פסקי דין על יוסף בר | פסקי דין על אורי בר | פסקי דין על אילן דגני | פסקי דין על שלום זוהר |

5631/06 א     27/07/2009




א 5631/06 יוסף בר, אורי בר נ' אילן דגני, שלום זוהר




בפני

כב' השופטת ד"ר איריס רבינוביץ ברון
תובעים
1. יוסף בר

2. אורי בר

נגד
נתבעים
1. אילן דגני

2. שלום זוהר
פסק דין

מבוא
1. התובעים יוסף ואורי בר
הגישו תביעה כנגד אילן דגני
(הנתבע 1) ושלום זוהר
(הנתבע 2).

בתביעה, התבקש סעד של צו מניעה קבוע כנגד הנתבעים לחדול ולהימנע מכל פעולה העושה שימוש מכל סוג ובכל דרך במכון החליבה לשם ניצול מיכסת החלב של הנתבע מס' 2.

כמו כן, נתבקש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים סך בשקלים השווה ל- 27,000$ (120,447 ₪), עבור 18 החודשים שקדמו להגשת התביעה, וכן סך נוסף בשקלים השווה ל- 1500$ לכל חודש עבור שימוש במכון החליבה המשותף, לשם ניצול מיכסת החלב של הנתבע 2 החל מיום הגשת התביעה ועד ליום בו יחדלו הנתבעים מהשימוש האמור.

התובעים צירפו לכתב תביעתם את חוות דעתו של המודד, מר בני לייבוביץ וכן את חוות דעתו של המומחה מר אריה וולק, כלכלן חקלאי.

הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי דין התביעה להידחות וצירפו לכתב הגנתם את חוות דעתו של המומחה, מר יהונתן בר יוסף, כלכלן המתמחה בכלכלת רפת החלב.

מטעם בית המשפט מונה מומחה , ד"ר חיים צבן אשר התבקש לחוות דעתו באשר לגובה דמי השימוש הראויים המגיעים, אם בכלל, לתובעים בגין חלקם במכון החליבה.

מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם של התובע 2 ושל מר ארז בסיס.
בדיון ההוכחות שהתקיים בפני
העידו מטעם התובעים מר אורי בר
- התובע 2 וכן מר ארז בסיס שתצהירו הוגש, וכן זומנו לעדות מר גדעון קוגל חבר בכפר ויתקין, מר צבי גרבר ששימש בעבר כמרכז האגודה בכפר ויתקין והמודד מר בני לייבוביץ.

מטעם הנתבעים העידו מר אילן דגני
- הנתבע 1 והמומחה לכלכלת רפת החלב – מר יהונתן בר יוסף. כמו כן המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר חיים צבן, זומן ונחקר על חוות דעתו.

יצויין כי התובע 1 והנתבע 2 לא הגישו תצהירים ולא העידו בבית המשפט.

דיון והכרעה
2. אין מחלוקת כי לצורך ניצול מיכסת ייצור החלב של התובעים והנתבע 1, הקימו התובע 1 והנתבע 1 במשותף, לפני למעלה מעשרים שנה, מכון חליבה (להלן: מכון החליבה). המכון ממוקם על אדמות שהוקצו לצורך רפתות על ידי כפר ויתקין והצדדים חלוקים האם מכון החליבה הוקם גם על שטח שהוקצה לצורך כך לתובע. דומה שאין מחלוקת כי לצורך מכון החליבה המשותף, הקימו התובע 1 והנתבע 1 תשתית נדרשת הנמצאת בשטח משק התובעים, בסמוך למכון החליבה. מוסכם גם כי מכון החליבה והתשתיות שלו נבנו והוקמו בהשקעות כספיות משותפות של התובע 1 והנתבע 1 והכל בחלקים שווים.

כמן כן אין מחלוקת כי כיום התובעים לא עושים שימוש במכון החליבה, אלא התובעים התאגדו יחד עם אחרים במסגרת מכון חליבה בשם "שביל החלב". הנתבע 1 התאגד עם הנתבע 2, שהינו אף הוא חקלאי בעל מכסת חלב, בשותפות רשומה והם מנצלים יחדיו את מיכסת ייצור החלב של הנתבע 2 באמצעות שימוש במכון החליבה.

המחלוקת בין הצדדים הינה בעיקרה האם הנתבעים שעושים שימוש במכון החליבה, ללא הסכמתם של התובעים, מפרים את ההסכם שבין התובע 1 לנתבע 1, האם הנתבעים חייבים בדמי שימוש בגין השימוש האמור והאם יש ליתן צו מניעה כנגד השימוש האמור.

3. לטענת התובעים, הם הינם בעלי הזכויות במשק במושב כפר ויתקין, לרבות בשטח הנמצא על חלקה 44 (חלק) וחלקה 144(חלק) בגוש 8349 ( להלן:"המשק").

עוד נטען כי התובע 2 הינו במעמד של בן ממשיך במשק ובעל מלוא הזכויות.

לטענת התובעים הנתבע 1 הינו בעל משק סמוך בכפר ויתקין, הנמצא אף הוא על חלקה 144 (חלק) בגוש 8349- והגובל במשק התובעים.

התובעים טוענים כי לצורך ניצול מיכסת ייצור החלב של התובע 1 ומיכסת ייצור החלב של נתבע 1, הם הקימו יחדיו במשותף, מכון חליבה.

התובעים טוענים כי בינם לבין הנתבע 1 היה מובן ומוסכם כי אין מי מהם רשאים לעשות שימוש במכון החליבה לשם ניצול מכסות ייצור החלב של צד שלישי כלשהו ולכן לטענת התובע 2 כאשר בעבר פנו אליו צדדים שלישיים לשם ניצול מכסת החלב שלהם במכון החליבה, הוא העלה זאת בפני
הנתבע 1, אשר התנגד בתוקף לעשות שימוש במכון החליבה לצורך ניצול מכסת ייצור החלב של צד ג'. משכך, נמנע התובע 2 לעשות כל שימוש שהוא במכון החליבה לצורך ניצול מכסת החלב של צד ג'.

לטענת התובעים בנסיבות שנוצרו , הם הפסיקו לעשות שימוש במכון החליבה.

לטענת התובעים החל מיום 1.1.05, החל הנתבע 1 לעשות שימוש במכון החליבה המשותף לצורך ניצול מכסת החלב של הנתבע 2 וזאת ללא הסכמתם של התובעים ואף למרות התנגדותם המפורשת.

4. הנתבעים טוענים כי יש לדחות את תביעת התובעים על כל הסעדים המבוקשים בה. הנתבע 1 הודה כי בשנת 1986 השקיעו הצדדים במשותף סכומי כסף לרכישת ציוד ותשתיות להקמתו של מכון החליבה.
לטענתו של הנתבע 1 בשנת 1988 הוא והתובע 1 החליטו לנצל במשותף מכסת חלב בת 50,000 ליטר של רפתן בשם עמוס אדירי ( להלן: "אדירי") שפרש לגמלאות. לטענתו בשנת 2000 נפטר אדירי והוא נותר עם 27 מפרותיו, אשר אותן רכש בכסף מלא. לטענת הנתבע התובע 1 לא הצליח לעמוד בייצור מחצית המכסה הנותרת ולכן מאותה תקופה לערך ביקש התובע 1 מהנתבע לשאת רק בשליש מהוצאות מכון החליבה ( חשמל, מים, חומרי ניקוי וכו') בטענה שהנתבע 1 הפך להיות שותף גדול יותר בשימוש בו והנתבע 1 קיבל את בקשתו של התובע בלית ברירה.

הנתבע 1 הודה כי אכן בשנת 2001 פנה אליו התובע וביקש לצרף לשותפות צד ג', רפתן בשם אורי נעמן והוא התנגד לצירופו כצד נוסף בעל זכויות בשותפות ובמכון.

לטענת הנתבע 1 בשנת 2000 החלה רפורמה מקיפה במשק החלב בארץ, והתובע 1 החליט להתאגד עם עוד 14 רפתנים מכפר ויתקין לצורך הקמת רפת מרכזית במושב.

כמו כן נטען כי בשנת 2002 דרש המשרד לאיכות הסביבה מהנתבע 1 להשקיע סכומי כסף בלתי מבוטלים בגגות מכון החליבה ובמרזבים שלו וכן נדרשה השקעה ברכישת ציוד חליבה חדש במקום זה הישן. לטענת הנתבע 1 ללא ההשקעות שהשקיע לא היה ניתן כלל להפעיל את מכון החליבה ומשכך היה על הנתבע לבצע השקעה בסך של 150,000 ₪ מכספו בלבד, היות והתובע 1 סרב להשתתף בסכומי ההשקעה שנדרשו.

עוד נטען ע"י הנתבע כי התובע 1 נטש את המחלבה בחודש מאי 2005, לא "עקב הנסיבות שנוצרו" אלא " עקב זאת שעבר מרצונו לרפת המרכזית במושב", ולכן לטענתו הוא הפך בעל כורחו ועקב סירובו של התובע 1 להשתתף בחלקו בהוצאות השוטפות ובהשקעות שנדרשו, לבעלים היחידי של מכון החליבה וציודו.

בנוסף נטען כי הנתבע 1 לא הפר כל הסכם עם התובע 1, אלא התובע 1 הוא זה שלא קיים את חלקו בשותפות. הנתבע 1 טען כי כל שעשה במסגרת מכון החליבה , נעשה לשם צימצום נזקיו עקב נטישת התובע את מכון החליבה והשותפות באופן חד צדדי. לטענתו יש לו את מלוא הזכויות לעשות שימוש במכון החליבה וציודו אותו הוא רכש ממיטב כספו.

הנתבעים טוענים כי התובע 2 לא הוכיח כי הינו בעל זכויות במכון החליבה וכי הינו בן ממשיך במושב ולא המציא את נספח א' לתצהירו ולפיכך אין לו כל מעמד בתביעה ודין תביעתו להידחות על הסף.

באשר לנתבע 2 נטען כי דין התביעה נגדו להידחות על הסף משום שהיא אינה מגלה כל יריבות בין הצדדים וכי אינה מגלה עילה כלפי הנתבע 2.

הנתבע 2 טוען כי הוא אינו עושה כל שימוש במכון החליבה ובאם קיים הסכם בין הנתבעים אין זה מעניינם של התובעים שכן כף רגלו של הנתבע 2 ו/או של מי מפרותיו לא דרכה במכון.

5. נשאלת השאלה האם הנתבעים חייבים לשלם לתובעים דמי שימוש בגין השימוש שנעשה במכון החליבה מכח ההתקשרות של הנתבע 1 עם הנתבע 2. כפי שעולה מעדותו של התובע 2, בין התובע 1 לבין הנתבע 1 נכרת הסכם בע"פ ולא הסכם בכתב. (ר' בעמ' 11 לפרוט' הדיון).

בהמשך, התובע 2 מעיד לגבי העובדה שהנתבע 2 התנגד לצרף צד ג' כשותף למכון החליבה ומשכך לא היתה להם ברירה והם נאלצו לעבור ולהתאגד בשביל החלב. כך בעמ' 16 לפרוט' הדיון:

"ש: אתה ידעת על הרפורמה- נכון?
ת: שמעתי עליה ופעלתי בעקבות הרפורמה.
ש: מה פעלת בעקבות הרפורמה
ת: להביא שותף למכון החליבה וכל שותף שרציתי להביא קבלתי התנגדות נחרצת מהשותפים ונהגתי כמנהג הבית ולא הבאתי אף אחד במחתרת. כל מי שרצה ללכת איתי לשותפות הלכתי קודם לדגני וקיבלתי סירוב. התנגדות נחרצת. בשביל להיכנס לרפורמה היה סף של 600 אלף ליטר , לי היה 400, בעד זה היו איחודים. לי אסור להכניס למכון החליבה המשותף אף אחד ואילן הכניס בלי שהוא סיפר לנו".

ובהמשך בעמ' 21 העיד כך:

"ת: אני תועלתי בלא רצוני בשביל להמשיך לקיים את משפחתי עקב המצב הכלכלי. היום אי אפשר לנהל מערכת עיסקית עם מכסת חלב כמו שהיתה לי. הייתי צריך לקבל החלטה, היה רגע אמת וכמו שאנו פעלנו בצורה אחת יש מושב תנובות שהם חיסלו את המשק טוטאלית" .

הנתבע 1 הצהיר כי הוא התנגד לצירופו של הרפתן אורי נאמן כשותף שלישי במכון, וזאת בשונה מניצול משותף של מכסת החלב ( סעיף 9 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע).

בחקירתו הנגדית העיד לענין זה הנתבע כך בעמ' 25 לפרוטוקול ש' 1- 15:

"ש: פנה אליך בר יוסף וגם אורי בר
במהלך השנים שאנו מדברים עליהם וביקשו את רשותך כיוון שאתה שותף במכון החליבה כי הם רצו לנצל יחד עם אחרים את מכסת החלב של אחרים ובתצהיר של בר צויינו שמות של שורה שלמה של אנשים מכפר ויתקין מארז בסיס, קוגל ואחרים שם ליצר במכון החליבה המשותף שלכם, מה היתה התגובה שלך?
ת: לא היתה שום התנגדות למכסות חלב שלו ולהיפך שיבוא עכשיו עם מכסות החלב שלו. יש התנגדות שהשותף יבוא לחלוב שם, זה הכול. אם היום יביא מכסות חלב אין לי זכות להתנגד לזה, יש לו זכות לחלוב 2 מיליון ליטר חלב.
ש: בר בא אליך ואמר שהוא רוצה להיכנס לשותפות עם כל החברים האלה שהזכרנו אותם, הוא הגיע בהזדמנויות שונות ואמר שהוא מוכן לפצות אותך על השימוש הזה ואתה תקבל על זה תשלום , למה התנגדת?
ת: בר לא פנה אלי, אורי פנה אל הבן שלי. אני באתי יום אחד למכון החליבה ורואה את נעמן חולב שם , שאלתי מה אתם עושים והוא אמר אנחנו רוצים לעשות שותפות ולחלוב. אמרתי שאני לא מסכים לזה. אני אין לי סמכות להתנגד כמה פרות יחלבו. אמרתי שיביאו אותם לבר והוא יחלוב. אני אמרתי לנעמן תביא את המכסה לאורי בר
כמו שאני הבאתי את עמוס אדירי והוא לא התנגד כי נתתי לו חצי."

ובהמשך בעמ' 26 העיד כי:

"ת: במכון המשותף הוא יכול להביא מכסות ולחלוב כמה פרות שהוא רוצה, הוא לא צריך לשאול אותי בכלל. שיבוא ויחלוב אני לא יכול להגיד כלום. אני חולב לשלום. אני בניתי את המכון כדי לחלוב 2 מיליון ליטר חלב, אני חולב מיליון , אני לא מפריע לאף אחד לחלוב".

הנתבע אף העיד כי:

"ש: נכון שאמר לך בר שהוא חייב בגלל דרישת הרפורמה שזה מינימום 600,000 חייב לצרף מישהו וזאת היתה הסיבה שהוא מחפש ומבקש לצרף עוד משהו למכסת החלב, נכון?
ת: לא. לבר היה בכפר ויתקין לקנות מכסת חלב כמו שאני קניתי, מרכז מזון קנה מכסת חלב שעמדה למעלה משנה. אני קניתי ונכנסתי לרפורמה . אני אמרתי לו שיקנה מכסות חלב וישאר והוא לא רצה. אמרתי לו שישאר איתי ונעשה רפת אחת גדולה והוא לא רצה".
( עמ' 27 לפרוטוקול ש' 23- 28).

לגבי חלוקת הרווחים העיד הנתבע 1 כי:

"ש: ברור היה שעבור השימוש במכון החליבה יהיה תשלום של מי שבא להשתמש?
ת: לא. אין תשלום.
ש: אם נעמן היה מביא את המכסה?
ת: אין תשלום . זה היה בר משתמש . עד 2 מיליון ליטר אין לי זכות להתערב."

ולשאלת בית המשפט העיד כי:

אני נתתי לו חצי מהמכסות שהבאתי כי לא רצה לתת לו. אני אמרתי שבלי יוסף בר
אני לא לוקח מכסה. הלכתי ונתתי ליוסף בר
50% מהמכסה למרות שלא הייתי צריך.
ההגינות היתה מחייבת שאם הוא מביא מכסות שיציע לי גם כן חצי אבל הוא לא חייב. אני עשיתי את זה.
ש: מבחינת ההבנה שלך של מצב הדברים הנכון במכון החליבה אתה חושב שהיה נכון להעביר חצי מהרווחים...
ת: לא מהרווחים . אני העצתי לו 50%.
ש: ולהבנתך זה הדבר הנכון לעשות בין שותפים במכון החליבה?
ת: לא חייב אבל זה אני . זכותו לחלוב כמה שהוא רוצה עד 2 מיליון ליטר הוא לא צריך לשאול אותי בכלל".
(עמ' 28 לפרוטוקול ש' 27- עמ' 29 ש' 8).

כפי שכבר צוין התובע 1 לא הגיש תצהיר מטעמו .

6. מדובר, אם כן, במכון חליבה אשר הוקם ונבנה במשותף ע"י התובע 1 וע"י הנתבע 1.
אין חולק כי מערכת היחסים אשר שררה מתחילת הקמתו של מכון החליבה בין התובע 1 לבין הנתבע 1 היתה מערכת של שותפות. אמנם אין הסכם שיתוף בכתב אולם מעדויות הצדדים ומאופן התנהלותם במשך השנים ניתן ללמוד על תוכנו של הסכם השיתוף שבין הצדדים ועל מערכת הזכויות והחובות של הצדדים. למעשה אין מחלוקת כי הצדדים ראו עצמם מחויבים לפנות לצד השני לצורך הכנסת גורם נוסף כשותף במכון החליבה. במסגרת ההערכות לקראת הרפורמה במשק החלב, התובעים פנו לצורך כך לנתבע 1 שסירב להצעות שהועלו להכנסת שותפים. בכל הנוגע לניצול מכסות חלב של אחרים, נעשה בעבר שימוש במכסת חלב של מר אדירי. במקרה זה, הנתבע 1 הציע לתובע 1 חצי מההכנסות. אמנם הנתבע 1 העיד כי לא היה מחויב לעשות כן, אך דרך ההתנהגות מלמדת על ההסכמות שבין הצדדים.

לא הוכח ע"י התובעים כי הנתבע 1 התנגד לשימוש במכסות החלב של הצדדים השלישיים אלא כי הנתבע 1 התנגד לצירופם כשותפים במכון החליבה. דבר זה גם נתמך בעובדה כי בשנת 1988 ניצל הנתבע 1 את מכסת החלב של מר אדירי ושיתף בכך את התובע 1.

במצבים של שיתוף בנכסים חלות הוראות חוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 וחוק המיטלטלין, התשל"א - 1971 בהתאמה. בכל הנוגע למיטלטלין, מפנה חוק המטלטלין לחלק מהוראות חוק המקרקעין בכל הנוגע לשיתוף ברכוש.

בעניניינו, הצדדים הקימו ביחד מכון חליבה. תובענה זו נסובה סביב מכון החליבה ולא סביב המקרקעין. מהעדויות עולה כי המקרקעין הוקצו על ידי כפר ויתקין למטרות רפת בלבד. ההשקעות של הצדדים נעשו במטלטלין והחישובים של המומחים לא התייחסו לנושא המקרקעין. לנוכח האמור, אתייחס להוראות חוק המטלטלין וההפניה שמכוחן לחוק המקרקעין, ככל שהן רלבנטיות לעניניינו.

סעיף 9 לחוק המטלטלין, תשל"א- 1971, הדן בשיתוף קובע כי:

" (א) מיטלטלין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו בשיתוף מתפשטת על מלוא המיטלטלין ואין לשום שותף חלק מסויים בהם.
(ב) חלקיהם של כל אחד מהשותפים במיטלטלין, חזקה שהם שוים.
(ג) הסכם בין השותפים בדבר ניהול המיטלטלין המשותפים והשימוש בהם ובדבר זכויות השותפים וחובותיהם בכל הנוגע למיטלטלין (להלן - הסכם שיתוף) כוחו יפה גם כלפי אדם שנעשה שותף לאחר מכן וכלפי כל אדם אחר, ובלבד שהשותף או האחר ידע או היה עליו לדעת על קיום ההסכם ותנאיו.
(ד) הקנה אחד השותפים לאדם אחר זכות בחלקו במיטלטלין המשותפים, עליו להודיע על כך לשאר השותפים, ואם נעשה הסכם שיתוף, עליו להודיע לאדם האחר על קיום ההסכם ותנאיו.
(ה) באין הוראות אחרות בהסכם שיתוף יחולו הוראות סעיפים 30 עד 33 ,34 (א),35 ו-36 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, גם על השיתוף במיטלטלין".

סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 , הדן בתשלום בעד שימוש קובע כי:

"שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".
7. הנתבע 1 טוען כי התובעים נטשו את מכון החליבה וכי הוא הפך להיות הבעלים היחידי של מכון החליבה. טענה זו לא הוכחה ע"י הנתבע.
נכון לומר כי התובעים התאגדו במכון חליבה אחר בשם שביל החלב והעבירו את מכסת ייצור החלב שלהם לאגודה. מכון החליבה הוקם במשותף ולכן גם אם התובע 1 הפסיק לעשות בו שימוש והנתבע 1 השקיע בו סכומים נוספים ללא כל השתתפות מצידם של התובעים אין זה מלמד על כך כי התובעים נטשו את מכון החליבה במובן של ויתור על זכות הקניין שלהם.

8. הנתבעים טוענים כי כף רגלו של הנתבע 2 ו/או של מי מפרותיו אינה דורכת בשטח של מכון החליבה המשותף והנתבע 1 טוען כי הוא רק מנצל את מכסת ייצור החלב של הנתבע 2, ולכן אין בכך לטענתו משום שימוש בניגוד למוסכם בין הצדדים.
טענה זאת איננה יכולה להתקבל. אין חולק כי הנתבעים הקימו שותפות רשומה כאשר החיובים והזיכויים באגודה נעשים באמצעות כרטיס משותף של דגני זוהר (הנתבעים) (ר' עדותו של הנתבע 1 עמ' 26 לפרו' הדיון מיום 16.11.08).

אוסיף, כי גם אם מדובר כטענת הנתבעים בשימוש במיכסת ייצור חלב נוספת אותה רכש הנתבע 1 לעצמו אני מוצאת כי יש לשלם בגין כך דמי שימוש. בהתאם לאופן שבו נהגו התובע 1 והנתבע 1 בעבר שעה שביקשו לנצל את מכסת החלב של אדירי ולפי הוראות סעיף 33 לחוק המקרקעין, היות והנתבע 1 עושה שימוש במכון החליבה המשותף ביחד עם הנתבע 2 אשר הינו שותף שלו, עליו לשלם לתובע 1 שכר ראוי כמצוות הוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין, משמע דמי שימוש. (ר' י' ויסמן דיני קנין: בעלות ושיתוף (ירושלים, תשנ"ז-1997) פיסקה 5.76 עמ' 240-241 ור' ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך א' מהדורה שניה תשנ"ח- 1998, פיסקה 15.7 עמ' 432- 435 (.

9. לגבי הנתבע 2, כפי שפורט לעיל, הרי שאין מקום לקבל את טענתו להעדר יריבות. אין המדובר במצב דברים בו הנתבע 2 מסר את מכסת החלב שלו לנתבע 1 מבלי שידע על השימוש שיעשה במכון החליבה. הנתבע 2 יצר שותפות עם הנתבע 1 שמבוססת על שימוש במכון החליבה. הנתבע 2 נמנע מלמסור תצהיר. בהתאם להוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, משנעשה על ידו שימוש בנכס של התובע 1, ללא הסכמתו של התובע 1, עליו לשלם לו דמי שימוש ראויים.

10. נשאלת השאלה האם הוכיח התובע 2 כי קיימת לו זכות תביעה כלפי הנתבעים. התובע 2 לא הקים את מכון החליבה אלא מכון החליבה הוקם בשעתו על ידי התובע 1 והנתבע 1. התובע 2 טוען בכתב התביעה כי הינו בן ממשיך ולפי האמור בכתב התביעה צורף אישור זכויות כנספח א'. אישור כאמור לא צורף. בעמ' 11 לפרוט' הדיון מיום 14.5.08 הודיע ב"כ הנתבעים כי לא קיבל את נספח א' וכי רואה כי נספח א' אף לא מופיע בתיק בית המשפט וב"כ התובעים הודיע כי יבדוק איפה המסמך ויגיש אותו. בסיכומי הנתבעים נטען כי יש לסלק את תביעתו של התובע 2 בשל העדר יריבות. לנוכח האמור, משלא הוכחה כל זכות של התובע 2 במכון החליבה, תביעתו של התובע 2 דינה להידחות כנטען על ידי הנתבעים.

11. לאחר שקבעתי כי על הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע 1 עבור השימוש אשר אותו הם עושים במכון החליבה, יש לבדוק מהו גובה דמי השימוש הראויים עבור שימוש זה.

הן התובעים והן הנתבע 1 צירפו לכתבי הטענות את חוות הדעת של המומחים מטעמם.

המומחה מטעם התובעים, מר אריה וולק, חיווה דעתו כי דמי השימוש הראויים שעל הנתבעים לשלם עבור השימוש הנעשה במכון החליבה עומד על סך של 1,500 דולר לחודש. כך בחוות הדעת:

"דרך כלכלית מקובלת לבטא עלות השקעה שאמורה לשרת עסק במשך שנים רבות, במונחים חודשיים היא לחשב את סכום העלות החודשית בטכניקה של חישוב החזר הון תקופתי. החזר ההון החודשי חושב על בסיס ההשקעות שבוצעו על ידי התובעים ובהנחת ריבית ממוצעת של 8% לשנה.
במקביל לכך, נבדקו המחירים הקימים בכפר ויתקין בהן מחוייבים רפתנים המשלמים עבור השימוש בשירות של מכון חליבה שאינו בבעלותם.
לאחר השוואת נתוני החזרי ההון על ההשקעה של התובעים במכון החליבה המשותף עם המחירים האלטרנטיביים המשולמים עבור שירותי החליבה במכוני חליבה הקיימים בכפר ויתקין, אני קובע כי סכום סביר וראוי לתשלום המגיע לתובעים מן הנתבעים או מי מהם עבור השימוש שנעשה במכון החליבה לשם ניצול מיכסת החלב של הנתבע 2 הוא סך השווה ל- 1,500 דולר ארה"ב לחודש."

לשאלת ב"כ הנתבעים לפי מה חישב את גובה דמי השימוש השיב מר וולק כי:

"ש: שווי דמי השימוש שקבעת הם אינן נגזרת של מכסות חליבה?
ת: לא . הם נגזרת של גודל המכון.
ש: ז"א שאם הנתבע היה מגדיל את הייצור בליטר או במיליון היית קובע אותם דמי שימוש?
ת: לא.
ש: אם הוא היה מגדיל את זה בחמישים אלף ליטר לשנה או במאתיים אלף ליטר אז לא היית משנה את השווי?
ת: לא. יש עניין של מו"מ בין נותן ומקבל שירות וגם הסכום שנקבתי יכול להיות נכון לתווך מסויים של היקפי חליבה. אני התייחסתי לתווך של 600 עד 800 אלף ליטר סה"כ.
ש: 1,500 דולר עבור כל החליבה או חצי מהחליבה?
ת: אני חושב ש- 1,500 זה על חצי. אם אתה מביא עדר שיצא והפסיק לעבוד שם ונותן לו את השירות הזה אתה תקבל בערך 1,500 דולר. זה כבר עניין של מו"מ".
(עמ' 38 ש' 8- 18).

בנוסף העיד מר וולק כי:

"ש: החישוב שלך של 1,500 דולר אני מבין שהוא מתבסס על שני אלמנטים. חישוב החזר השקעה והשני מחיר אלטרנטיבי. אתה לא בדקת עלויות יצור, מחירים וכו'?
ת: לא רלוונטי.
ש: ידוע לך שחלוקת ההוצאות לא היתה שווה בין הצדדים במשך השנים עד למועד עזיבתו?
ת: אני התייחסתי כאילו הם היו שותפים בחלקים שווים.
ש: ז"א אם החלקים של הנתבע היו גבוהים יותר בהוצאות יש להפחית משווי דמי השימוש?
ת: יש לזה משמעות.
ש: אתה אומר שהרפת היחידה שבדקת זה שביל החלב
ת: גם משיחות עם אנשים" .
( עמ' 37 ש' 4- 12).

מחקירתו הנגדית של מר וולק עולה כי הסך של 1,500 דולר משקף דמי שימוש עבור מכון חליבה במצב מודרני כפי שהוא כיום. כך בעמ' 38 לפרוט' הדיון: "לשאלת בית המשפט: אני התייחסתי למכון עם הציוד שיש בו, עם המכלים שלו, כמו שהוא נקרא. כך גם לגבי קביעת גובה דמי השימוש." אף המומחה מטעם בית המשפט ציין בחוות דעתו כי סכום זה שנקבע על ידי המומחה מטעם התובעים מר וולק משקף דמי שימוש במכון חליבה מודרני ולא במצב של מכון חליבה בן 19 שנים (ר' עמ' 31 לפרו' הדיון).
המומחה מטעם הנתבעים, מר יהונתן בר יוסף, חיווה דעתו כי אין מקום לחייב את הנתבעים בדמי שימוש לאחר שהתובע 1 נטש את מכון החליבה. לשיטתו הערך הכלכלי של מכון החליבה שעה שהתובע 1 נטש אותו היה אפס. כך בחוות דעתו:

"תביעתו של התובע לקבלת דמי שימוש בסך של 1,500 דולר לחודש בגין השימוש במחצית מכון החליבה חסרת כל פירוט עובדתי ונעדרת כל חישוב כלכלי. סכום זה נראה לי מופרך ביותר ולא ברור לי כיצד נקבע.
כאמור, הערך הכלכלי של מכון החליבה אותו נטש התובע הינו ערך הברזלים במחיר גרוטאות בניכוי עלות פרוק סככות המכון, הובלת לוחות האסבסט לאתר הטמנה ותשלום אגרת הטמנה, שתוצאתו אפס ( חסר שווי).
אציין כי בבחינת שווי דמי שימוש ראויים לא נלקחת הקרקע עליה בנוי מכון החליבה במניין השיקולים. קרקע זו יועדה ע"י המושב רק לצורך הקמת מכון החליבה והינה חסרת כל ערך כלכלי אלטרנטיבי לתובע. שווי דמי השימוש שנוקב התובע יכול ומתייחס למשקי חלב שמשלמים סכום למכון חליבה חדש או כזה שעבר שיפוץ ושידרוג לפי כללי הרפורמה וקיבל רישיון עסק. ברם, לא במכון כזה עסקינן. המכון שנטש התובע לא היה ראוי כלל לשימוש עפ"י כללי הרפורמה של ענף הרפת...".

בחקירתו הנגדית העיד מר בר יוסף כי לא בדק את הסכומים המשולמים עבור דמי שימוש במכוני חליבה באזור שכן לדבריו זה לא רלבנטי לתביעה ( ר' עמ' 40 ש' 13- 18).

12. המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר צבן נמנע מלפרט בחוות דעתו את דמי השימוש הראויים. חלף זאת, הציע פתרון כלכלי המבוסס על חישוב הערך הכלכלי של מכון החליבה בשנת 2005 ותשלום של מחצית מערכו על ידי הנתבע לתובע. כך בחוות דעתו:

" לאחר שקראתי את כתב התביעה וכתב ההגנה וכל החומר שנמסר לעיוני, אני קובע כי גובה הפיצוי הראוי שעל משק דגני לשלם למשק בר , הינו בגובה ערכו הכלכלי של מכון החליבה ליום 1.1.05, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, ובניכוי תשלומים שאינם תפעוליים בגין המכון ( כגון ארנונה), אם משק בר לא שילם אותם עד ליום 1.1.05."

ובהמשך קבע כי:

"ערכו הכלכלי של מכון ליום 1.1.05 עמד על 39.5 אלפי ₪... וכי ערך הפיצוי שעל משק דגני לשלם למשק בר הינו בסך של 24.5 אלפי ₪, כאשר מסכום זה יש לנכות תשלומים שמשק בר לא שילם עד ליום 1.1.05".

בנוסף קבע ד"ר צבן בחוות דעתו כי:

" דמי השימוש במכון אותם דורש משק בר כפיצוי בסך 1,500 דולר לחודש, משקפים אולי דמי שימוש של מכון חדש, אבל אינם משקפים את מצבו של המכון הנדון שהיה בן כ- 19 שנה בשנת 2005, ובוודאי לא את ערכו של המכון ללא שיפוצים והשקעות שנדרשו במסגרת הרפורמה במשק".

בחקירתו הנגדית העיד ד"ר צבן לענין דמי השימוש שבכל זאת ניתן היה לקבוע עבור מכון החליבה ללא ההשקעות. כך בעמ' 28 לפרוט' הדיון שורה 6 ואילך:

"ש: נניח שיש לנו נכס שהוא בן 20 והוא ניתן לשימוש ואם היה צריך לעשות שינויים נניח שנעשו, מה שווי הראוי של שימוש במכון החליבה הזה שמייצרים בו חלב?
ת: יש את מרכיבי הציוד ואת מרכיב המבנה. הציוד נגמר כעבור מס' שנים. בחקלאות לפעמים נגמר כלכלית לפני גמירתו הפיזית בגלל חידושים.
ש: נניח שהייתה הסכמה בין הצדדים ובא צד שלישי ואומר אני רוצה לעשות שימוש פה וצריך לקבוע סכום. מה דמי השימוש הראויים לייצר 400 אלף ליטר חלב במכון בן 20 שנה?
ת: במסגרת בדיקה כלשהי בודקים ממספר כיוונים. אני עשיתי חישוב של שווי דמי השימוש במכון כמו שהוא היה לפי 8% ריבית, 10% ריבית והגעתי בין 29,700 ל- 33,600 ₪ לתקופה של שנה וחצי מכיוון שהתביעה היא לשנה וחצי...".

בהמשך לגבי חישוב דמי השימוש והבדל בין מכון חליבה חדש וישן העיד ד"ר צבן כי:

"ש: תוכל להסביר בתמצית איך מחשבים דמי שימוש? מה הפרמטרים שנקבעים בקביעת דמי שימוש?
ת: מפנה למה שנכתב על ידי המומחה מטעם התובעים שמפרט את העקרונות.
ש: אצל המומחה מטעם התובעים מופיע עקרון של חישוב החזר הון תקופתי. האם זה העיקרון המרכזי?
ת: כן בפירוש. הוא עשה את החשבון נכון.
ש: מאחר ואין שום בסיס נתונים בחוות הדעת שלו, איך אתה יודע שהוא עשה את החשבון נכון?
ת: הלכתי למסמכים של משרד החקלאות ושל א.ב. תכנון שיש בהם את כל הנתונים. חוץ מזה גם אנו עשינו את הערכתנו מה גודל ההשקעה. גודל ההשקעה הוא כ- מיליון ₪. הוא לא פרט זאת.
ש: אז אתה לא יכול לדעת שהחישוב שהוא עשה נכון כי אין בסיס נתונים.
ת: אני מלמד בפקולטה לחקלאות ואני אומר שכלכלן טוב הוא אחד שמקבל נתונים ומנתח אותם יפה וכלכלן טוב מאוד יודע להוציא נתונים גם כשהם לא ניתנים לו.
ש: אתה מעיד כמומחה מטעם בית המשפט בגלל שיש סתירות בין מומחי הצדדים.
ת: אילו היה מכון חדש שנפתח עכשיו אחרי הרפורמה וקיבל את האישורים. היות שאנו עוסקים במכון שהוא מלפני 19 שנים כל החשבון הוא אחר וזאת המחלוקת העיקרית.
ש: אבל מאחר ואין פירוט של סכומי השקעות אתה לא יכול להסכים שחישוב החזרי ההון הוא נכון. נכון?
ת: לא נכון. סדר גודל של ההשקעה היא בסביבות מיליון ₪. אני עשיתי חישוב בעניין. החזר הון הוא קבע 1,500 דולר. בשנה 72,000 ₪. כך 72,000 ₪ תחשב אחוזים ותקבל שה- 1,500 זה החזר נכון. אילו היה מפרט יותר היה אפשר ללמוד יותר. כל העניין הוא שאחרי שאמר את זה לא נכון ה- 1,500 במצב של מכון החליבה כמו שהוא היה.".
( ר' עמ' 30 ש' 16- עמ' 31 ש' 6).

מחוות דעתו וחקירתו הנגדית של המומחה מטעם בית המשפט עולה כי מסקנותיו של המומחה מטעם התובעים לענין דמי שימוש בסך 1500 דולר מקובלות עליו לגבי מכון חליבה חדש ומודרני. בחקירתו ע"י ב"כ התובעים העיד כי אם בכל זאת היה צריך לקבוע דמי שימוש ראויים בגין השימוש במכון החליבה הוא היה קובע סך של בין 29,700 ל- 33,600 ₪.

13. דמי השימוש הראויים הינם בגין השימוש שנעשה על ידי הנתבעים בנכס ששייך גם לתובע 1. התובע 1 לא טוען כי השקיע במקום את ההשקעות שנדרשו לצורך התאמת מכון החליבה לדרישות הרפורמה במשק החלב. ההוצאות הללו הוצאו על ידי הנתבע 1 לבדו. לפיכך, אין הצדקה לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שימוש עבור הנכס שהושבח על ידי הנתבע 1 אלא בהתאם למצבו של מכון החליבה עובר להשקעות שנעשו על ידי הנתבע 1. זאת, בפרט כאשר התובע 1 איננו מציע לשלם את חלקו היחסי בהוצאות שהוצאו על ידי הנתבע 1.

כפי שפורט לעיל, המומחים מטעם הצדדים לא נקבו בסכומים לענין דמי שימוש ראויים למכון חליבה בן 19 שנים, כפי מצבו לפני השיפורים שנעשו על ידי הנתבע 1. המומחה מטעם התובעים חיווה דעתו לגבי דמי שימוש למכון חליבה מודרני. המומחה מטעם הנתבעים קבע כי אין זכאות לדמי שימוש. נקודת המוצא של המומחה מטעם הנתבעים איננה מקובלת עלי שכן כפי שקבעתי בתחילת פסק הדין התובע 1 הינו הבעלים במשותף של מכון החליבה וגם אם מכון החליבה הינו מכון ישן אשר קיים למעלה מ- 19 שנים, עשה שימוש במכון החליבה ומשכך היות ומכון החליבה שייך בחציו לתובע 1 ישנה חבות בתשלום דמי שימוש.

המומחה מטעם בית המשפט העריך כאמור, כי עבור תקופה של שנה וחצי דמי השימוש הראויים למכון במצב זה עומדים על בין 29,700 ₪ לבין 33,600 ₪.

משכך, לאור קביעתו של ד"ר צבן אשר ערך חישובים והתייחס לנכס כמו שהוא היום, וכן לאחר שלקחתי בחשבון את העובדה כי אילו הנתבע 1 לא היה מבצע את השיפוצים במכון החליבה המכון לא היה עובד היום לנוכח האמור, אני מוצאת כי דמי השימוש הראויים בגין התקופה מיום שבו החלו הנתבעים לעשות שימוש במכון החליבה ביום 1.1.05 ועד ליום הגשת התביעה ביום 23.7.06 עומדים על הסכום שבין הגבוה לנמוך בהערכת המומחה מטעם בית המשפט, קרי סך של 31,650₪.

14. בכתב התביעה עותרים התובעים ליתן צו מניעה קבוע המורה לנתבעים לחדול ולהימנע מכל פעולה העושה שימוש מכל סוג ובכל דרך במכון החליבה לשם ניצול מיכסת החלב של הנתבע מס' 2.

כפי שכבר נאמר לעיל המדובר במכון חליבה אשר הוקם ע"י התובע 1 וכן ע"י הנתבע 1. הנתבע 1 הוכיח כי במסגרת דרישות הרפורמה היה עליו לשפץ את מכון החליבה המשותף ואף הוכיח כי הוא לבדו השקיע בעלויות השיפוצים וזאת משום שהתובעים החליטו להתאגד במסגרת "שביל החלב" וסירבו להשתתף בהוצאות הנדרשות. כן הוכח כי אילו הנתבע 1 לא היה דואג לשפץ את מכון החליבה, מכון החליבה היה נסגר. התובע 1 הפסיק להשתתף בהוצאות מכון החליבה שהיה עליו לשאת בהם ואף הפסיק לעשות כל שימוש במכון החליבה. על מנת שהנתבע 1 יוכל לעשות שימוש במכון החליבה היה עליו למצוא פתרון. הפתרון שנמצא על ידו היה בהסכם שבו התקשר עם הנתבע 2.

סעיף 9(ד) לחוק המטלטלין מקנה לנתבע 1 את הזכות להקנות את חלקו במטלטלין לאחר. אמנם, ככל שיש הסכם שיתוף המגביל זאת, ההסכם גובר על הוראות סעיף 9(ד). יחד עם זאת, בענייניינו, המדובר בהסכמה בעל פה.

בנסיבות אלו כששני הצדדים חדלו מלפעול לפי הסכם השיתוף המקורי, אינני רואה מקום להעתר לבקשה למתן צו מניעה שמשמעו השבתת מכון החליבה. כאמור, ההסדר שחל בהתאם להוראות חוק המיטלטלין בהעדר הסכמה אחרת מאפשר העברת זכויות במיטלטלין משותפים ובמציאות שנוצרה, כפי שפורט לעיל, ניתן ללמוד מכך אף לענייננו. סיכומו של דבר, הפתרון של תשלום דמי שימוש המפצה את התובע 1 על השימוש שנעשה בחלקו ברכוש המשותף הינו פתרון ראוי ואני מוצאת כי אין מקום להעתר לבקשה למתן צו מניעה.

15. התובעים עותרים בכתב התביעה לחייב הנתבעים בתשלום דמי שימוש מיום הגשת התביעה ועד למועד בו יחדלו הנתבעים משימוש במכון. התובעים שילמו את האגרה בגין הגשת כתב התביעה לפי סכום של 120,447 ₪, היינו עבור תביעתם בגין השימוש שנעשה ע"י הנתבעים עד ליום הגשת התביעה. כמו כן מדובר בסעד שטרם התגבש במועד הגשת התביעה ולא נדרש תיקון של כתב התביעה בשלבים מאוחרים יותר לצורך תביעתו. משכך לא ניתן להיעתר לבקשה למתן סעד זה.

16. סיכומו של דבר, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם תוך 30 יום מהיום לתובע 1 סך של 31,650 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל, וכן הוצאות משפט שיפסקו על ידי לאחר שתוגש בקשה לענין זה בהתחשב בכך שהתביעה התקבלה באופן חלקי בלבד ובהתחשב בבקשה שהוגשה בזמנו להודות בעובדות, וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ.

ניתן היום, ו' באב תשס"ט, 27 יולי 2009, בהעדר הצדדים.
בית משפט השלום בנתניה

27 יולי 2009
ת"א 5631-06 בר ואח' נ' דגני ואח'
1 מתוך 19








א בית משפט שלום 5631/06 יוסף בר, אורי בר נ' אילן דגני, שלום זוהר (פורסם ב-ֽ 27/07/2009)