פסקי דין על אפרים צדקה | פסקי דין על איתן ארזי | פסקי דין על ציון צדקה |

824/08 הפ     16/07/2009




הפ 824/08 אפרים צדקה נ' איתן ארזי, ציון צדקה




בעניין:

1



בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו
הפ 000824/08

הפ 000603/08


לפני
כבוד השופטת ענת ברון
תאריך:
16/07/2009





בעניין:
אפרים צדקה





המבקש


נ
ג
ד



1. איתן ארזי

2. ציון צדקה




המשיבים
פסק-דין

פתח דבר

1.
המבקש, אפרים צדקה
(להלן: "אפרים"), המשיב 1, איתן ארזי
(להלן: "איתן") והמשיב 2, ציון צדקה
(להלן: "ציון") חברו יחדיו למיזם עסקי משותף לרכישת נכס מקרקעין וביצוע פרויקט בנייה (להלן: "השותפות", ו"הפרויקט"). בעקבות חילוקי דעות שהתעוררו ביניהם, פנו הצדדים למוסד הישראלי לבוררות עסקית, שמינה את עו"ד מרדכי גלוסקא לשמש כבורר (להלן: "הבורר"). חילוקי הדעות שנמסרו להכרעת הבורר עניינם, בין היתר, באופן סיום השותפות, וחלוקת כספי השותפות; וכן בנוגע להסכם הלוואה מיום 18/12/00 שנחתם בין הצדדים ונועד למימון הפרויקט, שבמסגרתו הלווה איתן לשותפות סכום של 238,400 ₪, שליש על חשבון השקעתו של איתן בשותפות ושני השלישים האחרים על חשבון השקעתם של אפרים וציון, תוך שאיתן הלווה להם את חלקם בהשקעה והם מצידם התחייבו להחזיר לאיתן את הכספים בתוך תשעה חודשים (להלן: "ההלוואה" ו"הסכם ההלוואה").


ביום 21/1/06 ניתן על ידי הבורר פסק בוררות, שבו הכריע בכלל המחלוקות שבין הצדדים, לרבות ביחס להסכם ההלוואה והחזר ההלוואה נושא הסכם זה לאיתן (להלן: "פסק הבוררות הראשון").
הן איתן והן אפרים, כל אחד בנפרד, הגישו בקשה לביטול פסק הבוררות הראשון והדיון בבקשות אוחד בפני
כבוד סגנית הנשיא, השופטת ד"ר ד' פלפל (הפ 370/06 והפ 351/06, להלן: "בקשת הביטול הקודמת").


ביום 12/4/07 ניתן

פסק דין
בבקשת הביטול הקודמת, שבו נדחתה בקשתו של אפרים ואילו בקשת איתן נתקבלה בחלקה, במובן זה שנקבע כי הדיון יוחזר לבורר "לדיון מחדש בעניין הריבית" נושא הסכם ההלוואה (להלן: "פסק הדין בבקשת הביטול הקודמת"). כן נקבע ש"באותה הזדמנות יתוקנו טעויות הסופר" שנפלו בפסק הבוררות הראשון – אך ייאמר כבר עתה כי טעויות הסופר אינן מענייננו בתיק דנן.


משהוחזר הדיון לבורר, הוציא תחת ידו פסק בוררות מתוקן ביום 14/12/07 (להלן: "פסק הבוררות המתוקן"). ביום 25/6/08 הגיש איתן בקשה לאישור פסק הבוררות המתוקן במסגרת הפ 603/08 (להלן: "בקשת האישור"). ביום 15/9/08 הגיש אפרים בקשה לביטול פסק הבוררות המתוקן במסגרת הפ 824/08 (להלן: "בקשת הביטול").


ביום 11/12/08 ניתן

פסק דין
על ידי כבוד הרשם א' זמיר בבקשת האישור, שבו אישר את פסק הבוררות המתוקן בכל הנוגע לאפרים; ובאשר לציון נקבע כי ההליך נגדו נמחק בשל צו כינוס נכסים שניתן נגדו. אלא שמתברר כי בעת מתן פסק הדין בבקשת האישור, הוגשה זה מכבר בקשת הביטול וזו כפי הנראה לא הובאה לידיעתו של כבוד הרשם זמיר. משביקשו הצדדים שבפני
י כי בקשת הביטול תידון ותוכרע, אין זאת אלא שהוסכם עליהם כי פסק הדין מיום 11/12/08 בבקשת האישור יבוטל ביחסים שבין איתן לאפרים, וממילא גם בקשת
האישור עומדת עתה להכרעה בד בבד עם בקשת הביטול. ככל שמדובר בציון, ניתן נגדו כאמור צו כינוס נכסים שבמסגרתו גם הורה בית משפט על עיכוב כל ההליכים המשפטיים נגדו (החלטת כבוד השופטת ו' אלשיך מיום 4/7/05 בתיק פש"ר 1386/05).
בקשת הביטול ועילות הביטול
2.
המחלוקת שבין הצדדים נוגעת להחזר ההלוואה נושא הסכם ההלוואה והריבית בגינה שבה חוייבו אפרים וציון בפסק הבוררות המתוקן.


ההלוואה שניתנה בשלהי שנת 2000 או בסמוך לכך, לא הוחזרה במועדה ואף עד למתן פסק הבוררות הראשון (21/1/06) שאז קבע הבורר:

"אין מחלוקת בין הצדדים על הצורך להחזיר לאיתן את סכום ההלוואה".


בנוגע לשיעורי הריבית שתישא ההלוואה נקבע בהסכם ההלוואה כדלקמן:

"8.
ההלוואה תוחזר בתנאים כדלקמן: א. כל סכום שישולם (או שולם) ע"י איתן ישא משך ששה חודשים ריבית שנתית בגובה 16% אשר תצטרף לקרן בחלוף שלושה חודשים.
9.
כל סכום שלא ייפרע לאחר ששה חודשים, ישא ריבית שנתית בגובה 32% וזאת למשך שלושה חודשים נוספים.
10.
בחלוף תשעה חודשים, ממועד כל תשלום יעמדו ההלוואות לפרעון מיידי ואיתן יהיה רשאי לנקוט בכל הליך גבייה שייראה לו. החל מאותו מועד תישא ההלוואה ריבית שנתית בגובה שייקבע עפ"י החוק להלוואות חוץ בנקאיות" (ההדגשה שלי – ע.ב.).


במסגרת פסק הבוררות הראשון, ובהתייחסו לשיעור ריבית הפיגורים שתחול על החזר ההלוואה לאיתן, קבע הבורר כי חרף העובדה שהצדדים הסכימו שזה ייקבע על פי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות התשנ"ג-1993 (להלן: "חוק הלוואות חוץ בנקאיות"), יהיה זה צודק לקבוע את שיעור הריבית בהתאם לשיעור הקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א-1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית"); וכך אמנם הורה.
יוער כי בנוגע לשליש מסכום ההלוואה קבע הבורר כי זה יוחזר לאיתן בערכים דולריים, באשר סכום זה נחשב כהשקעתו שלו עצמו בשותפות.


בפסק הדין בבקשת הביטול הקודמת קבע בית המשפט (כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל) כי שומה היה על הבורר לפסוק את גובה ריבית הפיגורים על פי החוק להלוואות חוץ בנקאיות, כקבוע בהסכם ההלוואה; וכי לא היה מוסמך להידרש לצורך זה לחוק אחר, הוא חוק פסיקת ריבית, שכן בכך שינה בחוסר סמכות את הסכם ההלוואה. משכך, הורה בית המשפט על החזרת פסק הבוררות הראשון לבורר "כדי שזה ידון בשאלת הריבית על פי הסכם ההלוואה. קרי, על הבורר לקבוע מהי הריבית שתיגבה על החוב של אפרים וציון לאיתן עפ"י חוק הלוואות חוץ בנקאיות". עוד הבהיר בית המשפט בהקשר זה במסגרת פסק הדין בבקשת הביטול הקודמת, כי המחלוקת בין הצדדים בנוגע לגובה הריבית סבה על הסיפא לסעיף 10 להסכם ההלוואה (שהודגשה בציטוט דלעיל).


בפסק הבוררות המתוקן ציין הבורר כי חזקה עליו מצוות בית המשפט המחוזי שעליו לפסוק את שיעור הריבית על פי חוק הלוואות חוץ בנקאיות, תוך שציין כי המחלוקת בין הצדדים בהקשר זה היא אם יש לפסוק את הריבית בשיעור המקסימאלי הקבוע בחוק הלוואות חוץ בנקאיות, כטענת איתן, או בשיעור אחר כטענת אפרים. לאחר דיון מפורט ומנומק, הגיע הבורר למסקנה כדלקמן:

"סיכומו של דבר מכוח הסמכות שהוענקה לי על ידי בית המשפט המחוזי ואני מקבל את טענות איתן בענין שיעור הריבית, וקובע כי הוא יהיה השיעור המקסימלי לפי חוק הלוואות חוץ בנקאיות".

3.
לטענת אפרים, הבורר חרג מסמכותו וקמה לו לכן עילה לביטול פסק הבוררות המתוקן כקבוע בסעיף 24(3) לחוק הבוררות התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"). זאת משום שלטענתו הבורר דן בשאלת גובה הריבית בלבד ולא דן כלל בטענתו של אפרים לביטול הריבית, בעוד אשר שומה היה על הבורר לדון "בשאלת תוקפו של הסכם ההלוואה עפ"י חוק הלוואות חוץ בנקאיות ובכלל עפ"י הדין" (ראו: סעיפים 12 ו-22 לבקשת הביטול); וכן משום שחייב את אפרים וציון לשלם לאיתן כספים בשיעור שהוא מעבר לכספי השותפות "וזאת בניגוד לפסק הבורר הראשון (פסק הבוררות הראשון – ע.ב.) ובניגוד להחלטת ביהמ"ש (פסק הדין בבקשת הביטול הקודמת – ע.ב.) אשר קבעה כי טענה כנגד החלטתו זו של הבורר הינה טענה ערעורית ולכן היא נדחתה" (סעיף 14 לבקשת הביטול). אפרים מוסיף וטוען לקיומה של עילת ביטול מכוח הוראת סעיף 24(10) לחוק הבוררות, מאחר שלגישתו יש בפסק הבוררות המתוקן משום פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, וזאת מכל אותם טעמים שבגינם הוא טוען לחריגת הבורר מסמכותו כפי שפורט לעיל.
לבסוף טוען אפרים כי נגרם לו עיוות דין כתוצאה מפסק הבוררות המתוקן, באשר בעוד שתוצאת פסק הבוררות הראשון היתה כזו שנפסקו לטובתו כספים מקופת השותפות, תוצאת פסק הבוררות המתוקן מחייבת אותו בתשלום כספים בשיעור של כ-400,000 ₪ מעבר לכספי השותפות.


איתן מצידו טוען כי הדיון הוחזר לבורר על מנת שיקבע את שיעור הריבית על פי חוק הלוואות חוץ בנקאיות כפי שאמנם עשה, ולא כדי לדון בתוקפו של הסכם ההלוואה או בטענת אפרים לענין ביטול הריבית. עוד טוען איתן, כי אין יסוד לטענה שלפיה הבורר לא היה רשאי לחייב את אפרים וציון בהחזר ההלוואה בשיעור החורג מהכספים שבקופת השותפות, וכי לטענה זו אין כל עיגון בפסק הבוררות הראשון – בניגוד לטענת אפרים – והיא אף עומדת בסתירה לקביעת בית המשפט בפסק הדין בבקשת הביטול הקודמת. לטענתו של איתן, טרוניותיו של אפרים הינן למעשה ערעור על הקביעות שבפסק הדין בבקשת הביטול הקודמת ואין להן כל מקום משנהג הבורר בהתאם להוראות בית המשפט; במצב דברים זה ברי גם כי הבורר לא חרג מסמכותו. העובדה שהתוצאה היא כזו שמחייבת את אפרים וציון בתשלום גבוה מזה שבו חוייבו בפסק הבוררות הראשון ובכספים מעבר לכספי השותפות, אין בה ולא כלום עם טענת אפרים בדבר עיוות דין שנגרם לו, וזו נטענה מן הפה אל החוץ ובלא כל ביסוס.
דיון
4.
ב"כ הצדדים ויתרו על חקירת המצהירים והסכימו שההכרעה תינתן על יסוד החומר שבתיק בית המשפט בצירוף סיכומים בכתב, שאכן הוגשו.

אומר מיד, כי הפכתי והפכתי בטענות אפרים ולא מצאתי בהם מאום. ואפרט.

5.
פסק הבוררות הראשון הוחזר לבורר לצורך תיקונו בשאלת גובה הריבית, תוך שבית המשפט בפסק הדין בבקשת הביטול הקודמת מגדיר את המחלוקת שבין הצדדים ומנחה את הבורר כדלקמן:

"איתן המלווה טען כי מדובר בריבית המקסימאלית האמורה בסעיף 5 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות ואילו אפרים וציון, הלווים, טענו כי מדובר בריבית אותה מפרסם הבנק בהתאם להוראות סעיף 5(א) לחוק ולא הריבית המקסימאלית ...".


ובהמשך:

"אני קובעת כי יש להחזיר את פסק הבוררות לבורר כדי שזה ידון בשאלת הריבית על פי הסכם ההלוואה. קרי, על הבורר לקבוע מהי הריבית שתיגבה על החוב של אפרים וציון לאיתן עפ"י חוק הלוואות חוץ בנקאיות".


הנה כי כן, לא כדי לדון בשאלת תוקפו של הסכם ההלוואה הוחזר התיק לבורר וגם לא כדי לבחון אפשרות של ביטול הריבית, כטענת אפרים, אלא על מנת לקבוע את שיעורה של זו על פי חוק הלוואות
חוץ בנקאיות ולא על פי חוק פסיקת ריבית כפי שפסק הבורר בפסק הבוררות הראשון. כאשר חזקה עליו מצוות בית המשפט, כפי שציין, דן הבורר באופן מפורט ומנומק בשאלת הריבית כפי שהורה לו בית המשפט והגיע לכלל מסקנה כי אומד דעת הצדדים היה שהריבית שבה תחוייב ההלוואה, אם לא תוחזר במועדה, תהיה הריבית המקסימאלית הנקובה בחוק הלוואות חוץ בנקאיות; וכך קבע תוך שהתייחס בין היתר להוראות סעיפים 8-10 להסכם ההלוואה שצוטטו לעיל:

"עינינו הרואות כי הצדדים קבעו שיעור ריבית מכסימלי (32%) לגבי תקופת שלושת החודשים השניה. שיעור זה על פי הנתונים שהציג איתן ואשר לא נסתרו, עלה לכל אורך התקופה על שיעור הריבית המכסימלית על פי חוק הלוואות חוץ בנקאיות. עובדה זו מחזקת את טיעונו של איתן לפיו כוונת הצדדים היתה לשיעור המכסימלי של הריבית לפי חוק זה. הגיון הדברים כי הריבית אליה התכוונו הצדדים בסעיף 10 להסכם ההלוואה יכול לעלות על שיעור הריבית הנקוב בסעיף 9 שלו".


ובהמשך:

"נראה לי כי גם על פי גישתו של בית המשפט המחוזי, אם כי הדבר לא נאמר במפורש, שיעור הריבית הוא שיעור הריבית המכסימלי והדברים עולים משיעורי הריבית שנקבו בהם הצדדים העולים על שיעור הריבית המכסימלית לפי חוק הלוואות חוץ בנקאיות (כפוף למועדים השונים). ראה, כאמור, לענין זה את המסמך של איתן מיום 1/7/07 אשר לא נסתר על ידי מי מהצדדים. אילו רצו הצדדים לקבוע שיעור שונה היו אומרים זאת במפורש.

סיכומו של דבר מכוח הסמכות שהוענקה לי על ידי בית המשפט המחוזי ואני מקבל את טענות איתן בענין שיעור הריבית, וקובע כי הוא יהיה השיעור המכסימלי לפי חוק הלוואות חוץ בנקאיות ואני פוסק כי יתרת החוב לסוף נובמבר 2007 היא 630,747 ש"ח".

6.
גם טענת אפרים שלפיה הבורר לא היה רשאי לחייב אותו ואת ציון בכספים מעבר לכספים שבקופת השותפות, וכי בעשותו כן שינה מפסק הבוררות הראשון ופסק בניגוד לפסק הדין בבקשת הביטול הקודמת, אין בה כל ממש.


בפסק הבוררות הראשון קבע הבורר כי קרן ההלוואה תוחזר לאיתן ראשית דבר מכספי השותפות, אך בשום מקום לא נאמר כי אפרים וציון פטורים מהחזר יתרת החוב בגין ההלוואה מעבר לכספי השותפות.
יתר על כן, לנוכח טענה שהעלה איתן בפני
בית המשפט בעת שזה דן בבקשת הביטול הקודמת, שלפיה הבורר לא חייב אף צד בצורה אופרטיבית לשלם לו את הכספים, הבהיר בית המשפט שלא זה המצב, כאשר דחה טענה זו של איתן וקבע באופן מפורש כי אפרים וציון הם לווים של איתן ומשכך עליהם להשיב לו את ההלוואה. בפסק הבוררות המתוקן, אף הבורר שב והבהיר את הדברים תוך שציטט גם מפסק הדין בבקשת הביטול הקודמת:
"טענת איתן כי הפסק אינו אופרטיבי הוכרעה על ידי בית המשפט המחוזי באופן התואם את הפסק (פסק הבוררות הראשון – ע.ב.). אין ממש בטענות אפרים וציון כאילו אין מקום לחייבם בתשלום וכי טענות איתן בענין זה הן טענות ערעוריות, שאין מקומן בבקשה לביטול פסק בוררות.

קבע בית המשפט המחוזי:

'סבורני כי הדברים ברורים, ישנם שני צדדים להלוואה – מלווה ולווה, בענייננו איתן – המלווה ואפרים וציון הלווים, כאשר כתב הבורר כי יש "להחזיר לאיתן" ו/או "איתן זכאי" הרי שהלווים חייבים'.

לא יכולה להיות תוצאה אחרת לפסק הבוררות ואינני יכול אלא להודות לכב' בית המשפט על כי מצא לשון חדה וברורה משלי כדי להביע את הדברים. דברים אלה עולים במפורש מסעיף 6 להסכם ההלוואה שם נאמר כי ציון ואפרים מתחייבים להחזיר את ההלוואה כלווים לכל דבר וענין.
אשר על כן התוצאה היא שאפרים וציון חייבים בהחזר ההלוואה בחלקים שווים ביניהם בכפוף ובנוסף לקביעת סעיף 6 להסכם ההלוואה לפיו אפרים ערב לסך של 33,000 ש"ח מחלקו של ציון בחוב".


7.
נמצאנו למדים, כי אין יסוד לטענת אפרים שלפיה חרג הבורר מסמכותו וגם לא לטענתו של אפרים כי יש בפסיקתו של הבורר משום פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; ומשכך, לא קמה לאפרים עילת ביטול מכוח חוק הבוררות כפי שטען – לא לפי סעיף 24(3) ולא לפי סעיף 24(10) לחוק.


יוער אגב כך כי התייחסות בית המשפט בפסק הדין בבקשת הביטול הקודמת לטענה שמקומה בערעור ולא בבקשת ביטול ועל כן דינה להידחות, לא היתה בהקשר של חיוב הלווים בהחזר כספי ההלוואה מעבר לכספי השותפות, כטענת אפרים, אלא בהתייחס לטענה שהבורר הפך בטוחה (כספי השותפות) למקור חיוב עיקרי (להחזר כספי ההלוואה) – טענה שאינה רלוונטית לענייננו, משאין מחלוקת שלא נותרו כיום כל כספים לשותפות.

ככל שאפרים טוען לעיוות דין, הרי שהטענה מקורה למעשה אך ורק בנטל הכספי שהוטל עליו כתוצאה מהפער שבין החיוב הכספי הנגזר מפסק הבוררות הראשון לבין זה הנגזר מפסק הבוררות המתוקן; ואולם פער זה אינו אלא תולדה של חישוב הריבית המוסכמת על הצדדים בהתאם להסכם ההלוואה, כפי שהורה בית המשפט בפסק הדין בבקשת הביטול הקודמת. מדובר ב

פסק דין
חלוט, שנראה שאפרים מבקש לערער על קביעותיו במסווה של בקשה לביטול פסק הבוררות המתוקן, שאך יישם את פסק הדין בבקשת הביטול הקודמת; וזאת לא ניתן.

סוף דבר
8.
התוצאה היא כי בקשת הביטול נדחית.


פסק הבוררות המתוקן נותר אפוא על כנו ואני מאשרת אותו.


אפרים ישלם לאיתן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 20,000 ₪
בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

ניתן והודע היום 16/7/2009, במעמד: _______________________________

__________________________________________________________


ענת ברון
, שופטת







הפ בית משפט מחוזי 824/08 אפרים צדקה נ' איתן ארזי, ציון צדקה (פורסם ב-ֽ 16/07/2009)