פסקי דין על בעניין: |
003699/08 בל 01/01/2001
בעניין:
law data
law data
1
0
2009-08-11t16:04:00z
2009-08-11t16:04:00z
2
4759
23800
198
57
28502
11.8122
cn=netanya-001/ou=netanya/ou=server/o=courts
prod\esdynamic.nsf
בשא003699/08
1
frmdocument
0
0
false
false
false
çæåø ì-normal
microsoftinternetexplorer4
/* style definitions */
table.msonormaltable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"times new roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
page
1
בתי המשפט
בית משפט השלום
נתניה
בשא 003699/08
בשא 003892/08
בפני
כב' השופטת
יעל קלוגמן
תאריך:
05/01/2009
בש"א
3699/08
זהבה בדש
בעניין:
ע"י
ב"כ עוה"ד
רענן
מרום
המבקשת
נגד
1. מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל
- עו"ד
גרינבאום.
2. שלמה עמר - נוכח - עו"ד רענן מרום
המשיבים
בש"א
3892/08
המבקשת
: החב'
הכלכלית לפיתוח לב השרון - בע"מ - עו"ד רניה.
המשיבה
: זהבה
בדש
משיבים פורמאלים
: 1.
מדינת ישראל
2. שלמה
עמר
החלטה
1.
ביום 19.11.08 הגישה גב' זהבה בדש (להלן: המבקשת)
את הבקשה ב-בש"א 3699/08, ובה ביקשה, במעמד צד אחד, צו מניעה זמני שיאסור על
המשיב 1: מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) לאכוף כלפיה את פסק הדין מיום
10.10.99, שניתן כנגד המשיב 2: מר שלמה עמר, אחיה של המבקשת (להלן: שלמה);
וזאת לגבי המקרקעין הידועים כחלקה 26 בגוש 7818, אשר סומנו ש - 21 בתשריט ובטבלת
חלוקה שצורפו לבקשה (חלקת קרקע זו, מושא המחלוקת, תיקרא להלן: חלקה
ש - 21
).
הבקשה הוגשה
בהתייחס לתיק א 2915/96 (להלן: הליך 1996) שבו הגיש המינהל תביעת פינוי
כנגד שלמה. הבקשה הוגשה כנגד המינהל וכנגד שלמה, שהוא למעשה "משיב
פורמלי".
למבקשת שתי
טענות, שלובות זו בזו, לגבי הליך 1996:
א.
כי חלקה ש - 21 לא נכללה בתביעת המינהל שהוגשה
בהליך זה;
ב.
כי המבקשת, ולא שלמה, היא המחזיקה בחלקה ש -
21, וכנגדה לא הוגשה כל תביעת פינוי, וממילא אין
פסק דין
לפינוייה.
משני הטעמים
המצטברים הללו ביקשה המבקשת למנוע בעד המינהל לפנותה מחלקה ש - 21, על פי פסק
הדין בהליך 1996.
2.
לא מצאתי
להיעתר לבקשה לצו המניעה הזמני במעמד צד אחד, ובהחלטה מיום 19.11.08 הוריתי על
תגובת המשיבים, תוך 21 יום.
למרות זאת -
בנסיבות שיפורטו להלן - נתתי, ביום 26.11.08, צו ארעי כפי שהתבקש בבקשה לצו
המניעה הזמני, כנגד הפקדת ערובה במזומן על ידי המבקשת. המינהל ביקש לבטל את הצו הארעי,
וקבעתי דיון במעמד הצדדים ליום 4.12.08.
באותו יום
הגישה החברה הכלכלית לפיתוח לב השרון בע"מ (להלן: החברה הכלכלית) את
הבקשה ב-בש"א 3892/08, ובה ביקשה לצרף אותה כמשיבה להליך הבקשה לצו המניעה
הזמני ולבטל את הצו הארעי שניתן.
החברה
הכלכלית טענה בבקשתה כי היא מבצעת את עבודות הפיתוח במתחם, שבו מצוייה חלקה ש -
21, מכוח התקשרותה עם המינהל, וכי היא הגורם שנפגע באופן הישיר ביותר מאי פינוי
החלקה על ידי המבקשת, והיא תהא הנפגעת העיקרית, אם תיעתר הבקשה לצו המניעה הזמני.
על כן טענה
החברה הכלכלית כי היה על המבקשת לצרפה, מלכתחילה, כמשיבה בבקשה לצו המניעה הזמני,
ומשלא עשתה המבקשת כך - מן הדין לצרף את החברה הכלכלית כעת כמשיבה באותה בקשה.
בפתח הדיון
ביום 4.12.08 הוסכם לאחד את הדיון בבקשתה של החברה הכלכלית עם הדיון בבקשה לצו
מניעה זמני, כפוף לזכותה של המבקשת להגיב לבקשה זו לגופה.
באותו מועד
נשמע חלק מעדותה של המבקשת. לא היתה אפשרות לסיים את הדיון באותו מועד, והמשך
הדיון נקבע ליום 8.12.08. בנסיבות אלה הוארך תוקפו של הצו הארעי, כנגד תוספת
לסכום הערובה במזומן. בדיון ביום 8.12.08 הושלמה שמיעת עדותה של המבקשת ונשמעה
עדותו של המצהיר מטעם המינהל, מר אהוד גבריאלי.
לאחר מכן
הודיע ב"כ המבקשת כי בשל תאונה שאירעה לו מספר ימים קודם לכן, לא היה סיפק
בידו להתכונן לחקירה נגדית של המצהיר מטעם החברה הכלכלית, מר כרמלי. בשלב זה ביקש
ב"כ המבקשת להוסיף תצהירים של שני מצהירים נוספים מטעמו: האחד - שלמה, אחיה
של המבקשת; והשני - מר יהודה יפרח מוועד מושב עין שריד. ב"כ המשיבים התנגדו
לבקשה זו, וקיבלתי את התנגדותם, בהחלטה מנומקת שנתתי באותו מעמד (בעמ' 31 - 32
לפר').
בשל הדחיפות
במתן החלטה בבקשה לצו המניעה הזמני, הוריתי באותה החלטה על הגשת סיכומים בכתב,
לגבי צו המניעה הזמני, במועדים שננקבו בהחלטה.
3.
ביום 14.12.08
- ארבעה ימים לפני שהיה על ב"כ המבקשת להגיש את סיכומיו - הוא הגיש בקשה
לשנות את ההחלטה האמורה ולאפשר לו להוסיף את שני העדים שביקש להוסיף.
לבקשה זו
הומצאו תגובותיהם של המשיבים, אשר התנגדו לה, ואף תגובה-לתגובה של ב"כ
המבקשת.
ב"כ
המשיבים ביקשו כי לנוכח השיבוש שחל בלוח הזמנים למתן ההחלטה בעניין צו המניעה
הזמני - בשל הבקשה הנוספת של ב"כ המבקשת - לא יוגשו סיכומים בכתב, אלא ייקבע
מועד מוקדם ככל האפשר לשמיעת סיכומים בעל-פה. ב"כ המבקשת לא התנגד להשמעת
הסיכומים בעל פה, בכפוף לבקשתו להשמעת שני העדים הנוספים.
בהחלטה
שנתתי ביום 28.12.08 דחיתי את בקשתו של ב"כ המבקשת וקבעתי דיון ליום
31.12.08, להשמעת סיכומים בעל פה בעניין צו המניעה הזמני.
בנסיבות אלה
לא נחקר על תצהירו מר כרמלי, המצהיר מטעם החברה הכלכלית. ב"כ החברה הכלכלית
הסכים כי במאזן השיקולים, הדחיפות עבור החברה הכלכלית במתן ההחלטה בעניין צו
המניעה הזמני - לאחר שצורפה כמשיבה לבקשה למתנו - גוברת על הצורך לשמוע את עדות
המצהיר מטעמה. בהחלטה שנתתי בעניין זה (בעמ' 41 לפר') כתבתי, למען הסר ספק, כי לא
אקבע ממצאי עובדה על פי תצהירו של מר כרמלי.
4.
השאלה הראשונה
שבמחלוקת: האם חלקה ש - 21 נכללה בהגדרת המקרקעין, מושא
הליך 1996.
המקרקעין
מושא הליך 1996 הוגדרו בסעיף 1 לכתב התביעה באותו הליך (נספח ג' לתגובת המינהל): "המקרקעין
אשר במושב עין שריד או בסמוך לו, גו"ח 7818/2, 7816/1".
ב"כ
המבקשת טען כי הגדרה זו היא מעורפלת, באופן שאין ניתן לומר שחלקה ש - 21 נכללת
בה. אולם בתצלום האוויר נ/ 1 (להלן: התצ"א) ואף במפת המודד ת/ 1
(להלן: המפה), ניתן לראות את המקרקעין: גו"ח 7818/2, 7816/1, וניתן
לראות בבירור כי חלקה ש - 21 נמצאת בגוש 7818, חלקה 2. אפנה בעניין זה גם להסבר
שנמסר לי כהסבר מוסכם על ידי ב"כ של כל הצדדים, בעמ' 22 לפר'. בהסבר זה
נאמר, בין היתר, כי הסימון של חלקות, על גבי התצ"א והמפה, באות
"ש" בתוספת מספר, אינו מתייחס לחלוקת גוש-חלקה שבטאבו (בהתאם לכך,
הכינוי "חלקה", לגבי חלקה שמסומנת באות "ש" ומספר, אינו חופף
"חלקה" ששייכת ל"גוש", על פי הרישומים בטאבו).
טענתו של
ב"כ המבקשת בדבר הערפול, לדעתו, שבהגדרת המקרקעין מושא הליך 1996 היא בשל
הניסוח: "במושב עין שריד או בסמוך לו". טענה זו אינה רלבנטית
לחלקה ש -
21, שהיא החלקה שבמחלוקת בהליך דנן, כיוון שבכתב התביעה, בהליך 1996, צויינו
במפורש מספרי הגוש-חלקה של המקרקעין, שמהם תבע המינהל לפנות את שלמה, אשר היה
הנתבע בהליך 1996. אין מחלוקת כי שלמה החזיק בחלקה שסומנה ש - 1, שנמצאת בגוש
7816, חלקה 1. חלקה ש - 21 נמצאת, כאמור, בגוש 7818, חלקה 2. המקרקעין מושא הליך
1996 כוללים, איפוא, הן את חלקה ש - 1 והן את חלקה ש - 21.
המינהל טוען
כי בשנת 1996 החזיק שלמה הן בחלקה ש - 1 והן בחלקה ש - 21, וכי בהתאם לכך הוגדרו
"המקרקעין" לצורך תביעת הפינוי כנגד שלמה, בהליך 1996.
המבקשת טוענת
כי בשנת 1996 החזיקה היא, ולא שלמה, בחלקה ש - 21, וזו נקודת מחלוקת נוספת בין
הצדדים, אך נראה כי אין מקום למחלוקת בשאלה: האם חלקה ש - 21 מצוייה בתחום
המקרקעין מושא הליך 1996. על פי התצ"א והמפה שצויינו לעיל, ברור כי התשובה
על כך חיובית.
5.
הליך 1996
הסתיים בהסכמה בין המינהל לבין שלמה, ולפיה ניתן, ביום 10.10.99,
פסק דין
לפינויו
של שלמה מהמקרקעין מושא אותו הליך.
אין מחלוקת
כי לאורך שנות ההתדיינות בהליך 1996, וגם כאשר הושגה ההסכמה וניתן, בהתאם לה, פסק
הדין לפינויו של שלמה מהמקרקעין - לא טען שלמה אף פעם כי אינו מחזיק בחלקה ש -
21, אלא המבקשת היא שמחזיקה בה.
בשנת 2008
פתח המינהל הליך הוצאה לפועל לביצוע פסק הדין. ההליך ננקט כנגד שלמה וגם כנגד
המבקשת, לאחר שפקח של המינהל גילה, בספטמבר 2007, שבחלקה ש - 21, ששלמה היה צריך
לפנות על פי אותו
פסק דין
, ניטעו עצים. שלמה טען כי המבקשת, ולא הוא, נטעה עצים
אלה (פרדס). רק אז עלתה לפני המינהל, לראשונה, הטענה כי המבקשת מחזיקה בחלקה ש -
21, ועל כן ננקט הליך ההוצאה לפועל גם כנגדה.
המבקשת
נקטה מספר הליכים, כפי שיצויין להלן, על מנת למנוע את פינוייה מחלקה ש- 21, בטענה
כי היא, ולא שלמה, מחזיקה בה משנות ה- 80.
מדוע, אם
כך, לא העלה שלמה טענה זו במסגרת הליך 1996 (דבר שמן הסתם היה גורם לצירופה של
המבקשת כנתבעת באותו הליך)? על כך לא ניתנה תשובה.
בקשתה דנן
של המבקשת, לצו המניעה הזמני, לא נתמכה בתצהיר של שלמה, למרות שהצורך בתצהיר כזה
הוא "זועק", על פי הנסיבות שצויינו לעיל. גם למחדל זה לא ניתן כל הסבר.
כפי שצויין, ביקש ב"כ המבקשת לצרף תצהיר של שלמה, אך בקשה זו הועלתה לראשונה
רק בתום שמיעת עדויותיהם של המבקשת ושל עד המינהל, וכאמור - דחיתי אותה.
6.
בקשתה של
המבקשת לצו המניעה הזמני לא לוותה בתביעה עיקרית, אלא כפי שצויין, נסמכה על הליך
1996, אשר המבקשת לא היתה צד לו (ב"כ המבקשת אמר, בעמ' 4 לפר', כי אם תיעתר
הבקשה לצו המניעה הזמני, תהיה התביעה העיקרית לסעד הצהרתי כי פסק הדין בהליך 1996
אינו חל על המקרקעין שהמבקשת טוענת לזכות בהם (קרי: חלקה ש - 21).
כידוע, השאלה
הראשונה, שביהמ"ש צריך לבחון - לגבי בקשה לסעד זמני - היא: האם הראה המבקש,
לכאורה, עילת תביעה מבוססת, לגבי התביעה העיקרית.
המינהל
טען, בתגובתו לבקשה, כי הדרך הדיונית הנכונה לבקש ביטולו של
פסק דין
- על דרך של
מעין "משפט חוזר" אזרחי - היא באמצעות פתיחת הליך חדש ולא על ידי הגשת
בקשה, כביכול, במסגרת ההליך שבו ניתן פסק הדין (ע"א 4682/92 עזבון המנוח
סלים עזרא שעיה ז"ל נ. בית טלטש בע"מ, פ"ד
נ"ז (3), 366; בר"מ 2582/06 פריג' נ. עיריית אילת).
על פי
פסיקה זו, היה מקום לדחות את הבקשה לצו מניעה זמני, כיוון שהוגשה כהליך בלתי
נכון: כבקשה במסגרת הליך 1996, במקום כהליך חדש.
לו היה
מקום לקבל, לגופו של עניין, את הבקשה לצו המניעה הזמני, אפשר שניתן היה לרפא פגם
דיוני זה באמצעות הגשה של תביעה עיקרית, כהליך לביטול פסק הדין שניתן בהליך 1996,
לגבי חלקה ש - 21; או של תביעה לסעד הצהרתי.
אולם כפי
שיפורט להלן, מצאתי כי יש לדחות את הבקשה לצו המניעה הזמני ממספר טעמים, שבעיני
הם כבדי משקל יותר מהפגם הדיוני האמור, למרות שהמינהל צודק בטענתו בעניין זה.
7.
הטעם הראשון
הוא טענה של התיישנות, שהעלו ב"כ המשיבים כלפי השגותיה של המבקשת
בעניין פסק הדין שניתן בהליך 1996.
טענת
ההתיישנות היא טענת סף, אשר אם יש לה בסיס - היא בעלת משקל רב כנגד הבקשה לצו
מניעה זמני.
ב"כ
המשיבים טוענים כי ככל שמטרת התביעה העיקרית המתוכננת היא, למעשה, לבטל את פסק
הדין בהליך 1996, לגבי חלקה ש - 21 - אזי על תביעה כזאת חלה התיישנות.
המבקשת
העידה (בעמ' 13 לפר') כי בשנת 1999 היא שוחחה עם שלמה על הליך 1996 וידעה עליו
ועל הסכם הפשרה שהושג בו. לדבריה היא שאלה את שלמה מדוע לא צירפו גם אותה להליך
1996. על פי עדותה של המבקשת עצמה, היא ידעה איפוא על ההליך ועל תוצאתו, ואף היתה
סבורה כי היה מן הראוי לצרף אותה אליו. המבקשת לא המציאה כל הסבר: מדוע - אם סברה
שהליך 1996 נוגע גם לה - לא נקטה צעדים על מנת להצטרף אליו. כאמור, אף התמיהה:
מדוע לא טען שלמה עצמו, במסגרת אותו הליך, כי חלקה ש - 21 מוחזקת בידי אחותו, ולא
בידיו - נותרה ללא מענה.
אך גם לאחר
שלא צורפה המבקשת להליך 1996, אולם ידעה עליו ואף על פסק הדין שניתן בו - כיצד זה
לא נקטה כל צעד, משנת 1999 עד שנת 2008, על מנת לבטל את החלק של פסק הדין שנסב על
חלקה ש - 21?
אם הסעד
העיקרי, שבכוונת המבקשת לעתור לו, הוא ביטול של החלק האמור של פסק הדין בהליך
1996, אזי לעניין זה יש למנות את מירוץ ההתיישנות ממועד פסק הדין, באוקטובר 1999,
אשר המבקשת ידעה עליו. במשך שנות ההתיישנות לא נקטה המבקשת כל צעד לביטול פסק
הדין, אלא רק לאחר שהמינהל פתח הליך הוצאה לפועל כנגדה; וזאת כיוון שרק בשלהי שנת
2007 עמד המינהל, לראשונה, לפני טענה של שלמה - בעל דינו בהליך 1996 - כי המבקשת
היא שנטעה פרדס בחלקה ש - 21.
בנסיבות
אלה מסקנתי היא, שטענת ההתיישנות שהעלה המינהל מוצדקת, על פניה.
משמצאתי
שאין ספק כי חלקה ש - 21 נכללה בהגדרת "המקרקעין" שבכתב התביעה, בהליך
1996; ומשהעידה המבקשת כי בשנת 1999 היא ידעה על הליך זה ועל פסק הדין שניתן בו -
אזי לכאורה יש בסיס לדחות על הסף, בשל התיישנות, את התביעה העיקרית אשר ב"כ
המבקשת מסר שבכוונתו להגיש.
ב"כ
המשיבים העלו אף טענות של שיהוי ומניעות כמצדיקות לדחות את הבקשה לצו המניעה
הזמני. ב"כ המינהל הסתמכה לעניין זה על ע"א 6805/99 תלמוד תורה
הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ. הועדה המקומית לתכנון
ולבנייה, ירושלים (פ"ד נ"ז (5), 433), שם דן ביהמ"ש העליון
בהרחבה בתבחינים לדחיית תביעה בשל שיהוי בהגשתה, למרות שטרם חלפה תקופת
ההתיישנות. במקרה דנן, בשונה מהנסיבות שהתקיימו בעניין תלמוד תורה, נראה
על פני הדברים כי יש בסיס לטענת המשיבים בדבר נסיבות של שיהוי ומניעות, בשל
הסתמכותם על פסק הדין בהליך 1996 ושינוי מצבם לרעה על בסיס הסתמכות זו; אולם
משמצאתי כי על פני הדברים יש מקום לקבל טענת התיישנות מצד המשיבים, אין צורך
לקבוע מסמרות בעניין השיהוי והמניעות כבסיס לדחיית הבקשה לצו המניעה הזמני.
8.
נראה כי די
במסקנה כי על פני הדברים, יש סיכוי גבוה שהתביעה העיקרית המתוכננת תיחסם בטענת
התיישנות - כדי להביא לדחיית הבקשה לצו המניעה הזמני.
אולם
ב"כ הצדדים העלו טענות רבות נוספות, הן בכתבי הטענות על צרופותיהם הרבים,
והן בעדויות, ועל כן אעמוד בקצרה על הטענות העיקריות מתוכן.
9.
המשיבים
טוענים כי הבקשה לצו המניעה הזמני לוקה בחוסר תום לב, בכך שהמבקשת לא גילתה
לביהמ"ש כי תלויה ועומדת בביהמ"ש המחוזי בפתח תקוה תביעה שהגישו היא
ושלמה כנגד המינהל, בתיק א 26790408 (להלן: ההליך בביהמ"ש המחוזי),
ובה תבעו פיצויים בגין פינויים משטחי הקרקע שהם מחזיקים בהם. תביעתה של המבקשת,
בהליך בביהמ"ש המחוזי, נסבה על חלקה ש - 21, שהיא גם החלקה מושא ההליך דנן.
במסגרת
ההליך בביהמ"ש המחוזי הגישו המבקשת ושלמה בקשה לצו מניעה זמני: לאסור
על המינהל לתפוס חזקה במקרקעין, שהם מחזיקים בהם; ולגבי המבקשת - בחלקה בשטח כולל
של 12 דונם, שהיא חלק מחלקה 2077 בגוש 7818, הלא היא חלקה ש - 21 שבה עסקינן.
בקשה זו לצו מניעה זמני היא זהה, מבחינת הסעד המבוקש, לבקשה דנן.
ביום
28.9.08 הסכים ב"כ המבקשת (שמייצג אותה גם בהליך דנן) למחיקת הבקשה לצו
המניעה הזמני, והיא אמנם נמחקה בהתאם.
ביום
19.11.08 הגישה המבקשת את בקשתה דנן, מבלי להזכיר בה כלל את ההליך בביהמ"ש
המחוזי ואת בקשתה הזהה לצו מניעה זמני, אשר הוגשה במסגרת אותו הליך ואשר נמחקה
בהסכמתה.
למותר לומר
כי גילוי קיומו של ההליך בביהמ"ש המחוזי, ובמיוחד - של הבקשה לצו המניעה
הזמני, שנמחקה בהסכמת המבקשת, הוא חלק מהותי מהגילוי הנאות, שנדרש בנסיבות המקרה
דנן; וזאת ביתר שאת, כאשר מתן צו המניעה הזמני התבקש במעמד צד אחד.
כפי שציינתי,
לא מצאתי להיעתר לבקשה במעמד צד אחד והוריתי על הגשת תגובת המינהל תוך 21 יום.
ביום
25.11.08 הובאה לפני בקשה דחופה של ב"כ המבקשת (שהוגשה ביום
23.11.08),
לעכב את הליכי פינוי המקרקעין עד למתן ההחלטה בבקשה לצו המניעה הזמני. בבקשה זו
נאמר כי הליכי הפינוי עוכבו על ידי כב' ראש ההוצאה לפועל ברמלה, עד יום 19.11.08,
וכי בעת הגשתה של בקשה זו עומד המינהל, בעצמו או באמצעות החברה הכלכלית, לאכוף את
ביצועו של פסק הדין בהליך 1996, לא רק כנגד שלמה אלא גם כנגד המבקשת "בכך
שהם מבקשים לפנות את כל המצוי בחלקת המבקשת עם דחפורי ענק"
(בסעיף 4 לבקשה).
ב"כ
המבקשת טען כי אם לא יינתן למבקשת סעד ארעי, שימנע את פינוייה מהשטח, טרם קבלת
תגובתו של המינהל לבקשה לצו המניעה הזמני - אזי יבצע המינהל את הפינוי, והבקשה
תתרוקן מתוכן.
בקשה זו של
ב"כ המבקשת לא נתמכה בתצהיר לאימות טענות העובדה שבה, ועל כן כתבתי, בהחלטתי
מיום 25.11.08, שהבקשה תישקל, לאחר שיוגש תצהיר לתמיכת העובדות שנטענו בה. תצהיר
כזה של המבקשת הוגש למחרת, ביום 26.11.08, וממנו עלה כי ביום 16.11.08 הגישה
המבקשת בבימ"ש השלום בכפר סבא תובענה בהמרצת פתיחה ל
פסק דין
הצהרתי, כי
המינהל אינו רשאי לאכוף כלפיה את פסק הדין בהליך 1996 (ה.פ. 425/08). בד בבד עם
תובענה זו הגישה המבקשת בקשה לצו מניעה זמני, זהה בתוכנה לבקשה דנן (בש"א
4286/08; נספחי ה' לתצהירה). ביום 17.11.08 ניתנה החלטתו של כב' השופט אמיר
(נספח ו' לתצהיר המבקשת), כי יש להגיש את התובענה ואת הבקשה לבימ"ש זה, שבו
ניתן פסק הדין בהליך 1996. כעבור יומיים הגישה המבקשת את הבקשה דנן, אך זאת -
מבלי שלוותה בתובענה בהמרצת פתיחה, כפי שהוגשה לביהמ"ש בכפר סבא, אלא תוך
סמיכתה על הליך 1996.
לאחר
שעיינתי בתצהירה של המבקשת ובנספחיו, נתתי באותו מועד (26.11.08) את הצו הארעי
שהתבקש, כפוף להפקדת ערובה במזומן בסך 5,000 ₪. המבקשת הפקידה את הערובה, והצו
הארעי נכנס לתוקף.
ביום
1.12.08 הגיש המינהל בקשה בהולה לביטול הצו הארעי, שניתן במעמד צד אחד, והגיש אף
את תגובתו לבקשה לצו המניעה הזמני.
רק עם קבלת
כתבי הטענות הללו של המינהל התגלה לי, לראשונה, דבר קיומו של ההליך בביהמ"ש
המחוזי, לרבות הבקשה שהגישה שם המבקשת לצו מניעה זמני, ואשר נמחקה בהסכמתה.
לו ידעתי
קודם לכן אודות ההליך האמור בביהמ"ש המחוזי, לא הייתי נותנת את הצו הארעי
מבלי לקבל את תגובת המינהל.
ב"כ
המבקשת טוען כי הבקשה לצו המניעה הזמני, במסגרת ההליך בביהמ"ש המחוזי, היתה
"נקודתית", בהקשר של תביעת הפיצויים, שהמבקשת הגישה באותו הליך, וכי לא
היה עליו לגלותה לבימ"ש זה, במסגרת בקשתו לצו המניעה הזמני.
אני דוחה
טענה זו. מדובר באותה חלקה ובאותה מחלוקת. יש אף סתירה פנימית בטיעוניה של המבקשת
בשני ההליכים: בבקשה דנן מציגה המבקשת מצב דברים חמור, מבחינת טענתה כנגד המינהל.
לטענתה, היא מחזיקה בחלקה ש - 21 מאז שנות ה- 80, והמינהל מעולם לא הגיש כנגדה
תביעת פינוי. עוד טוענת היא כי חלקה ש - 21 לא נכללה במסגרת תביעת הפינוי שהגיש
המינהל כנגד שלמה, בהליך 1996. בהתאם לכך, טענה המבקשת בבקשה שלפני כי המינהל
מנסה לאכוף כנגדה
פסק דין
, שניתן בהליך שהיא לא היתה צד לו; ואשר לא חל כלל על
החלקה, שבה היא מחזיקה; ומבלי שהגיש כנגדה תביעת פינוי, ואף מבלי שהגיש כלל תביעת
פינוי לגבי חלקה זו. המבקשת טוענת כי המינהל מנסה לחפות על מחדלו זה על ידי
אכיפה, כנגדה, של פסק הדין בהליך 1996, אשר ניתן רק כנגד שלמה, ואינו חל כלל על
החלקה, שבה היא מחזיקה.
אלה טענות
עובדתיות שעומדות בסתירה לתביעתה של המבקשת לפיצויים בגין פינוייה מחלקה ש - 21,
תביעה שהגישה בהליך בביהמ"ש המחוזי. אם מעולם לא תבע המינהל פינוי של חלקה
זו, ואין עומד כל
פסק דין
לפינוי כזה - אזי על מה מתבססת תביעתה של המבקשת
לפיצויים בגין הפינוי?
על פי
הפסיקה, טיעון עובדתי סותר, בהליכים שונים, עשוי להיחשב שימוש לרעה בהליכי משפט,
ובנסיבות מסויימות עשוי לגרום לדחיית התביעה (ע"א 813/87 רוטברד נ. מדינת
ישראל, פ"ד מ"ג (3), 514; רע"א 4224/04 בית ששון
בע"מ ואח' נ. שיכון עובדים והשקעות בע"מ ואח',
פ"ד נ"ט (6), 625). הדרישה לניקיון כפיים ולתום לב בניהול הליך משפטי
עומדת ביתר שאת כלפי המבקש צו מניעה זמני, שהוא סעד מן הצדק.
המבקש סעד
כזה חייב לפרוש לפני ביהמ"ש את כל העובדות הרלבנטיות, לרבות כאלה שאינן
נוחות לו (רע"א 1565/95 סחר ושירותים בע"מ נ. חב' שלום
ויינשטיין, פ"ד נ"ד (5), 638, 665).
למותר לומר
כי לצורך בחינת בקשתה דנן של המבקשת, צריך היה שיובא לפני בימ"ש זה המידע
אודות ההליך בביהמ"ש המחוזי ואודות הבקשה הזהה לצו מניעה זמני, שהוגשה שם
ושנמחקה בהסכמת המבקשת.
עצם הגשת
התביעה לפיצויים, בהליך בביהמ"ש המחוזי, שוקלת כנגד טיעונה של המבקשת בבקשה
שלפני, וברור שהיה על המבקשת לגלות בבקשתה את דבר תביעתה בהליך בביהמ"ש המחוזי
ואת עניין הבקשה לצו המניעה הזמני, שנמחקה שם בהסכמתה.
לו נכלל
מידע זה בבקשה דנן לצו המניעה הזמני, לא הייתי נותנת למבקשת את הסעד הארעי, מבלי
להמתין לתגובת המינהל.
נכון כי
לאחר הדיון הראשון במעמד הצדדים, ביום 4.12.08, לא נעתרתי לבקשת המשיבים לבטל את הצו
הארעי, כיוון שהמשך הדיון נקבע ליום 8.12.08 וראיתי לנכון לשמוע את העדויות, על
מנת לקבל תמונה מלאה יותר לגבי טענות המבקשת בעניין החזקתה במקרקעין. על כן
הותרתי את הצו הארעי בעינו, כנגד הגדלת סכום הערובה.
אולם לאחר
ששמעתי עד תום את עדותה של המבקשת ואת עדותו של המצהיר מטעם המינהל, ואף את
טיעוני ב"כ הצדדים, אני מקבלת את טענת המשיבים כי באי גילוי עניינו של ההליך
בביהמ"ש המחוזי, לרבות הבקשה לצו המניעה הזמני שהוגשה שם - הסתירה המבקשת
מבימ"ש זה מידע מהותי, ובכך נהגה בחוסר תום לב, במידה שמצדיקה לדחות את
בקשתה דנן לצו מניעה זמני.
10.
אשר לטענתה
של המבקשת לגבי זכותה להחזיק בחלקה ש - 21: אין מחלוקת כי המבקשת לא החזיקה בחלקה
זו מכוח חוזה חכירה עם המינהל. לטענתה, היא מחזיקה בה בפועל, כברת רשות, מאז שנות
ה- 80, ומעבדת אותה.
המבקשת
טוענת כי החזיקה בחלקה ביחד עם אביה, מר יהודה עמר ז"ל (להלן: המנוח).
המבקשת מסתמכת על המפה, מיום 27.8.2000, שלצידה טבלה ובה רשומים שמותיהם של
המחזיקים בחלקות השונות. בטבלה זו נרשם שמו של המנוח לצד חלקה ש - 21 (שמו של
המנוח רשום על גבי חלקה זו גם בתצ"א). המבקשת הסתמכה אף על מכתב של המועצה
האזורית לב השרון, מיום 8.11.01 (נספח ג' 2 לתשובתה לתגובת המינהל), שבו נכללה
רשימה של חקלאים שמחזיקים בחלקות שונות במתחם, ואף שם צויין שמו של המנוח כמחזיק
בחלקה ש - 21.
טבלת
שמותיהם של המחזיקים בחלקות, כפי שצורפה למפה, אינה בגדר מוסכמה, היינו: המשיבים
אינם מקבלים כמוסכמה, כי האנשים, ששמותיהם מפורטים בטבלה, אמנם החזיקו בחלקות
שרשומות לצד שמותיהם. בטבלה נרשם, לצד חלקה ש - 21, שמו של שלמה, אך שמו
נמחק, ותחתיו נרשם שם אביו, הלא הוא המנוח. המשיבות טוענות כי אינן יודעות מי
ביצע שינוי זה ובאילו נסיבות.
המבקשת
טוענת כי דבר היותה ממשיכת-ההחזקה בחלקה ש - 21, בעקבות המנוח, נסמך על צוואת
המנוח (נספח ז' לבקשה) ואף על צוואה דומה של אמה המנוחה,
שירשה את
אביה (נספח ב- 2 לתשובת המבקשת לתגובת המינהל לבקשה).
בסעיף 6 של
שתי הצוואות הללו נאמר כי כל זכויותיהם של המורישים במקרקעין, 12 דונם חקלאי
(הכוונה לחלקה ש - 21), וכן במקרקעין נוספים שצויינו שם, יועברו במלואן לידי
המבקשת, לצורך חלוקתן שווה בשווה בין חמישה משמונה ילדיהם.
ב"כ
המינהל טוענת כי למנוחים לא היו זכויות בחלקה ש - 21 (אין מחלוקת כי לא היה
ביניהם לבין המינהל חוזה חכירה או חוזה אחר לגבי החלקה), ולא היה בידיהם להוריש
זכות שאין להם. כמו כן, על פי הצוואות, המבקשת היא רק אחת מחמישה מבין ילדיהם של
הוריה, שצריכה לקבל זכויות בחלקה, שווה בשווה עם ארבעה מאחיה ואחיותיה.
על כל
פנים, כיוון שאין מחלוקת כי הזכות המרבית שיכולה לעמוד למבקשת היא כבר-רשות, עליה
להראות כי היא עצמה אמנם החזיקה בחלקה ש - 21, ומתי החזיקה בה.
ב"כ
המבקשת מסתמך על מסמכים שונים, שצורפו לתצהירה של המבקשת אשר צורף לתשובתה לתגובת
המינהל לבקשה לצו המניעה הזמני. מסמכים אלה הם דו"חות מס, שמצביעים על כך
שהמבקשת ובעלה עסקו בחקלאות ביישוב עין שריד, וכן מסמך של הערכת נזקים, מטעם קרן
לביטוח נזקי טבע בחקלאות בע"מ, מיום 28.3.91 (נספח א - 3 לתצהיר המבקשת),
שבו מדובר על גידול בשטח של 11.5 דונם, אשר ב"כ המבקשת טוען כי המדובר בחלקה
ש- 21, אולם במסמך זה מצויינת כתובתו של המגדל: מר בדש ראובן, ביישוב פורת, ולא
ביישוב עין שריד, ועל כן אין מסמך זה מוכיח כי מדובר בחלקה ש - 21 שמצוייה באדמות
היישוב עין שריד. המסמכים של דו"חות המס אינם מצביעים, כמובן, על כך שהמבקשת
ובעלה החזיקו בחלקה ש - 21.
המבקשת לא
טענה, וממילא לא הוכיחה, כי לפני שנת 2007 - עת נתגלו בחלקה ש - 21 נטיעות, אשר
שלמה טען שהן שלה - היא הודיעה למינהל כי היא, ולא שלמה, מחזיקה בחלקה זו.
אין מחלוקת
כי המבקשת נטעה פרדס בחלקה ש - 21 בשנת 2007. בחקירתה הנגדית של המבקשת שאל אותה
ב"כ החברה הכלכלית מדוע נטעה את הפרדס בחלקה מייד לאחר שפורסם המכרז של
המינהל, בספטמבר 2007.
המבקשת
השיבה: "לא. נטעתי אותו לפני שנת שמיטה, בקיץ - אביב. נטעתי אותו
משיקולים חקלאיים. כמו כן משיקולי מים. הפרדס צורך פחות מים.
ש.
אז מדוע עד אז לא נטעת פרדס, והאדמה היתה אדמת
בור?
ת.
לפני כן גידלתי תות שדה, עגבניות. זה בשנת 99
- 2001"
(בעמ' 15 לפר').
ב"כ
המבקשת ביקש, בחקירה החוזרת, לנסות "לשפר" תשובה זו של המבקשת, אך
דחיתי את בקשתו (החלטה, בעמ' 16 לפר').
לא
השתכנעתי מדבריה של המבקשת, כי נטעה את הפרדס בשנת 2007, זמן קצר לפני
פרסום המכרז של המינהל לגבי המקרקעין, אך מהמשך דבריה עולה כי משנת 2001 היא לא
גידלה דבר בחלקה, עד אשר נטעה את הפרדס, בשנת 2007.
אני מקבלת
את טיעונו של ב"כ המבקשת, כי בדיון בבקשה לצו מניעה זמני אין ביהמ"ש
קובע מסמרות לגבי השאלות ששנויות במחלוקת, ודי כי המבקשת תציג ראיות מהימנות
לכאורה לטענתה בדבר החזקתה במקרקעין שבמחלוקת (טיעון זה אינו שנוי במחלוקת,
כשלעצמו). דא עקא, המבקשת לא הציגה ראיות מהימנות לכאורה לטענתה כי מאז שנות ה-
80 היא מחזיקה בחלקה ש - 21 ומעבדת אותה.
כפי
שצויין, גם בטבלה שמצורפת למפה נרשם תחילה שמו של שלמה כמחזיק בחלקה ש - 21, אך
שמו נמחק והומר בשם אביו. המבקשת לא הציגה ראיות מדוע, ועל ידי מי, נעשה שינוי
זה. תביעת הפינוי של המינהל, בהליך 1996, הוגשה כנגד שלמה, גם לגבי חלקה ש - 21,
ואין מחלוקת כי לא שלמה ולא המבקשת טרחו להודיע למינהל כי המבקשת, ולא שלמה, היא
המחזיקה בחלקה זו. המבקשת לא עשתה כן גם בכל השנים מאז 1999, עת ניתן פסק הדין
המוסכם לפינויו של שלמה מהחלקה האמורה, למרות שידעה על ההליך ועל פסק הדין. לא
הוצגה לפני כל ראייה כי שלמה הודיע זאת למינהל, ולא היתה מצד המבקשת כפירה בטענת
המינהל, כי
רק בשנת 2007 טען שלמה כי הפרדס שניטע בחלקה ניטע על ידי המבקשת. המבקשת העידה כי
לפני שנת 2007 היא גידלה גידולים בחלקה בשנים 1999 - 2001. דברים אלה תומכים
בטענת המינהל כי במשך שנים היתה החלקה, למעשה, אדמת בור, וכי המבקשת נטעה בה פרדס
רק סמוך למועד של פרסום המכרז לגבי השטח, בשנת 2007.
בנסיבות
אלה, המבקשת לא הוכיחה אפילו לכאורה כי היא החזיקה בחלקה ש - 21 לאורך השנים, כפי
שהיא טוענת.
11.
אשר למאזן
הנוחות: אין מחלוקת כי החברה הכלכלית מבצעת את עבודות הפיתוח במתחם שבגושים 7818
ו- 7816, אשר נראה בתצ"א ובמפה, ושבו מצוייה חלקה
ש - 21.
בהוצאת
המכרזים לגבי הקרקע ובשיווק המגרשים שבמתחם לחוכרים פוטנציאליים נסמכו המינהל
והחברה הכלכלית - ככל שמדובר בחלקה ש - 21 - על פסק הדין בהליך 1996, שניתן
בהסכמה, ואשר שלמה מעולם לא חלק על תקפותו.
לגבי
חקלאים אחרים, שהחזיקו בחלקות שבמתחם, הושגה הסכמה בינם לבין המינהל, כפי שיצויין
להלן. בהסתמך על הסדר זה, לגבי החקלאים האחרים, ובהסתמך על פסק הדין בהליך 1996,
לגבי חלקות ש -1 ו- ש - 21, ערך המינהל את ההסכם שלו עם החברה הכלכלית, והוצאו
מכרזים לגבי המגרשים, לצורך החכרתם.
ב"כ
המבקשת טען כי מנספח א' לבקשתה של החברה הכלכלית (הזמנה לקבלת הצעות לחכירת שמונה
מגרשים) עולה כי המכרזים לשיווק חלקות במתחם הוצאו בשנת 2008, וכי משהזדרזו
המשיבים לשווק את המקרקעין, טרם שהוגשה תביעה וניתן
פסק דין
לפינוייה של המבקשת
מחלקה ש - 21, אין להם להלין אלא על עצמם בשל עיכוב בקידום הסכמי החכירה ועבודות
הפיתוח במתחם.
ב"כ
החברה הכלכלית השיב על כך, כי המסמך שצורף כנספח א' לבקשת החברה הכלכלית, צורף על
מנת להראות כי החברה הכלכלית היא "החברה המפתחת"
במתחם, כפי
שנכתב בסופו של אותו מסמך, תחת הכותרת "הוצאות פיתוח", שאותן על הזוכה
במכרז לשלם ישירות לחברה הכלכלית. המכרז משנת 2008 מתייחס לשמונה מגרשים, אשר
חלקה ש - 21 אינה חלק מהם. המכרז לשיווק השטח של חלקה זו פורסם עוד בספטמבר 2007,
במסגרת מכרז לשיווק 26 מגרשים שבמתחם. כפי שצויין, המבקשת נטעה את הפרדס בחלקה ש
- 21 סמוך למועד זה.
כפי שנאמר
לעיל, לא אדון בפרטי הנזק, שהחברה הכלכלית טוענת להם, ואשר פורטו בבקשתה, כיוון
שהמצהיר מטעמה לא נחקר. אולם גם מבלי לדון בפרטי הנזקים הללו, הרי המבקשת אישרה
בעדותה (בעמ' 15 לפר'), שידוע לה שהחברה הכלכלית מבצעת עבודות פיתוח במקום, והדבר
אף נאמר במפורש בבקשתו הדחופה של ב"כ המבקשת לסעד הארעי.
על כן, גם
מבלי להיכנס לפרטי הנזקים, שנגרמים בעיקר לחברה הכלכלית, אך גם למינהל, כתוצאה
ממניעת המשך העבודות, די בראיות שלפני כדי להביא למסקנה כי נזקים כאלה אמנם
צפויים, אם יינתן צו המניעה המבוקש.
המבקשת,
מצידה, לא הראתה כי אם לא יינתן צו המניעה הזמני, ייגרם לה נזק בלתי הפיך, שאינו
ניתן לפיצוי כספי. אדרבא, מתביעת הפיצויים שהגישה, בהליך בביהמ"ש המחוזי,
עולה כי נזקיה הנטענים ניתנים לפיצוי בכסף.
אין מחלוקת
כי הזכות המרבית, שהמבקשת טוענת לה, היא של בר רשות, ואין מחלוקת כי המינהל רשאי
להפסיק החזקתו של בר רשות ולפנותו מהמקרקעין. טענתה של המבקשת היא כי המינהל אינו
יכול לפעול כך לגביה, ללא תביעת פינוי ו
פסק דין
לפינוי, אך טענה זו אינה יכולה
לעמוד למבקשת, לצורך קבלת צו מניעה זמני, משמצאתי כי חלקה ש - 21 נכללה בתביעת
הפינוי שהגיש המינהל, בהליך 1996, והפועל היוצא מכך - לכאורה ואף למעלה מכך -
הוא, כי פסק הדין שניתן באותו הליך חל על אותה חלקה.
ב"כ
המבקשת טוען כי לגבי חקלאים אחרים מעין שריד, שאף הם החזיקו בפועל בחלקות שבגושים
7818 ו- 7816, ניתן, ביום 14.1.08,
פסק דין
- בתיק א 2910/96 - שבו התקבלה תביעת
הפינוי, שהגיש המינהל כנגד אותם חקלאים, ובד בבד נקבע בפסק הדין כי יהא על המינהל
לפצותם בגין השקעותיהם במקרקעין לאורך השנים, וכי על הנתבעים להגיש תביעה לפיצוי
לביהמ"ש המוסמך (פסק דינה של כב' השופטת קולנדר-אברמוביץ, נספח ח'
לבקשה).
ואמנם,
אותם חקלאים הגישו תביעת פיצויים לביהמ"ש המחוזי (א 1466/08), ובהליך זה
הושג הסכם פשרה בינם לבין המינהל בדבר הפיצוי שיקבלו (נספח ט' לבקשה. רשימת
התובעים וסכומי הפיצוי להם, שמהווה נספח ב' לאותו הסכם פשרה, צורפה כנספח ה'
לתצהירה של המבקשת בתשובתה לתגובת המינהל לבקשה דנן).
אין מחלוקת
כי המינהל הציע לשלמה להצטרף להסדר פיצוי זה, למרות ששלמה לא נמנה עם התובעים
באותו הליך, אך שלמה דחה הצעה זו והגיש את תביעתו, בהליך בביהמ"ש המחוזי,
שבו תבעה אף המבקשת פיצוי בגין פינוייה מחלקה ש - 21.
ב"כ
המשיבים טוענים כי בעצם הגשתה של התביעה לפיצויים, בהליך בביהמ"ש המחוזי,
גילתה המבקשת את דעתה, כי ככל שאמנם יש לה זכות לפיצוי - ומובן כי לא אכנס כאן
למחלוקת בעניין זה שתלוייה ועומדת בהליך בביהמ"ש המחוזי - הרי נזקה בגין
פינוייה מחלקה ש - 21 ניתן לפיצוי בכסף.
עולה איפוא
כי גם לשיטתה של המבקשת עצמה - ובהתעלם לרגע מכך שלא הוכיחה אף לכאורה את
טענת-הזכות, שהיא התבחין הראשון להצדקה למתן צו מניעה זמני - זכותה היא לכל היותר
זו של בר רשות. אין מחלוקת כי המינהל רשאי לפנותה מהחלקה, ואין מחלוקת כי נזקיה
בגין כך - ככל שתוכח זכותה ויוכחו הנזקים - ניתנים לפיצוי כספי.
המבקשת לא
טענה כי אם ייפסק לזכותה פיצוי כספי, יש חשש פן מי מהמשיבים לא ישלם לה פיצוי
כזה, אם יחוייב בו ב
פסק דין
(או על פי הסכמה).
בנסיבות
אלה, גם מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים (ראו לעניין זה: רע"א 5290/08 הורביץ
ואח' נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח').
12.
לסיכום:
א.
המבקשת
נקטה בבקשה דנן הליך בלתי נכון, כשהגישה אותה בהתייחס
לפסק הדין בהליך 1996, ולא בד בבד עם פתיחת הליך חדש.
ב.
דחיתי
את טענת המבקשת, כי פסק הדין בהליך 1996 אינו חל על חלקה
ש - 21.
ג.
על
פני הדברים, יש בסיס לטענת התיישנות כלפי תביעה של המבקשת
לבטל את פסק הדין האמור, לגבי חלקה ש - 21.
ד
.
המבקשת הגישה את הבקשה דנן בחוסר
ניקיון כפיים, בכך שלא גילתה
את דבר קיומו של ההליך בביהמ"ש המחוזי, ובמיוחד - כי
הגישה באותו
הליך בקשה לצו מניעה זמני, שהיא זהה לבקשה דנן, וכי הסכימה
למחיקתה של בקשה זו.
ה.
המבקשת
לא הוכיחה אף לכאורה כי החזיקה בחלקה ש - 21 בשנת 1996,
ואינה כופרת בטענת המינהל כי דבר החזקתה בחלקה נטען לפניו
לראשונה
רק בשנת 2007.
ו
.
ככל
שיש למבקשת זכות לגבי חלקה ש - 21 - עניין ששנוי במחלוקת - מדובר לכל היותר בזכות
של בר רשות, אשר ביטולה ופינוי המבקשת ניתן לפיצוי בכסף, ואין חשש פן מי מהמשיבים
לא ישלם למבקשת פיצוי כזה, אם ייפסק לזכותה.
נראה כי
טעמים אלה עמדו ביסוד הסכמתה של המבקשת למחוק את הבקשה לצו מניעה זמני, שהגישה
בהליך בביהמ"ש המחוזי, ואותם טעמים שוקלים גם כנגד בקשתה הזהה בהליך דנן. יש
להצטער על התנהלותה של המבקשת בהליך דנן, שגרמה לדיון נרחב, אשר נראה כי היה
מיותר, מלכתחילה.
כמו כן,
היה על המבקשת לצרף את החברה הכלכלית כמשיבה בבקשתה. המינהל (מטעם המדינה) הוא
אמנם בעל המקרקעין, אך המבקשת ידעה כי עבודות הפיתוח שמבוצעות במקום מבוצעות על
ידי החברה הכלכלית, כפי שצויין אף בבקשתו של ב"כ המבקשת לצו הארעי, וכי אם
יינתן צו המניעה הזמני שהתבקש, תהיה לכך
השלכה
ישירה על החברה הכלכלית. המבקשת ידעה, איפוא, כי החברה הכלכלית היא בעל דין דרוש.
אי צירופה
של החברה הכלכלית, מלכתחילה, כמשיבה בבקשה, הצריך את החברה הכלכלית להגיש בקשה
נפרדת לצירופה וגרם לכך שלא היה ניתן לקיים את הדיון, כאשר תגובותיהם של שני
המשיבים הרלבנטיים, לגבי הבקשה לצו המניעה הזמני; והתגובה לתגובה מטעם המבקשת
לטיעונים של שניהם; מצויים כולם לפני ביהמ"ש.
התחשבתי
בעניינים אלה בפסיקת ההוצאות.
13.
על פי כל
האמור, אני דוחה את הבקשה לצו המניעה הזמני ומחייבת את המבקשת לשלם למשיבים
הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד:
א. למינהל
- 3,500 ₪, בתוספת מע"מ;
ב.
לחברה הכלכלית - 2,000 ₪, בתוספת מע"מ.
אני מורה
כי סכומי ההוצאות הללו ישולמו לב"כ המשיבים מתוך סכומי הערובה, בסך 7,500 ₪,
אשר המבקשת הפקידה על פי החלטותי מיום 26.11.08 ומיום 4.12.08, ויתרת סכומי
הערובה תוחזר למבקשת.
14.
המזכירות
תשלח את ההחלטה לב"כ של כל הצדדים.
ניתנה
היום ט' בטבת, תשס"ט (5 בינואר 2009) בהעדר הצדדים.
יעל קלוגמן, שופטת
003699/08בשא132 פ.ש.