פסקי דין על מדינת ישראל | פסקי דין על ענף התביעות - מחוז ירושלים | פסקי דין על דוד ברוך

3814/04 בש     21/05/2004




בש 3814/04 מדינת ישראל, ענף התביעות - מחוז ירושלים נ' דוד ברוך




בעניין:

9



בתי המשפט



בית משפט השלום ירושלים
בש 003814/04

בתיק עיקרי: פ
002562/04

בפני
:
כב' השופט משה סובל
תאריך:
21/05/2004





מדינת ישראל

בעניין
:

מבקשת



ענף התביעות - מחוז ירושלים



נ
ג
ד


דוד ברוך



משיב

ניסים בלאס

ע"י ב"כ עו"ד



נוכחים:
ב"כ המבקשת עו"ד נדב גדליהו
ב"כ המשיב עו"ד ניסים בלאס
המשיב

החלטה


בתיק זה מתבקש מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו בתיק העיקרי. בהסכמת הצדדים, שירות המבחן למבוגרים התבקש להגיש תסקיר מעצר בעניינו של המשיב. המחלוקת שתידון בהחלטה זאת היא בשאלה האם עד להגשת התסקיר המשיב יוסיף להימצא בבית המעצר, כבקשת המדינה, או שיש מקום להתיר לו כבר כעת לעבור משם למעצר בית מלא אצל אחת מאחיותיו, כבקשתו.

כתב האישום מייחס למשיב עבירות של תקיפת בת זוגתו לשעבר, איומים עליה ועל מעבידהּ, והיזק בזדון לרכושה. מדובר בשתי תקיפות, הראשונה מלפני 6 חודשים לערך (12.11.03), בה המשיב סטר על פניה של המתלוננת לאחר ויכוח ביניהם, והשניה מיום 7.5.04, בה המשיב משך בשיערה של המתלוננת. לפי הנטען בכתב האישום, באותה הזדמנות המשיב גם לקח את מכשיר הפלאפון של המתלוננת, ושברו באמצעות זריקתו על הרצפה. האיומים המיוחסים למשיב כלפי המתלוננת כללו את האמירות הנטענות הבאות: ביום 7.5.04 - המשיב צעק על המתלוננת שלא תצא יותר לבילויים, והוסיף כי להיכן שתלך "הוא יתפוס אותה ויעשה לה פדיחות"; ביום 12.5.04 - המשיב צעק למתלוננת, מחוץ למשרד בו היא עובדת, כי אם היא לא תתרחק ממעבידהּ (אריק אהרון; להלן - "אריק") הוא (המשיב) עוד "יזיין לה את הצורה וידאג שיקחו לה את הילדים"; ביום 14.5.04 - המשיב אמר למתלוננת "שהוא הולך עכשיו לגמור אותה ואת אריק". האיומים המיוחסים בכתב האישום למשיב כלפי אריק הושמעו ביום 14.5.04, לאחר שאריק יצא ממתן עדות בתחנת המשטרה. או אז אמר לו המשיב - שהיה אזוק - "שכל האירוע בגללו וכי הוא יגמור אותו".

מוסכם על המשיב כי קיימות ראיות לכאורה למעשי התקיפה ולאיומים שהוא השמיע באזניו של אריק. לעומת זאת, המשיב מכחיש כי איים על גרושתו-המתלוננת וטוען כי אין בחומר החקירה ראיות לכאורה לאישומים בעניין זה.

לאחר שעיינתי בחומר החקירה נחה דעתי כי קיימות ראיות לכאורה גם לאיומים המיוחסים למשיב כלפי המתלוננת מהימים 12.5.04 ו-14.5.04. הראיות הלכאוריות צומחות מתוך דברי המתלוננת בהודעותיה למשטרה. לפי דבריה, במועדים האלה האיומים הושמעו רק לאזניה. אין בחומר החקירה ראיה המפריכה את גרסת המתלוננת, פרט להכחשת המשיב; וכידוע בשלב של מעצר עד תום ההליכים אין בקיומה של גרסה נגדית כדי ליטול מהגרסה המפלילה את כוחה כראיה לכאורה לחובת הנאשם. התמונה שונה לגבי האיומים כלפי המתלוננת מיום 7.5.04, לגביהם ראיות התביעה סובלות מחולשה ניכרת: בעוד שהמתלוננת טענה (בהודעתה מיום
14.5.04) כי האיומים נאמרו על ידי המשיב בנוכחותה של חברתה חני, לאחר ששתיהן חזרו מבילוי בתל-אביב, החברה חני, שנחקרה אף היא (ביום 16.5.04), טענה כי המשיב לא איים על המתלוננת אלא רק משך בשיערה ושבר את מכשיר הפלאפון שלה (הודעתה של חני, שו' 17-19). אמנם חני העידה כי לאחר שהורידה את המתלוננת בביתה, המשיב ירד מרכבו כדי לדבר עם המתלוננת. אולם - ושלא כפי שטענה ב"כ המבקשת בדיון אתמול - לא ייתכן שהאיומים הושמעו מפי המשיב בשלב זה, וכי זו היא הסיבה שחני לא שמעה אותם. המתלוננת מתגוררת בשכונת פסגת זאב, ובמקום זה המשיב ירד כדי לדבר אתה לאחר עזיבתה של חני (שם, שו' 12-13). לעומת זאת, לפי ההודעה של המתלוננת, המשיב השמיע את האיומים בשכונת רמות, לשם היא הגיעה יחד עם חני כדי לאסוף את רכבה לאחר הבילוי בתל-אביב, תוך כדי המשיכה בשערה ושבירת מכשיר הפלאפון שהתרחשו אף הן ברמות (שו' 5-9). לפי ההודעה של חני, היא שהתה ליד המתלוננת מתחילתו ועד סופו של הארוע בשכונת רמות, ואף החזירה ברכבה את המתלוננת משם לביתה של האחרונה. אם אכן המשיב איים על המתלוננת בצעקות, כטענתה, במהלך הארוע של משיכת השיער ושבירת הפלאפון, חני הייתה צריכה לשמוע את הדברים, מה שלא ארע. ואין זו הסתירה הבולטת היחידה בין ההודעות של השתיים. סתירה ממשית נוספת היא, שבעוד שהמתלוננת טענה (בהודעתה מיום 14.5.04) כי "חני הורידה אותי ברמות ליד הרכב שלי" (שו' 5) וכי היא (המתלוננת) חזרתה לביתה בפסגת זאב ברכב שלה כאשר המשיב נוסע אחריה (שו' 10-11; ראו גם שו' 12 להודעתו של אריק), חני העידה כי הרכב שלה הוא זה שחנה ברמות, וכי ברכב זה היא החזירה את המתלוננת לביתה (שו' 4-5, 7-8, 12-13).

לאמיתו של דבר, שאלת קיומן של ראיות לכאורה לאיומים הנטענים מהימים 7.5.04 ו-12.5.04 אינה צריכה להיות רלוונטית לעניין העומד להכרעה בהחלטה זו. איום של אדם כלפי בן-זוגו כי "יתפוס אותו" להיכן שילך ו"יעשה לו פדיחות" (הארוע מיום 7.5.04) איננו מתייחס - על פי הקשר הדברים שלפנינו ותרבות הדיבור הרווחת במקומותינו - לפגיעה בגופו של המאויים. הוא הדין לאיום (מיום 12.5.04) בדבר דאגת המאיים לכך שילדיו של המאויים יילקחו ממנו. לכן, גם אם המשיב אמר את הדברים הללו (וכן קללה נוספת מיום 12.5.04, שלאור גסותה לא יהיה זה ראוי להעלותה פעם נוספת על הכתב; ראו לעיל עמ' 9) אין בכך כדי להצביע על מסוכנותו למתלוננת וכדי להקים עילת מעצר נגדו. הראיה הטובה לכך מצויה בעובדה שהמשיב כלל לא נדרש להתייחס בחקירתו במשטרה לטענות לפיהן השמיע את אותם איומים.

נותרו, אפוא, האיומים (מיום 14.5.04) לפיהם המשיב "יגמור" את המתלוננת ואת אריק; משיכת שערה של המתלוננת (ביום 7.5.04); והסטירה בפני
ה (ביום 12.11.03). בהיותם נוגעים (או עשויים לגעת) בפגיעה (עכשווית או מתוכננת) בגופה של המתלוננת, הנחשבת לבת משפחה של המשיב חרף גירושיהם (סעיף 1 לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991), יש לכאורה באותם מעשים כדי להקים נגד המשיב עילת מעצר בשל מסוכנותו, כאמור בחזקה הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. אכן, בשל כך מקובל על המשיב כי יוכן תסקיר מעצר בעניינו וכי עד להגשת התסקיר תוגבל חירותו בדרך של מעצר בית מלא. אולם האם המסוכנות הלכאורית הצומחת מהמעשים שתוארו חמורה עד כדי כך שלא יהיה ניתן להפיגה אלא באמצעות שלילתה המוחלטת של חירות המשיב על ידי האמצעי החמור ביותר במדרג הקיים, לאמור: מעצר מאחורי סורג ובריח?

לאחר שקראתי את חומר החקירה ושקלתי את מכלול הנסיבות והטענות, הגעתי למסקנה כי מטרת המעצר תובטח בשלב הנוכחי גם את המשיב ישהה במעצר בית מלא, תחת פיקוח של מי שיימצא ראוי לכך, וכי החלטה על המשך המעצר הנוכחי תפגע במשיב במידה העולה על הנדרש לשם השגת תכלית המעצר. הטעמים העיקריים המונחים ביסודה של מסקנה זו הם אלה:

א.
התקיפה הראשונה (הסטירה) ארעה לפני כחצי שנה. המתלוננת אישרה בעדות שהגישה בסמוך לאחר מכן כי זהו מעשה התקיפה הראשון של המשיב נגדה, וכי לא קדם לו כל ארוע של תקיפה או איומים מצדו במהלך כל שנות נישואיהם (הרבות). המשיב שוחרר בתום החקירה לאחר שחתם על כתב ערובה, והמשטרה לא ביקשה את מעצרו. נתון זה, בצירוף חלוף הזמן, מחלישים את עוצמת המסוכנות הנלמדת מהאירוע, שלא לדבר על כך שהמתלוננת הודתה בחקירתה (מיום 14.5.04) כי באחת ההזדמנויות גם היא סטרה למשיב "כי הוא עשה לי פדיחות וקילל אותי באמצע הרחוב" (שו' 26-27). התקיפה השניה (המשיכה בשיער) לא גרמה לחבלה בגופה של המתלוננת ולא הצריכה כל טיפול רפואי, ובמובן זה היא דומה למתן הסטירה. מבלי להקל, חלילה, ראש בתקיפות מסוג זה, קיימות בתחום האלימות במשפחה עבירות חמורות מהן, אף במידה ניכרת.

ב.
האיומים לפיהם המשיב "יגמור" את המתלוננת ואת אריק, אף שעשויים הם להתייחס לפגיעה בגופם של השניים, אינם מתייחסים בהכרח לפגיעה כזו. בהקשר שבו הדברים נאמרו, כפי שהוא עולה מההודעות במשטרה של המתלוננת ושל אריק, אפשר להבין את הדברים כמתייחסים לפגיעה בשניים אלו בתחומים אחרים, כמו, למשל, התחום הכלכלי, העיסקי, האישי, וכן הלאה. אמנם כן, גם לאחר שהמשיב השמיע באזני המתלוננת את האיום בדבר כוונתו "לגמור" אותה, היא לא נרתעה, עוד באותו היום, לנקוט נגדו באלימות ולסטור לו. הספק המתעורר לגבי פרשנות הדברים של המשיב צריך להטות את הכף לכיוון חלופת מעצר.

ג.
למשיב, שהוא יליד שנת 1957, אין כל עבר פלילי, לא בתחום האלימות ולא בכל תחום אחר. המעצר הנוכחי בו הוא נתון מזה שבוע ימים, לראשונה בחייו, גרם לו "זעזוע" רציני, במיוחד לאור מצבו הבריאותי הבעייתי (ארוע מוחי; כליה אחת חסרה). הדברים הגיעו עד כדי כך שהמשיב הובהל במהלך המעצר, על פי הוראת רופא בית המעצר, לחדר מיון בבית החולים עקב החמרה במצבו הבריאותי, ולאחר מכן הוחזר לבית המעצר. התבוננות במשיב ושמיעת דבריו במהלך הדיונים בפני
י חיזקה את התרשמותי מעוצמת הטלטלה שהמעצר הותיר בו. כל עוד המשיב לא הפר הגבלה שהוטלה עליו - ואכן אין טענה על הפרה כזו - ניתן להניח כי הוא יתרחק כמטחווי קשת, במיוחד בעתיד הקרוב, מכל מעשה העלול להחזירו לבית המעצר.

ד.
אמנם המתלוננת ציינה בהודעתה מיום 14.5.04 כי היא מפחדת מהמשיב (שו' 51). אולם פרט לכך ולאמירה הכללית לפיה היא לא "יודעת לאן זה ימשיך" (שו' 55) אין בדברי המתלוננת התייחסות ישירה לסכנה גופנית בה היא נתונה כתוצאה מהתנהגות המשיב. עוצמתו הנמוכה, אם בכלל, של חשש המתלוננת מפני המשיב ניתנת להילמד מהסטירה שהיא הפליאה בו זמן קצר לאחר האיום שהוא "יגמור" אותה. זאת ועוד. לדיון שהתקיים אתמול בבקשה למעצר עד תום ההליכים התייצבה המתלוננת לצדו של המשיב, וב"כ המשיב אף ביקש לאפשר למתלוננת לומר לבית המשפט כי אין היא חוששת מהמשיב. הרושם הלכאורי המתקבל מקריאת ההודעות של המתלוננת, המשיב ויתר העדים שנכחו בארועים נשוא האישומים (במיוחד העדים החיצוניים: הרצל אהרון ואביבה אהרון), הוא שלהט הויכוח הוביל לא אחת את המשיב והמתלוננת להרמת קול וקללות הדדיים, וכי זוהי למרבה הצער השפה באמצעותה שניהם נוהגים ומסוגלים לתת ביטוי לרגשותיהם ופורקן למצוקותיהם. אם משקיפים על התקיפות ההדדיות ועל האיומים המדוברים על רקע זה, דומני כי ניתן להסתפק במעצר בית של המשיב עד לקבלת התסקיר. עד לארועים האחרונים (מיום 14.5.04) המשיב התהלך כאדם חופשי. כעת, בעקבות העובדות שנתגלו לכאורה מהתלונות, מן הראוי לעלות מדרגה אחת ולהגביל את חירותו במעצר בית מלא. בשלב זה, אין צורך בקפיצה של שתי מדרגות. זוהי דרישתו של עקרון המידתיות; וזוהי גם מצוותו של סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים. המשיב מציע שמעצר הבית יתקיים בבית אחותו הגרה בשכונת קרית יובל, השוכנת בצד השני של ירושלים בהשוואה למקום מגורי המתלוננת. הריחוק הגאוגרפי בין המשיב לבין המתלוננת מחזק את הבחירה בחלופת המעצר.

ה.
הדין הקיים, כפי שהוא עולה מהפסיקה המוכרת, אינו שולל שחרור לחלופת מעצר בהקשרים של עבירות אלימות בכלל, ואלימות במשפחה בפרט, במיוחד כאשר מדובר בנאשם נטול עבר פלילי שלא הפר מעולם תנאי שחרור. מבין ההחלטות הרבות הקיימות בנדון אני רואה מקום להפנות במיוחד לזו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ. מזרחי) בב"ש 2519/99, שם שוחרר למעצר בית אדם שהואשם בהכאת אשתו באגרופיו בידיים וברגליים ובאיום עליה באמצעות אקדח. באותה פרשה, בית משפט השלום החליט לעצור את הנאשם לפחות עד לקבלת תסקיר מעצר שהוזמן. אולם בית המשפט המחוזי סבר כי יש מקום לשחרור הנאשם למעצר בית אף לפני קבלת התסקיר, בעומדו בין היתר על כך ש"מדובר באדם ללא כל עבר פלילי ובכלל זה ללא עבר אלים. אני מעריכה שימי המעצר עד עתה היה בהם כדי 'להרגיע' את העורר ולהרתיעו מביצוע פעולות אלימות כלשהן בעתיד הקרוב". האלימות המיוחסת למשיב שלפנינו קלה מזו שיוחסה לנאשם באותה פרשה, וגם המשיב שלפנינו עצור מזה 7 ימים ואין עבר פלילי לחובתו. באותו אופן החליטו בית משפט זה (כב' השופט ר. שטראוס) ובית המשפט המחוזי (כב' השופט ע. קמא) בב"ש 7491/00 וב"ש 2013/01 בעניינו של אדם שקילל את אשתו, היכה אותה בפני
ה עד כדי שריטות, הפילה לרצפה, בעט בה והמשיך להכותה כשהיא אוחזת בתינוקת בידיה. ההחלטה של בית המשפט העליון בבש"פ 1003/02, עליה מסתמכת המבקשת, מתייחסת ליחס אובססיבי של נאשם כלפי בת-זוגו בעוצמה ואינטנסיביות העולות בהרבה על היחס של המשיב כלפי המתלוננת גם לפי העדות שלה ושל בתה. בכל מקרה – והדבר חשוב לא פחות – בבש"פ 1003/02 הנאשם גרם למתלוננת במספר הזדמנויות חבלות של ממש, ואף חבלות חמורות, בכל חלקי גופה, מה שאין כן המשיב שלפנינו.

הכלי של תסקיר מעצר נוצר על ידי המחוקק בשנת התשנ"ז-1997 (במסגרת תיקון לחוק המעצרים) על מנת לשפר את סיכוייו של חשוד או נאשם להשתחרר בחלופת מעצר, וזאת על רקע הגישה הכוללת והמוכרת של חוק המעצרים להקטין את מספר המעצרים המיותרים. בלשונו של יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת בישיבה מיום 7.1.97 לגבי תסקיר המעצר (מובא אצל צ. נח, דיני מעצר ושחרור, מהדורת תש"ס-1999, חלק שני, עמ' 978): "אנחנו רוצים לתת בידי השופט המון מכשירים שיאפשרו לו את מירב ההחלטות לא לעצור" לשון אחרת: תסקיר המעצר נחוץ במקרים "גבוליים", ומכל מקום בכל מקרה בו אין לבית המשפט נתונים מספיקים כדי לבסס עליהם החלטה בדבר חלופת מעצר. האפשרות להזמין תסקיר לא נועדה בשום אופן לפגוע בזכותו של חשוד או נאשם, שהניח את דעתו של בית המשפט כי יש מקום לשחרורו לחלופת מעצר כבר על יסוד החומר שבתיק החקירה, להשתחרר בחלופה כזאת רק משום שלא הוגש תסקיר בעניינו. המציאות מלמדת כי למרות הדחיפות ששירות המבחן מייחס להגשת תסקירי מעצר, נדרש לו פרק זמן של כ-10 ימים עבודה לצורך זה. זהו פרק זמן ארוך ככל שמדובר בשלילת חירותו של אדם. על בסיס השיקולים שפורטו יש לומר כי קיימת הצדקה למעצר בית של המשיב עד לקבלת התסקיר, כאשר במסגרת התסקיר יהיה ניתן לבחון בין היתר את האפשרות להקלה נוספת בתנאי השחרור. אין צורך בתסקיר כדי לדעת שמעצר בית מלא תחת פיקוח הולם יהווה חלופת מעצר ראויה למניעת הסיכון העשוי להיות נשקף למתלוננת מהמשיב.

לא נעלמו ממני הדברים שאמרתי בהחלטה מיום 16.5.04 (תיק מעצרים 8772/04), לפיהם המקום לבחינת ההצעה לחלופת מעצר יהיה לאחר "שתוגש בקשה למעצר עד תום ההליכים ויתבקש תסקיר מעצר". דברים אלו נאמרו לפני שקראתי את תיק החקירה בשלמותו. קריאה זו מציבה את המעשים המיוחסים למשיב באור שונה במידת מה, והיא גם חושפת סתירות בגרסאות העדים. ההחלטה גם ניתנה לפני שהמתלוננת התייצבה בבית המשפט לימין המשיב, ולפני שחברתה חני מסרה (ביום 16.5.04 שעה 13:20) את גרסתה במשטרה בה, כאמור לעיל, סתרה לכאורה בפרטים מהותיים את ההודעה של המתלוננת. זאת ועוד. ההחלטה מיום 16.5.04 ניתנה לאחר שנציגת המשטרה ייחסה לתלונות דברים שאין בהן, כגון, שהמשיב איים "שירמוס" את המתלוננת ואת איציק, או שבאירוע מיום 7.5.04 (בשכונת רמות) המשיב משך את המתלוננת אל הרצפה. לתיאורים אלה - כך התברר לי רק כעת - אין תימוכין בתיק החקירה והם גם לא נכללו בכתב האישום. גם הטענה הנוספת של נציגת המשטרה באותו דיון לפיה המשיב איים על אריק כי "ישלח עליו את בן אחותו" אינה כלולה בהודעתו של אריק מיום 15.5.04 (שהיא ההודעה היחידה מטעמו המצויה בתיק החקירה) ואינה נזכרת בכתב האישום.

מהטעמים שפורטו אני מחליט לשחרר את המשיב למעצר בית מלא, ככל שניתן בבית אחותו הגרה בשכונת קרית יובל ובפיקוחה. השחרור מותנה בכך שאותה אחות תימצא ראויה לפקח על המשיב. לשם כך יימסרו פרטי האחות כעת לב"כ המבקשת, שיבדוק ויודיע תוך שעה האם קיימת מניעה להסתמכות על האחות כמפקחת ראויה. אם לא תוצג מניעה, האחות תתייצב בפני
י באופן מיידי עוד היום על מנת לקבל על עצמה את תנאי הפיקוח. השחרור יותנה גם בהפקדה במזומן בסך של 5,000 ₪, בהמצאת התחייבות עצמית וצד ג' כל אחת בסך של 10,000 ₪, והימנעות המשיב מיצירת קשר בכל דרך שהיא עם המתלוננת. מגבלות אלה יעמדו בתוקף עד למתן החלטה אחרת, ככל שכזו תינתן לאחר שיתקבל התסקיר המשלים ועל פי האמור בו.


שני תיקי החקירה מוחזרים לב"כ המבקשת.
ניתנה היום א' בסיון תשס"ד (21 במאי 2004), שעה 10:10, במעמד הצדדים



משה סובל
, שופט

ב"כ המבקשת -


אבקש עיכוב ביצוע,
ולצורך זה אבקש שהות של שעה ע"מ ללמוד את ההחלטה ולהודיע האם בכוונתנו להגיש ערר.

ב"כ המשיב -

לא מהות המקרה, לא עברו של הנאשם, לא היחסים שקיימים ביניהם כיום והאוירה שקיימת היום, מצדיקים את עיכוב הביצוע.
מלכתחילה זה היה ברור שהמקרה גבולי ואפילו האסמכתאות שחברי הביא לא היו בהם מקרים שדומים למקרה
הזה.

החלטה

כעת השעה 10:15.
הצדדים יתייצבו היום בשעה
12:00
לצורך המשך הדיון בבקשה לעיכוב הביצוע.
ביצוע ההחלטה הקודמת מהיום יעוכב עד למתן החלטה אחרת.

ניתנה היום א' בסיון, תשס"ד (21 במאי 2004) במעמד הצדדים


משה סובל
, שופט








בש בית משפט שלום 3814/04 מדינת ישראל, ענף התביעות - מחוז ירושלים נ' דוד ברוך (פורסם ב-ֽ 21/05/2004)