נכתב כתשובה למכתבה של עו"ד אבלין (ראה בנדון "מכתבכם מיום 20.7.94") ושני המכתבים משלימים אחד את השני באופן שבמכתבה מבקשת עו"ד אבלין ממר משה טל לצרף לעמותה 8 חברים שאינם תושבי השכונה ומר משה טל בתגובה מאשר את הבקשה, ואין לומר שקיימת סתירה ביניהם.
...
העובדה שעל פניו אין סתירה בין מכתבים אלה, מעלה תמיהות לגבי הצורך האמיתי "בהפרכת" עדות עו"ד אבלין אשר מבוססת על מכתבים אלה"

נמוקים אלה טובים אף לבקשה שלפנינו.

במכתב ת/34 בקשה עו"ד אבלין :
"....אבקשך להתיר לצרף לעמותה 8 חברים אשר אינם תושבי השכונה"
.
ובת/33 נענתה ע"י המנהל כדלקמן:

"
לאור זאת מאושרת בקשתך במכתבך הנ"ל".

בעדותה בבית המשפט העידה עו"ד אבלין:
ת. המינהל אישר לנו את זה ואיפשר להכניס לרשימה 10% שזה בערך כ-7,8 איש שאינם עונים על הקריטריונים, מספר זה בלבד וכל צירוף נוסף כפוף לאישור המינהל
.
על פניו אין לומר שיש סתירה מהותית בין ת/33 ו-
ת/34 לבין עדות עו"ד אבלין המצדיקה העתרות לבקשה.

משהוכח שאין עסקינן ב"עדות מפתיעה" של עו"ד בתיה אבלין (ראה גם החלטתי בבש"א 4330/02 מיום 3.11.02) אין לומר שהונחה תשתית מתאימה להצדקת הגשת ראיות מפריכות.

כבר קבעתי בהחלטתי הקודמת:


"… למעלה מן הצורך אוסיף, שאין באמור משום הבעת עמדה כלשהי מצד ביהמ"ש לעניין השאלה אם אכן סוכמו 10% חריגים בלבד אם לאו, עניין זה יתברר, במדת הצורך והרלבנטיות עם סיום ההליך כולו".

עמדתי בעניין זה לא השתנתה גם היום.

לא אוכל לסיים החלטה זאת מבלי להתייחס לעמ' 3 לתגובתו של ב"כ המבקש לתגובת המשיבה לבקשה זאת.
בתגובתו (סעיף ז' לתגובה) מצטט ב"כ המבקש מע"פ 347/88 דמיאניוק נ. מדינת ישראל
פ"ד
מז' (4) 221, 298 מול האותיות א-ב את הפסקה הבאה
מספרו של פרופ' הרנון, דיני ראיות חלק ראשון עמ' 144 כדלקמן:

"מסמך שאיננו מסמך צבורי מוגש לבית המשפט באמצעות עד היכול לאמת את המסמך בשבועה. כגון אדם שחבר את המסמך, שחתם עליו, שקבל אותו או שהחזיקו תחת משמרתו".

על בסיס הצטוט הנ"ל מביע ב"כ המבקש תמיהה על כך שבית המשפט קבל את ת/33 רק כראיה לעצם קבלתו בעוד שלטעמו פסקה זאת מלמדת שיש לקבל את המסמך גם לשם הוכחת תכנו.

נראה לבית המשפט שאילו ב"כ המבקש
היה מתעמק בקריאת מלוא הקטע הרלבנטי בפסה"ד לעניין קבילות המסמך כראיה היה מגיע למסקנה הפוכה מהמסקנה אליה הגיע.

במה דברים אמורים?
בהתייחסם לקטע המצוטט מספרו של פרופ' הרנון קובעים השופטים באותו

פסק דין
:


" ה.
שלושה המישורים הנוגעים למסמך


86.
כשעוסקים אנו בקבילות מסמך כראיה, עלינו להבחין בין שלושה מישורים: הקבילות החפצית (הפורמאלית) של המסמך, אותנטיות המסמך, והקבילות המהותית של תוכנו.

המישור הראשון, שהוא מישור הקבילות החפצית, עניינו בהוכחת עצם קיומו של המסמך, בדרך של הגשתו לבית המשפט. בכך מובא לידיעת בית המשפט דבר קיום המסמך כחפץ, וככל חפץ אחר מוגש המסמך במהלך עדותו של עד המחזיק בו והמעיד על הנסיבות שהביאו להימצאות החפץ בידיו.


כשהגשת המסמך לא באה רק להוכיח את דבר קיומו כחפץ, כי אז עוברים אנו למישור השני, הוא מישור האותנטיות של המסמך. דהיינו, להוכחה כי המסמך אכן נערך כפי שהוא נחזה על פניו. הדרך הרגילה להוכחת האותנטיות היא העדת "עד אימות", כגון עורך המסמך עצמו, אדם אחר שהיה עד לעריכתו, או באמצעות מומחה פורנזי. יש שיהיה זה אותו עד, שעל פיו תוכח הן הקבילות החפצית והן אותנטיות המסמך.
לשני מישורים אלה מתייחס פרופ' א. הרנון בספרו
דיני הראיות (הדפוס האקדמי, כרך א, תש"ל) 144 באומרו כי:

"מסמך שאינו מסמך ציבורי מוגש לבית המשפט באמצעות עד היכול לאמת את המסמך בשבועתו, כגון אדם שחיבר את המסמך, שחתם עליו, שקיבל אותו או שהחזיקו תחת משמרתו".


המישור השלישי הוא מישור תוכנו של המסמך, או מישור הקבילות המהותית, המותנה בכך שהתקיימו תחילה שני המישורים הראשונים שדובר בהם. כאן השאלה היא אם וכיצד יש בידי בית המשפט לראות את המסמך, כראיה לתוכנו, שהרי תוכנו של המסמך, כשלעצמו, הינו בגדר עדות שמיעה (להוציא דברים שכתב הנאשם בעצמו ושיש בהם להפלילו).
(ראה פס"ד ע.פ. 347/88 דאמניוק נ. מדינת ישראל פ"ד מז (4) 221, 298) (ההדגשה שלי ר.ש).

הדברים הנ"ל מדברים בעד עצמם וכל המוסיף לענין זה גורע.
התוצאה היא שהבקשה להבאת ראיה מפריכה נדחית.

נושא ההוצאות ילקח בחשבון במסגרת פסק הדין שיינתן ובהתחשב במכלול הבקשות שהוגשו בתיק זה על ידי שני הצדדים.

ניתנה היום כ"ח באלול, תשס"ג (25 בספטמבר 2003) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא החלטה זאת
לב"כ הצדדים.


ראובן שמיע
, שופט








א בית משפט שלום 10632/97 עמוס הדר נ' יפה מזרחי (פורסם ב-ֽ 25/09/2003)