פסקי דין על יהודה ביין | פסקי דין על צבי הד | פסקי דין על יוסף ארזי ואח' | פסקי דין על רשות שדות התעופה האזרחית | פסקי דין על אודי זהר- מנהל רשות התעופה האזרחית | פסקי דין על שאול מופז- שר התחבורה והבטיחות בדרכים |

1876/08 בג"צ     16/07/2009




בג"צ 1876/08 יהודה ביין, צבי הד, יוסף ארזי ואח' נ' רשות שדות התעופה האזרחית, אודי זהר- מנהל רשות התעופה האזרחית, שאול מופז- שר התחבורה והבטיחות בדרכים




החלטה בתיק בג"ץ 1876/08
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }




בבית המשפט העליון
בירושלים


בג"ץ 1876/08 - ח'


בפני
:

כבוד הרשם יגאל מרזל


העותרים:

1. יהודה ביין



2. צבי הד



3. יוסף ארזי


4. ד"ר בנימין קלנר



נ


ג


ד



המשיבים:

1. רשות שדות התעופה האזרחית



2. אודי זהר- מנהל רשות התעופה האזרחית



3. שאול מופז- שר התחבורה והבטיחות בדרכים


בקשה לפסיקת הוצאות




החלטה


1.
לפני בקשה מטעם העותרים לפסיקת הוצאות בגין ההליך שבכותרת. עניינה של העתירה (מיום 27.2.08) בבקשת העותרים לקיים את החלטת ועדת הערר לרישוי של המשיבה 1; אשר הורתה על השבת רישיונות מדריכי הטיס של העותרים. ביום 30.3.09 ניתן תוקף של פסק-דין להסכמות בין בעלי הדין ובכלל זה חודשו רישיונות ההדרכה של העותרים (למעט עותר 4 שנדרש לעמוד במבחן טיסה לשם חידוש הרישיון). אשר על כן, הוריתי ביום 31.3.09 על מחיקת העתירה. נותר עניין ההוצאות.

2.
בבקשתם לפסיקת הוצאות טוענים העותרים, כי הסעד בעתירה זו נתקבל במלואו - ובשל הגשת העתירה. לטענתם, הגשת העתירה היא זו שהחישה את קבלת הסעד - שניתן כשנה לאחר הגשתה. המבקשים עותרים לפסיקת שכר טרחה בסך של 80,000 ₪ לא כולל מע"מ, וכן הוצאות בסך 3,500 ₪ כהוצאותיהם הריאליות בהליך זה. בתגובתם, טוענים המשיבים, כי הסעד נתקבל אך בחלקו ולא כתוצר ישיר של הגשת העתירה. זאת, כתוצר של התייעצויות עם גורמים משפטיים ומקצועיים בכירים ולאור חילופי הגברא בשורות המשיבה 1. כמו כן, המשיבים דבקים בעמדתם כי החלטת ועדת הערר בעניינם של העותרים הייתה נגועה בפגמים דיוניים חמורים אשר חייבו את ביטולה, ומכל מקום, כי פרשנות הדין שהיתה נקוטה בידם – סבירה היא. לבסוף, נטען כי אין הצדקה לפסיקת הוצאות ושכר טרחה בשיעור הנטען בשים לב לנהוג והמקובל בנדון.

3.
לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין, נחה דעתי כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות כנגד המשיבים בהליך זה – להתקבל בחלקה. הכללים לעניין חיוב בעל דין בהוצאות נקבעו בפסיקה (ראו בג"צ 842/93
אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון
, פ"ד מח(4) 217 (1993)). על פי כללים אלו יש לבחון: האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם לא הזדרז העותר בפני
ה לבית המשפט ומיצה הליכים; האם היה שיהוי בהגשת העתירה, והאם עצם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד. העתירה דנן עסקה בשאלה אם על העותרים – מדריכי טיס – לעבור מבחן מכשירים, כטענת המשיבים, כתנאי לחידוש רישיונם כמדריכי טיס, והכל בשל הגיעם לגיל 65. ועדת הערר הפועלת מכוח תקנות הטיס (רישיונות לעובדי טיס), תשמ"א-1981 החליטה לקבל ערר שהגישו העותרים בנדון ולחדש את רישיונם של העותרים כמדריכי טיס. משלא קוימה החלטת ועדת הערר, פנו העותרים לבית משפט זה וזאת לאחר מיצוי הליכים ותכתובת בנדון. לא נפל שיהוי בפני
יתם. הסעד נתקבל ברובו, וזאת רק לאחר הגשת העתירה. כלום ביססו העותרים קשר סיבתי מספיק בין הגשת העתירה לבין קבלת הסעד? תשובתי לשאלה זו היא בחיוב. שתי טענות מרכזיות היו ונותרו בפי המשיבים לסירובם לקיים את החלטת ועדת הערר: פגמים שנפלו בוועדה עצמה ודיוניה; ופרשנות הדין לגופה
לפיה הדרכת טיס הינה "טיסה מסחרית". אלא, ששני טעמים אלו נמוגו למעשה במהלך ההליך עצמו תוך קבלת הסעד (ברובו): הפגם עליו הצביעו המשיבים בהליך לפני ועדת הערר – אי זימון נציג מטעמם לדיון, נסתר לכאורה, וזאת כעולה מתצהירו של יו"ר ועדת הערר שצורף לתגובת העותרים מיום 25.5.09; ואשר לעמדה המשפטית לעניין פרשנות הדין – הרי שלמעשה חזרו בהם המשיבים מפרשנותם בעוד העתירה מרחפת ותלויה. על רקע זה, מסתברת בעיני יותר המסקנה לפיה הגשת העתירה – וצדקתה – היא שהובילה לקבלת הסעד. קם לו אפוא בסיס בדין לחיוב המשיבים בהוצאות ושכר טרחה של העותרים.

4.
אשר לשיעור ההוצאות ושכר הטרחה: העותרים טענו כאמור לשיעור שכר טרחה של 80,000 ₪ (לא כולל מע"מ) ולהוצאות משפט בסך 3,500 ₪. טענה זו – שגובתה בהסכם שכר טרחה חתום – יכולה וצריכה בהחלט לשמש נקודת מוצא לדיון בעניין זה (וראו החלטתי בבג"ץ 891/05
תנובה נ' הרשות המוסמכת
פ"ד ס(1) 600 (2005)).
המדובר בעניין בעל חשיבות רבה עבור כל אחד מארבעת העותרים שזה היה עיסוקו – הדרכת טיס. יחד עם זאת, לא צורפו ראיות לעניין התשלום בפועל של שכר הטרחה ולעניין זה יש ליתן משקל בשאלת ההוצאות הריאליות שאכן הוצאו. ההליך עצמו נסתיים בפשרה בלא צורך בקיום דיון במעמד בעלי הדין ועל יסוד עיקר החומר שבעתירה וממילא אין זה מוצדק לפסוק את מלוא הסכום שנתבקש כאילו ההליך הוכרע בפסק-דין לאחר דיון. עוד יצוין, כי אין המדובר בעתירה מורכבת מבחינה עובדתית או משפטית (העתירה מחזיקה 8 עמודים וחצי כאשר 7 מהם הינם תיאור ההליכים, והטיעון המשפטי משתרע על עמוד אחד ומחצה נוספים כאשר אף בעתירה עצמה נרשם כי "הטיעון המשפטי עליו מבוססת עתירה זו הינו פשוט מאין כמותו"). העותרים נדרשו אך לתגובה קצרה נוספת בת 4 עמודים. במובן זה, לא שוכנעתי כי חיוב המשיבים במלוא שכר הטרחה וההוצאות שנתבקשו - וכאמור לא הוכח תשלומם בפועל - הנו הכרחי, מידתי וסביר (וראו לאחרונה החלטת כב' השופט ח' מלצר ברע"א 6793/08
לואר בע"מ נ' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ
(לא פורסם, 28.6.09)). כך ככלל וכך בפרט שעה שהסעד לא נתקבל במלואו שכן משיב 4 נדרש בכל זאת לעבור מבחן טיסה כתנאי לחידוש רישיונו. על יסוד זה, יעמוד חיובם של המשיבים בהליך זה על שכר טרחה של 25,000 ₪ וכן הוצאות בשיעור של 3,500 ₪. סכומים אלו ישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, כ"ד תמוז תשס"ט (16.7.2009).







יגאל מרזל
, שופט




ר ש ם

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

08018760_l09.doc

טו

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








בג"צ בית המשפט העליון 1876/08 יהודה ביין, צבי הד, יוסף ארזי ואח' נ' רשות שדות התעופה האזרחית, אודי זהר- מנהל רשות התעופה האזרחית, שאול מופז- שר התחבורה והבטיחות בדרכים (פורסם ב-ֽ 16/07/2009)