פסקי דין על שמעון שטרית | פסקי דין על מרסל כהן

8467-09/08 תאמ     11/08/2009




תאמ 8467-09/08 שמעון שטרית נ' מרסל כהן








בית משפט השלום בחיפה

תא"מ 8467-09-08 שטרית נ' כהן
11 אוגוסט 2009


בפני

כב' השופטת
תמר נאות פרי

התובע
שמעון שטרית
, ת.ז. 014691307


נגד

הנתבעת
מרסל כהן
, ת.ז. 062323936




פסק דין


לפניי תביעה שעניינה פירוק שותפות בלתי רשומה.
העובדות שאינן במחלוקת -
1.
הנתבעת, גב' מרסל כהן
(להלן: "הנתבעת" או "מרסל")
ניהלה עסק לממכר בגדים ברח' הרצל 48 בחיפה (להלן: "העסק").
2.
התובע, מר שמעון שטרית
(להלן: "התובע" או "שמעון"), הצטרף ביום 1.2.07 לעסק כשותף ובין הצדדים נכרת הסכם בעל פה לשותפות בלתי רשומה (להלן: "השותפות").
3.
השותפות פעלה מיום 1.2.07 והסתיימה ביום 31.12.07 לאור עזיבתו של התובע את השותפות.
4.
עם פירוק השותפות, קרי מיום 31.12.07, המשיכה הנתבעת לנהל את העסק לבדה.
5.
בין הצדדים לא נערך הסכם בכתב המסדיר את החובות והזכויות ביניהם עם הפירוק.
6.
במסגרת פעילות השותפות, נשאו הצדדים ביחד, בחלקים שווים, בתשלום דמי שכירות בגין הנכס בו פעל העסק.
7.
לקראת סוף תקופת השותפות, הצטבר חוב בגין דמי השכירות לשנת 2007 כלפי בעלת הנכס, המשכירה, חברת נכסים ח. ומ.ג. בע"מ (להלן: "בעלת הנכס"), בסך 47,756 ₪.
8.
בעלת הנכס הגישה תביעה לגבי החוב כנגד שני השותפים – התובע והנתבעת (להלן: "התביעה"). בתיק ניתן

פסק דין
בהעדר ונפתחו תיקי הוצל"פ כנגד התובע והנתבעת (על סכום כולל של למעלה מ-60,000 ₪).
9.
במסגרת ניהול תיקי ההוצל"פ, הגיעו התובע והנתבעת, כל אחד בנפרד, להסכם פשרה עם בעלת הנכס, לפיו כל אחד מהשותפים ישא בסך של 28,000 ₪.
10.
לאחר פירוק השותפות, נותר סך של כ-4,000 ₪ בחשבון השותפות והנתבעת שלמה באמצעות סכום זה את חוב הארנונה לשנת 2007.
טענות הצדדים -
11.
לטענת התובע

, "השותפות לא עלתה יפה" וביום 31.12.07 פורקה, כאשר תנאי הפירוק היו כדלקמן: התובע יצא מהשותפות ללא כל תמורה, הכספים שהתובע השקיע בעסק בעת כניסתו לשותפות , בסך 40,000 ₪, לא יוחזרו לידיו, התובע לא יהא זכאי לכספים שהיו בחשבון הבנק של השותפות, מלאי הסחורה שנותרה בעסק תישאר בידי הנתבעת והתובע לא יהא זכאי ליטול חלק הימנה - וכנגד כל האמור לעיל, תהא הנתבעת אחראית בלעדית לכל חובות השותפות והתחייבויותיה, לרבות ובמיוחד - חוב דמי השכירות.
12.
התובע טוען כי משקיבל דרישות לתשלום דמי השכירות ואף את כתב התביעה בגין חוב דמי השכירות, הוא פנה לנתבעת ותגובתה הייתה כי אין צורך שיגיש כתב הגנה, באשר נושא התביעה מטופל על ידה, אלא שלהפתעתו, קיבל התובע מכתב דרישה מאת בעלת הנכס, לפיו התחוור לו כי ניתן כנגדו

פסק דין
בהעדר הגנה על מלוא סכום התביעה ונפתח תיק ההוצל"פ.
13.
ממשיך התובע וטוען כי לאחר שקיבל מכתב אזהרה מלשכת ההוצאה לפועל, בלית ברירה, הוא הגיע להסכם פשרה עם בעלת הנכס לפיו הועמד חובו על סך של 28,000 ₪ (לעיל ולהלן: "הסכם הפשרה").
14.
לדברי התובע, הנתבעת לא עמדה בהתחייבויותיה כלפיו בהתאם להסכם בין הצדדים, ולכן עותר התובע לחייב את הנתבעת להשיב לו את הסכום ששילם לבעלת הנכס, בסך 28,000 ₪, שכן לטענתו היה על הנתבעת לשאת בחוב דמי השכירות. כמו כן, עותר התובע לפיצוי בגין עוגמת נפש - ובסה"כ העמיד התובע את תביעתו על סך של 38,000 ₪.
15.
לטענת הנתבעת

, השותפות הסתיימה באופן חד צדדי ע"י התובע, ללא כל הודעה מראש,
לאור ההכנסות המועטות והחובות שהצטברו. לטענתה, התובע לא פעל לכיסוי חלקו בחובות בטרם פרק את השותפות ו"נעלם" ביום בהיר. בחוסר ברירה, המשיכה הנתבעת לנהל ולקיים את העסק לבדה ושקעה בחובות כבדים עד אשר נאלצה לסגור את העסק לחלוטין והיא נושאת בחובות שנותרו מן השותפות.
16.
הנתבעת טוענת כי עם פירוק השותפות, לא היה כל הסכם בין התובע ובינה וכי היא מעולם לא התחייבה בפני
התובע כי תסדיר בעצמה את החוב בגין השכירות.
17.
לדברי הנתבעת, התביעה בגין דמי השכירות הוגשה כנגד התובע והנתבעת יחד כדין, שכן התובע והנתבעת היו שותפים לעסק וכפועל יוצא – שותפים אף בתשלום דמי השכירות, והראיה לכך הינה הסכם הפשרה שחתם התובע עם בעלת הנכס בו הוא מודה בחובו כלפי בעלת הנכס.



מסכת הראיות -
18.
בפני
י העידו התובע (לגבי תצהיריו ת/1 ו-ת/2), הנתבעת (לגבי תצהירה נ/1) ורואה החשבון של העסק, מר ברזני יורם (להלן: "רואה החשבון"). כמו כן, הוגש ע"י הנתבעת הסכם הפשרה אליו הגיע התובע עם בעלת הנכס (נ/2) ומסמכים נוספים.
דיון -
19.
לאחר בחינת הראיות שהונחו לפני, ניתוח עדויותיהם של העדים ושקילת סיכום הטענות מטעם הצדדים, לרבות בסיכומיהם בכתב - מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל. כיוון שעסקינן בתובענה בסדר דין מהיר, בהתאם להוראות תקנה 214טז (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אפרט להלן בתמצית את עיקר נימוקי.
20.
סעיף 20 (א) לפקודת השותפויות [נוסח חדש] תשל"ה-1975 (להלן: "הפקודה") קובע כי השותפים חייבים ביחד ולחוד. באותה מידה, זכאים השותפים לחלוקה שווה ברווחים המגיעים להם מהשותפות וכן בזכויות כדוגמת מלאי, רכוש וכדומה (הכל במסגרת תקופת השותפות). יחד עם זאת, חרף כי כלפי צדדים שלישיים, חייבים השותפים ביחד ולחוד, יכולים השותפים להגיע להסדר ביניהם המאגד את הסכמותיהם עם פירוק השותפות, לגבי חלוקה זו או אחרת. משמע, שמבחינה חוקית – אפשר שהצדדים הסכימו ביניהם לחלוק בחובות בחלקים שווים (כפי שטוענת הנתבעת) ואפשר שהסכימו שהנתבעת לבדה תישא בתשלום חוב דמי השכירות (כפי שגורס התובע) – והכל, ללא כל קשר לעובדה שכלפי הנושים של השותפות (כגון בעלת הנכס) הם אכן חייבים ביחד ולחוד.

21.
לפיכך, לעובדה שבהסכם הפשרה אשר נחתם בין התובע לבין בעלת הנכס, מצוין בסעיף 1 כי
"החייב מודה בחובו כלפי הזוכה עפ"י פסק הדין", אין נפקות במישור היחסים שבין התובע לבין הנתבעת, שכן הוא מתייחס רק ליחסים שבין התובע לבין הנושה.
22.
לכן, יש צורך להכריע בדבר גרסאות הצדדים לגבי ההסכמה שהיתה – או שלא היתה – בעת פירוק השותפות, ולמעשה עיקר ההכרעה תלוי באמון שיש לתת בעדויות הצדדים, וזאת בהעדר מסמכים בכתב.
23.
כבר כעת אומר כי גרסתו של התובע הייתה רציפה, עקבית ואחידה ולא כך אוכל לומר באשר לנתבעת, שגרסתה התגלתה כבעייתית עוד בשלב הגשת כתב הגנתה ואף בעדותה עלו סתירות לגבי נושאים שונים, כפי שאפרט להלן.

מה היה אופי השותפות ?
24.
לטענת התובע, השותפות נגעה לכל העסק, לרבות המלאי, המכונות וכל רכוש אחר ששימש את העסק.
25.
בעניין זה, שינתה הנתבעת את גרסתה מפעם לפעם.
26.
בכתב ההגנה (סעיף 17) ובתצהיר (סעיף 6) טוענת הנתבעת כי היא והתובע שותפים לעסק, באופן כללי. בדיון מיום 4.6.09 (בעמ' 6 לפרוטוקול שורות 1-5) נשאלה הנתבעת בחקירה נגדית לעניין היקף השותפות ולהלן גרסה ראשונה של הנתבעת:
"ש.
(שמעון) הפך לשותף גם לרכושך?

ת.
כן.

ש.
נתת לו חצי מהזכויות, למה?

ת.
כי הייתה לי התחייבות לא לסגור את העסק, היו לי הזמנות, הייתי צריכה מישהו מקצועי לידי."
לעומת זאת, בהמשך (בעמ' 8 שורות 1-5) שינתה הנתבעת את גרסתה כדלקמן:
"ת.
התובע לא נכנס שותף בעסק, שמתי על העסק 200 אלף ₪ רק שיפוצים, הייתה סחורה, בדים ומכונות שיש לי 40 שנה, הוא נכנס שותף ברווחים שנעשה כל יום."

ש.
השותפות לא הייתה על הסחורה והציוד?

ת.
לא, נכנס שותף לרווחים בלבד."
זאת ועוד. בשורות 12-13 באותו עמ' לא הכחישה הנתבעת כי הגיעה לתובע סחורה (מלאי) אלא שהגבילה תשובתה לכך שהוא נהג לקחת כספים, והכוונה שהתובע לקח מהרווחים שעלו מהמכירות (התובע אינו מכחיש כי אכן לקח רווחים), וראו את דבריה כדלקמן:
"ש.
הוא מעריך את הסחורה ב- 100 אלף ₪, מגיע לו 50 אלף, וזה החוב.

ת.
במשך שנה הוא לקח כספים מעל ומעבר."
27.
מכאן שהנתבעת לא סיפקה תשובה ברורה ואחידה לגבי אופי ו/או היקף השותפות, שינתה את עמדתה בהקשר זה והדבר יזקף לחובתה.
החוב בגין דמי השכירות -
28.
אזכיר כי התביעה בגין דמי השכירות הוגשה על סך של 47,756 ₪ ותיק ההוצאה לפועל שנפתח בעקבותיה נפתח על סכום גבוה יותר, ולדברי התובע על סך של 64,255 ₪. התביעה הוגשה בגין דמי השכירות לגבי כל שנת 2007, כולל חודש ינואר 2007.
29.
כבר בשלב הזה אציין כי היות והתובע נכנס לשותפות רק בחודש פברואר 2007, אין עליו לשאת בחוב בגין דמי השכירות לחודש ינואר 2007.
30.
בסעיף 16 לתצהירה, הצהירה הנתבעת כי שילמה כשני שליש מחוב השכירות, אשר הסתכם בכ-55,000 ₪. לא ברור מדוע היא טוענת ששילמה שני שליש, אם עמדתה העקרונית היא שהתשלום היה צריך להיות בחלקים שווים.
31.
מעבר לכך, בדיון העידה הנתבעת כי שילמה 30 אלף ₪ (עמ' 7 שורה 14). נדמה לי שגרסה זו הגיונית יותר, וקרובה יותר לסכום של 28,000 ₪ ששילם התובע, אך בכל אופן יש כאן סתירה נוספת בגרסת הנתבעת המצטרפת לתמונה הכללית לגבי מהימנות גרסתה.
האם אכן פורקה השותפות באופן חד צדדי וללא הודעה מראש?
32.
התבעת טענה כי התובע "החליט ללכת" בשלב מסוים (עמ' 5 שורה 30), משמע – שנטש את השותפות במפתיע, אך גרסה זו נמצאת בסתירה לעדותו של יורם ברזני, רואה החשבון, אשר העיד כי התובע והנתבעת יחדיו הודיעו לו שברצונם להביא לפירוק השותפות, וכדבריו (עמ' 11 שורות 19-20):
"לקראת סוף השנה הם הודיעו לי שהם רוצים להתפרק. ... אני ביקשתי מהם לטפל בזה, כי רציתי לסגור את התיקים במס הכנסה ובמע"מ..."
לכן, טענת התובעת לגבי עזיבה חד צדדית פתאומית התבררה כלא נכונה.
33.
יתרה מזו. רואה החשבון העיד עוד כי
במעמד הודעתם של הצדדים על פירוק השותפות, הם אמרו לו שקיים חוב של שכר דירה, משמע – שהצדדים דנו, לפחות בינם לבין עצמם, בנושאים שרלבנטיים לצורך פירוק השותפות.
האם התובע השקיע 40,000 ₪ במועד כניסתו לשותפות ?
34.
התובע טען כי במועד כניסתו לעסק הוא השקיע 40,000 ₪.
35.
טענה זו הועלתה כבר בסעיף 5 לכתב התביעה. הנתבעת, בסעיף 11 לכתב הגנתה מודה בנטען בסעיף 5 לכתב התביעה (כלומר מודה בטענת התובע להשקעתו בסך של 40,000 ₪), ועם זאת בתצהירה היא הכחישה קבלת סכום כלשהו ע"י התובע ובדיון היא טענה כי התובע לא השקיע ולו שקל אחד בעסק. כאשר היא נדרשה ליתן הסבר מניח את הדעת לכך שבכתב הגנתה היא מודה בטענת התובע לגבי ההשקעה, היא לא הצליחה לעשות כן, ובעודה מתלבטת כיצד להשיב על השאלה, קטע בא כוחה את החקירה הנגדית ואמר כי "מדובר בטעות שלי" (עמ' 4 שורה 29).
36.
בנוסף, אפנה לכך שב"כ של התובע שלח לנתבעת מכתב ביום 1.5.08 ובו מצוין במפורש (בסעיף 3) כי התובע השקיע 40,000 ₪ בעת כניסתו לעסק ובו הועלתה הדרישה לשלם לתובע את דמי השכירות ששולמו לבעלת הנכס. הנתבעת מודה בסעיף 22 לכתב ההגנה שהיא קיבלה את המכתב, אך לא טרחה להגיב למכתב – וגם בכך יש כדי להוות תימוכין לגרסתו של התובע.
37.
לכן, הוכח על פי מאזן ההסתברויות שאכן התובע השקיע כספים בעת שנכנס לשותפות.
ההגיון הכלכלי של גרסאות הצדדים -
38.
הואיל ומצאתי כי הוכח שאכן התובע השקיע כספים בעת כניסתו לשותפות והוכח כי המשמעות של השותפות היתה שותפות בכל הנכסים והמלאי, ניתן גם לראות את ההגיון שבגרסת התובע, לפיה הוסכם שבמעמד עזיבתו הוא לא יקבל בחזרה את השקעתו או חלק מהמלאי, ומנגד - לא ישא בחובות שנותרו לגבי שכר הדירה.
39.
לכך יש לצרף את העובדה שהנתבעת מסכימה שבמועד עזיבתו של התובע נותר בעסק מלאי וכי התובע לא לקח עימו מלאי ולא קיבל כל סכום בגין שווי המלאי או הציוד וכד'. יש גם בכך כדי ללמדנו על סבירותה של גרסתו של התובע, ועל כך שהצדדים הסכימו על הסדר פירוק שונה מאשר ההסדר הקבוע בפקודה.
40.
אם הנתבעת היתה מראה, באמצעות מסמכים או באמצעות רואה החשבון, ששני הצדדים גרפו רווחים גדולים מהשותפות במהלך חיי השותפות, אולי היה בכל כדי לשנות את המסקנה לגבי ההגיון הכלכלי של ההסדר הנטען, אך לא הונחו לפני נתונים בהקשר זה.
סיכום –
41.
אמנם רצוי היה שתנאי הכניסה לשותפות ותנאי פירוק השותפות יועלו על הכתב – אך אין המדובר בדרישת כתב מהותית, ואני מעדיפה את גרסתו של התובע על פני גרסתה של הנתבעת לגבי התנאים שהוסכמו בעל פה.
42.
לכן, מצאתי שהוכח שהוסכם בין הצדדים שהנתבעת תשלם את יתרת החוב בגין דמי השכירות. הואיל והתובע שילם מחצית, על הנתבעת להשיב לו את הסכום.
43.
לא מצאתי לנכון לפצות את התובע בגין עוגמת נפש מאחר ולא הוכיח טענתו כדבעי.
44.
אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובע, סכום של 28,000 ₪.
45.
לפי נספח ה' לכתב התביעה, 10,000 ₪ שולמו מטעם התובע לידי בעלת הנכס ביולי 2008 והיתרה, בסך 18,000 ₪, אמורה היתה להשתלם ב-18 תשלומים חודשיים בסך 1,000 ₪ כל אחד, הראשון ביום 5/9/2008 ועד 5/2/2010.
46.
לכן, אני מורה כדלקמן:
(א)
על הנתבעת לשלם לתובע 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30/7/2008 ועד היום.
(ב)
באשר להמחאות שנמסרו לגבי התשלומים שמיום 5/9/2008 ועד היום – על ב"כ של התובע להמציא לב"כ של הנתבעת אישור שאכן ההמחאות נפרעו. לגבי כל המחאה שנפרעה – תשלם הנתבעת לתובע את סכומה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ששולמה ועד היום.
(ג)
באשר להמחאות שנמסרו לגבי התשלומים שמיום 5/9/2009 ואילך – לאחר ביצוע כל תשלום, ב"כ של התובע ימציא לב"כ של הנתבעת אישור שאכן ההמחאה נפרעה, ולגבי כל המחאה שנפרעה – תשלם הנתבעת לתובע את סכומה, תוך 30 יום.
(ד)
בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע את שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ + מע"מ ואת החזר האגרה.
(ה)
בנוסף, תשלם הנתבעת את שכרו של רואה החשבון בגין עדותו כפי שנפסק בפרוטוקול.
47.
כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום (למעט הסכומים לגבי ההמחאות העתידיות), שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום,
כ"א אב תשס"ט, 11 אוגוסט 2009, בהעדר הצדדים.














תאמ בית משפט שלום 8467-09/08 שמעון שטרית נ' מרסל כהן (פורסם ב-ֽ 11/08/2009)