פסקי דין על מוסך הבירה | פסקי דין על חברת מור הדר | פסקי דין על קרבסי אליעזר | פסקי דין על מזרחי יצחק |

1856/97 א     20/09/2004




א 1856/97 מוסך הבירה בע"מ, חברת מור הדר בע"מ נ' קרבסי אליעזר, מזרחי יצחק




בעניין:


בתי המשפט


106
בבית משפט השלום בירושלים
א
001856/97
א
003501/98
א
008682/00
א
021396/00


בפני
:
כב' השופט יצחק מילנוב
תאריך:
20/09/2004




בעניין:
1. מוסך הבירה בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד
א' ויטנברג
2. חברת מור הדר בע"מ


ע"י ב"כ עוה"ד
ג' בן יוסף



התובעות

1. נתבעת בת"א
3501/98
2. תובעת בת"א
8682/00
2. נתבעת בת"א
21936/00

נגד


1. קרבסי אליעזר
ע"י ב"כ עוה"ד
ג' בן יוסף

2. מזרחי יצחק


ע"י ב"כ עוה"ד א' ויטנברג



הנתבע

1. נתבע
בת"א
8682/00
1. תובע


בת"א
21936/00
2. נתבע
בת"א
21936/00

פסק - דין


1.
העובדות

1.1 הצדדים הם: מוסך הבירה בע"מ
התובעת בת"א
1856/97 והנתבעת בת"א
3501/98 (להלן: התובעת1), מנהלה - יצחק מזרחי (להלן: מנהל התובעת1 או הנתבע2) שהוא גם הנבתע בת"א
21936/00, חברת מור הדר בע"מ
שהיא גם התובעת בת"א
8682/00 (להלן: התובעת2), מנהלה- אליעזר קרבסי שהוא גם הנתבע בת"א
8682/00(להלן: מנהל התובעת2 או הנתבע1).
התובעת1 היא מוסך לשירותי רכב מסוג מאזדה, פג'ו ורכב אחר.
התובעת2 היא חברה העוסקת בשיווק מוצרי חשמל וכלי בית, אשר ביום 11/10/99 נמחקה מרשומי רשם החברות, כך שלא קיימת מאז החברה הנ"ל.
הנתבע1 הוא מנהל התובעת2 והבעלים של מרבית מניותיה (99 מתוך 100).

1.2 התובעת1 מסרה לנתבע1 שיקים על מנת שייגבה אותם. הוסכם בין הצדדים הנ"ל כי הן לתובעת1 והן לנתבע1 מגיע אחוז מסוים מכל סכום, שייגבה בפועל על ידי הנתבע1.
לטענת התובעת1, ערכה את ההסכם עם הנתבע1 משום ש"הנתבע פנה לתובעת והציג את עצמו כקבלן מורשה מטעם ההוצל"פ בירושלים לגביית חובות" (ס' 3 לכתב התביעה בת"א
8682/00).
מנגד טוען הנתבע1, כי השיקים נמסרו לו לגביה לאחר ש"סיפר לתובעת שהוא פועל זה מכבר בהוצל"פ לגבי שיקים שלו עצמו" (ס' 10 לכתב ההגנה בת"א
8682/00).
התובעת1 והנתבע1 ערכו ביניהם הסכם ראשון בנוגע אליו אין מחלוקת. ביום 30/01/94 ערכו הצדדים הסכם שני (להלן: ההסכם השני), המסכם את מצב החייבים בהסכם הראשון, נכון ליום עריכתו.
עם הזמן נעשו שינויים בהסכם השני, וגם לעניין שינויים אלו ישנה מחלוקת בין הצדדים. לטענת הנתבע1, נמחקו מההסכם השני החייבים: בן אבו דוד, ניר אלי, בן נחום אילה, יצחק ששון, שיטה אוטומטית וכן זיכוי של שמואל שמואל. כן טוען הנתבע1 כי הזיכויים הבאים לא נמחקו מההסכם:
זיכוי בגין החוב של יעקב דין מיום 03/04/90 בסך 1,095 ₪
זיכוי בגין החוב של תמר חביבה מיום 01/09/91 בסך 350 ₪
זיכוי בגין החוב של אדרי עמרם בסך 560 ₪.
מנגד, טוענת התובעת1, כי הזיכויים הנ"ל נמחקו מן ההסכם וכי לא נמחקו חייבים מן ההסכם.
כל צד צירף נוסח שונה של ההסכם השני וטען כי ההסכם שצירף הוא ההסכם המקורי והאחרון. התובעת1 טענה כי ההסכם המקורי והאחרון הוא נספח יב' לתצהירה, ואילו הנתבע1 טען כי ההסכם המקורי והאחרון הוא נספח כד' לתצהירו.

עוד טוען הנתבע1 כי קיבל מהתובעת1 המחאת זכויות בתיק הוצל"פ מס' 943 / 09152-03 וכן בתיק הוצל"פ מס' 923 / 0317397.
מנגד טוענת התובעת1 כי "לא מסרתי שום מסמך המחיית (המחאת -י.מ.) זכויות, מר קרבסי (הנתבע1-י.מ.) זייף את חתימתי" (ס' 5 לכתב הגנה בת"א
21396/00).

1.3 ביום 10/08/95 הכניס הנתבע1 את רכבה של התובעת2, תוצר "רנו" סוג "טראפיק מסחרי", מס' רישוי 3815857 (להלן: הרכב), לתיקון אצל התובעת1, לאחר תאונה שעבר הרכב. התובעת1 תקנה את הרכב (להלן: התיקון הראשון), ודרשה מהנתבע1 סך של 7,520 ₪ עבור התיקון. הנתבע1 שילם סכום זה לתובעת1, בשיק דחוי ליום 02/12/95, המשוך על ידי התובעת2, ולפקודת התובעת1 (להלן: השיק), והתובעת1 שיחררה את הרכב ביום 12/09/95.
הבנק עליו נמשך השיק, בנק מזרחי סניף ירושלים, סירב לפרוע את השיק מסיבת אכ"מ (אין כיסוי מספיק-י.מ.). ביום 28/11/95, טרם חולל השיק, שוב הכניס הנתבע1 את הרכב לתיקון אצל התובעת1, לשם תיקון תיבת ההילוכים ("גיר"). לאחר מספר ימים הרכב היה זמין למסירה, לאחר שתוקן ע"י התובעת1 (להלן: התיקון השני), שדרשה עבור התיקון השני סך של 930 ₪.
לטענת התובעת1 מאחר והשיק, שקבלה מן הנתבע1, בעבור התיקון הראשון, "חזר" בלא שנפרע, והנתבע1 לא שילם לה בעבור תיקון זה, וכן מאחר שהנתבע1 לא שילם לה בעבור התיקון השני, השתמשה בזכות העיכבון ועיכבה את הרכב במוסך שלה.
בעקבות עיכוב הרכב ע"י התובעת1, שילם הנתבע1 לתובעת1:
ביום 13/12/95 סך של 1,500 ₪
ביום 18/12/95 סך של 500 ₪
ביום 23/01/96 סך של 4,000 ₪
ביום 27/02/96 סך של 2,450 ₪

סה"כ סך של 8,450 ₪

גם לאחר 27/02/96 התובעת1 המשיכה לעכב את הרכב משום, שלטענתה, הנתבע1, חב לה דמי חניה בסך 57 ₪ ליום לפי תעריף איגוד המוסכים, בגין הזמן שהרכב שהה במוסך לאחר התיקון השני.
ביום 28/05/97 בעקבות הודעה ששלח מנהל התובעת1, באותו היום, לנתבע1, לפיה הנתבע1
"מתבקש לבוא למוסך תוך שלושה ימים לפנות את הרכב" (נספח י' לתצהיר מנהל התובעת), הגיע הנתבע1 למוסך הנתבעת1 והרכב שוחרר.

2. התובענות

ארבע (4) תובענות הוגשו על ידי הצדדים:

2.1 ת"א 1856/97 - תביעה שהגישה התובעת1, ביום 16/01/97,
כנגד הנתבע1 לתשלום פיצויים בסך של 20,605 ₪ בגין דמי חניה ובגין הפרשי הצמדה וריבית עבור השיק ש"חזר", בלא שנפרע.

2.2 ת"א 3501/98 - תביעה שהגישה התובעת2, ביום 18/02/98 כנגד התובעת1 לתשלום פיצויים בסך של 21,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מעיכוב הרכב על ידי התובעת1.

2.3 ת"א 21396/00 - תביעה שהגיש הנתבע1, ביום 14/11/00, כנגד התובעת1 וכנגד מנהל התובעת1, לתשלום פיצויים בסך של 41,194 ₪, בגין הנזק שנגרם לו, לטענתו, כתוצאה מכך שהחייבים מזרחי יצחק
ורוידאן מוחמד, שאת חובם הוסמך לגבות, הן מכוח ההסכם השני והן מכוח המחאת הזכויות שקיבל לטענתו מהתובעת1, פרעו את חובם ישירות לתובעת1.

2.4 ת"א 8682/00
- תביעה שהגישה התובעת1, ביום 30/05/00 כנגד הנתבע1, לתשלום פיצויים בסך של 38,962 בגין הנזק שנגרם לה, לטענתה, כתוצאה מכך, שהנתבע1 לא העביר לה "מאומה בגין השיקים ... וכן סירב הנתבע לדרישת התובעת להחזיר אליה את השיקים" (ס' 5 לכתב התביעה), וכן בגין הנזק שנגרם לה, לטענתה, כתוצאה מכך ש"ביום 27/02/96 חסם הנתבע ברכב מסוג סובארו מס' רישוי 21-814-89 את הכניסה למוסך התובעת (1-י.מ.) למשך שעתיים בין השעות 16:30 - 14:30" (ס' 8 לכתב התביעה).

3. הפלוגתאות

בהסכמה נקבעו הפלוגתאות הבאות:
1. מהו ההסכם או ההסכמים המחייב/ים את הצדדים בעניין השיקים?
2. האם קיימים אירועים, כגון: המחאת זכויות לנתבע1 בגין חלק מהשיקים ותשלומים על חשבון חלק מהשיקים ע"י החייבים ישירות לתובעת1, בגינם יש לסטות מההסכם ובאיזו מידה?
3. מה הסיבה שרכבה של התובעת2 נשאר אצל התובעת1 לאחר התיקון. מתי שוחרר הרכב, ומה הנזקים שנגרמו למי מהצדדים עקב כך, אם בכלל. האם בעניין הרכב יש עילת תביעה אישית נגד הנתבע1.
4. האם הנתבע1 חסם את הכניסה למוסך של התובעת1 ברכבו, ומה הנזקים שנגרמו עקב כך לתובעת1?
5. מהי עלות תיקון הרכב אצל התובעת1?
(ראה: הודעה מוסכמת מיום 08/02/02).

דיון

4. מהו ההסכם או ההסכמים המחייב/ים את הצדדים בעניין השיקים?

4.1 התובעת1 מסרה לנתבע1 שיקים לגבייה והוסכם בין הצדדים כי הן לתובעת1 והן לנתבע1 מגיע אחוז מסוים מכל סכום שייגבה בפועל בגין כל שיק (ס' 2-1 למוסכמות בהודעה מוסכמת מיום 08/02/02).
כזכור, התובעת1 והנתבע1, ערכו ביניהם הסכם ראשון בנוגע אליו אין מחלוקת. ביום 30/01/94 ערכו הצדדים הסכם שני, המסכם את מצב החייבים לפי ההסכם הראשון, נכון ליום עריכתו.

4.2 טענות הצדדים

לטענת מנהל התובעת1 "ההסכם מיום 30/01/94 המצ"ב כנספח יב' לתצהירי זה, ובו שמות החייבים ואחוזי חלוקת תמורתם בינינו לבין קרבסי (הנתבע1-י.מ.) , היה ההסכם האחרון ולכן המעודכן ביותר לגבי מצב אותם חייבים שעוד נותרו לנו. סכום הקרן בגין כל החייבים הנ"ל (ללא ריבית והצמדה מאז ועד היום) היתה 11,788 ₪ כאשר החלק היחסי שהגיע לנו היה 5,323 ₪" (ס' 31 לתצהירו).

מנגד טוען הנתבע1 כי "ההסכם שצורף ע"י התובעת היה הסכם ביניים ולא סופי ונעשה בו זיוף של מחיקות, וכן לאחריו נמחקו חלק מהחייבים בהסכם" (ס' 18 לכתב ההגנה בת"א
8682/00).
לטענת הנתבע1 חלק מהשיקים, שנמסרו לו לגביה על ידי התובעת1, "ניגבו בעבר על ידי התובעת והחייבים בחלקם פרעו את חובם לתובעת ומשום מה לא קבלו את השיקים בחזרה ... הנתבע החזיר חלק מהשיקים הללו לתובעת ולגבי הצ'יקים שבהם התובע (הנתבע1-י.מ.) פעל והתברר שנפרעו בעבר, נירשם בהסכם שמגיע לנתבע זיכוי ... לאחר כל זאת נערך הסכם שני המסכם את ההסכם הנ"ל והוא צורף ע"י התובעת, אלא שנעשו בו מחיקות בזיוף בחלקו התחתון ... לאחר זמן שוב נעשו שינויים בהסכם ... ושינויים אלו נחתמו שוב: נמחקו: בן אבו דוד, ניר אלי, בן נחום איילה, יצחק ששון, שיטה אוטומטית וזיכוי משמואל שמואל. הזיכויים בסוף ההסכם המסומנים בספרות 1 3 4 לא נמחקו כפי שצורף על ידי התובעת (מצורף ההסכם לאחר השינויים ומסומן באות ה')" (ס' 16-13 לכתב ההגנה בת"א
8682/00).
מנהל התובעת1, מצדו, טוען כי "אני מכחיש בתוקף את טענותיו של קרבסי (הנתבע1-י.מ.) כאילו זייפתי איזה מההסכמים. די במבט חטוף על עבר שורת ההסכמים המופיעה בכתבי הטענות כדי להבין שההסכם שאני מצרף הנו האחרון, שכן בהסכם זה ישנם מחוקים ובהסכם של קרבסי (הנתבע1-י.מ.) עדין מופיעים בתחתית הדף" (ס' 32 לתצהירו). כמו כן טוען מנהל התובעת1 כי "אף אחת מהחתימות על נספח כ"ד לתצהיר קרבסי (הנתבע1-י.מ.), היא לא שלי" (ע' 34 ש' 13) וכי "בהסכמה של קרבסי (הנתבע1-י.מ.) עשינו התחשבנות, מחקתי את מה שמחקתי ונתתי לו העתק" (ע' 34 ש' 7-6).

4.3 הנתבע1 הטוען לזיוף ההסכם השני, נושא בנטל השכנוע. "חובת שכנוע זו נובעת מהעקרון היסודי בדיני הראיות, לפיו בעל דין במשפט אזרחי, הטוען טענה חשובה לעמדתו המשפטית, נושא בנטל השכנוע להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס טענתו" (כב' השופט י' כהן ע"א 357/72 שנסי עזיז נ' סוראיה בצלציוני, פד כז (1) 741, 744).

4.4 לאחר שבחנתי את הראיות ושקלתי אותן, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע1, לא הצליח להטות את מאזן ההסתברויות לטובתו, ולהוכיח כי ההסכם שצירפה התובעת 1, אינו ההסכם האחרון, וכי נעשו בו זיופים. על כן, מסקנתי היא כי ההסכם שצירפה התובעת1, הוא המקורי והאחרון.
תימוכין למסקנתי מצאתי, כדלקמן:

תמך ראשון
:
הנתבע1 לא הוכיח כי מחיקות החייבים בהסכם שצירף, כנספח כד' לתצהירו, נעשו בהסכמת התובעת1, וכי מחיקות הזיכויים בהסכם, שצירף מנהל התובעת1, כנספח יב' לתצהירו, זויפו.
לטענת הנתבע1 "לאחר זמן שוב נעשו שינויים בהסכם ... ושינויים אלו נחתמו שוב: נמחקו: בן אבו דוד, ניר אלי, בן נחום איילה, יצחק ששון, שיטה אוטומטית. הזיכויים בסוף ההסכם המסומנים בספרות 1 3 4 לא נמחקו כפי שצורף על ידי התובעת" (ס' 16-13 לכתב ההגנה בת"א
8682/00).
מנגד טוען מנהל התובעת1 כי "אף אחת מהחתימות על נספח כ"ד לתצהיר קרבסי (הנתבע1-י.מ.), היא לא שלי" (ע' 34 ש' 13) וכן כי "בהסכמה של קרבסי (הנתבע1-י.מ.) עשינו התחשבנות, מחקתי את מה שמחקתי ונתתי לו העתק" (ע' 34 ש' 7-6).

"בכל המשפטים האזרחיים מידת ההוכחה היא זו של נטיית מאזן ההסתברויות, וכי במסגרתה של מידת הוכחה זו, ועל פי מבחנים של שכל ישר, כמות הראיות, שיש בהן כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות, קשורה במהותו ובחומרתו של הנושא"
(כב' השופט א' ברק בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פד מ(1) 589, 606).
"רצינות העניין נשוא ההוכחה משפיעה על רצינות הראיה הנדרשת להוכחתו
" (י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי (תשס"ד-2003) 1558).
"בדיון האזרחי תהיה תלויה מידת ההוכחה הדרושה ברצינות נשוא העניין. למשל, תידרש עדות יותר ברורה ומשכנעת במשפט אזרחי שבו מייחסים התנהגות פלילית לאדם, מאשר בזה הסובב על העילה של רשלנות
" (כב' השופט ש' אגרנט ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' מלכיאל גרינוולד, פד יב (3) 2017, 2063).
לפיכך, על הנתבע1 שטוען לזיוף ההסכם ע"י התובעת1, רובץ נטל הוכחה כבד, ועליו להביא ראיות ברורות ומשכנעות על מנת להוכיח טענותיו.

לטענת הנתבע1 "רק בחקירתו הנגדית טען יצחק (מנהל התובעת1-י.מ.) בפעם הראשונה כי החתימות שמופיעות בהסכם קרבסי (נספח כד' לתצהיר הנתבע1-י.מ) אינן שלו. טענה זו מהווה עדות כבושה ואין לייחס לה משקל. היו למוסך (לתובעת1-י.מ.) מספר הזדמנויות לטעון טענה זו לפני כן, אך הוא לא טען אותה גם לא בכתבי הטענות שלו ולא בתצהיר עדות ראשית של יצחק (מנהל התובעת1-י.מ.). מסיבה זו קרבסי (הנתבע1-י.מ.) גם לא הביא מומחה לצורך הוכחת החתימות, כי הן לו הוכחשו עד לחקירה הנגדית כאמור" (ס' 37 לסיכומי הנתבע1).
תקנה 83 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת כי "כל טענת עובדה שלא הוכחשה בכתב הגנה או בכתב תשובה שכנגד במפורש או מכללא, או שלא נאמר עליה כי אין מודים בה, רואים אותה כטענה שמודים בה, זולת אם היא נטענת נגד פסול דין, אך בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, לדרוש שעובדות כאמור יוכחו שלא על דרך ההודיה האמורה" (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי).
אומנם התובעת1 ומנהלה לא הכחישו את הנטען בס' 7 לכתב התביעה (בת"א
21396/00), שבו נטען כי "נערך הסכם שני המסכם את ההסכם הראשון. מצורף ההסכם השני ומסומן באות ב'" ולכן על פי תקנה 83 לתקנות סדר הדין האזרחי, רואים בה טענה שמודים בה. עם זאת, המדובר במחלוקת מרכזית המעוגנת בס' 1 לפלוגתאות, שנקבעו בהסכמת הצדדים ובאי כוחם, קרי מהו ההסכם או הסכמים המחייב/ים את הצדדים בענין השיקים? ולכן ברור שמדובר בפלוגתא ולא בטענה שנחשבת לטענה שהודו בה. מכאן שהיה ברור לנתבעת1 באמצעות מנהלה, מה עליה להוכיח.
דין טענת הנתבע1, כי לא זימן מומחה מטעמו לצורך אימות חתימת מנהל התובעת1 על ההסכם שצירף, כנספח כד' לתצהירו, משום שמנהל התובעת1 הכחיש, לראשונה, את חתימתו על ההסכם, בחקירתו הנגדית - להידחות. לו הנתבע1 רצה בכך, יכול היה לבקש רשות בית-משפט זה להבאת ראיות מפריכות אך הוא לא עשה כן. תקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובע כי "לא הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע ... בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, להרשות לתובע להביא ראיות מפריכות".
משלא הביא הנתבע1, כל ראיה התומכת בעדותו בדבר זיוף ההסכם השני על יד התובעת1, ובמיוחד לאור נטל ההוכחה הכבד הרובץ עליו, לאור טיב טענותיו בדבר זיוף ההסכם, דין טענותיו להידחות.

תמך שני
: מתבסס על כלל הראיה הטובה ביותר, הקובע כי על בית המשפט להעדיף מקור של מסמך על פני העתקו.

ראשית, ס' 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, קובע:

"תביעות (או: טענות) הנוגעות לכל מיני התחייבויות, הסכמים, שותפות, קבלנות או הלוואה, שמקובל ונהוג לקבוע במסמכים והעולות על אלף גרוש, צריכות להיות מוכחות במסמך (סנד).
טענה הנטענת נגד מסמך הנוגע לעניינים האמורים, אפילו אם איננה עולה על אלף גרוש, צריכה להיות מוכחת על-ידי מסמך או על-ידי הודאתו או פנקסו של הנטען"
(תרגום המוסמך כפי שנקבע בע"א 62/52 מוריס דיין נ' יעקב א. אבוטבול, פד ט (2) 1047).
אשר על כן, על הנתבע1, הטוען כנגד ההסכם שצירפה התובעת1 כנספח יב' לתצהירה, להוכיח טענתו על ידי מסמך. ואכן, הנתבע1 צירף לתצהירו (נספח כד') הסכם, שלטענתו נערך בינו לבין התובעת1.
ההסכם שצירף הנתבע הינו על גבי נייר פקס, משום, שלטענתו "ההסכם השני, לאחר שנכתב בכתב יד, צולם במכשיר הפקס של מוסך הבירה (התובעת1-י.מ) והוא נחתם לאחר הצילום ע"י הצדדים בשני עותקים, אחד מה שנכתב בכתב יד והשני הצילום. ומאחר ושני ההעתקים נחתמו ע"י הצדדים, שניהם נחשבים כמקור" (ס' 36 לסיכומים).
מנגד טוען מנהל התובעת1 כי "אני את הנייר הזה לא ראיתי" (ע' 34 ש' 11) וכי "אף אחת מהחתימות על נספח כ"ד לתצהיר קרבסי (הנתבע-י.מ.), היא לא שלי" (ע' 34 ש' 13).
הכלל הוא כי "בעל דין במשפט אזרחי, הטוען טענה חשובה לעמדתו המשפטית, נושא בנטל השכנוע להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס טענתו" (כב' השופט י' כהן בע"א 357/72 שנסי עזיז נ' סוראיה בצלציוני, פד כז (1) 741, 744).
בענייננו, הנתבע1 לא צירף אף לא ראיה אחת התומכת בעדותו, בדבר מקוריות ההסכם שצירף, הנתבע לא העיד מומחה מטעמו לצורך אימות חתימת מנהל התובעת1 על גבי ההסכם שצירף, וכן לא העיד מטעמו אף לא אדם אחד שנכח במעמד החתימה על ההסכם ויכול לתמוך בטענותיו. על כן, דין טענת הנתבע בדבר מקוריות ההסכם, שצירף, כנספח כד' לתצהירו, להידחות כבלתי מוכחת.

בהכרעה שבין מקור של מסמך לבין העתקו, חל כלל הראיה הטובה ביותר, הקובע כי
"אין להוכיח תוכנו של מסמך, אלא על-ידי הצגת המקור גופו בפני
בית המשפט. ראיה משנית לעניין זה - פסולה, אלא אם כן קבע בית המשפט בהחלטה מיוחדת אחרת; ואין בית המשפט מתיר הבאת "ראיה משנית" להוכחת תוכנו של מסמך אלא בנסיבות מיוחדות.
... הטעם לקיומו של הכלל, נעוץ בסיכון הרב הכרוך בקבלת ראיה משנית כאשר מדובר בתוכנו של מסמך. כוחו של מסמך - בהיותו - "לומר את דברו" ישירות לבית המשפט. ראיה משנית, מהווה "חציצת ביניים" בין ה"מקור" לבין בית המשפט; וניסיון החיים מלמד, כי טמון בכך סיכון שבית המשפט אינו צריך לעמוד בפני
ו"
(י' קדמי, על הראיות, חלק שני (תשס"ד-2003), 589).
אשר על כן, על פי כלל הראיה הטובה ביותר, יש בידי להעדיף את ההסכם המקורי, שצירף מנהל התובעת1, כנספח יב' לתצהירו, על פני ההסכם, שצירף הנתבע1, כנספח כד' לתצהירו.

תמך שלישי
:
סתירות שהתגלו בעדות הנתבע1 פוגמות במהימנותו.
בעדות הנתבע נמצאו מספר סתירות הפוגמות במהימנותו:
ראשית, הנתבע1 מסר בתצהירו כי "כנגד השיקים ולצורך ביטחון בלבד מסרתי למוסך הבירה (לתובעת1-י.מ.) שק (שיק-י.מ.) בטחון ע"ס 8,969 ₪" (ס' 31 לתצהירו). מנגד טוען מנהל התובעת1 כי "בניגוד לאמור בתצהירו, קרבסי (הנתבע-י.מ.) נתן לנו שיק בטחון ע"ס 2,780 ₪ בלבד" (ס' 30 לתצהירו). מנהל התובעת1 צירף לתצהירו (נספח יא'), שיק זה, התומך ומאמת את דבריו: השיק הוא לפקודת התובעת1, מושך השיק הוא הנתבע1, הנמשך הוא בנק המזרחי המאוחד, והשיק הוא על סך של 2,780 ₪, ולא על סך של 8,969 ₪ כפי שהצהיר הנתבע.
שנית, לטענת הנתבע חברת מור הדר בע"מ
"בטלה כאמור את השיק" (ס' 8 לכתב תביעה בת.א. 3501/98). מנגד טוענת התובעת1 כי "השיק לא בוטל אלא חזר מהסיבה שאין כיסוי מספיק" (ס' 8 לכתב ההגנה בת"א
3501/98). ואכן בעדותו מסר הנתבע כי "השיק על סך 7,520 ₪ חזר א.כ.מ (אי כיסוי מספיק-י.מ.)" (ע' 40 ש' 17).
שלישית, הנתבע1 מסר בעדותו כי לא היתה לו כל כוונה לפדות את השיק שמסר לתובעת1, בגין התשלום עבור התיקון הראשון: "השיק על סך 7,520 ₪ חזר א.כ.מ כי לא היתה לי כוונה לפדות אותו" (ע' 40 ש' 17) (הדגשה לא במקור-י.מ.).

5. האם קיימים אירועים, כגון: המחאת זכויות לנתבע בגין חלק מהשיקים ותשלומים על חשבון חלק מהשיקים ע"י החייבים ישירות לתובעת1, בגינם יש לסטות מההסכם השני ובאיזו מידה?

בת"א
































































21396/00




הנתבע עותר לחייב את התובעת1 ואת מנהל התובעת1 הוא הנתבע 2, בפיצויים בסך של 41,194 ₪ בגין "חייבים בתיקי הוצל"פ מס'
09152/943 - 03, 0317397/923 אשר לגביהם ניתנה לתובע (לנתבע-י.מ.) המחאת זכויות" (ס' 10 לכתב התביעה).
לטענת הנתבע1, התובעת1 הגיעה עם החייב מזרחי יצחק
(שאינו הנתבע2) להסכם פשרה בלי לשתף את הראשון בהסכם הפשרה, וכן תבעה את החייב רוידאן מחמד
על פי החשבונית שמסר לתובעת1, והאחרון שילם לתובעת1 את החוב, דבר המנע מן הנתבע גביית החובות של החייבים הנ"ל בהוצל"פ.

לטענת התובעת1 כי "לא מסרתי שום מסמך המחיית (צ"ל: המחאת-י.מ.) זכויות, מר קרבסי (הנתבע-י.מ) זייף את חתימתי והוגשה נגדו תביעה במשטרה במחלקת הונאה, אך המשטרה אמרה שאין עניין לציבור וסגרה את התיק" (ס' 5 לכתב הגנה בת"א
21396/00).

הדין החל בענייננו מצוי בהוראת ס' 1(א) לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969 הקובע, כי "זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה".

לאחר שבחנתי את הראיות ושקלתי אותן, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין תביעת הנתבע1 להידחות.
תימוכין למסקנתי מצאתי, כדלקמן:

תמך ראשון
: הנתבע1 לא הוכיח כי התובעת1 המחתה לו זכויות לעניין שני החייבים שבגינם הוא תובע פיצויים.
הנתבע1 צירף לתצהירו חמישה (5) מסמכי המחאת זכויות שניתנו לו, לטענתו, על ידי התובעת1: האחד, לעניין תיק הוצל"פ מס'
9115/87 (נספח כו'1 לתצהירו), השני, לעניין תיק הוצל"פ מס' 9150/94 (נספח כו2 לתצהירו), השלישי, לעניין תיק הוצל"פ מס' 13559/89 (נספח כו' לתצהירו), הרביעי, לעניין תיק הוצל"פ מס' 13707/91 (נספח כו' לתצהירו), והחמישי, לעניין תיק הוצל"פ מס' 13126/89 (נספח כו' לתצהירו).
זאת, בעוד שהנתבע1 עותר לחייב את התובעת1 בפיצויים בגין המחאת זכויות, שניתנו לו, בתיק הוצל"פ מס'
09152/943 - 03 ובתיק הוצל"פ מס' 17397/923 - 03.

תמך שני
: מתבסס על חוסר תום הלב שבתביעת הנתבע.
בכתב הגנה בת"א
1856/97 כתב הנתבע1 "כמובן שטענה זו במשטרה (טענת התובעת1 כי זייף את מסמכי המחאת הזכויות- י.מ.) היא שקרית באופן הברור ביותר שכן אין הנתבע צריך לזייף המחאת זכויות מכוון שיש הסכם בדבר הכספים הנ"ל ... והצורך בהמחאת הזכויות הינו לעניין פורמאלי בהוצל"פ" (ס' 17 לכתב ההגנה) (הדגשה לא במקור-י.מ.).
חיזוק לכך ניתן למצוא גם בדברי הנתבע1 כי "בעניין החייב מזרחי יצחק
היה מדובר ב

פסק דין
ולא בשיק. כדי לפתוח תיק הוצל"פ למימוש

פסק דין
שבו מוסך הבירה (התובעת1-י.מ.) הוא התובע, כך שבתיק ההוצל"פ קרבסי (הנתבע-י.מ) יופיע כזוכה, היה צורך במתן המחאת זכות" (ס' 43 לסיכומים).
"המחאת זכות לפי חוק ההמחאה יכולה להיעשות בכל לשון ובכל צורה, ואפילו בעל פה ואף בהתנהגות ובלבד שהכוונה להעברה מיידית של הקניין תעלה בצורה ברורה"
(כב' השופטת ש' נתניהו בע"א 599/89 בנק המזרחי המאוחד נ' חגי פאר רו"ח כונס נכסים ומנהל של גרילוז מפעלי טקסטיל בע"מ (בכינוס נכסים), פד מה (4) 870, 874).
אשר על כן, אף אם נקבל את טענת הנתבע כי הומחו לו זכויות בעניין החייבים הנ"ל, מדבריו עולה בבירור כי לא היה בכוונת הצדדים להעביר קניין.

בת"א
































































21396/00




עותר הנתבע, לחלופין, לחיוב מנהל התובעת1, בפיצויים בגובה הסכומים המגיעים לו מכוח ההסכם שכרת עם התובעת1.
בהסכם נקבע כי בעניין החייב מוחמד רוידאן מגיע לתובעת1 65% מסכום הגביה ולעניין החייב מזרחי יצחק
מגיע לתובעת1 40% מסכום הגביה, וכי לגבי שני החייבים הנ"ל המקסימום, שמגיע לתובעת1 הוא גובה הקרן.
יתרת סכום הגביה על פי ההסכם השני מגיע לנתבע1, לכן לנתבע מגיע בעניין מוחמד רוידאן 35% מסכום הגביה ובעניין מזרחי יצחק
60% מסכום הגביה.

לטענת הנתבע1 בעניין מזרחי יצחק
הוא "פתח תיק הוצל"פ, כאשר הוא מופיע בתיק כזוכה. הוא החל לפעול בתיק ושילם אגרות והוצאות שונות. החייב הגיש בקשה לביטול פסק הדין וטען כי שילם את החוב למוסך הבירה (לתובעת1-י.מ.) במלואו ויש בידו מסמך בו כתוב כי אין למוסך הבירה (לתובעת1-י.מ.) כל תביעות נוספות נגדו ... הדיון בבקשה לביטול פסק הדין התנהל בין החייב לבין המוסך (התובעת1-י.מ.) ... על פי ההסכם שילם החייב למוסך הבירה (לתובעת1-י.מ.) סכום מסוים ופסק הדין בוטל ... כתוצאה מכך, נמנעה מקרבסי (מהנתבע1-י.מ.) האפשרות לגבות את החוב מהחייב ... עריכת ההסכם פשרה בין המוסך (התובעת1-י.מ.) לבין החייב כאמור וביטול פסק הדין, ללא הסכמת קרבסי (הנתבע1-י.מ.), היווה הפרה בוטה ויסודית של ההסכם בין הצדדים ע"י המוסך. הדבר מנע מקרבסי (הנתבע1-י.מ.) לפעול בתיק ההוצל"פ כנגד החייב ולגבות את החוב ... גם בעניין רויידאן מוחמד מסר המוסך (התובעת1-י.מ.) לקרבסי (לנתבע1-י.מ.) שיק לגבייה עפ"י ההסכם השני. קרבסי (הנתבע1-י.מ.) פעל רבות בהוצל"פ כדי לגבות את החוב. הוא ביצע עיקולים והליכי גבייה שונים והוציא הוצאות. בתוך כך וללא ידיעת קרבסי (הנתבע1-י.מ.), הגיש המוסך (התובעת1-י.מ.) נגד אחיו של החייב תביעה על אותו חוב בגינו נתן החייב את השיק. התביעה הוגשה על סמך חשבונית מס. החייב שילם את חובו למוסך הבירה (לתובעת1-י.מ.) במסגרת התביעה ביניהם כאמור, והגיש התנגדות לביצוע שטר בתיק בו קרבסי (הנתבע1-י.מ.) פעל עפ"י השיק, בטענה שכבר שילם את החוב ישירות למוסך ... בדיון ... הסתבר כי טענת החייב כאמור נכונה ולכן ניתנה החלטה בהתאם לכך. התיק נגד החייב נסגר. הדבר גרם לכך שקרבסי (הנתבע1-י.מ.) שוב לא יכל לגבות את החוב מהחייב" (ס' 61-55 לסיכומים).

מנגד טוען מנהל התובעת1 כי "בתיקו של רווידאן טלאל ... נפסקו לנו הוצאות בסך של למעלה מ-500 ₪ בעבור חוב שונה לחלוטין מן החוב אותו התבקש קרבסי (הנתבע1-י.מ.) לגבות עבורנו" (ס' 38 לתצהירו). טענה זו לא הוכחה, ועל כן דינה להידחות כבלתי מוכחת.

כן טוענת התובעת1, כי הנתבע התעלם "מהודעות חוזרות ונשנות שלנו שניתנו לו בעת ש"הסתובב" במוסך, לפיהן פרעו חייבים מסוימים את חובם" (ס' 39 לסיכומים), וכי נשלחו לנתבע "מכתבים מטעם המוסך (התובעת1-י.מ.) ... לפיהם ניתנה לו הוראה כי עליו לחדול מיד מכל גביה כאמור" (ס' 54 לסיכומים).

כאמור, "הוסכם בין הצדדים כי הן למוסף הבירה (התובעת1-י.מ.) והן לקרבסי (הנתבע1-י.מ.) מגיע סכום מסוים מכל סכום שנגבה בפועל בגין כל שיק ע"י קרבסי (הנתבע1-י.מ.)" (ס' 2 למוסכמות בהודעה מוסכמת מיום 08/02/02) (הדגשה לא במקור-י.מ.).
נשאלת השאלה האם לאור כך, שהתובעת1 הגיעה להסכם פשרה עם החייבים יצחק מזרחי ורוידיאן מוחמד, שבעקבותיו חייבים אלו פרעו את חובם ישירות לתובעת1, וזאת לאחר שהאחרונה מסרה את השיקים בעניין החייבים הנ"ל לנתבע1 לגבייה, יש לסטות מההסכם שבין הצדדים ולחייב את התובעת1 בפיצויים כלפי הנתבע.
מנהל התובעת1 העיד כי "במקרה שבאו אלי (חייבים-י.מ.) ושילמו ישירות כשקרבסי (הנתבע1-י.מ.) נקט את ההליכים והוציא הוצאות, סוכם שקרבסי (הנתבע-י.מ.) יחזיר לי את השיק, יגיד לי מה הסכום שנותר לגבות, אני אגבה את החלק שלי ואת החלק שלו אני מעביר לו" (ע' 35 ש' 18-16).
ממסמכים שצירף הנתבע1 לתצהירו עולה, כי הוא אכן פתח בהליכי הוצאה לפועל כנגד החייבים יצחק מזרחי ורוידאן מוחמד (ראה: נספחים כח'-לב' לתצהירו).
אשר על כן, לאור עדות מנהל התובעת1, ולאור כך כי הנתבע1 פתח בהליכי הוצאה לפועל כנגד החייבים הנ"ל, מסקנתי היא כי הנתבע1 זכאי לפיצויים בגין הוצאותיו בגביית החובות.
מההסכם השני עולה, כי גובה החוב של החייב רוידאן מוחמד הוא 500 ₪ וחלקו של הנתבע1 הוא 35% מסכום הגביה, וכי גובה החוב של החייב יצחק מזרחי הוא 2,462 ₪ וחלקו של הנתבע הוא 60% מסכום הגביה (ראה: נספח יב' לתצהיר מזרחי יצחק
).
הנתבע1 עותר לחייב הן את התובעת1 והן את מנהלה בפיצויים. בכתב התביעה שהגיש מנהל התובעת1 נטען כי "אבקש לפסול את שמי מזרחי יצחק
בתור נתבע, התביעה שייכת למוסך הבירה בע"מ
" (ס' 1 לכתב ההגנה).
הנתבע1 הוא התובע, לא הוכיח את עילת התביעה כנגד הנתבע2 באופן אישי (ת"א 21936/00), ועל כן יש לחייב התובעת1 / נתבעת בלבד.
אשר על כן מחייב אני התובעת1 לשלם לנתבע2 פיצוי בגובה של 35% מסך של 500 ₪ קרי 175 ₪ וכן 60% מסך של 2,462 ₪ קרי 1,477.20 ₪, סה"כ 1,478.95 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 14/11/00 (יום הגשת התביעה) ועד לפרעון.

בת"א
































































8682/00




התובעת1 עותרת לחייב את הנתבע2 בפיצויים בסך של 28,962 ₪ בגין שיקים שמסרה לו ושלטענתה לא קיבלה את חלקה למרות ש"ידוע בבירור כי הנתבע גבה את השיקים או לפחות חלקם" (ס' 5 לכתב התביעה).
השיקים שבגינם עותרת התובעת1 לחייב את הנתבע בפיצויים הם של החייבים הבאים: בן אבו דוד, זוהר מאיר, ניר אלי, זוהר שלמה, בן נחום אילה, ביאזי אלי, כהן יצחק, וינקין משה, סקיזדה עודד, ששון יצחק, סקיזדה מרדס, גיורא בר (ס' 3 לכתב התביעה).
בסיכומיה עתרה התובעת1 לחיוב הנתבע1 בסך של 14,279.26 ₪ בעילה זו (ס' 59 לסיכומים).
הנתבע1 דוחה טענות אלו וטוען כי "חובות אלו טרם ניגבו וקיימים תיקי הוצל"פ כנגדם והנתבע הוציא אלפי שקלים בהוצל"פ וטרם גבה" (ס' 3 לכתב ההגנה בת"א
8682/00).
לטענת הנתבע2 "אלה הם החייבים שתיקיהם נשארו אצלי בהסכמה, שלגביהם מגיע למוסך הבירה (לתובעת1-י.מ.), לאחר הגבייה מהחייבים, כ-40% כאמור לעיל בממוצע מהגבייה ו/או מקסימום גובה הקרן: וינקין משה, סקיזדה עובד ומרדכי, זוהר מאיר וגיורא בר" (ס' 40 לתצהירו).
כזכור, הוסכם בין הצדדים כי הן לתובעת1 והן לנתבע1 מגיע אחוז מסוים מכל סכום שייגבה בפועל בגין כל שיק ע"י הנתבע1 (ס' 2 למוסכמות בהודעה מוסכמת מיום 08/02/02), מנהל התובעת1 אף העיד כי "במצב שלא ייגבה כלום, לא סוכם כלום" (ע' 34 ש' 17).
מאחר והתובעת1 לא הוכיחה כי הנתבע1 גבה את השיקים הנ"ל, דין תביעתה להידחות, כבלתי מוכחת.

6. מה הסיבה שרכבה של חברת מור הדר נשאר אצל התובעת1 לאחר התיקון? מתי שוחרר הרכב ומה הנזקים שנגרמו למי מהצדדים עקב כך, אם בכלל? האם בעניין הרכב יש עילת תביעה אישית נגד הנתבע?

6.1 ביום 28/11/05 מסר הנתבע1 את רכבה של התובעת2, תוצר "רנו" סוג "טראפיק מסחרית", לתובעת1 לצורך תיקון גיר (התיקון השני). לאחר מספר ימים הרכב היה זמין למסירה (ס' 3 למוסכמות בהודעה מוסכמת מיום 08/02/02) אך התובעת1 עיכבה את הרכב ושיחררה אותו רק ביום 28/05/97.

6.2 בת"א
1856/97 התובעת1 עותרת לחייב את הנתבע2 בסך של 20,605 ₪ בגין דמי חניה עבור התקופה שבה עיכבה את הרכב "בהתאם לתעריף איגוד המוסכים, עלות חניה ליום הינה מגיעה לסך של 57 ₪" (ס' 4 לכתב התביעה), וכן בגין הפרשי הצמדה וריבית עבור השיק ש"חזר" בלא שנפרע.
מנגד בת"א
3501/98 עותרת תובעת2 לחייב את התובעת1 בפיצויים בסך של 16,970 ₪ בגין הנזקים, שנגרמו לה, לטענתה, עקב עיכוב הרכב ע"י התובעת1.
6.3 ס' 11(א) לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971 (להלן: חוק המיטלטלין) קובע כי "עיכבון הוא זכות על פי דין לעכב מיטלטלין כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב".

ס' 49 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע, כי "עיכוב שלא-כדין הוא מניעת מיטלטלין שלא-כדין מאדם הזכאי להחזיק בהם מיד" (להלן: פקודת הנזיקין). ס' 50 לפקודת הנזיקין קובע כי "בתובענה שהוגשה על עיכוב שלא-כדין - חובת ההוכחה על הנתבע שהמניעה היתה כדין".

לטענת התובעת1 קמה לה זכות עיכבון, מכוח ס' 5 לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974 (להלן: חוק חוזה קבלנות) הקובע כי "לקבלן תהא זכות עכבון על נכס שמסר לו המזמין לביצוע מלאכתו או למתן שירותו, כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המזמין עקב עיסקת הקבלנות".

את הבדיקה לעניין זכות העיכבון, שקמה לתובעת1, יש לחלק לשתי תקופות שונות: האחת, מיום 04/12/95, בו הרכב תוקן והיה זמין למסירה, ועד ליום 27/02/96, בו הנתבע1 שילם לתובעת1 עבור שני התיקונים (להלן: התקופה הראשונה). השניה, מיום 27/02/96 ועד ליום 28/05/97 שבו הרכב שוחרר (להלן: התקופה השניה).

6.4 התקופה הראשונה:

6.4.1 ראשית, לטענת הנתבע1 "הרכב הוכנס למוסך בתאריך 28/11/95, התיקון (השני-י.מ.) ארך חודש ימים דהיינו עד 28/12/95" (ס' 11 לסיכומים).
מנגד העיד מנהל התובעת1 כי "לקח לנו מספר ימים להרכבת הגיר, אבל הגיר שהוא (הנתבע-י.מ.) הביא לא היה תקין ולכן חודש ימים הרכב שלו היה על הליפט, התיקון בסופו של דבר הסתיים אחרי כחודש ... אנחנו גמרנו את התיקון אחרי כמה ימים לתקן את הגיר, בגלל שהגיר לא היה בסדר הוא השאיר לנו את הרכב כחודש ימים, בגלל זה שלחתי לו מכתב שהוא יכול לבוא לקחת את הרכב ... כשאדם מביא לי חלק, אני מצידי גמרתי את העבודה שהוא הביא לי, זה שהחלק שהוא הביא לא תקין זאת לא בעיה שלי" (ע' 27 ש' 17-10).
בס' 3 למוסכמות (הודעה מוסכמת מיום 08/02/02) נקבע כי הרכב היה זמין למסירה מספר ימים לאחר שהוכנס למוסך לצורך התיקון השני. מאחר והמוסכמות נקבעו בהסכמת הצדדים והן מחייבות את הצדדים, יש לחשב את התקופה הראשונה, החל מיום 04/12/95, וזאת בהתאם לנטען בכתב התביעה בת"א
1856/97, שהוגש ע"י התובעת1 לפיו "הטיפול ברכבו של הנתבע הסתיים לאחר כ-5 ימים והתובעת הודיעה ביום 04/12/95 לנתבע כי הרכב תקין וכי עליו להוציא את הרכב מהמוסך" (ס' 3 לכתב התביעה).

לטענת התובעת1 "עלות התיקון (הראשון-י.מ.) הייתה בסך של 7,520 ₪ ועל כן הרכב לא שוחרר (בנוסף גם הסך של 984 ₪ עבור החלפת גיר (התיקון השני-י.מ.)) התובעת (תובעת2-י.מ.) שילמה כספים בסך של 2,000 ₪, אך לא שילמה את מלוא חובה ועל כן הרכב לא שוחרר" (ס' 12 לכתב ההגנה בת"א
3501/98).

הרכב הוכנס ביום 10/089/95 למוסך התובעת1 לצורך התיקון הראשון, וביום 12/09/95 התובעת1 שיחררה את הרכב. בעניין זה קובע ס' 11(ד) לחוק המיטלטלין כי "הוציא הנושה ברצונו את המיטלטלין המעוכבים משליטתו,יפקע העיכבון". הוראה זו לא מופיעה בס' 5 לחוק חוזה קבלנות.
"נבהיר את היחס בין סעיף 11 לחוק המטלטלין מחד לבין סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות, סעיף 19 לחוק התרופות וכל שאר סעיפי החוק המקנים זכות עכבון ... מאידך. היחס ביניהם אינו של חוק כללי וחוק מיוחד במובן זה שחוק מיוחד בכוחו לדחות הסדר שבחוק כללי, אלא עוסקים הם בנושאים שונים. סעיף 11(א) קובע,
... כאמור: "עכבון הוא זכות על פי דין לעכב מטלטלין כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב." סעיף זה אינו מקנה לנושים זכויות עכבון, אלא רק קובע מה הם הכללים החלים על הפעלתה של זכות זו משקמה. ומתי קמה לנושה זכות עכבון? מתי יהיה הוא רשאי לעכב נכס של החייב שלו בלא שיתחייב בעוולת עיכוב הנכסים שלא כדין? את זאת קובעים הסעיפים הספציפיים שבחיקוקים השונים. כך, קבלן שלא שולמו לו דמי עבודת הקבלנות שביצע בנכס רשאי לעכבו; שומר ששמר על נכס ובעליו לא שילם לו את דמי שמירתו רשאי הוא לעכבו; ובאופן כללי הנפגע מהפרת חוזה שמגיעים לו סכומי כסף מן המפר עקב ההפרה, ובחזקתו נכס שהגיע אליו עקב החוזה - רשאי לעכבו. אולם, מרגע שקמה לנושה זכות העכבון חדלים הסעיפים שבחיקוקים השונים מלהיות רלוונטים, ולעומת זאת נכנס סעיף 11 לחוק המטלטלין לתחולה ומסדיר את דרך הפעלת זכות העכבון. כך נקבע בסעיף 11(ב) שאם עלה שווי המטלטלין המעוכבים על שווי החיוב במידה בלתי סבירה והם ניתנים להפרדה לחלקים - חייב הנושה לשחרר מקצת המטלטלין. כך נקבע בסעיף 11(ג) שאם החייב נותן לנושה ערובה מספקת לסילוק החוב - חייב זה לשחרר המטלטלין המעוכבים, וכך נקבע בסעיף 11(ד) שכדי להמשיך ולקיים את זכות העכבון על הנושה להחזיק את המטלטלין באופן רצוף. הוציאם משליטתו ברצונו (להבדיל מגניבה או אבידה) - פוקע העכבון שמלכתחילה היה זכאי לו על פי אחד החיקוקים"
(כב' השופט א' גולדברג בע"א 790/85 רשות שדות התעופה נ' גרוס, פ"ד מד (3) 185, 207).

לפיכך, אין לי אלא להסכים, בעניין זה, עם דברי ב"כ הנתבע1 כי "מאחר והרכב שוחרר מהמוסך לאחר התיקון הראשון בהסכמת הצדדים ... המוסך (התובעת1-י.מ.) איבד את זכות העיכבון בגין חוב עבור תיקון זה. הכנסת הרכב למוסך שוב לצורך תיקון הגיר לא חידשה את זכות העכבון בגין חוב עבור התיקון הראשון" (ס' 8 לסיכומים), וכי "ריבית והצמדה שדרש המוסך היו בגין חוב של התיקון הראשון. וכפי שפורט לעיל, בגינו לא היה למוסך זכות עיכבון" (ס' 13 לסיכומים).

כעת נשאלת השאלה האם קמה לתובעת1, זכות עיכבון בתקופה הראשונה בגין החוב, שנוצר עקב אי תשלום עבור התיקון השני.
לטענת הנתבע1 "עפ"י סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום. בהתאם לסעיף זה קרבסי (הנתבע1-י.מ.) היה רשאי לשלם למוסך (לתובעת1-י.מ.) תחילה את סכום תיקון הגיר (התיקון השני-י.מ.) כדי לשחרר את הרכב. ומששולם עבור תיקון הגיר (התיקון השני-י.מ.) כאמור, איבד המוסך (התובעת1-י.מ.) את זכות העיכבון והיה עליו לשחרר את הרכב, על אף החוב שהיה קיים ... בגין התיקון הראשון" (ס' 10 לסיכומים).
דין טענה זו להידחות.
בתצהירו מסר הנתבע1 גירסה שונה לפיה "החזרתי את השיק שנתתי לתאריך 02/12/95, אך שילמתי במקומו סך של 4,000 ₪" (ס' 8 לתצהירו) (הדגשה לא במקור-י.מ.).
כמו כן, גם מעדות הנתבע כי "מצד אחד שילמתי ומצד שני החזרתי את השיק" (ע' 41 ש' 20) עולה, כי הנתבע שילם 6,000 ₪ במקום השיק שחזר כלומר בגין התיקון הראשון, ולא בגין התיקון השני כפי שהנתבע1 טוען בסיכומיו.

עוד טוען הנתבע1 כי למוסך לא היתה זכות עיכבון על הרכב בגין התיקון השני מאחר ש"אני שילמתי עוד 2,000 ₪ בתאריך 23/01/96 כך שהשלמתי את הסכום ל- 6,000 ₪. בכך ראיתי תשלום כולל בעד התיקון בגין התאונה והגיר" (ס' 14 לתצהירו).
דין טענה זו להידחות.
התובעת1 דרשה עבור התיקון הראשון סך של 7,520 ₪ ועבור התיקון השני סך של 930 ₪, "העדר הסכמה בין הצדדים באשר לגובה החוב אינה מאיינת את זכותו של הקבלן לעכבון בגובה החוב שהוא טוען לו. במקרה כגון זה בית המשפט הוא שיידרש להכריע במחלוקת זו. תוצאה זו היא המתבקשת אף ממהותם של דברים והגיונם, שאם לא תאמר כן, כל פעם שיחפוץ צד להפעיל את זכותו לעכבון, יזדרז הצד שכנגד ויחלוק על קיומו של חוב או על גובה החוב הנטען ובדרך זו יביא לסיכולה של זכות העכבון. תוצאה שכזו מרוקנת את זכות העכבון מתוכנה" (כב' השופט ד' לוין רע"א 5095/93 פ.א. ארבן בע"מ נ' גבי א.ג.ר. שותפות לבנין ופיתוח, פד מט (1) 730, 739).

אשר על כן, לתובעת1 קמה זכות עיכבון בתקופה הראשונה, קרי: מיום 04/12/95 ועד ליום 27/02/96, בגין החוב שנוצר עקב אי תשלום בעבור התיקון השני, מכוח ס' 5 לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974.

6.5 התקופה השניה:

6.5.1 ביום 27/02/96 שילם הנתבע1 לתובעת1 2,750 ₪. בכך פרע הנתבע הן את החוב בגין התיקון הראשון, והן את החוב בגין התיקון השני.

לטענת התובעת1, עמדה לה זכות עיכבון גם לאחר תאריך 27/02/96, מכוח "דמי אחסון המגיעים לנו בגין השארת הרכב במוסך במשך אותם שלושה חדשים. ע"פ הנוהל המקובל באיגוד המוסכים בישראל" (ס' 15 לתצהיר הנתבע2).
מנגד טוען הנתבע1 כי בתאריך 27/02/96 שילם לתובעת1 "סכום נוסף של 2,450 ₪, שכלל גם את התשלום עבור תיקון הגיר (התיקון השני-י.מ.)... כך שבכל מקרה איבד המוסך (התובעת1-י.מ.) את זכות העיכבון בתאריך זה" (ס' 13 לסיכומים), משום שלטענתו "זכות עיכבון חלה רק על תשלומים שמגיעים לקבלן עקב עסקת הקבלנות. מאחר ודמי אחסון אינם בגדר סכומים שמגיעים עקב עסקת הקבלנות, זכות העיכבון לא חלה על חוב של דמי אחסון" (ס' 12 לסיכומים).

6.5.2 ס' 5 לחוק חוזה קבלנות מגדיר את זכות העיכבון של הקבלן "כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המזמין עקב עיסקת הקבלנות" (הדגשה לא במקור-י.מ.).
"בדרך כלל, החיוב שלהבטחתו ישמש עכבון הקבלן הוא תשלום השכר. כן עשוי העיכבון לשמש להבטחת זכותו של הקבלן לשיפוי על הוצאות ...
בהתחשב בהגדרה הכללית של עיכבון בחוק המיטלטלין, ובכך שקשה לראות נימוק משכנע מדוע בשמירה, למשל, תינתן זכות העיכבון גם להבטחת חיובים שאינם כספיים, ובקלבנות היא לא תינתן - ראוי להקיש מסעיף 5, ולאמר שהקבלן זכאי לעכב את נכסי המזמין גם כערובה לקיומם של חיובים אחרים של המזמין"
(א' זמיר, פירוש לחוקי החוזים, חוזה קבלנות (תשל"ד-1974) 574) (הדגשה לא במקור-י.מ.).

לתוצאה דומה ניתן להגיע גם מכוח הוראת חוק השומרים, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק השומרים). ס' 9 לחוק השומרים קובע כי "לשומר תהא זכות עכבון על הנכס כדי המגיע לו מבעל הנכס עקב השמירה".
ס' 6(ב)(1) לחוק חוזה קבלנות קובע כי "אבד או ניזק הנכס בעודו בידי הקבלן - אחראי הקבלן, לענין חוק השומרים, התשכ"ז-1967, כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו" ובכך למעשה רואה חוק חוזה קבלנות את הקבלן המעכב נכס, כשומר לעניין חוק השומרים.
"אפשר שהנושה יוכל, בנסיבותיו של מקרה, לסמוך זכותו על שתי הוראות עיכבון או יותר, כשכל אחת מהן נועדה להבטיח חיוב אחר המגיע לו מן החייב. כך, למשל, לקבלן או לשלוח עומדת זכות עיכבון כדי תשלום הסכומים המגיעים להם מן המזמין או מן השולח "עקב עיסקת הקבלנות, או "עקב השליחות". אך בכל אחד מן המקרים הללו, נושה מעכב, שהוציא הוצאות סבירות לשמירת הנכס המעוכב, זכאי להמשיך להחזיק בנכס לפי חוק השומרים כדי תשלום המגיע לו "עקב השמירה""
(נ' זלצמן, עיכבון (תשנ"ט-1998) עמ' 174).
עוד טוען הנתבע1 כי התובעת1 איבדה את זכות עיכבון ביום 27/02/96 משום ש"הסכים המוסך (התובעת1-י.מ.) כי הרכב יצא בתאריך הנ"ל ואף נרשם הדבר על גבי החשבונית ... ברור כי רק לאחר שקרבסי (הנתבע1-י.מ.) כבר שילם סך של 2,450 ₪, דרש המוסך (התובעת1-י.מ.) ממנו תשלומים נוספים עבור דמי אחסון ועבור ריבית והצמדה" (ס' 14 לסיכומים).
דין טענה זו להידחות.
ס' 11(ד) לחוק המיטלטלין קובע כי "הוציא הנושה ברצונו את המיטלטלין המעוכבים משליטתו, יפקע העיכבון" (הדגשה לא במקור-י.מ.). התובעת1 לא הוציאה את הרכב משליטתה לאחר התיקון השני, ולכן עומדת לה זכות העיכבון.

טענה נוספת, שמעלה הנתבע1 היא כי "בכל עת לנתבע היו מגיעים כספים מהתובעת וזאת על פי ההסכם שצורף וסומן באות ד' ולא היתה לתובעת הזכות לעכב את הרכב" (ס' 21 לכתב הגנה בת"א
1856/97). לטענת הנתבע1 "עפ"י סעיף 53 (א) ו- (ג) לחוק החוזים (חלק כללי) היתה לו זכות לקזז את סכום הזיכוי כאמור מהסכומים שהמוסך דרש. יצחק (מנהל התובעת1-י.מ.) מאשר בעדותו ... כי קרבסי (הנתבע1-י.מ.) הודיע לו על הקיזוז כאמור באותו מעמד" (ס' 16 לסיכומים).
מאחר ובס' 4.4 לעיל הגעתי למסקנה כי ההסכם, שצירף מנהל התובעת1 כנספח יב' לתצהירו, הוא ההסכם המחייב את הצדדים, ובהסכם זה לא מופיעים הזיכויים שלהם טוען הנתבע1, דין הטענה להידחות.

כן טוען הנתבע כי "על המוסך (התובעת1-י.מ.) היה החובה להקטין את הנזק. המוסך לא רק שלא הקטין את הנזק, אלא עצם עיכוב הרכב במוסך גרם להגדלת הנזק באופן ניכר עבור דמי אחסון, ובעצם יצר חוב חדש. כך שגם אם היתה למוסך זכות עיבון על הרכב, הוא השתמש בה ... בניגוד לחובתו להקטין את הנזק. לכן אין הוא יכול לתבוע את הנזק" (ס' 18 לסיכומיו).
דין הטענה להידחות.
כפי שציינתי לעיל, לקבלן זכות לעכב את הנכס גם בעבור שיפוי על הוצאותיו, וזאת הן מכוח ס' 5 לחוק חוזה קבלנות והן מכוח ס' 9 לחוק השומרים.

לטענת הנתבע1 "השימוש בזכות העיכבון צריך להיעשות בתום-לב. בשל אופיה של זכות העיכבון כסעד עצמי, שמטבעו מייתר את הפנייה לבית המשפט לשם מימושו, אך עשוי לגרום נזקים לבעל הנכס המעוכב, יש לעקרון תום-הלב משקל נכבד במיוחד ... המוסך (התובעת1-י.מ.) הפעיל את זכות העיכבון ... בהעדר תום לב מוחלט. הוא לא נתן הודעה מפורטת לקרבסי (לנתבע1-י.מ.) בדבר מימוש הזכות, לא פירט את שיעור החוב ואופן חישובו" (ס' 17 לסיכומים).

"יידוע החייב בדבר עיכוב הנכס אינו נמנה עם התנאים להיווצרותה של זכות עיכבון סטטוטורית. דרישה כזו אף אינה נכללת בין הוראותיו של סעיף 11 לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971, המתוות את הכללים להפעלתה של זכות העיכבון. אך היא נלמדת מעקרון תום הלב, כחלק מחובתו הכללית של הנושה לנהוג ביושר ובהגינות כלפי החייב בעת שהוא בא לממש את זכותו. תכלית ההודעה היא להביא לידיעת החייב את דבר מימוש הזכות, ולהעמידו על מהות החיוב שהנושה תובע ועל שיעורו ... יש לכך חשיבות מיוחדת במקרים בהם החוב אינו קצוב, או כאשר קיימת מחלוקת בין הצדדים ביחס לשיעורו. במובן זה, חובת ההודעה מהווה אמצעי לוויסות או לריסון של כוח העיכוב המסור לנושה"
(נ' זלזמן, עיכבון (תשנ"ט-1998) 254).

ביום 18/02/98 הגישה התובעת1 לבית המשפט מכתב מיום 27/02/96 ששלחה לנתבע1, ושבו הודיעה לאחרון כי "כל יום שאחרי שהרכב מוכן אחרי שלושה ימים תחויב בדמי אחסנה בסך של 49 ₪ כולל מ.ע.מ לפי תעריף אגוד המוסכים".
לטענת הנתבע1 מכתב זה ומכתבים נוספים שהגישה התובעת1 ובהם "דרישה כלפי לבוא ולשחרר את הרכב, הנם מזויפים ונעשו ע"י מר מזרחי יצחק
(מנהל התובעת1-י.מ.) מאוחר יותר. הם לא הגיעו לידי מעולם, ואין להם ביטוי לא בכתב התביעה ולא בכתב ההגנה" (ס' 26 לתצהירו).
התובעת1 לא הוכיחה כי הנתבע1 קיבל המכתבים הנ"ל, שלטענתה נשלחו לו על ידה. עם זאת, לאור המסקנה שאגיע אליה בהמשך, כי התובעת1 חבה בפיצויים בגין עיכוב הרכב בתקופה השניה, מתייתר הצורך להכריע בטענה
הנ"ל שהעלה הנתבע1.

6.5.3 כמו כן, לטענת הנתבע1 התובעת1 פעלה בחוסר תום לב, מאחר ו"המוסך (התובעת1-י.מ.) ... הציג לפניו מצג שווא לפיו ישחרר את הרכב כנגד תשלום של 2,450 ₪, ורק לאחר תשלום הסכום כאמור הודיע על קיום חוב נוסף" (ס' 17 לסיכומים).
לטענת הנתבע1 "נציג התובעת גיהץ סך של 2450 ₪ מחיר התיקונים ע"פ דרישתו. לפתע לאחר שגיהץ, דרש מנציג התובעת (מהנתבע1-י.מ.) לחתום על החשבונית שאין לו תביעות נגדה ... משסרב נציג התובעת (הנתבע1-י.מ.) לעשות כן חזר בו נציג הנתבעת (התובעת1-י.מ.) ולא מסר את הרכב" (ס' 14-15 לכתב התביעה בת"א
3501/98).

מנהל התובעת1 הוא הנתבע2, נשאל על כך בחקירתו הנגדית:
"ש. קרבסי
(הנתבע1-י.מ.) טוען שהטעית אותו, אחרי ויכוחים ביניכם הוא בא, אמרת לו שזה הסכום 2,450 ₪, לתשלום, הוא בא, וזה גם מה שגיהצת במו ידיך בכרטיס האשראי שלו ואז לא נתת לו את הרכב כי אז העלת את הטענה של ריבית הצמדה ואחסון.
ת. לא נכון אני לא הטעתי אותו הוא רצה להיות חכם, הוא עלה למשרד, הלך לפקידים שנמצאים שם, הסתכל שם וראה מה החוב ושילם לפקידים את החוב שהוא חייב, 2,450 ₪ והביא לי את הקבלה ליד שלי ואמר לי הנה שילמתי את החוב עכשיו תיתן לי את הרכב. לקחתי את הקבלה ביד שלי ורשמתי על המקור שהרכב לא יצא אם הוא לא ישלם את הריבית וההצמדה והחניה"
(ע' 31 ש' 20 - ע' 32 ש' 2).
הגרסה הנ"ל שמסר מנהל התובעת1 סותרת את הגרסה שמסר בתצהירו לפיה "ביום 27/02/97 הגיע קרבסי (הנתבע-י.מ.) למוסך, כדי לקבל את מכוניתו, הוציא את כרטיס האשראי שלו, וביקש לשלם את יתרת 2,450 השקלים, להשלמת החוב בגין שני הטיפולים בלבד. ואכן מכרטיס האשראי שלו נמשכה אותה יתרה ... באותו מעמד הבהרתי לו כי עליו לשלם ריבית והצמדה בגין אי כיבוד השיק הקודם שמשך לפקודתנו וכן דמי אחסון המגיעים לנו בגין השארת הרכב במוסך במשך אותם שלושה חדשים, ע"פ הנוהל המקובל באיגוד המוסכים בישראל ... משסירב קרבסי (הנתבע-י.מ.) לשלם גם עבור השניים הללו, אמרתי לו כי אינני מתכוון למסור לו את הרכב" (ס' 16-15 לתצהיר) (הדגשה לא במקור-י.מ).
חיזוק לגרסת הנתבע1 ניתן למצוא בעדות מנהל התובעת1 כי "לא יכולתי לגהץ בכרטיס האשראי יותר מ-2,500 ₪ בלי הסכמתו" (ע' 31 ש' 11) וכי "כשאתה מפנה אותי לנספח ז'3 (חשבונית 6561) לתצהירו של קרבסי (הנתבע-י.מ.), אני מאשר שכתב היד באמצע החשבונית זה בכתב ידי. שם כתוב שהרכב יצא בתאריך 27/02/96 לא שולם עבור חניה, ולא שולם עבור שיק שחזר ריבית והצמדה" (ע' 31 ש' 5-3).

אשר על כן, בעניין זה, מעדיף אני את גרסת הנתבע1 על גרסת מנהל התובעת1.
גרסה הנתבע1 הינה עקבית ומופיעה גם במכתבים ששלח הנתבע1 לאיגוד המוסכים (ראה: נספחים ח3 ו- ח4 לתצהיר הנתבע).

"עקרון תום הלב, כעקרון-על במשפט, מיתוסף אל ההסדר הנורמטיבי של העיכבון במשפט הישראלי, ומתווה לנושה דרך התנהגות על-פי אמות-מידה של יושר והגינות בעת שהוא משתמש בזכותו לעכב נכס ומפעילה הלכה למעשה כלפי החייב ... מכוחו של עקרון תום-הלב, יימנע מן הנושה השימוש בזכות העיכבון אפילו התמלאו התנאים העובדתיים להתגבשות הזכות לפי דין או מכוחו של הסכם. המשמעות המעשית לכך היא שיהיה עליו למסור את הנכס לחייב"
(נ' זלצמן, עיכבון (תשנ"ט-1998) 348-347).
עיכוב הרכב ע"י התובעת1 בשל כך, שהנתבע1 סירב לחתום כי הוא מוותר על תביעותיו בעתיד לאחר, שהוסכם על ידי הצדדים כי הרכב ישוחרר לאחר פרעון חובות הנתבע בגין שני התיקונים, מהווה התנהגות חסרת תום-לב ע"י התובעת1.
לפיכך, מאחר והתובעת1 השתמשה בזכות העיכבון בחוסר תום-לב, פקעה זכות העיכבון ביום 27/02/96.

לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי בתקופה הראשונה בלבד לתובעת1 קמה זכות עיכבון, קרי מיום 04/12/95 ועד ליום 27/02/96.

6.6 הנזקים שנגרמו לתובעת1 כתוצאה מעיכוב הרכב על ידה בתקופה הראשונה

ס' 8(א) לחוק השומרים, התשכ"ז-1967 קובע כי "בעל הנכס חייב לשפות שומר חינם וכן את המחזיק משכון או בטוחה אחרת, על ההוצאות הסבירות שהוציאו ועל ההתחייבויות שהתחייבו בהן באופן סביר עקב השמירה".
"בגדר המושג בעל בטוחה אחרת נכלל נושה בעל עיכבון. זכות השיפוי של הנושה המעכב לפי סעיף 8(א) הנ"ל מותנית בסבירות ההוצאות או ההתחייבויות, וכן בכל שהן נגרמו לנושה המעכב "עקב השמירה", דהיינו, כדי לשמור על הנכס המעוכב מפני אובדן או נזק"
(נ' זלצמן, עיכבון (תשנ"ט-1998) 282).

לאור מסקנתי לעיל כי קמה לתובעת1, זכות עיכבון בתקופה הראשונה בלבד, זכאית היא לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה, אך ורק בנוגע לתקופה הראשונה, כתוצאה מעיכוב הרכב, קרי מיום 04/12/95 ועד ליום 27/02/96.

לטענת התובעת1 "בהתאם לתעריף איגוד המוסכים, עלות חניה ליום הינה מגיעה לסך של 57 ₪" (ס' 4 לכתב התביעה בת"א
1856/97).
התובעת1 הגישה לבית המשפט ביום 18/02/98 את תעריף איגוד המוסכים מיום 29/11/94, שבו נקבעו דמי חניה במוסך לרכב פרטי ולרכב משא.
אמנם התובעת1 לא העידה נציג מטעם איגוד המוסכים על תוכן תעריף האיגוד, אך מאחר ולא הוגשו ראיות נוספות ע"י הצדדים לעניין גובה השיפוי, אין לי אלא לסמוך על הקבוע שם.
תובעת2 מתארת את הרכב כרכב "מסוג רנו טרפיק מסחרי" (ס' 3 לכתב התביעה בת.א. 3501/98) (הדגשה לא במקור-י.מ.), ולכן יש לחשב את דמי חניה במוסך לפי התעריף שנקבע ע"י איגוד המוסכים לרכב משא שהוא "42 ₪ + מע"מ ליממה (החל מהיום ה-3 לאחר גמר התיקון)" (ראה: תעריף איגוד המוסכים מיום 29/11/94).
התיקון השני הסתיים ביום 04/12/95 ולפי תעריף איגוד המוסכים יש לחייב בדמי חניה החל מהיום השלישי (3) לאחר גמר התיקון כלומר החל מיום 07/12/95 ועד ליום 27/02/96 שהם 83 ימים, 42 ₪ ליום סה"כ 3,486 ₪.

6.7 האם, בענין הרכב, יש עילת תביעה אישית כנגד הנתבע1?

בת.א 1856/97 עותרת התובעת1 לחייב את הנתבע1 בפיצויים בגין הנזק שנגרם לה כתוצאה מעיכוב הרכב.
הרכב הינו של חברת מור הדר בע"מ
(ס' 3 למוסכמות בהודעה מוסכמת מיום 08/02/02), והנתבע1 הוא מנהלה והבעלים של מרבית מניותיה (99 מתוך 100 שהוצאו לבעלי מניות).
לטענת התובעת1 היא יכולה "לתבוע את קרבסי (הנתבע-י.מ.) בגין פעולותיו, במסגרתן הפר את חובת האמונים שלו כלפי המוסך (התובעת1-י.מ.), פעל בחוסר תום לב הגובל בתרמית כפשוטה ובחוסר תום הלב והתעשר שלא כדין על חשבון המוסך (התובעת1-י.מ.) וזאת במסגרת חוק החברות" (ס' 63 לסיכומים). לטענת התובעת1 יש "לחייב את קרבסי (הנתבע-י.מ.) באופן אישי בסכומים נשוא תיק זה, ולא לאפשר לו להסתיר את פעולותיו הנלוזות מאחורי מסך ההתאגדות של חברת מור הדר, אשר כאמור בנספח א' לתצהיר איציק (מנהל התובעת1-י.מ.) ואשר לא נסתר, הנה חברה מחוקה ואין היא קיימת עוד" (ס' 60 לסיכומיה).

מנגד, טוען הנתבע1 כי "ההתקשרות עם המוסך (התובעת1-י.מ.) היתה מול חברת מור הדר בלבד ולא מול קרבסי (הנתבע-י.מ.). קרבסי (הנתבע-י.מ.) פעל אך ורק כאורגן של מור הדר. הרכב היה שייך למור הדר. השיק שניתן עבור התיקון היה של מור הדר וגם החשבוניות הוצאו לשם מור הדר ... המוסך (התובעת1-י.מ.) לא הוכיח כי התקיימו התנאים הדרושים לצורך הרמת מסך. אין די בעובדה זו בלבד כי חברת מור הדר הנה חברה מחוקה, כדי לקבוע אחריות אישית של קרבסי (הנתבע-י.מ.)" (ס' 31 לסיכומים).

"הכלל הרווח במשפטנו הוא, כי התאגיד, כאישיות משפטית נפרדת, נושא באחריות לעוולות ואף לעבירות פליליות, אולם בכך אין כדי לשלול את האחריות האישית של בני האדם הפועלים בתאגיד - בין שהם אורגנים ובין שאינם אורגנים. "אחריות אישית זו של בני האדם הפועלים בתאגיד... - עומדת על רגליה שלה. האחריות האישית של התאגיד לחוד, ואחריות הפועלים בשמו לחוד (ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364, 384). כך הוא לגבי עבירות פליליות שמבצע אורגן בתאגיד (ע"פ 137/79 חיים גלנט נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 746). כך הוא לגבי עוולות נזיקיות שהאורגן קיים את יסודותיהן (ע"א 308/59 יצחק שימקין נ' אסתר, שרה, יהודה רומנו ו-המוסד לביטוח לאומי, פ"ד יד 2396; ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ ואח' נ' יואל אורן ואח', פ"ד לה(4) 253); וכך הוא לגבי הפרת החובה לנהוג בתום-לב במשא-ומתן (ע"א 230/80 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ ואח' נ' דוד קסטרו, פ"ד לה(2) 713; ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ ואח' נ' דוד קסטרו, פ"ד לז(4) 673). השאלה היא, ככלל, האם ביצע בעל התפקיד בתאגיד, באופן אישי, את יסודות העילה המקימה חבות. שאם התשובה לכך היא בחיוב, לא ישמש המעטה התאגידי אצטלה לבעל התפקיד להתכסות בה (ראו גם סעיף 54(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 ... המורה כי "אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס".
זהו צדו האחד של מטבע האחריות שנושא בה בעל התפקיד בתאגיד. צדו האחר של המטבע הוא, כי אין חבותו של בעל תפקיד נובעת מעצם חבותו של התאגיד. התאגיד, בהיותו אישיות משפטית יציר הדין (להבדיל מאישיות משפטית טבעית), פועל באמצעות האורגנים ובעלי התפקיד בו. עובדה זו, אינה גורעת מאחריותו של התאגיד כאישיות משפטית נפרדת, אך אין בה גם כדי להטיל, מניה וביה, אחריות על האורגנים ועל בעלי התפקיד בתאגיד. חבותם נגזרת, כאמור, מן השאלה האם קיימו, באופן אישי, את יסודות העילה.
מן המקובץ עולה, כי מי אשר מבקש להטיל אחריות אישית על בעל תפקיד בתאגיד, נדרש להצביע על עילה ספציפית נגדו, ולהניח תשתית ראייתית ממנה עולה כי בעל התפקיד קיים את יסודותיה. שאם לא יעשה כן, יוכל אולי להיפרע מן התאגיד, אך לא מבעלי התפקיד בו (ראו עוד ע"א 391/87 אולן בע"מ ואח' נ' מתפרת העמק ברוך ובניו בע"מ (לא פורסם))"
(כב' השופטת א' חיות ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ ואח' נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י -בע"מ, תק-על 2003(4), 1322, 1325).

ס' 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 קובע כי "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה".
את התנהגות הנתבע1 יש לבדוק לאור מסקנתי לעיל כי קמה לתובעת1 זכות עיכבון בתקופה הראשונה בלבד, מכוח החוב בעבור התיקון השני ברכב.
לפיכך, עולה השאלה האם התנהגות הנתבע1, שסרב לשלם לתובעת1 את שדרשה בעבור התיקון השני, משום שלדעתו מדובר במחיר מופרז, מהווה התנהגות שבחוסר תום-לב.
"חובת תום הלב החוזית קובעת רמת הגינות מינימלית, המבוססת על 'יריבות' חוזית. כל אחד מבעלי החוזה מבקש להגשים את האינטרס העצמי שלו, ודיני תום הלב באים להבטיח 'משחק הוגן'"
(א' ברק, שיקול דעת שיפוטי (תשמ"ז-1987) 488-487).

"משמעותה של החובה לקיים חוזה בתום-לב ובדרך מקובלת היא, כי הצדדים ליחס החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל-פי המקובל על בעלי חוזה הוגנים. אמת הדבר, אין הצדדים לחוזים מלאכים זה לזה, אך שוב אל להם להיות זאבים זה לזה"
(כב' השופט א' ברק בבג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים נ' בית הדין הארצי ואח', פ"ד לה (1) 828, 834).
מאחר ולא הוכח ע"י התובעת1 כי סיכמה עם הנתבע1 מראש על מחיר התיקון, יוצא אני מנקודת הנחה כי התובעת1 הודיעה לנתבע על מחיר התיקון רק לאחר שהרכב תוקן.
בנסיבות אלו, סירוב הנתבע לתשלום הסכום שדרשה התובעת1 בגין התיקון, משום שלדעתו, המדובר בסכום הגבוה מן המגיע לתובעת1, לא מהווה התנהגות חסרת תום לב, אלא אך הגנת הנתבע1 על האינטרסים שלו.
לפיכך, מסקנתי היא כי לא ניתן לחייב את הנתבע1, באופן אישי, בפיצויים בגין נזקי התובעת1 כתוצאה מעיכוב רכבה של חברת מור הדר בע"מ
.
אשר על כן, ומאחר והתובעת1 לא עתרה לחייב את חברת מור הדר בע"מ
בפיצויים, אלא לחיוב הנתבע1 בלבד, דין עתירתה להידחות.

התובעת1 עותרת לחייב את הנתבע1 באופן אישי, גם בגין הפרשי הצמדה וריבית בגין השיק ש"חזר" בלא שנפרע.
בשל חוסר תום הלב עד כדי תרמית של הנתבע1 שהודה כי "השיק על סך 7,520 ₪ חזר א.כ.מ (אי כיסוי מספיק-י.מ.) כי לא היתה לי כוונה לפדות אותו" (ע' 40 ש' 17), יש לחייבו באופן אישי, בפיצויים בגין הפרשי הצמדה וריבית בגין
השיק ש"חזר" בלא פרעון.
אשר על כן, מחייב את הנתבע בפיצויים בגובה הפרשי הצמדה וריבית של השיק ש"חזר" בלא פרעון החל מיום 12/09/95 ועד לפרעון.



6.8 הנזק שנגרם לנתבע1 כתוצאה מעיכוב הרכב על ידי התובעת1 בתקופה השניה

לאור מסקנתי לעיל, כי בנוגע לתקופה השניה, התובעת1 עיכבה את רכבה של תובעת2, שלא כדין, זכאית האחרונה לפיצויים בגובה הנזק שנגרם לה כתוצאה מעיכוב הרכב בתקופה זו.
בת"א
































































3501/98




התובעת2 עותרת לחייב את התובעת1 בפיצויים בגין
הנזקים הבאים, שלטענתה, נגרמו לה:
א. תשלום בעבור רישוי רכב ללא שימוש בו בסך של 500 ₪.
ב. ירידת ערך בטריה חדשה בסך של 150 ₪.
ג. ניקיון לאחר הוצאת הרכב מהמוסך בסך של 25 ₪.
ד. כוון ציר עקב העמידה הממושכת בסך של 150 ₪.
ה. כווני הצתה, פלגים, החלפת שמנים לאחר הוצאת הרכב בסך של 300 ₪.
ו. החלפת צמיגים עקב התייבשותם, בסך של 150 ₪.
ז. תיקון מראה שנשברה בסך של 80 ₪.
ח. תיקונים לצורך טסט עקב השהיה הממושכת במוסך בסך של 250 ₪.
ט. התרוצצויות בסך שח 800 ₪.
י. אי שימוש ברכב בסך של 7,000 ₪.
יא. פחת הרכב הרכב בסך של 7,565 ₪.

סה"כ
סך של 16,500 ₪

מנגד טוען מנהל התובעת1 כי "הרכב היה אצלי תקופה ארוכה מכיוון שלא עבר "טסט" ולכן לא היה מותר כלל לנסיעה, כלומר, קרבסי (הנתבע1-י.מ.) היה זה שלא נזקק למכונית והעדיף להשאירה אצלי ל"משמרת". על כן, כל טענותיו בדבר ה"היזקקות הנואשת" לרכב, אינן אמת" (ס' 8 לתצהיר).

הנתבע1 צירף קבלות שונות לתצהירו (נספחים יד'-כו' לתצהירו), המוכיחות, לטענתו, את הנזק, שנגרם לו. אולם הנתבע1 לא העיד את עורכי הקבלות על תוכנן, וכן לא הביא כל ראיה לעניין הנזק שנגרם לו בשל אי השימוש ברכב, ולכן לא הוכיח את הנזק שנגרם לו.
"חובת הראיה היא: הבאת הראיות הדרושות להוכחת כל היסודות המקימים את עילת התביעה, במידה הדרושה לביסוס

פסק דין
לזכותו"
(י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי (תשס"ד-2003) 1538).
כמו כן, התובעת2 היא חברה מחוקה ולכן לא ניתן לפסוק פיצויים לטובתה.
עם זאת, ולאור מסקנתי כי בין התאריכים 27/02/96 ו 28/05/97 עיכבה התובעת1 את רכבה של חב' מור הדר שלא כדין, רכב המשמש, מטבעו, לצורכי עבודת החברה, מורה אני על חיוב התובעת1 בפיצויים בסך של
2,000 ₪ לטובת הנתבע1, מנהלה דאז של התובעת2, בגין עגמת נפש.

7.
האם הנתבע1 חסם את המוסך של התובעת1 ברכבו, מה הנזקים שנגרמו עקב כך לתובעת1?

בת"א
































































8682/00




עותרת התובעת1 לחייב את הנתבע1 בתשלום פיצויים בסך של 10,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לה, לטענתה בעקבות כך ש"ביום 27/02/96 חסם הנתבע ברכב מסוג סובארו מס' רישוי 89-814-21 את הכניסה למוסך התובעת למשך שעתיים בין השעות 16:30-14:30" (
ס
' 8 לכתב התביעה).
לטענת מנהל התובעת1 ביום 27/02/96 הנתבע1 "חסם ברכב מסוג "סוברו" את הכניסה למוסך שלנו למשך כשעתיים. על פי תמונות שצילמתי, קרבסי (הנתבע1-י.מ.) העמיד את הרכב שלו בפתח המוסך בצורה אלכסונית, ומנע מלקוחות להכניס רכביהם אל תוך המוסך, וכן גרם לנו טרדה ומפח נפש רב, כאשר האפשרות שלנו להוציא רכבים לאחר תיקון אל מחוץ למוסך נמנעה אף היא ... באותו מעמד, הקימו קרבסי (הנתבע1-י.מ.) והבריונים שלו צעקות, דיברו עם לקוחות, העירו הערות והפריעו לעבודה השוטפת שלנו במוסך. כאשר ראיתי כי קרבסי (הנתבע1-י.מ.) וחבורת הבריונים שבאו איתו אינם מתכוונים להזיז את הרכב מפתח המוסך, הזמנתי משטרה ורק לאחר שזו הגיעה, הזיז קרבסי (הנתבע1-י.מ.) את מכוניתו" (ס' 16 לתצהירו).
מנהל התובעת1 צירף לתצהירו שתי תמונות שבהן נראית מכונית בעלת מס' רישוי 21-814-89 עומדת בצורה אלכסונית (נספח ח' לתצהירו).
כן מסר אחיו של מנהל התובעת1 כי "אני זוכר שביום 27/0296 הגיע קרבסי (הנתבע1-י.מ.) למוסך, מלווה בכנופית בריונים שהביא עמו, וחסם ברכב מסוג "סוברו" את הכניסה למוסך שלנו למשך כשעתיים. לפי מה שראיתי קרבסי (הנתבע1-י.מ.) העמיד את הרכב שלו בפתח המוסך בצורה אלכסונית, ומנע מלקוחות להכניס רכביהם אל תוך המוסך ... במקום נוצרה התקהלות של אנשים, כאשר חבורת הבריונים החלה צועקת לכל עבר. כשבאנו לבדוק מה קורה, הבנתי כי המדובר בנסיון ללחוץ עלינו לשחרר את המכונית של קרבסי (הנתבע1-י.מ.) מהמוסך" (ס' 5-4 לתצהירו).

מנגד, טוען הנתבע1 כי "מעולם לא חסמתי את מוסך הבירה ברכב הסובארו ולא ברכב אחר" (ס' 24 לתצהירו). עם זאת, בהמשך עדותו הודה הנתבע1 כי חסם את מוסך התובעת1: "מכונית הסובארו שנראית בנספח ח' בתצהירו של מזרחי (מנהל התובעת1-י.מ.) היא המכונית שלי ... נכון שבתמונות רואים שהמכונית עומדת בצורה אלכסונית בכניסה למוסך" (ע' 42 ש' 17-16).
התובעת1 העריכה את הנזקים שנגרמו לה בשל חסימת הכניסה למוסך ע"י הרכב בסך של 10,000 ₪ "בגין אובדן לקוחות, עוגמת נפש, טרדות" (ס' 8 לכתב התביעה בת.א. 8682/00), אך לא הוכיחה את הנזק שנגרם לה.

עם זאת, לאור הודיית הנתבע1 כי חסם ברכבו את הכניסה למוסך התובעת1, פוסק אני לזכות התובעת1, פיצויים בסך של 500 ₪ בגין עגמת נפש.

8. מהי עלות תיקון הרכב אצל התובעת1?

בת"א
































































3501/98




עותרת חברת מור הדר בע"מ
(התובעת2) לחייב את התובעת1, בפיצויים בסך של 4,500 ₪ בגין המחיר המופרז ששילמה לתובעת1 בעבור שני התיקונים ברכב.
מנגד טוענת התובעת1 כי טענות הנתבע1 הועברו "לבירור אצל איגוד המוסכים. הצדדים חתמו על הסכמתם למתן פסק בורר ופסיקת הבוררות היתה חד משמעית כי היא דוחה את כל טענות התובעת" (ס' 11 לכתב ההגנה).
על מנת להוכיח את טענתה הגישה חברת מור הדר בע"מ
"תמונה המראה שמחיר 7,530 לתיקון (התיקון הראשון-י.מ.) הפגיעה ברכב הינו מוזגם באופן גדול ביותר" (ס' 3 לתגובת הנתבע1 מיום 18/02/99), וכן "קבלות אחרות על עבודה דומה, המעידות כי הסכום הסביר (בגין התיקון השני-י.מ.) נע בסביבות 400 ₪, ולא כפי שדרש מוסך הבירה" (ס' 12 לתצהיר הנתבע1) (נספחים ה'1-ה'5 לתצהיר הנתבע1).
בכל אלו אין כדי להוכיח את טענת חברת מור הדר בע"מ
בדבר המחיר המופרז, על מנת להוכיח טענה זו היה עליה להעיד איש מקצוע מטעמה מתחום המכונאות לעניין עלות התיקונים. משלא עשתה כן, דין טענתה להידחות, כבלתי מוכחת.

9. סיכום

9.1 בת"א
21396/00 מחייב את התובעת1 (מוסך הבירה בע"מ
) לשלם לנתבע1 (אליעזר קרבסי) פיצוי בגין הוצאות של שיקים, בסך של 1,478.95, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 14/11/00, ועד לפרעון.
9.2 בת"א
1856/97 מחייב את הנתבע1 (אליעזר קרבסי) לשלם לתובעת1 (מוסך הבירה בע"מ
) הפרשי הצמדה וריבית על סכום השיק בסך 7,520 ₪, שחזר בלא שנפרע, מיום 12/09/95 ועד לפרעון.
9.3 בת"א
3501/98 מחייב את התובעת1 (מוסך הבירה בע"מ
) לשלם לנתבע1 (אליעזר קרבסי), בגין עגמת נפש, פיצוי בסך 2,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (18/02/98) ועד לפרעון.
9.4 בת"א
8682/00 מחייב את הנתבע1 (אליעזר קרבסי) לשלם לתובעת1 (מוסך הבירה בע"מ
), בגין חסימת הכניסה למוסך, פיצוי בסך 500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, מיום הגשת התביעה (18/02/98) ועד לפרעון.
9.5 בנסיבות הענין, אין צו בדבר הוצאות ושכ"ט עו"ד.
9.6
אני מצטער ומתנצל, בפני
בעלי הדין וב"כ, על שלא עלה בידי, ליתן

פסק דין
זה במועד מוקדם יותר.

10.
ניתן היום, ה' בתשרי תשס"ה (20 בספטמבר 2004) בשעה 14:14 בהעדר בעלי הדין וב"כ.
המזכירות
תמציא העתקים לב"כ בעלי הדין.

מותר לפרסום מיום 20/09/2004.

יצחק מילנוב
, שופט



001856/97א
130 גלית טובינה






א בית משפט שלום 1856/97 מוסך הבירה בע"מ, חברת מור הדר בע"מ נ' קרבסי אליעזר, מזרחי יצחק (פורסם ב-ֽ 20/09/2004)