פסקי דין על גטיה אלי | פסקי דין על מרדכי עופר

1482/01 דמ     05/02/2002




דמ 1482/01 גטיה אלי נ' מרדכי עופר




בעניין:

1



בתי המשפט


בית הדין האזורי לעבודה בירושלים
דמ 001482/01


בפני
:
כב' הרשמת יפה שטיין
תאריך:
05/02/02




בעניין:
גטיה אלי






תובע

נ
ג
ד


מרדכי עופר



ע"י ב"כ עו"ד
עו"ד כהן מאיר

נתבע





פסק דין
1.
זהו פס"ד בתובענה שהוגשה לשכר עבודה.
2.
הדיון התקיים במסגרת דיון מהיר להוכחות לפי ס' 31 לחוק בתי הדין לעבודה תשכ"ט - 1969 .

3.
הפלוגתאות כפי שנוסחו ע"י הצדדים בדיון מיום 13/9/01 הן כדלקמן:
א.
האם הנתבע היה זה שהעסיק את התובע או שהתובע הועסק ע"י חב' בע"מ שאיננה נתבעת.
ב.
כמה זמן עבד התובע. האם חודש אחד מלא כטענתו, או רק שבועיים שלושה כטענת הנתבע.
ג.
מה היה גובה השכר שסוכם בין הצדדים. האם סוכם על שכר שבועי של 500 ₪ כטענת הנתבעת או שסוכם על 3,570 ₪ לחודש כטענת התובע.
ד.
האם בפועל קיבל התובע שכר של 500 ₪ על כל שבוע שעבד כטענת הנתבע או שלא קיבל כל סכום שהוא כטענת התובע.

4.
עדות התובע:
לדברי התובע הועסק ע"י מרדכי עופר
באופן אישי, לא נאמר לו דבר שיש חברה ואף אינו זוכר שהיה שלט על החנות של חברה בע"מ. הקשר שלו היה עם מרדכי עופר
והוא זה שהעסיקו. לדבריו סוכם על 3,500 ₪ לחודש עבודה מלא של 8 שעות עבודה ליום. בפועל עבד לפי הרישום שבדף שמסר לביה"ד.

5.
עדות הנתבע:

לדברי הנתבע הוקמה חברה ב - 1/1/95 (ואף צורפו מסמכים לתיק ביה"ד), אם כי לא נרשם על גבי חנות המכולת כי מדובר בחברה בע"מ. לדבריו קיבל את התובע לעבודה וסיכם איתו על 500 ₪ לשבוע והתובע - שלא עבד מלא וברציפות (אלא שבועיים שלושה),
קיבל כל שבוע את הסכום המגיע לו. לשאלת ביה"ד השיב כי לא הוציא תלושים לאור התקופה הקצרה בה עבד התובע.

6.
לאחר שביה"ד שמע את עדויות הצדדים ועיין במסמכים שהוגשו קובע ביה"ד כדלקמן:
א.
ע"פ עדות שני הצדדים הנתבע קיבל את התובע לעבודה. על גבי חנות המכולת לא נרשם חברה בע"מ. התובע לא קיבל תלושי שכר. הנתבע גם לא יידע את התובע במהלך עבודתו כי הוא מועסק ע"י חברה.

בנסיבות אלו יצר הנתבע מצג כלפי התובע כאילו מעסיקו באופן אישי. שום דבר בהתנהגות הנתבע לא יכול היה ללמד כי הועסק ע"י חברה בע"מ (ואף לא נטען שקיבל תשלומים בצ'קים הנושאים שם של חברה).

בנסיבות אלו, סבור ביה"ד כי משהנתבע יצר כלפי התובע מצג שהוא מעסיקו, ולא נתן לו - במועד העסקתו - כל רמז וכל דרך להבין שמובר בחברה בע"מ - יש לראות בו כמעסיק הנכון. העובדה שלא הוצא תלוש משכורת (גם גם אם עבד תקופה קצרה) - מחזקת את המצג שהוצג ועל פיו הועסק ע"י הנתבע עצמו.

יצויין כי בפסיקות בתהמ"ש אשר התייחסו פקודת החברות (אשר קדמה לחוק החברות החדש, אשר אינו חל בענייננו), כאשר סבור היה ביהמ"ש כי עקרון האישיות המשפטית הנפרדת מנוצל למעשה להתחמקות ממילוי חובות שלא כדין, נקבע לא אחת כי יש להתעלם מהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה (ור' לענין זה בהרחבה בספרו של יוסף כהן, דיני חברות, עמ' 222, 223, וההפניות לפסה"ד שם).


בענייננו יבהיר ביה"ד כי אינו סבור שאופן העסקתו של התובע באמצעות החברה נעשה מתוך רצון כלשהו להתחמק מתשלום. יתרה מזו, בדיון שקויים בנסיון לפשרה, הסכים הנתבע לצרכי פשרה לשלם לתובע באופן אישי לאור העובדה שהחברה לא פעילה.


יחד עם זאת, משלא הושגה פשרה ומשביה"ד צריך להכריע בשאלה האם יש לחייב את הנתבע באופן אישי, סבור ביה"ד כי
במקרה זו, היות והתובע לא ידע כלל ולא יכול היה לדעת שהועסק ע"י חברה, יש להתעלם מהאישיות המשפטית הנפרדת , ולחייב את הנתבע - אשר הציג את המצג כאילו העסיקו באופן אישי - לשלם לתובע באופן אישי.

7.
תקופת העבודה: כידוע, ע"פ הפסיקה, נטל ההוכחה מתי הועסק העובד וגובה שכרו מוטל על העובד (דב"ע נד/ 3-23, פרינץ נ' גפן ואח', פד"ע כו', 551, 553).


ע"פ כתב התביעה תובע התובע שכר עבודה לחודש שלם. במהלך הדיון הגיש רישום שערך לדבריו בתקופת העבודה, על פיו עולה כי עבד בסה"כ 19 יום. היות ואף הנתבע טוען שהתובע עבד שבועיים שלושה, הרי שנראה שאין למעשה מחלוקת בין הצדדים, ושעל כן יש לקבל את ימי העבודה שעבד כמפורט בדף שהגיש, כימי עבודה נכונים. לענין העדרותו - היות והתובע לא זכאי - לאור תקופת עבודתו - לשכר בגין ימי ההעדרות, אין משמעות לשאלה מדוע לא הופיע. בכל מקרה ברור שבשבוע של 5/11/95 לא הופיע לעבוד וכי למרות שע"פ זכרונו היתה זו העדרות בשל חג כלשהו, לא חל כל חג בשבוע זה. כאמור, התובע זכאי לשכר רק בגין ימי העבודה בפועל, ואלו הם 19 יום כמפורט ברישומיו.


ביה"ד מקבל, איפוא, כי התובע עבד 19 יום. היות ובכתב התביעה אין כל תביעה לשעות נוספות - אין ביה"ד פוסק שעות נוספות.

8.
מה סוכם לענין אופן התשלום ומה שולם בפועל

משהנתבע טוען ששילם לתובע בגין עבודתו שבועיים שלושה, הרי שהנטל בטענת "פרעתי" הוא על הנתבע. גם ההגיון אומר שלא ניתן לצפות מתובע שיוכיח שלא קיבל תשלום, אך קל לצפות מנתבע שיוכיח ששילם. ניתן להוכיח זאת מספחי צ'קים (ככל ששילם בצ'קים), מתלושי משכורת (ככל שאלו הוצאו), מהנהלת חשבונות מסודרת (ככל שיש כזו), או אף באמצעות עדים. בענייננו - לא הומצא כל דבר מאלו, והנתבע הסתפק בכך שטען ששילם לתובע בסוף כל שבוע שעבד. בנסיבות אלו, הנטל לא הורם.


גובה התשלום:

בפני
ביה"ש שתי גירסאות. הנתבע טוען שסוכם על 500 ₪ לשבוע (ולו היה ממציא אסמכתאות לעצם התשלום ניתן היה ללמוד מהם גם על גובה התשלום). התובע רשם בתביעתו 3,570 ₪, בעדותו אמר כי דובר על 3,500
₪, וכי אם יעבוד לפי מס' שעות - השכר יהיה לפי 15 ₪ לשעה. נושא ה - 15 ₪ לשעה אף רשום בדף השעות שכתב התובע, כאשר חישוב שכרו נעשה לפי 15 ₪ לשעה.

ביה"ד מקבל את עדות התובע כי הרישום של 15 ₪ לשעה נרשם במועד סמוך לסיום עבודתו של התובע (בניגוד לכתב התביעה שנכתב תקופה מסויימת לאחר מכן), והיות ולא הומצאו ע"י מי מהצדדים מסמכים אחרים לגבי גובה שכרו,
יקבל ביה"ד כי זהו הסכום עליו סיכמו הצדדים.


היות וכאמור מקבל ביה"ד כי התובע עבד 19 ימים, שמונה שעות בכל יום (כולל ימי ששי) הרי שהשכר המגיע לו הוא 2,280 ₪ נכון ל - 1/12/95. כאמור אין ביה"ד פוסק שעות נוספות, היות ואלו לא נתבעו, ואין ביה"ד רשאי לפסוק מעבר למה שנתבע.

סוף דבר:
הנתבע ישלם לתובע סכום של 2,280 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום 1/12/95 ועד ליום התשלום בפועל.

בנוסף, ישלם הנתבע לתובע סכום של 250 ₪ הוצאות.

ערעור על פס"ד ברשות בלבד, בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים (ככר פקוד מרכז) תוך 15 יום מיום המצאת פסה"ד לידי הצד המבקש לערער.

ניתן היום כ"ג בשבט, תשס"ב (5 בפברואר 2002) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לצדדים.

יפה שטיין
, רשמת








דמ בית דין אזורי לעבודה 1482/01 גטיה אלי נ' מרדכי עופר (פורסם ב-ֽ 05/02/2002)