פסקי דין על רפי בן יצחק סיטון | פסקי דין על עוזי בן חיים בכר | פסקי דין על אברהם בן יצחק אלימלך ואח' |

1095/01 פ     11/02/2002




פ 1095/01 מדינת ישראל נ' רפי בן יצחק סיטון, עוזי בן חיים בכר, אברהם בן יצחק אלימלך ואח'




בעניין:
1




בתי המשפט
בית המשפט המחוזי בירושלים
פ
001095/01

בפני
:
כבוד השופט עזרא קמא
, סגן נשיא
תאריך:

11/02/02






מדינת ישראל
בעניין

:

המאשימה

מחוז ירושלים

ע"י פרקליטות






נ
ג
ד



1. רפי בן יצחק סיטון
2. עוזי בן חיים בכר

3. אברהם בן יצחק אלימלך
4. מיכאל סויסה
5. אייל בן ויקטור ברכה
6. אבי בן נסים סעדה
7. אליהו בן רפאל ביטון

הנאשמים






החלטה

1.
העד המרכזי, הוא עד המדינה בענינם של שבעת הנאשמים, החל למסור את עדותו, בחקירה ראשית, ביום 24/1/2002. עדות זו, אף בחקירה הראשית, לא הסתיימה, והעד ימשיך להעיד - שלושה שבועות אחרי תחילת עדותו. בא-כוח המאשימה ביקש לאפשר לו לראיין מחדש את העד בהפסקה שבין שלבי העדויות. הסניגורים מתנגדים לכך, וטעמיהם עמם.

2.
אמת הדבר, שקיימת אי בהירות בפסיקה לענין עריכת הראיון עם עדי התביעה. ההלכות הידועות והמקובלות הן אלה שדנות בעריכת ראיון לעד התביעה על-ידי פרקליט - לפני תחילת עדותו של העד בבית-המשפט. ההלכה אינה קובעת דברים ברורים וחד-משמעיים בכל הנוגע לגדרות המותר והאסור בכל הנוגע לראיון, רענון זכרונו של העד והדרכתו מחוץ לאולם בית-המשפט. כאשר הראיון עם עד התביעה במשפט פלילי נעשה במהלך מתן העדות לידי העד, ואף לפני שהחל למסור את עדותו, מתעורר חשש שמא הראיון ישמש מסגרת ל"יצירת חומר חקירה חדש" שלא בא בגדר חומר החקירה לפני הגשת האישום.


ענין זה התעורר בע"פ 840/79 גבריאלי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לה(2), 371. כבוד השופט י' כהן (כתוארו אז) הביע חששות מניצול לרעה של זכות הראיון, בפנותו לדברי המלומד האמריקאי ויגמור, בענין הקושי לקבוע כללים נוקשים למניעת ניצול לרעה של זכות הראיון:

”המלומד
wigmore
... אומר שהשאלה עד כמה ניתן בדרך של פסיקה למנוע הדרכה בלתי נכונה של העדים, אשר נעשית מחוץ לבית-המשפט בראיון על-ידי עורך דין היא בעיה קשה, שבה סירבו בתי המשפט לקבוע כללים. המחבר המלומד מציין שזכות הראיון יכולה להיות מנוצלת שלא כראוי ולעתים קרובות אף מנוצלת בדרך זו, אך אין זה מעשי לקבוע כללים נוקשים למניעת שימוש לרעה כזה"
(שם, עמודים 375-376).


ועוד זאת: הצורך לראיין עוד יותר מפעם אחת יכול להתעורר גם כאשר עדותו של העד אינה מסתיימת בישיבה אחת והמשך עדותו נדחה לישיבה אחרת, ובמיוחד כאשר בין תחילת העדות ובין ההמשך שלה עובר פרק זמן לא קטן (שם, בענין גבריאלי).


ניתן למצוא בפסיקת בית-המשפט העליון אמירות שונות בענין אופן ניהול הראיונות שיש בהם כדי להנחות את הדרך לענין זה (ע"פ 226/54 אלופי ואח'
נ' היועץ המשפטי, פ"ד ט, 1345, 1348). כב' השופט ש"ז חשין, ממלא מקום הנשיא (כתוארו אז), עומד על זכות הראיון והצורך בו, כדי לעמוד על טיבו של העד וכדי לקבל ממנו דברים נוספים, או כדי לרענן את זכרונו במה שכבר אמר קודם לכן. אולם "אסור, כמובן, לשים דברים בפי העד ולהורותו את אשר יאמר. נוהג כזה פסול הוא לחלוטין והוא גובל בעבירה פלילית". ואף זאת: "תפקידו של הקטיגור לדעת מבעוד מועד מה עדות יגידו העדים שלו, אך אין תפקידו מעמיס עליו את החובה לדאוג לכך שהוכחותיו יהיו תואמות אלה את אלה".


חברי כב' השופט דוד חשין בבית משפט זה, פירט ענין זה בהרחבה בהכרעת הדין המעמיקה והמנומקת בת"פ 417/97 מדינת ישראל
נ' הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ ואח'
, לא פורסם, כרך ב' להכרעת הדין, מעמוד 727 ואילך).
3.
מפנה מסוים חל בענין ע"פ 685/81 אהרוני נ' מדינת ישראל
, פ"ד לז(1), 673, 689-690). ממלא מקום הנשיא מ' שמגר (כתוארו אז), עומד על הבעייתיות שבסוגיה זו המתלווה לראיונות של עדים או למפגש איתם. וכך הוא אומר: "מן המוסכמות הוא, כי צד רשאי לשוחח עם העד, אשר אותו הוא מזמין לשם תמיכה בגרסתו, עובר לכניסתו של העד לתא העדים. דיני העונשין קובעים ברורות כי הצד אינו רשאי לנסות ולהשפיע על הדברים שימסרו בעדות, אך המקובל והמוכר הוא, שהצד מראה לעד מה הדברים אותם מסר בהודעה או באמרה, או מציג לפניו מראש רישומים אחרים שיאמרו בעדותו".


באמצעות החקירה ובמהלכה נבדקת העקביות של העד והודאות אשר בהצגת דבריו. עוד נבחן אם העד מוסר את דבריו מידיעתו האישית והבלתי האמצעית או שהוזן והודרך על-ידי אחר, שלימד אותו איך להשיב ומה להשיב (שם, בעמוד 690 מול האות א').


ועיקרם של דברים:

”שיחה בעת ההפסקה בין שני שלבים של מסירת העדות יוצרת את הסיכון, שהעד יוכן לעדותו לא רק על-ידי רענון לגיטימי של זכרונו באמצעות עיון חוזר בהודעות, אותן מסר בעבר, או עיון ברישומים אחרים, אלא גם ידריכוהו, יאלפוהו ויאמנוהו, איך להשיב לשאלות, עליהן לא היה לו מענה מספיק ומשכנע בשלב הראשון של עדותו. מובן שסכנה כזאת קטנה יותר, כאשר החקירה הנגדית טרם החלה, היינו כאשר מדובר על הפסקה בין החקירה הראשית לבין החקירה הנגדית
(כפי שאירע כאן)
וכאשר טרם היתה לעד הזדמנות לדעת מה הוא ישאל על-ידי הצד שכנגד"
(שם, עמוד 690)
.

4.
אין ספק, כי יש לעתים צורך, כפי שנאמר בענין גבריאלי הנ"ל, ביותר מאשר ראיון אחד כדי לקבל מהעד פרטים נוספים, וכשהדבר נעשה במהלך החקירה הראשית ולא אחרי כן, הכל כדי לרענן את זכרונו של העד במה שכבר אמר קודם לכן ולקבל ממנו פרטים נוספים (פרופ' ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון, הדפסה חמישית, תשל"ט, בעמוד 54).
5.
הנה כי כן, שאלת המותר והאסור במסגרת ראיון של עד תביעה, גם אם עלתה במספר ענינים (וראו גם בג"צ 1636/98 סגן אלוף ארז ירדן ואח'
נ' התובע הצבאי הראשי ואח'
, וכן בג"צ 295/98 הופמן נ' פרקליטות מחוז ת"א, תקדין עליון), עוד לא נאמרה בענין זה המילה האחרונה או המילה הגואלת. אולם, בענין כזה יש למצוא את האיזון הראוי בין הצורך לחקר האמת ובין שמירת זכות יסוד של הנאשם לנהל את הגנתו כראוי תוך מודעות למלוא חומר החקירה שנאסף בענינו, וכדי שלא יופתע על-ידי חומר חדש או אמרה חדשה של העד שתבוא, כך חיישינן, בעקבות ראיון שנעשה בין שני שלבי חקירה של העד (ראו פסק דינה המנומק והמפורט של כב' השופט נירה לידסקי בת"פ 7241/95 בבית משפט השלום בתל-אביב בענין שנדון בבג"צ 295/98 הנ"ל).


חברי, השופט דוד חשין, מביא גם את החלטתו של כב' השופט י' זמיר בבש"פ 678/00 מסיקה נ' מדינת ישראל
, פורסם בדינים עליון, שבו הוא מתייחס גם לראיון כאמור, באומרו, כי ראיון כזה אינו חלק מן החקירה שהרי החקירה כבר נסתיימה והראיון לא נועד לאסוף ראיון, אלא הוא כמו ראיון שהסניגור עורך עם עד ההגנה, מתבסס על החקירה לצורך ניהול המשפט. השופט ד' חשין מסכם בהכרעת דינו קוים מנחים לגבי המותר והאסור במסגרת הראיון של עד התביעה על-ידי תובע במשפט פלילי, לאמר: מותר ואף חובה לרענן את זכרונו של העד לקראת עדותו בבית-המשפט, וזו המטרה העיקרית של הראיון. אולם, במסגרת הראיון אין לנסות ולהשפיע על הדברים שימסרו בעדות, וברור שאין לשים בפי העד תשובות מוכנות מראש.

6.
בענייננו, הזמן שחלף בין יום העדות הראשון של עד התביעה לבין היום שנועד להמשך עדותו, אינו רב. מדובר בשלושה שבועות בלבד, ואין להניח כי דברים שעיין בהם או שלמד אותם בעקבות הראיון עם הפרקליט, נעלמו לו או נמחקו מזכרונו. ניתן להניח, כפי שהתרשמתי גם במהלך עדותו, כי הוא זוכר דברים היטב, כי הוא מחזיק בפנקס אישי שבו רשם מועדים בעתם "דבר יום ביומו", ולא נעלם מעיניו דבר, כך התרשמתי עד כה. אילו היה חולף זמן רב או משמעותי בין ישיבת העדות הקודמת לזו שקבועה אחריה, לא הייתי מהסס ליתן הנחיות לתובע לענין אופן עריכת הראיון, ולא הייתי פוסל את העדות אך מחמת שהתקיים ראיון בין שני שלבי העדות של העד. אולם, כאמור, בענין דנן ובנסיבותיו, אינני רואה הצדקה להתיר עריכת ראיון מקיף לבד מרענון זכרונו של העד על-ידי קריאה מחדש של הודעותיו לפני המשך עדותו בתיק.

לפיכך, אינני רואה כל צורך בראיון נוסף, אולם אין לי ספק, קל שבקלים, כי אם העד יבקש לקרוא מחדש את הודעתו במשטרה עוד לפני מסירת עדותו בישיבת ההמשך - אני מתיר לו זאת. לפיכך, הראיון שמבקש התובע יצטמצם בכך כי הודעותיו והרישומים השונים הנוגעים לעדותו - יימסרו לו לקריאה מחדש. הא ותו לא.


ניתנה היום כ"ט בשבט תשס"ב (11 בפברואר 2002) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים מהחלטה זו לבאי-כוח כל הצדדים.

עזרא קמא
, סגן נשיא

הוקלד ע"י:
לימור







פ בית משפט מחוזי 1095/01 מדינת ישראל נ' רפי בן יצחק סיטון, עוזי בן חיים בכר, אברהם בן יצחק אלימלך ואח' (פורסם ב-ֽ 11/02/2002)