פסקי דין על ברוך חכים | פסקי דין על בתפקידו כמפרק אי.סי.אם - יצרני מיזוג אויר | פסקי דין על בנק דיסקונט למשכנתאות | פסקי דין על כונס הנכסים הרשמי |

1461/03 פשר     01/01/1900




פשר 1461/03 ברוך חכים, בתפקידו כמפרק אי.סי.אם - יצרני מיזוג אויר בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, כונס הנכסים הרשמי




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
פשר 001461/03
בשא 19941/08

בפני
:
כבוד השופטת ורדה אלשיך
– סגנית נשיא


25/02/2009




המבקש:
עו"ד ברוך חכים
בתפקידו כמפרק אי.סי.אם - יצרני מיזוג אויר בע"מ





--
נ ג ד
--


המשיבים:
1. בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד מ. זהבי

2. כונס הנכסים הרשמי

ע"י ב"כ עו"ד אילון בריל



החלטה


עניין לנו במחלוקת, שעיקרה נעוץ בפרשנות הדין החל אודות יחסים שבין מפרק לנושה מובטח. עסקינן בשאלה, עד כמה ובאלו נימוקים יכול מפרק לבקש מבית המשפט של חדלות פרעון, להכפיף את הנושה להליך מימוש, אשר אמנם שומר על קדימותו המהותית בחלוקת התמורה, אולם נעשה בידי המפרק. זאת, כאשר הנושה המובטח אינו מעוניין בכך, ומעדיף לממש את הנכס באמצעות בעל תפקיד מטעמו.
אמנם, ההלכה הפסוקה דהיום מכירה בצורך וביכולת להכפיף את המימוש לטובת הנושה המובטח לפיקוח בית המשפט של חדלות פרעון וכונס הנכסים הרשמי
, זאת בעיקר במצבים, בהם החוב המובטח נראה נמוך מערך הנכס (לעניין זה, ראה בין היתר פש"ר 466/93 גרבש נ' שלף, וכן את ההלכה הברורה שקבע בית המשפט העליון בעניין זה עצמו, ברע"א 9025/03 בנק המזרחי המאוחד נ' עו"ד אלברט בן-פורת). הלכות אלו, באו לעולם, בין היתר, על רקע נסיון החיים והחשש המבוסס, כי בהעדר פיקוח, נטו נושים מובטחים וכונסי הנכסים שמונו מטעמם בהוצאה לפועל לא לעשות מאמצים למכור את הנכס במחיר ראוי (שהרי די היה בתמורה זעומה כדי לכסות את חובם, ואת שכר-טרחת הכונס), או להשתהות באורח בלתי סביר, באורח ש"סייע" למרוץ הריבית לבלוע את מלוא ערכו של הנכס, ולא להותיר מאומה לנושים הרגילים.

אלא מאי? פיקוח זה על הנושה המובטח, לא בא בכדי לפגוע בזכויותיו המהותיות, ואף אינו "עונש", או נסיון לפגוע בזכות להפעלת שיקול דעת כלכלי הכרוך במימוש, לרבות בשאלה באיזה בעל תפקיד יבחר הנושה המובטח. בין היתר, נפסק כי ההחלטה למנות כונס נכסים נפרד אשר יבצע את המימוש ויזכה בשכר-המימוש הכרוך בכך (או לחלופין, לבחור להשתמש לצורך כך במפרק) הינו חלק בלתי נפרד מאותה "פררוגטיבה" המוקנית לנושה המובטח, ואין המפרק יכול, בדרך-כלל, לכפות על הנושה המובטח את "שירותיו" בעניין זה (לעניין זה, ראה בין היתר גם בפש"ר 1717/00 אולמי דוד).
אכן, קיימים מקרים חריגים בהם עשוי בית המשפט לסטות מכלל זה. אלא מאי? הקו המשותף לכל אותם מקרים, כגון פש"ר 1291/06 (להלן: עניין מילשטיין) שאיזכרו הצדדים, כי הם חורגים בהרבה מעבר למחלוקת בשאלת אורח וכדאיות של הליך מימוש כזה או אחר. למעשה, הן בעניין מילשטיין, והן במקרים אחרים בהם עמד הדבר על הפרק, עניין היה לנו בהתנהלות בלתי ראויה מובהקת מצד הנושה המובטח, אשר גבלה לא פעם בחוסר תום-לב, או למצער – ברשלנות ואדישות כלפי הנזקים אותם הוא מסב לנושים האחרים. מצב שכזה עשוי להתעורר, במקום בו הנושה המובטח "ישן על זכויותיו", ומשתהה באורח תמוה במימוש הנכס, בעת שקיים "מרוץ ריבית" אשר בולע במהירות את יכולתם של הנושים האחרים לזכות לחלק מן התמורה. כך עשוי להיות, גם מקום בו מסתמן שיתוף פעולה בלתי ראוי בין הנושה המובטח לחייב פושט רגל, כאשר הראשון מונע את מימוש הנכס בעד "תשלום פרטי" שהוא זוכה לו מן החייב, ומותיר את הנושים האחרים "קרחים מכאן ומכאן".
נוכח האמור לעיל, דומה כי אין צורך להכביר מילים, כי לא כזה הוא המקרה שבפני
.

בנסיבות המקרה הנוכחי, עניין לנו בנושה מובטח, אשר ביקש זה מכבר לממש את הנכס, אולם עקב נסיבות שונות, הגיע לכדי הסכמה עם המפרק להותיר את העניין בידיו – כאשר תחילה, סברו הצדדים כי דמי השכירות יקטינו את החוב (או למצער, יבלמו את תפיחתו). אלא, שבין המפרק לבין השוכרת התגלעו מחלוקות קשות, אשר הצדדים לא הצליחו לפותרן במשך תקופה ארוכה. בעניין זה, אין כל צורך לקבוע מי מבין הצדדים הינו ה"אשם" בענין זה, באשר אין מחלוקת כי הנושה המובטח זכה לתשלום פחות באורח ניכר ממה ששיער מלכתחילה.
במצב זה, ספק גדול בעיני האם יש להלין על הנושה המובטח, על כך כי בנקודה מסויימת החליט "לקטוע" את המשא ומתן ולחזור לעמידה על זכותו לערוך מימוש עצמאי.

די אם אעיר; ספק גדול אם יכול המפרק לכפות על הנושה המובטח "הליך הוכחות" בכדי לברר עד כמה היתה פעולת המפרק מיטבית, או מי מהצדדים צודק בסוגיות כאלו ואחרות הכרוכות בדיני מיסים ובבעיות אחרות שהתעוררו. צורך בבירור עובדתי מקיף שכזה, הינו בבחינת תרתי דסתרי לזכויות הנושה המובטח, באשר הוא פוגע בהן באורח קשה, ובלא כל הצדקה מספקת לסוג זה של פגיעה.
כזכור, חלק בלתי נפרד מזכות המימוש העצמאי של הנושה המובטח, עניינו שיקול הדעת בדבר אופן עריכת המימוש, לרבות מיהות בעל התפקיד. זאת, מלבד במקרים חריגים וקיצוניים אשר כאמור, אינם דומים לנסיבות המקרה שבפני
. יוצא, כי כאשר חש נושה מובטח כי התנהלות המפרק בנכס אינה משביעת רצון וגורמת לו הפסדים, הרי שאין הוא חייב "לנהל הליך הוכחות" (על כל המשתמע מכך לעניין חלוף הזמן, הוצאות התדיינות וכיוצא באלו) בכדי "להרשיע" את המפרק בעוולה כזו או אחרת. תוצאה אחרת, היתה מרוקנת את זכות הפעלת שיקול הדעת מכל תוכן ממשי. ספק גדול בעיני, אם בכל טיעוניו של המפרק בעניין זה, קיים ולו נימוק אחד, המצדיק את "כפיית שירותי המימוש" שלו על הבנק. זאת ואף זאת; פחות מכל, מסייעת לו בעניין זה הדרך בה בחר לערוך "מקצה שיפורים" – קרי, האורח בו העלה טיעונים בדבר גובה החוב, לראשונה, במסגרת תגובה מאוחרת, שלא מן המניין, אשר הגיש לתיק בית המשפט. אף אם היה בדברים ממש (ובנסיבות המקרה, ספק בעיני האם כך הוא הדבר), הרי שספק אם היה הדבר משנה את התוצאה. לכל היותר, היה בכך כדי להדגיש את הצורך בפיקוח בית המשפט של פירוק וכונס הנכסים הרשמי
על הליך המימוש המבוצע בידי הנושה המובטח.
בשולי נקודה זו אעיר; ספק גדול בעיני, אם ועד כמה היה מקום לעצם נסיונו של המפרק לטעון, כי אם לא יכפה על הנושה המובטח דרך מימוש שהוא אינו חפץ בה, "יגרמו נזקים כלכליים לנושה המובטח עצמו". חזקה על הבנק, כי הוא מסוגל לשקול היטב ובעצמו ענייני תועלת כלכלית, ובוודאי שאין המפרק רשאי "לדבר בשמו", או לכפות עליו "הליך הוכחות" בעניין זה – דבר המנוגד בתכלית הן לדין והן לשורת ההגיון.
דומה, כי די בכך בכדי להבהיר, כי דין טענות אלו להדחות - הן על הסף והן לגופן.

משהגענו לכאן, לא נותרה למעשה אלא טענת המפרק, כי הסתמך על "הסכמת" הבנק כך כי הוא יממש את הנכס, שינה מצבו לרעה והוציא הוצאות. מעבר לעובדה, כי עניין ההוצאות מקופת הפירוק, אשר נועדו לצורך מימוש הנכס (להבדיל מהשכרתו) נטען בלקוניות ובלא תמיכתו בתשתית עובדתית מספקת, הרי שספק אם בנסיבות המקרה יש בכך בכדי לשנות את התוצאה. לכל היותר, אם סבור המפרק כי הסתמכות מזיקה זו נגרמה בשל מצג-שווא של הבנק, יתכבד ויגיש תביעה כנגדו. אלא מאי? ככל שלא יוכח נזק ממשי לקופת הפירוק (להבדיל מציפיית המפרק לזכות בשכר מימוש), הרי ספק גדול אם תביעה כזו – בין מפרק בכובעו האישי לבין בנק סולבנטי – ראויה להידון בבית המשפט של חדלות פרעון. זאת, על כל המשתמע מכך הן לעניין זמן התביעה, והן לעניין דרכי המימון שלה.

סוף דבר; עניין לנו במצב דברים מובהק, אשר אינו מצדיק פגיעה בזכויות הנושה המובטח. זאת, הן נוכח שיעור החוב, ובמיוחד נוכח סוג והיקף הפגיעה המבוקשת, שלא לדבר על עילותיה הנטענות. אי לכך, דין בקשת המפרק להדחות, ודין עמדת הנושה המובטח להתקבל. זאת, במובן זה שהוא רשאי למנות בעל תפקיד מטעמו ולפתוח בהליכי מימוש, וזאת בכפוף לעדכון שוטף של בית המשפט של חדלות פרעון וכונס הנכסים הרשמי
, כאמור בפש"ר 466/93 ואין לי אלא להצר על כך כי מקרה שכזה הפך למחלוקת חריפה, מסועפת ומרובה בכתבי-טענות, בלא כל הצדקה מהותית לכך.

אי לכך, ישא המפרק בהוצאות הבנק ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 25,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל. אני מוצאת לציין כי לפנים משורת הדין לא הטלתי על המפרק תשלום ההוצאות ושכה"ט באופן אישי.

היום, א' באדר, תשס"ט (25 בפברואר 2009), בהעדר הצדדים.


ורדה אלשיך
, שופטת

סגנית נשיא
תפארת






פשר בית משפט מחוזי 1461/03 ברוך חכים, בתפקידו כמפרק אי.סי.אם - יצרני מיזוג אויר בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, כונס הנכסים הרשמי (פורסם ב-ֽ 01/01/1900)