פסקי דין על טל שחר כאשי | פסקי דין על אורנה אנג'ל | פסקי דין על ענת בן פורת |

58696/07 א     19/08/2009




א 58696/07 טל שחר כאשי נ' אורנה אנג'ל, ענת בן פורת








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



19 אוגוסט 2009

ת"א 58696/07 טל שחר כאשי
נ' אנג'ל אורנה

ת"א 60817/07 טל שחר כאשי
נ' בן פורת ענת






בפני

כב' השופט
יאיר דלוגין


התובע

טל שחר כאשי
ע"י עו"ד רם גורודיסקי


נגד


הנתבעות

1. אורנה אנג'ל
ע"י עו"ד איתן אנג'ל
2. ענת בן פורת
ע"י עו"ד אמיר רוזנברג






פסק דין



עסקינן בשתי תביעות שטריות, שהדיון בהן אוחד, למימוש שטר חוב ע"ס 30,000$, שהוגש לביצוע על סכום קרן של 59,031 ₪ ואשר נמסר להבטחת התחייבויות שניתנו במסגרת הסכם שכירות. הנתבעות, אורנה אנג'ל
וענת בן פורת
, שכרו בעצמן ובאמצעות חברה שבבעלותן, א.ע. כוון בע"מ, בתקופות שונות, נכס השייך לאמו של התובע, הגב' חדווה כאשי. הצדדים חלוקים במספר שאלות עיקריות, ובהן, בגין איזה הסכם שכירות ניתן לממש את השטר, אם בכלל, האם נותר חוב כלשהו בגין הסכמי השכירות והאם התובע הנו בעל מעמד כלשהו, המאפשר לו להגיש את התביעה מכוח השטר.
התביעה


על פי בקשת הביצוע שמהווה את כתב תביעה, הוגש השטר לביצוע על סך של 59,031 ₪, נכון ליום 1.7.06. הבקשה הוגשה בחודש אוגוסט 2007. שטר החוב, בעת הגשתו, נשא תאריך 2.1.06, תאריך פירעון 1.7.06 והנפרעים הרשומים בשטר היו "שחר כאשי ו/או חדווה כאשי". במקום המיועד לחתימת עושה השטר, מופיעות שתי חתימות שנחזות להיות חתימות הנתבעות, אשר גם חתמו כערבות לשטר.


ההגנה


הנתבעת 1

הנתבעת 1 העלתה בהתנגדות מטעמה שורה של טענות כנגד התביעה, ובהן חוסר יריבות, כשלון תמורה מלא, התיישנות, מרמה, חוסר תם לב, אי אחיזה כשורה, הטעייה והעדר מעמד לתובע בשטר.

הנתבעת 1 טוענת כי בשנים 1999-1998, נחתם חוזה שכירות בין חדווה כאשי ולבין חברת א.ע. כיוון יעוץ והדרכה בע"מ (להלן: "החברה"). השטר שימש כביטחון להסכם הנ"ל בלבד. שנת השכירות הסתיימה לשביעות רצון הצדדים. נחתם חוזה נוסף לעוד שנה, במסגרתו לא ניתן
שטר נוסף ולא יוחד השטר נשוא התביעה.

בשנת 2004 נחתם חוזה חדש בין הנתבעת 1 אישית ולבין הגב' כאשי, כאשר התובע הציג עצמו כאפוטרופוס רשמי של אימו, אשר הייתה חולה במחלה שמנעה ממנה להתקשר בחוזה. בשנת 2005 נחתם חוזה חדש בין החברה ולבין הגב' כאשי. בחודש יולי 2006 הסתיים החוזה והמושכר הוחזר לתובע.

הצדדים סיכמו כי החברה תסתום חורים במושכר ותסיר שתי דלתות זכוכית ואילו התובע התחייב להחזיר לנתבעת 1 שני מזגנים, מנורות ומחשב השקיה ולאחר מכן הסכים לרכוש את המזגנים. הנתבעת 1 עמדה בהתחייבויותיה ואילו התובע לא עמד בהבטחותיו.

לפיכך, הנתבעת 1 הגישה כנגד התובע תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות. התובע הגיש כתב הגנה בשם אימו ותביעה שכנגד בשמו, על סך של 17,800 ₪. התובע נאלץ למשוך את תביעתו. התביעה של הנתבעת 1 נקבעה לדיון נוסף.

הנתבעת 1 טוענת כי יש לדחות את התביעה נגדה.

הנתבעת 2

גם הנתבעת 2 מלאה כ"רימון" בטענות כנגד התובע. בין היתר, טוענת הנתבעת 2 כי הגשת התביעה הנו מקרה קיצוני של הטעיה, זיוף מסמכים וניסיון לקבל דבר במרמה.
הנתבעת 2 טוענת כי לפני למעלה משלוש שנים (שנת 2004), הייתה בעלת מניות בחברה ושותפתה של הנתבעת 1.

החברה שכרה את הנכס בשנת 1998 מהגב' כאשי. בשנת 2004 פורקה השותפות בין הנתבעות. לא נותרו בזמנו חובות כלשהן של החברה כלפי הגב' כאשי בגין השכירות. הנתבעת 1 חתמה אישית על חוזה שכירות חדש ללא קשר לנתבעת 2 או לחברה. כך פקע הסכם השכירות הישן, כולל הערבות שניתנה. התובע והנתבעת 1 ניהלו תביעות הדדיות בשנת 2006 בבית המשפט לתביעות קטנות. התובע משך את תביעתו לאחר שבית המשפט הבהיר לו כי הוא אינו יכול להגיש את התביעה כבא כוח של בעלת הדירה.

חרף זאת, וכדי לעקוף את ההחלטה השיפוטית, התובע מצא את השטר הישן שניתן להבטחת הסכם שפקע והגיש אותו לביצוע, תוך זיוף התאריך 2.1.06 על גבי השטר, כאילו נמשך במועד זה. התובע הוסיף את שמו לשטר כנפרע, כאילו הוא היה המשכיר של הנכס. הוא שינה את סכום השטר מ-30,000 ₪ ל-30,000$.

חרף פניות חוזרות ונשנות, סירב בא כוח התובע להעביר לבא כוח הנתבעת 2, את חוזה השכירות מכוחו הופעל השטר. הנתבעת 2 טוענת, אפוא, כי התביעה הוגשה שלא בתם לב ודינה להידחות.

דיון


תמצית ההליכים בתיק

התובע הגיש את השטר לביצוע כנגד הנתבעות. כל אחת מהנתבעות הגישה התנגדות לביצוע השטר. כב' השופט שלמה פרידלנדר, שדן בתיק לפני, נתן רשות להגן בכל אחת משתי ההתנגדויות, ללא דיון ומכוח תקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הדיון בתביעות אוחד, מטבע הדברים.

הצדדים מצאו לנכון להתכתש האחד עם השני במהלך המשפט, תוך הגשת בקשות מבקשות שונות שגרמו להארכת הדיון. בתמצית, אזכיר כי הבקשות לסילוק התביעה על הסף נדחו על ידי, תוך שקבעתי כי
יש להכריע בכל הטענות יחדיו, ולאחר שמיעת הראיות בתיק. כך גם לא מצאתי לנכון לתת

פסק דין
חלקי לטובת הנתבעת 2, בעקבות הבקשה לתיקון סכום התביעה והעמדתה כנגדה על סך של 10,449 ₪ בלבד. הבקשה להורות לתובע ולאימו להשיב על שאלון התקבלה על ידי ולאחר מכן, משלא הוגש תצהיר מטעם אימה של התובעת עקב מצבה הבריאותי, קבעתי כי ההשלכה שישנה לכך, אם בכלל, תידון במידת הצורך בפסק הדין.

כל אחד מבעלי הדין הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. בעלי הדין נחקרו לפני בחקירה נגדית על תצהיריהם. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

מעמד התובע בשטר

התובע טוען כי ניתנה לאימו הרשות בהסכם השכירות למלא כל פרט חסר בשטר (סעיף 18(ב) להסכם משנת 1999). כמו כן, טוען התובע כי פעל כשלוח של אימו, אשר נקלעה למצב בריאותי שמנע ממנה לטפל בעצמה בהשכרת הנכס לנתבעות, אשר ידעו על מצבה הבריאותי ועל כך שהוא פועל יחד עם אחיו בשליחות אימו. חרף זאת, דרשו ממנה להגיש תצהיר של אימו במהלך המשפט וכתשובה לשאלון.

הנתבעות טוענות כי אין יריבות בינן ולבין התובע, אשר אינו צד להסכם השכירות ואשר לא קיבל לידיו את השטר ואינו צד לו.

עיינתי ושבתי ועיינתי בטענות הצדדים ובחומר הראיות והגעתי למסקנה כי התובע אוחז בשטר כדין כשלוח לגבייה מטעם אימו וכי אין יסוד לטענות הזיוף והמרמה שהוטחו בתובע.

בעת שנמסר השטר על ידי הנתבעות לאימו של התובע, נותר ריק המקום המיועד לרישום הנפרע, כמו גם תאריך עשיית השטר ותאריך פירעון השטר. התובע הודה בעדותו כי הוא מילא את הפרטים הנ"ל בשטר. עובדה זו גם ניכרת מעיון בשטר המקורי, בו הדיו ששימש למילוי הפרטים שנרשמו לפני מסירת השטר, הנו שונה מהדיו ששימש להשלמת פרטי השטר. גם הנתבעת 2 אישרה כי הדיו שונה (עמ' 14, ש' 5 - 7). הנתבעת 1 גם הודתה כי התיקון בשטר מש"ח לדולרים נעשה בהסכמה וכי האשמת התובע בכך הייתה בגדר טעות מצידה (עמ' 21, ש' 3 – 4, 12 - 14).

הסכם השכירות מאפשר את השלמת פרטי השטר (ראה סעיף 18(ב)). בסעיף זה אין סייג לגבי סוגי השלמה מותרים ואסורים. לפיכך, איני רואה כל מניעה לכך שלבד מתאריך עשיית השטר ומועד פירעונו, שגם שם הנפרע יושלם, באופן שלא רק הגב' כאשי תירשם כנפרעת בשטר. עצם העובדה שלא מולא שם הנפרע, מצביע דווקא על כך שהצדדים ביקשו או לפחות חשבו על האפשרות, כי יירשם שמו של אחר כנפרע, אחרת לא הייתה כל סיבה להותיר את שם הנפרע ריק וטעון השלמה. השלמת פרטים בשטר מותרת לפי פקודת השטרות (נוסח חדש) (ראה סעיף 19 לפקודה). מדובר במעשה שהנו בבחינת מהלך עסקים רגיל ושגרתי במסגרת דיני השטרות והפרקטיקה הנוהגת במסחר בשטרות.

הוכח לפני כי אימו של התובע חלתה בשנת 2002. בניה, ובהם התובע, החלו לטפל עבורה בנכס וכן היו בקשר ישיר מול הנתבעות (ראה עדות התובע בס' 2 לתצהירו וכן בעמ' 9, ש' 8 – 13). גם הנתבעת 1 אישרה זאת (עמ' 17, ש' 1 – 2; עמ' 22, ש' 1 – 2). הנתבעות פעלו, אפוא, מול התובע למן שנת 2002 ולרבות בקשר להסכם השכירות משנת 2004 שבין הגב' כאשי ולבין הנתבעת 1. הגב' כאשי לא הייתה מעורבת אישית בהסכמים אלה.

במצב דברים זה, יש לראות בתובע כשלוח לגבייה של אימו. הגב' כאשי הייתה רשאית לאפשר את הוספת שמו של התובע לשטר כנפרע לצורך גביית השטר עבורה. הנתבעות, לעומת זאת, מנועות היום מלהתכחש לזכותו של התובע לגבות את השטר עבור אימו וזאת לאחר שראו בו כשליח שלה במשך שנים ולא דרשו כל ייפוי כוח מהתובע לצורך כך.
העובדה שמדובר באם ובנה, מחזקת את המסקנה כי קמה השליחות האמורה.

כאן המקום לציין כי לא נעלם מעיני כי אין בתצהיר התובע התייחסות מפורטת או ממשית לנסיבות שהובילו ליצירת השליחות הנטענת. כמו כן, שוכנעתי כי התובע בחר לעשות שימוש בשטר תוך מילוי פרטיו החסרים, כולל שמו כנפרע יחד עם אימו, רק לאחר שתביעתו הנגדית נמחקה בשל העדר מעמד.

יחד עם זאת, די לי בראיות שהוצגו לפני ואשר נסקרו לעיל, כדי להגיע למסקנה המתבקשת, שלפיה נוצרה שליחות, ולו על דרך של התנהגות, בין התובע ולבין אימו, כאשר מפאת מחלתה, בפועל, העבירה הגב' כאשי, מטבע הדברים, את הטיפול בנכס לבניה, כאשר התובע מטפל בענייני הכספים (ראה גם עדותה של הנתבעת 2 בס' 12 לתצהירה).

המסקנה – התובע אוחז בשטר כדין כשלוח לגבייה מטעם אימו. ראה בעניין זה
ת.א. (ת"א) 32803/07 עו"ד מיכאלי גבי נ' סגל אביבה (פורסם בנבו), שם התייחסתי למצב דברים דומה, אם לא זהה, תוך הפניה לדבריו של פרופ' לרנר וכן לדבריו של כב' הנשיא (בדימוס), השופט אהרון ברק:
"המלומד ש' לרנר, גורס כי במסגרת טענת "הזכות היא של אחר" [
ius tertii
], בה טוען הנתבע כי הזכות בשטר היא של אדם שלישי והתובע בשטר אינו רשאי לתבוע על-פיו, הרי שכאשר האוחז בשטר הוא שלוח גבייה של בעל הקניין בשטר, אזי לא ניתן לטעון כלפיו כי הקניין בשטר הוא של אחר [ראה: ש' לרנר, "דיני שטרות", מהדורה שנייה, פרק עשירי, ע"מ 327, סע' 10.38, [2007]]. בהתבסס על דברים אלה, ייתכן וניתן להקיש גם לעניינינו, כי במידה ויוכח כי המשיב משמש כמעיין "צינור גבייה" או שלוח, לחבויות המבקשת וגב' סטי כלפי בתו, אזי לא ניתן לטעון כי אין יריבות בעניינינו.
ב
ת"א (ת"א) 18398/03
חופית קיבות כנרת בע"מ נ' נח נעלי חולתה, אתר "נבו" ע"מ 3, צוטטו דברי כב' הנשיא (כתוארו אז) השופט בדימוס א' ברק, בסוגיה העשויה להיות רלבנטית בעניינינו:

"החותם על שטר נוטל על עצמו חבות (ראשונית או משנית) לפרעו לאחר (ראה סעיפים 54 ו-55 לפקודת השטרות (נוסח חדש)
. מכוח האחיזה יש לו לאוחז זכות על-פי השטר כלפי מי שחתם עליו. אחיזה בשטר מעניקה, אפוא, לאוחז "מעמד" בדין: מכוח האחיזה בלבד, ובלא כל צורך להוכיח תנאים נוספים, זכאי האוחז לפרעון השטר. כך, למשל, זכאי האוחז לפרעון השטר גם אם אין הוא בעליו, אלא שלוח של הבעלים".

מועד מסירת השטר ותחולתו ביחס להסכם 2002

הצדדים חלוקים בשאלה, מתי נמסר לראשונה השטר, האם במסגרת הסכם השכירות הראשון משנת 1999 או שמא במסגרת ההסכם השני משנת 2002. כמו כן, חלוקים הם לגבי תחולת השטר על הסכם 2002.

לאחר עיון בטענות ובראיות, הגעתי למסקנה ברורה כי השטר נמסר בשנת 1999 והוא תקף גם לגבי ההסכם משנת 2002 ושימש כביטחון להבטחת חובות והתחייבויות הנתבעות לפי אותו הסכם.

הנתבעות טענו והצהירו כי השטר נמסר במסגרת הסכם 1999. התובע הודה כי במועד הנ"ל לא היה בארץ כלל (עמ' 4, ש' 6 – 13). התובע גם טען כי הוא טיפל מטעם אימו בנכס רק החל מאמצע שנת 2002 (עמ' 9, ש' 10-11), בעוד אשר ההסכם נחתם בחודש פברואר 2002.

המסקנה הנה כי התובע חסר ידיעה אישית לגבי נסיבות החתימה על ההסכמים בשנים 1999 ו-2002. אימו, שהייתה מעורבת בכך, לא הובאה לעדות, אמנם בשל מצבה. הנתבעות היו מעורבות אישית בחתימת ההסכמים. ההסכם משנת 1999 מזכיר במפורש את שטר החוב. מכאן, ששוכנעתי כאמור כי השטר נמסר בשנת 1999.

כמו כן, שוכנעתי כי השטר תקף גם לגבי התחייבויות הנתבעות לפי הסכם 2002. ראשית, הנתבעת 2 העידה בעניין זה במפורש ועדותה הייתה אמינה עלי (עמ' 14, ש' 1-2). שנית כל, גם הסכם זה משנת 2002, מזכיר את השטר. שלישית, בניגוד להסכם 2004, בהסכם 2002 נותרה עדיין החברה כשוכרת הנכס ומדובר למעשה בהמשך ישיר של ההסכם מ-1999. רביעית, הנתבעת 1 הודתה בחקירתה הנגדית כי היא עצמה תיקנה את המטבע מש"ח לדולרים וזאת בניגוד לגרסה המקורית שלה (ס' 4 לתצהירה), שלפיה תיקון זה נעשה על ידי התובע.

כאן המקום לציין כי אינני מקבל את גרסת הנתבעת 1, שלפיה תיקון המטבע בשטר בוצע בשנת 1999. יותר סביר בעיני כי הדבר נעשה בשנת 2002, בהתאמה למה שרשום בחוזה מאותה שנה.
ממילא גרסה זו של הנתבעת 1, לא הועלתה בתצהירה אלא הופיעה לראשונה במסגרת חקירתה הנגדית. התשובות שנתנה הנתבעת 1 בחקירתה הנגדית בנקודה זו, היו במידה רבה תשובות מתחמקות (עמ' 22, ש' 8 – 30).

נוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי השטר נמסר במסגרת הסכם 1999 ולאחר מכן שימש גם להבטחת הסכם 2002.

הנתבעת 2 - החובות הנטענים בגין הסכם 2002

עם הגשת תצהיר העדות הראשית של התובע, הועלתה לראשונה הגרסה העובדתית המפורטת של התובע. לפי גרסה זו, שטר החוב הוגש לביצוע כנגד הנתבעת 2 בגין חובות נטענים, בסך של 10,449 ₪ בלבד, הנוגעים אך ורק להסכם השכירות משנת 2002. כמו כן, הסתבר כי התובע טוען לחוב של הנתבעת 1, הן לגבי הסכם 2002 כאמור והן לגבי הסכם 2004, בסך של 50,739 ₪ נוספים.

החובות הנטענים לגבי הסכם 2002, מורכבים למעשה מסכומים שהוציא התובע לטענתו לצורך השבת המושכר לקדמותו, היינו הרכבת ארונות המטבח מחדש, פירוק כיור וצנרת שהורכבו במסדרון, פירוק קיר גבס שנבנה על ידי הנתבעות, הסרת שטיח מקיר לקיר וניקוי וליטוש המרצפות וכן ביצוע תיקוני צבע ושפכטל.

הנתבעת 2 טענה כי הגם שהייתה ערבה לפי השטר להתחייבויות החברה, הרי שתקופת השכירות של החברה הסתיימה בשנת 2004 ולא נותר כל חוב. הנכס הושכר לנתבעת 1 למן המועד הנ"ל ומבלי שצוין בהסכם השכירות, דבר קיומו של חוב כלשהו. עוד נטען כי התובע לא פנה אליה במשך שלוש שנים ולראשונה העלה טענות כנגדה עם פתיחת תיק ההוצאה לפועל. לפי טענתה, כל ניסיונותיה לקבל מידע מהתובע מכוח איזה הסכם היא נתבעת ופרטים לגבי מילוי שטר החוב, עלו בתוהו.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר הראיות, הרי שבכל הנוגע לנתבעת 2, הגעתי למסקנה ברורה כי אין יסוד לחייבה בסכום כלשהו בגין הסכם 2002 וכי בהתאם לכך, יש לדחות את התביעה כנגדה.

התובע עצמו העיד כי לאחר הסכם 2002 לא היו לו ו/או לאימו כל טענה כנגד הנתבעות יחד ולא הוגשה כל תביעה כנגדן (ראה עמ' 5, ש' 1 -7).

די בכך כדי להביא לדחיית התביעה כנגד הנתבעת 2, אשר אין מחלוקת כי לאחר הסכם 2002, כבר לא הייתה קשורה לנכס, לאחר שהחברה הפסיקה להשכירו, דבר שהיה ידוע היטב לתובע, אשר טיפל אישית בהמשך השכרת הנכס לנתבעת 1.

ככל שביקש התובע לראות בנתבעת 2 כאחראית לפי הסכם 2002 להשבת מצב הדירה לקדמותה (אלה הן הטענות המועלות כיום כנגדה), שומה היה עליו לדרוש זאת ממנה כבר אז. דרישה זו לא באה מעולם, כפי

שהודה התובע בחקירתו, ולא בכדי, שכן הנכס המשיך להיות מושכר לנתבעת 1, כך שלא היה כל מקום באותו השלב לדרוש השבת הדירה לקדמותה, כאשר הנתבעת 1 ממשיכה לעשות שימוש בנכס כמשרד.

בנסיבות אלה, יש לראות בתובע כמי שויתר בהתנהגותו על זכותו כלפי הנתבעת 2 ביחס להשבת הדירה לקדמותה. מיותר לציין כי גם הסכם השכירות עצמו, אינו מותיר למשכירה זכות לדחות את ההתחייבות האמורה למועד המאוחר לסיום תקופת השכירות ובוודאי שלא למועד הרחוק במספר שנים מתם השכירות ולאחר ששוכרת אחרת, הנתבעת 1, שכבר לא הייתה לנתבעת 2 כל קשר עמה, עשתה שימוש בנכס לפי הסכם שכירות חדש שנחתם בינה ולבין הגב' כאשי באמצעותה בנה.

נוכח האמור לעיל, אני קובע כי הגשת התביעה נגד הנתבעת 2 נעשתה בחוסר תם לב ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט. לא די בכך שהנתבעת 2 לא נדרשה במועד הרלוונטי להשיב את הדירה לקדמותה וחרף זאת בחר התובע לתבוע אותה, הרי שהתובע לא מצא לנכון ולו לשלוח מכתב התראה אל הנתבעת 2 בטרם הגשת התביעה ומעשה זה הנו חמור עוד יותר, כאשר מדובר בשטר חוב שמוגש ישירות להוצאה לפועל ולאחר שנים רבות. כלל בסיסי הנובע בין היתר מחובת תם הלב שבקיום חיובים, הנו כי בטרם פתיחת הליך משפטי כלשהו כנגד בעל חוזהו של פלוני, יש ליתן לו הזדמנות להיענות לדרישות התובע בטרם פתיחת ההליך.

זאת ועוד: שוכנעתי כי גם לאחר מכן, התובע לא נהג בתם לב וזאת שעה שחרף פניות חוזרות של הנתבעת 2 באמצעות בא כוחה (ראה מכתבי ב"כ הנתבעת 2 שצורפו לתצהירה), לא נתן התובע לנתבעת 2 הסבר מפורט באשר להגשת התביעה כנגדה.

אם לא די בכך, תיק ההוצאה לפועל נפתח כנגד הנתבעת 2 על סכום הגבוה פי כמה מסכום התביעה כנגדה. התובע לא מצא לנכון לעשות את ההבחנה המתבקשת בין שתי הנתבעות ולא נקט באמצעים שעמדו לרשותו, כדי שחובה של הנתבעת 2 בתיק יעמוד על סכום של כ-10,000 ₪. כאשר נחקר בעניין זה (עמ' 11, ש' 10 – 13), נתן תשובה תמוהה ובעיקר מופרכת, שלפיה בעת הגשת השטר לביצוע, לא ידע את החוב "לאשורו" ורק אחר כך ערך את החישובים. כל זאת כאשר כבר במכתבו מיום 22.10.06 (נספח ה' לתצהיר הנתבעת 1), הרבה לפני הגשת השטר בחודש יוני 2007, פירט את החוב בגין השבת הדירה לקדמותה והעמיד אותו על 10,800 ₪.

תשובה וגרסה זו של התובע, אשר לא בא זכרה בתצהירו וממילא אין לה בסיס, מעידה יותר מכל על חוסר תם ליבו ביחס לתביעה כנגד הנתבעת 2 ועל הקלות הבלתי נסבלת שבה בחר, לאחר שנים,
לפתוח תיק הוצל"פ כנגדה, בגין עשרות אלפי שקלים, על לא עוול בכפה ועוד על סכום הגבוה לאין שיעור מהחוב המקסימאלי שניתן היה לטעון לו כלפיה.

התנהגות זו של התובע, תובא בחשבון, יחד עם יתר השיקולים, לצורך קביעת שכר הטרחה שעל התובע יהיה לשלם לנתבעת 2 בגין דחיית התביעה כנגדה, כפי שעוד יפורט בסוף פסק הדין.

הנתבעת 1

החובות הנטענים בגין הסכם 2002

הנתבעת 1 טענה כי נושא פירוק המטבח והצביעה כבר לא היו רלוונטיים. עוד נטען כי נשאה בהוצאות בגין התקנת סורגים, החלפת תאורה ועוד, בסך כולל של כ-22,000 ₪, מבלי שהגב' כאשי השתתפה בכך, וזאת בניגוד למובטח. כמו כן, טוענת הנתבעת 1 כי בעת פינוי הנכס, כל שהתבקשה היה לסתום חורים ולפנות את הציוד שלה, מבלי שהוזכר נושא המטבח או צביעה של הדירה.

בכל הנוגע לנתבעת 1, הרי שזו אינה יכולה להיתלות בטענה שלא נדרשה בתם הסכם 2002 להשיב את מצב הדירה לקדמותה. במובחן מהנתבעת 2, הנתבעת 1 המשיכה לשכור את הנכס לפי הסכם חדש משנת 2004 שנרשם על שמה בלבד. בנסיבות אלה, עצם העובדה שלא נדרשה בתם הסכם 2002, להשיב את מצב הדירה לקדמותה, היא לבדה, אינה מעידה על כך שהתובע ויתר על זכותו בעניין זה או כי התחייבות זו של הנתבעת 1 פגה. יתרה מכך: מאחר והנתבעת 1 המשיכה להשכיר את הנכס ולעשות בו שימוש כמשרד, אך טבעי היה שטרם הגיעה העת להשיב את הדירה לקדמותה.

יחד עם זאת, לאחר ששקלתי את כלל הראיות והטיעונים, הגעתי למסקנה כי גם התביעה כנגד הנתבעת 1 לגבי השבת הדירה לקדמותה, דינה להידחות.

ראשית, ההתחייבות שנכללה בהסכם 2002 להשבת המטבח לקדמותו, לא נכללה בהסכם 2004. שני ההסכמים דומים ביותר, אם לא זהים ממש בנוסחם. התובע העיד כי הוא טיפל בחתימת ההסכם מול הנתבעת 1 בשנת 2004. לא קיבלתי מהתובע כל הסבר שיניח את דעתי מדוע הושמט הסעיף הנ"ל. התובע לא ידע להסביר זאת. השמטת הסעיף הנ"ל, יש בה כדי ללמד על כוונת הצדדים לזנוח את החובה להשיב את מצב המטבח לקדמותו.

שנית כל, מחומר הראיות שהוצג לפני (בעיקר נספחים ג' – ה' לתצהיר הנתבעת 1), קיימת עדות מהימנה לכך שרק בעקבות מכתבה של הנתבעת 1 אל התובע בחודש אוקטובר 2006 בעניין המזגן, יצא מכתב דרישה מאת התובע בקשר להשבת הדירה לקדמותה, למרות שהדירה פונתה כבר ביום 31.7.06.

לו אכן ציפה התובע להשבת הדירה לקדמותה, סביר להניח כי היה פונה אל הנתבעת 1 בדרישה בעניין זה, לכל הפחות בסמוך לאחר פינוי
הדירה, המועד המאוחר ביותר שבו יכול היה להתוודות לכך שהנתבעת 1 לא קיימה את התחייבותה בעניין זה. מכתב כזה אינו בנמצא ויתרה כך, אין זכר בתצהיר העדות הראשית של התובע לטענה בדבר פניה כאמור אל הנתבעת 1. זאת ועוד: התביעה של התובע בגין השבת הדירה לקדמותה, באה רק כתגובה לתביעת הנתבעת 1 בגין המזגנים.

שלישית, תצהיר העדות הראשית של התובע נעדר כל התייחסות ממשית ומפורטת להתנהלות ולדין ודברים שבין התובע ולבין הנתבעת 1 לאחר שפינתה את הדירה.

רביעית, התובע לא הביא לעדות את אחיו, אשר לפי הטענה ביצע הוא או חברתו או מאן דהוא מטעמו, את העבודות להשבת הדירה לקדמותה ואת תיקוני הצבע והשפכטל. לא הובאו ראיות ממשיות אחרות לכך שאכן בוצעו עבודות כלשהן, כגון צילומים של הדירה בעת שפונתה לעומת לאחר שהושבה למצב הקודם או חוות דעת של שמאי או מהנדס. זאת ועוד: החשבונית העיקרית שהוצגה, על סך 13,687 ₪, הונפקה על ידי חברה השייכת לאחיו של התובע. לא צורפו כראיה קבלות, במובחן מחשבוניות מס, בגין העבודות הנטענות, למעט חשבונית מס/קבלה אחת על סך 630 ₪, שלא פורט בה אמצעי התשלום, כנדרש בעת רישום קבלה.

חמישית, וכפי שכבר צוין לעיל, גרסתו של התובע ביחס לחוב בגין השבת הדירה לקדמותה, קרסה למעשה סופית בחקירתו הנגדית, שעה שהעיד כי בעת הגשת השטר, לא ידע את סכום החוב (ועל כן פתח את התיק גם כנגד הנתבעת 2 על מלוא סכום החוב) וכי חישב את החוב רק לאחר מכן. סתירה ברורה זו בגרסתו האמורה, מטילה צל כבד על האמיתות שיש לייחס לטענות בדבר נשיאה בהוצאות בגין המטבח והדירה והשבתם למצבם המקורי.

שישית, התובע עצמו העיד כי המטבח לא היה ברשותו או ברשות אימו בתם ההסכם בשנת 2006 (עמ' 5, ש' 10 – 17). נשאלת השאלה הרטורית, הכיצד ילין, אפוא, התובע על כך שהמטבח לא הורכב וכיצד ידרוש את עלות הרכבתו במצב דברים שכזה?! התובע גם לא טען, לא כל שכן הביא ראיות לכך, כי ביקש מהנתבעת 1 להרכיב מטבח אחר בדירה במקום זה שפורק ולא היה בנמצא.

הנה כי כן, מסקנתי מכל האמור לעיל הנה כי שוכנעתי שגרסת הנתבעת 1 מסתברת הרבה יותר, היינו כי כל הנושא של השבת הדירה לקדמותה (הרכבת המטבח, סילוק השטיח וכו') ירד למעשה מן הפרק. לגבי תיקוני הצבע והשפכטל, כאמור, לא הובאה ראיה ממשית לכך שעבודות אלה בוצעו על ידי התובע או מי מטעמו ו/או כי שולם דבר בגינן, מה גם שאין זה סביר בעיני כי בשנת 2004 יבצעו התובע ואחיו תיקונים וצביעה כאמור, כאשר הנתבעת 1 ממשיכה להשכיר את המושכר לתקופה נוספת וכאשר על פי ההסכם הקודם שהייתה ערבה לו, החובה לסייד את המושכר בתם תקופת השכירות חלה עליה (סעיף 11(י) להסכם).

לפיכך, גם התביעה כנגד הנתבעת 1, בגין החובות הנטענים של הסכם 2002, נדחית.

תחולת השטר ביחס להסכם 2004

התובע טען וכך הצהיר בתצהירו, כי הוסכם בינו ולבין הנתבעת 1 כי ככל שעסקינן באחריותה והתחייבויותיה, ימשיך שטר החוב להיות בתוקף לגבי הסכם 2004 (ס' 14 לתצהירו). הנתבעת 1 טוענת כי נחתם עמה חוזה חדש לחלוטין, שלא צוינו בו הדרישות הקודמות וכי השטר עבר זמנו מזמן.

לאמיתו של דבר, מצאתי תמיהות לגבי כל אחת מגרסאות הצדדים. מחד, התובע לא פירט בתצהירו את הנסיבות המדויקות שבהן הוסכם כביכול על כך שהשטר ימשיך לחול לגבי הסכם 2002. לא צוין בדיוק מתי והיכן סיכמו הצדדים כי השטר ימשיך ללוות את ההסכם החדש. לא קיבלתי הסבר מניח את הדעת מדוע הנושא לא נזכר בהסכם השכירות עצמו לאחר שהופיע בשני ההסכמים הקודמים. התובע גם סתר את עצמו במידה מסוימת, כאשר בחקירתו הנגדית טען כי הוסכם שהשטר יהיה בתוקף רק עד למסירת שטר חוב חדש (עמ' 10, ש' 19 – 28) ואילו בתצהיר (ס' 14) לא הזכיר את הסיכום בדבר מסירת שטר חוב חדש.

מנגד, הנתבעת 1 לא התייחסה אף היא בצורה מפורשת וישירה בתצהירה, לנושא השטר ביחס להסכם 2004. לא מצאתי בתצהירה הצהרה כלשהי, לא כל שכן חד משמעית, שלפיה הוסכם כי השטר לא יבטיח את הסכם 2004. רק בחקירתה הנגדית, ובתשובה לשאלה ישירה שנשאלה בעניין זה, השיבה כי לא שוחחה עם התובע ביחס לשטר החוב בהקשר של הסכם 2004 (עמ' 23, ש' 14 – 15).

יחד עם זאת, לאחר שבחנתי את הראיות ואת הטיעונים, הגעתי למסקנה כי גרסת התובע מסתברת יותר, גם אם במעט, וכי השטר חל גם לגבי הסכם 2004.

ראשית, הנתבעת 1 נרשמה כשוכרת הנכס יחד עם החברה ועם הנתבעת 2 כבר למן שנת 1999 וכלה בהסכם 2002 (ראו כותרות הסכמי השכירות שבהן מופיעים שמות הנתבעות). שנית כל, הנתבעות חתומות גם במקום המיועד לחתימת עושה השטר ולא רק כערבות לשטר.

בנסיבות אלה, כאשר הנתבעת 1 הייתה עוד קודם להסכם 2004 רשומה כשוכרת הנכס באופן אישי, אמנם ביחד ולחוד עם החברה והנתבעת 2, טבעי ומסתבר בעיני כי הצדדים יסכימו על המשך תחולת השטר לגבי הסכם 2004, שנכרת אישית מול הנתבעת 1. מיותר לציין כי הגעה למסקנה זו הייתה קשה יותר לו הנתבעת 1 הייתה רשומה אך כערבה להסכמים הקודמים ולו השטר לא היה חתום על ידה כעושה השטר.

שלישת, לא מצאתי בטיעוני הצדדים או בחומר הראיות, סיבה מתקבלת על הדעת מדוע יוותר התובע על ביטחונות לגבי הסכם 2004, לאחר שהגב' כאשי עמדה על בטחון בדמות שטר החוב בשנים הקודמות, בפרט כאשר מדובר בנושא שגרתי ומתבקש במסגרת הסכם שכירות.

שוכנעתי, אפוא, כי הצדדים הסכימו כי השטר ימשיך להיות תקף לגבי הסכם 2004.

החובות הנטענים בגין הסכם 2004

החובות הנטענים ביחס להסכם 2004, אשר פורטו בתצהיר התובע הנם: התחשבנות לתקופה 7/05 עד 12/05 בגין ארנונה, חשמל ומים – 3,710 ₪; התחשבנות כאמור בגין התקופה 1/06 עד 7/06 – 2,671 ₪; אחזקת הגינה – 537 ₪; פירוק והתקנת מזגן – 644 ₪. צביעת המושכר – 2,577 ₪; תיקוני שפכטל – 644 ₪; החלפת שקעים שבורים – 376 ₪; פיצוי בגין התקופה של 15 ימים שבהם נדרש התובע לבצע תיקונים בדירה שלא בוצעו על ידי הנתבעת 1 ולא יכול היה להשכיר את המושכר – 33,830 ₪; אובדן 3 ימי עבודה – 750 ₪; הוצאות כלליות – 5,000 ₪. סה"כ 50,739 ₪.

הנתבעת 1 מנגד טענה כי ככל שקיים חוב בגין ארנונה ומים, היא תשלמו, אולם לטענתה, התובע סירב לשבת עם מנהלת המשרד שלה על ההתחשבנות. בכל הנוגע לתביעה לפיצוי בגין תקופת השיפוצים שנדרשה, הנתבעת 1 דוחה זאת מכל וכל, בין היתר נוכח העובדה שביצעה לטענתה כל הדרוש בדירה וכן נוכח העובדה שראש נזק זה לא נתבע בזמנו בתביעה הנגדית של התובע בבית המשפט לתביעות קטנות. לגבי צביעת המושכר, טוענת הנתבעת 1 כי קיבלה אותו לא צבוע והחזירה אותו במצב טוב יותר.

בכל הנוגע להתחשבנות בנושא חשמל, ארנונה ומים הוגש על ידי התובע תצהיר מפורט ביותר, כולל חישובים מדויקים ולרבות חישובים ותרשומת מהתקופה הרלוונטית, כולל העתקי חשבונות (ראה ס' 16 – 18 לתצהירו וכן נספחים ד' עד ח' לתצהיר).

הנתבעת 1 לעומת זאת, לא הביאה כל חישוב נגדי לחישובי התובע והסתפקה בטענה כללית וסתמית שלפיה אינה חושבת שנותר חוב (ס' 29 לתצהירה). טענתה שלפיה לא הסכים התובע לשבת על ההתחשבות, אינה מקובלת עלי ונסתרת ממכתב הנתבעת עצמה (ת/2), אשר בו התנתה כל הידברות במינוי אפוטרופוס חוקי לאימו של התובע. מכתב זה יצא יומיים בלבד לאחר מכתב התובע שבו פורטה ההתחשבנות לגרסתו. ממילא משהוגשה התביעה, לא היה דבר שימנע מהנתבעת 1 לקבל כל מידע או מסמך הדרוש לה לצורך חישוב יתרת החוב, ככל שחסרו לה, פרטים או מסמכים בעניין זה. המסקנה – הנתבעת 1 לא עשתה מאמץ מינימאלי לבדוק אם נותר חוב בגין הסכם 2004.

לפיכך, שוכנעתי כי יש לחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע, את הסך של 6,381 ₪ בגין ארנונה, מים וחשמל לתקופה 7/05 עד 7/06.

בכל הנוגע לחוב עבור חודשים יוני ויולי 2006 עבור חלקה של הנתבעת 1 בתחזוקת הגינה, גם כאן הסתפקה הנתבעת 1 בטענות כלליות וסתמיות (ס' 27 לתצהירה) ולא הביאה ראיות ממשיות כדי להראות ששילמה את מלוא התשלומים בגין תחזוקת הגינה. לפיכך, יש לחייבה בסכום הנתבע בסך של 537 ₪.

העתירה לחיוב הנתבעת 1 בגין עלות פירוק והתקנת המזגן שהיה תלוי על קיר הגבס, נדחית מהטעם שלא מצאתי את התביעה בגין השבת הדירה לקדמותה כמוצדקת, כפי שכבר פורט לעיל.

בכל הנוגע לצביעת המושכר ותיקוני שפכטל, מצאתי לנכון לדחות את התביעה בגין ראשי נזק אלה וזאת בהעדר הוכחה מספקת. כאמור, לא די בהגשת תצהיר התובע וחשבונית מס של חברה השייכת לאחיו של התובע, כדי שאשתכנע כי בוצעו תיקונים כלשהם בדירה או כי שילם התובע כספים כלשהם בגין כך. בהעדר ראיות ממשיות, כגון תמונות, עדות מבצע העבודה או חוות דעת, אין לפסוק סכומים כלשהם בגין תיקונים נטענים אלה. הוא הדין לגבי התביעה בגין השקעים שהוחלפו.

נוכח האמור לעיל, ברי כי יש לדחות את התביעה לפיצוי בגין תקופת השיפוצים. משלא שוכנעתי כי הנתבעת 1 הייתה מחויבת להשיב את מצב המטבח לקדמותו ומשלא שוכנעתי כי בוצעו כלל תיקונים בדירה, נשמט היסוד ששימש לדרישת הפיצוי האמורה. נימוק נוסף שלא לתת אמון בטענות על נזק עקב ביצוע השיפוצים, הנו אי הכללת עניין זה בתביעה שכנגד, אשר הוגשה זמן רב לאחר שהנזקים הנטענים התגבשו.

התביעה לאובדן ימי עבודה נופלת אף היא נוכח המסקנות שאליהן הגעתי וממילא גם נזק זה לא הוכח ונותר כטענה סתמית. מיותר לציין כי הוא הדין באשר לתביעה לתשלום הוצאות כלליות של 5,000 ₪ אשר נראה כי מטרתה היחידה היה ניפוח סכום התביעה.

התוצאה – הנתבעת 1 מחויבת לשלם לתובע סך של
6,381 ₪ בתוספת 537 ₪ בלבד.

סוף דבר

אשר על כן, התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית.

בית המשפט העליון קבע כי יש לפסוק שכר טרחה ריאלי, אולם סביר. התעריף המומלץ של לשכת עורכי הדין מהווה רף תחתון לעניין זה. כמו כן, נפסק כי בהעדר הוכחה של הסכומים ששולמו בפועל על ידי בעל דין לעורך דינו בגין שכר טרחה, ייראה אותו בעל דין כמי שמותיר לשיקול דעת בית המשפט לקבוע את שכר הטרחה הריאלי בנסיבות העניין. ראה בעניין זה בג"צ 891/05

תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה והמסחר
, פורסם באתרים משפטיים).

במקרה דנן, הנתבעת 2 טוענת להוצאות כבדות, של מעל 20,000 ₪ עקב ניהול ההליך. דא עקא, לסכום זה לא הובאה ראיה כלשהי.

לאחר ששקלתי, אפוא, את כל השיקולים הרלוונטיים לצורך פסיקת שכר הטרחה ולרבות את סכום התביעה, שעמד על קרן של כ-59,000 ₪, את התוצאה, את משך ניהול ההליך, את מספר הדיונים והליכי הביניים, וכן לאחר שלקחתי בחשבון את העובדה שהתביעה כנגד הנתבעת 2 לא הייתה צריכה להיות מוגשת מלכתחילה ואת התנהלות התובע בעניין זה, כפי שפורט בפסק הדין, החלטתי לחייב את התובע לשלם לנתבעת 2 הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ + מע"מ. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לתובע.

התביעה נגד הנתבעת 1 מתקבלת באופן חלקי ביותר, כך שהנתבעת 1 תשלם לתובע, תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לידיה, סך של 6,918 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. בנסיבות אלה, שבהן מרבית התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחתה, החלטתי כי כל צד (התובע והנתבעת 1) ישא בהוצאותיו.

המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,
כ"ט אב תשס"ט, 19 אוגוסט 2009, בלשכתי.














א בית משפט שלום 58696/07 טל שחר כאשי נ' אורנה אנג'ל, ענת בן פורת (פורסם ב-ֽ 19/08/2009)