פסקי דין על בויד עמיעוז | פסקי דין על צביון לסי | פסקי דין על שושן ג'קסון |

8092/08 פ     06/04/2009




פ 8092/08 מדינת ישראל נ' בויד עמיעוז, צביון לסי, שושן ג'קסון




בעניין:
67



בתי המשפט



בית המשפט המחוזי בבאר שבע
פ'
008092/08


בפני
:
כב' השופט נ. זלוצ'ובר

תאריך:
06/04/2009




בעניין
:
מדינת ישראל




ע"י ב"כ עו"ד
שרית שמש


המאשימה

נ
ג
ד


1 . בויד עמיעוז
- נידון
2 . צביון לסי
– (קבוע לטעונים לעונש ב – 7/6/09)
3 . שושן ג'קסון



ע"י ב"כ עו"ד

1 . דייגי אורי
- בהעדר

2 . ליבדרו יובל
בהעדר
3 . שאול דייויס
הנאשמים

גזר דין לנאשם 3


הנאשם הורשע על פי הודאתו לאחר הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן בעבירה של סיוע לחבלה חמורה בנסיבות חמורות – עבירה בניגוד לסעיף 333 + 335 + 31(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. ההסדר הוא רק לעניין תיקונו של כתב האישום ואין הסדר לעונש.
על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 11.1.07 הקטין א.ע. יליד 1990 דקר את הנאשם 1, עמיעוז בויד. הקטין א.ע. נשפט בגין עבירה זו ביום 5.11.07 בבית המשפט לנוער.
ביום 22.4.08 סמוך לשעה 21:53, הנאשם 1, בויד עמיעוז
הבחין בקטין א.ע. ובאביאל מלכה והחליט להתעמת עם הקטין א.ע. בגין אירוע הדקירה הנ"ל, על כן הוא התקשר לנאשמים 2 ו- 3 וקרא להם להגיע במהירות למקום בו הוא נמצא, תוך כדי שהוא עצמו הצטייד בסכין. הנאשמים 2 ו- 3 הגיעו למלונית שם ישבו הקטין א.ע. ואביאל. הנאשם 1, בויד עמיעוז
, הוקנט ע"י א.ע. ואביאל ואז התנפל הנאשם 1 על א.ע. כשסכין בידו ודקר אותו בידו השמאלית, ברגל שמאל ובחזה משמאל בכוונה לגרום לו חבלה חמורה. שעה שהנאשם 1 תקף את א.ע. ודקר אותו, הנאשמים 2 ו- 3 חסמו את דרכו של אביאל ומנעו ממנו לסייע לקטין א.ע.
לאחר שהקטין נדקר, הנאשמים ברחו מהמקום. המתלונן הובהל ע"י מד"א לבית החולים סורוקה בבאר-שבע ואובחן כסובל מחתך בחזה, 2 חתכים בחלק עליון של אמה שמאל וחתך בירך שמאל וכן אובחן כסובל מחשד לפנאומוטורקס משמאל, הוא נותח, הוכנס נקז לחזה שלו והפצעים בגפיים נסגרו בסיכות.
על פי כתב האישום המתוקן:
הנאשם 1 הואשם בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין ובנוסף בעבירה של הפרת הוראה חוקית.
הנאשם 2 הואשם בעבירות של הפרת הוראה חוקית וסיוע לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות.
הנאשם 3 הואשם בעבירה של סיוע לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות.

הכרעת הדין נגד הנאשמים 1 ו- 2 ניתנה ביום 6.11.08 בטרם נשמעו ראיות בעניינם, לאחר שהודו בכתב האישום המתוקן.
ביום 15.2.09 נגזר דינו של הנאשם 1. הנאשם 1 נידון ל- 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו, 24.4.08 ול- 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא עבירה בה הורשע בתיק זה, או עבירה בניגוד לסעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.
יצויין, כי החלטתי להקל עם נאשם זה מהנימוקים שנמנו בגזר הדין (ראה במיוחד סעיף 9 לגזר הדין) ובין היתר בשל כך שעל אף שהנאשם 1 נמצא כשיר לעמוד לדין מבחינה נפשית, אין להתעלם ממצבו הנפשי עובר לביצוע העבירה, כפי שעלה מחוות הדעת הפסיכיאטרית, וכן בשל נסיבות חייו כעולה מתסקיר שירות המבחן.
הנאשם 2 הוא קטין, אשר שוחרר במסגרת הליכי המעצר בתיק זה, בערובה ומאז הוא נמצא בקהילה הטיפולית "מלכישוע". עניינו קבוע לשמיעת טיעונים לעונש ביום 7.6.09.

התנהלותו של הנאשם 3 בתיק זה הייתה בעייתית מבחינה זו שהוא לא התייצב לדיונים
עד שבסופו של יום נעצר עד תום ההליכים. לאחר שניתנה הכרעת הדין בעניינם של הנאשמים 1 ו- 2, נקבע משפטו של הנאשם 3 להוכחות. הנאשם 3 לא התייצב לישיבת ההוכחות ביום 6.11.08 והוצא צו להבאתו. הוגש ערעור על צו ההבאה לבית המשפט העליון שהתקבל חלקית במובן זה שסכום ההפקדה כתנאי לשחרור הועמד על 5,000 ₪, אך צו ההבאה נותר על כנו. למרות האמור, הנאשם 3 לא התייצב לדיון ביום 23.11.08, לא הפקיד את הסכום הנ"ל ובנוסף הסנגור גם הודיע שהנאשם מסרב לדבר איתו בטלפון ועל כן הוצא צו הבאה ללא שחרור.
לישיבה ביום 18.12.08, הנאשם התייצב בשעה 09:10 במקום בשעה 08:30.
בסופו של יום הנאשם 3 נעצר בתיק זה ע"י שופט המעצרים, ככל הנראה, בשל בקשה לעיון חוזר מטעם התביעה שהתקבלה, והמשך המשפט התנהל כשהוא עצור.
בתיק זה נשמעו כעדי תביעה, הנאשם 2, אביאל מלכה, המתלונן א.ע. והשוטר אלכסנדר קלנטרוב. ביום 13.1.09 הודיעו הצדדים, כי הגיעו להסדר טיעון גם בעניינו של הנאשם 3 וזאת רק לעניין תיקונו של כתב האישום.

מהתסקיר שהוגש בעניינו של הנאשם 3 עולה שהנאשם בן 20.5, רווק, בוגר 12 שנות לימוד ושירת כנער מקא"מ במשך שנה ושלושה חודשים. השירות התרשם שהנאשם מתפקד בעיקרון באופן נורמטיבי, רגיש למצוקות האחרים, אך הוא חלש אופי ונוטה להיגרר אחרי אחרים ומתקשה להציב לעצמו גבולות פנימיים. מנגד השירות התרשם שאינו בעל דחפים אלימים מופנמים והוא בעל יכולת לרסן עצמו. הנאשם הביע אכזבה על כך שבשל ההליך הפלילי המתנהל נגדו, לא ימשיך את השירות הצבאי. הצבא מסר לשירות המבחן שהנאשם נפקד מספר פעמים מהשירות, נפלט מהיחידה בה שירת בשל בעיות משמעת, איחורים והעדרויות. הנאשם התקשה להודות בעבירה בשירות המבחן ולקחת אחריות על מעשיו. לדבריו, למרות שמשפחתו התנגדה לכך, הוא היה בקשר עם הנאשם 1 שסובל מקשיים תפקודיים, כי סבר שהוא יכול לסייע לנאשם לו. בהמשך מתואר בתסקיר שהנאשם מסר תיאור "סטרילי" לגבי עובדות המקרה נשוא כתב האישום המתוקן ממנו עולה למעשה שאינו מודה בביצוע העבירה, אם כי הוא מביע חרטה על האירוע ומודע לתוצאותיו הקשות.
לאור האמור לעיל, הנאשם נשאל ישירות בבית המשפט ביום 8.3.09 אם הוא חוזר בו מהודאתו ועו"ד דיוויס השיב בשם הנאשם: "הנאשם לא חוזר בו מההודאה, מבקש להמשיך את הטיעונים לעונש". (ראה עמ' 62, שורה 21 לפרוטוקול).
לאור גילו הצעיר, העדר הרשעות קודמות, בשל התרשמות השירות שהאירוע הוא חריג, כמו גם לאור ההתרשמות שההליך המשפטי הנוכחי, לרבות המעצר, הרשעתו בדין והמחירים האישיים שהוא משלם, מהווים עבורו גבולות ברורים מהם הפיק לקח, ממליץ שירות המבחן להסתפק בתקופת המעצר אותה ריצה, להטיל עונש מאסר מותנה ארוך ופיצוי למתלונן. בנוסף הומלץ על העמדתו בפיקוח השירות למשך שנה, כאשר בתקופה זו הוא ישולב בקבוצה טיפולית.

התובעת טענה, כי הנאשם 3 הצטרף לנאשם 1 בידיעה שהנאשם 1 נושא סכין והוא נקרא יחד עם הנאשם 2 כדי לסייע לנאשם 1 לבוא חשבון עם המתלונן וזאת לאור תחושת הנקם שליוותה את הנאשם 1 מאז נדקר ע"י המתלונן א.ע. התובעת סבורה שהנאשם 1 כנראה, לא יכול היה להוציא לפועל את מזימתו ללא הסיוע של הנאשם 3 ונוכחותו בזירת האירוע תרמה תרומה משמעותית לנזק שנגרם למתלונן, וזאת היא למדה מכך שהנאשם 1 הגיע למקום בו נמצא המתלונן בטרם הגיעו לשם הנאשמים 2 ו- 3, אך ביצע את זממו רק לאחר הצטרפותם. התובעת רואה בחומרה את העובדה שהנאשם 3 יחד עם הנאשם 2 חזו בכך שהנאשם 1 דוקר את המתלונן מספר דקירות ומסכן את חייו ובכל זאת פעלו כמתואר בכתב האישום. כעולה מעדות המתלונן בשל הפציעות שנפצע, הוא אושפז במשך כחודש בבית החולים. לטענת התביעה, במקרה זה, הגם שהנאשם 1 נשפט ל- 2 שנות מאסר בשל כך שהנאשם 3 הוא מסייע שתרומתו הייתה משמעותית לביצוע העבירה של הנאשם 1, עונשו של הנאשם 3, צריך להיות קרוב מאוד לעונשו של הנאשם 1. התביעה ביקשה שיושת עונש חמור כדי לשדר מסר מרתיע לציבור, כי מבצעי עבירות אלימות נשפטים לעונשים חמורים.
התביעה סבורה שאין לקבל את המלצות שירות המבחן, שהמליץ להסתפק בתקופת המעצר, להטיל עונש מאסר מותנה ארוך, פיצוי למתלונן ופיקוח למשך שנה.

הסנגור טען, כי הנאשם 3 ביצע את העבירה בה הורשע בצורה פסיבית, בלי תכנון מראש. הוא הגיע לזירת העבירה כדי לעזור לנאשם 1 ביודעו שהנאשם 1 אדם בעייתי, עם בעיות פסיכיאטריות קשות. הסנגור הבהיר שהנאשם 3 ידע שיש סכסוך קודם בין א.ע. לנאשם 1 והבין שתהיה קטטה, אך כשנקרא לזירת העבירה ע"י הנאשם 1, לא ידע שלנאשם 1 יש סכין ושיהיו דקירות ורק כשהגיע לזירת העבירה ראה את הסכין וסייע לביצוע העבירה. עוד הוסיף הסנגור: "המחשבה הראשונה של הנאשם 3 הייתה לעזור לנאשם 1..., הם היו שם כדי למנוע דקירות נוספות. כשהנאשמים 2 ו- 3 הגיעו למקום הם ידעו טוב מאוד מה הולך להיות".
הסנגור סובר שהואיל והנאשם 3 אדם צעיר ללא הרשעות קודמות, שזו הסתבכותו הראשונה בפלילים, יש לבטל את הרשעתו וזאת כי הנאשם מקווה שיוכל לחזור לצבא וכן כי "הוא צעיר ויוכל לעשות דברים חשובים בחיים כגון להיות עובד מדינה, מורה וכו' והרשעה זאת תפגע בעתידו בכל הדברים הללו".
לחילופין ביקש הסנגור שאם לא תבוטל ההרשעה יקבל בית המשפט את המלצת שירות המבחן, יסתפק בתקופה שהיה הנאשם במעצר.
לאחר שבית המשפט העיר, כי התסקיר לא ביקש לבטל את ההרשעה, אלא המליץ להסתפק בתקופת המעצר ולהטיל מאסר מותנה ארוך ופיקוח ועל כן הבקשה לביטול ההרשעה אינה ריאלית, ביקש הסנגור שהנאשם ישוחרר לאלתר ויוגש תסקיר משלים שיתייחס לשאלת ההרשעה.

הנאשם 3 טען שהוא מצטער ומבין עכשיו שאפשר ליפול מהר לעבריינות ויודע שחייבים לחשוב פעמיים לפני שעושים כל דבר.
אביו של הנאשם 3 העיד לעונש שהוא שוחח עם הנאשם שמבין עתה במה הוא שגה, הוא ידוע שהנאשם לא אדם אלים, שירת היטב בצבא וכן הוא סובל מאולקוס.

האירוע נשוא כתב האישום, חמור. אין לי אלא לחזור שוב על מה שנכתב בגזר דינו של הנאשם 1. אנו עדים בשנים האחרונות לתופעה קשה לפיה על כל דבר שטות נשלפות הסכינים ועושים בהם שימוש ולעיתים התוצאות קטלניות. אין להשלים, גם לא כנימוק להקלה בעונש, עם "משחקי הכבוד" שמצדיקים, כביכול, את השימוש בסכין כאמצעי ליישוב סכסוכים ולהשבת "הכבוד האבוד" שנפגע.
בית המשפט העליון, בהיותו ער לתופעה הקשה הביע את עמדתו במילים נחרצות, ראה: ע"פ 9133/04

דוד גורדון נ' מדינת ישראל


תק-על 2004(4), 2571.


בש"פ 9400/04


אברהים זועבי נ' מדינת ישראל
,

תק-על 2004(4), 165 ,עמ' 167.

ע"פ 6720/04

מדינת ישראל
נ' עסאם זחאיקה,

תק-על 2004(4), 519 ,עמ' 520.

ש"פ 2453/05 מחמוד חטיב נ' מדינת ישראל
, תק-על 2005(1), 4866 ,עמ' 4867.
ע"פ 8314/03 רג'אח שיהד בן עווד נגד מדינת ישראל
, תק-על 2005(2), 3016

8.
הנאשם 3 היה ער לסכסוך בין הנאשם 1 לקטין א.ע. ואין מקום להיתמם באשר לסיבת הגעתו לזירת העבירה, ומכל מקום, ברור שבזירת העבירה ראה גם ראה שבידי הנאשם 1 סכין והוא עושה בה שימוש עברייני ואלים, והוא יחד עם הנאשם 2 מנע מחברו של המתלונן א.ע, - אביאל, להתערב בקטטה ולמנוע את המשך הפגיעה במתלונן.
הנאשם 1 שצבר כעס נגד המתלונן א.ע. בשל כך שבעבר א.ע. דקר אותו, החליט לנקום בא.ע. שכן לא הסתפק בעונש שהושת על א.ע. בבית המשפט. הנאשם 1 החליט שעליו "להשיב את כבודו" בכך שידקור את א.ע., אך הוא לא אזר עוז לבצע את מזימתו העבריינית כשהוא לבד ועל כן המתין עד שלמקום הגיעו, על פי קריאתו הנאשמים 2 ו- 3, שגם התערבו באופן פעיל בסכסוך בכך שאפשרו לנאשם 1 לדקור את א.ע. בלא שאביאל יוכל לסייע למתלונן. מהאמור ברור שהסיוע של הנאשם 3 לביצוע העבירה, לא היה פסיבי, כפי שטען בא כוחו, אלא סיוע ממשי ובלעדיו, סביר להניח, שהיו נמנעות התוצאות הקשות של האירוע כמפורט בכתב האישום.

בקשת הסנגור לבטל את הרשעתו של הנאשם 3 נדחית.
סעיף 192א' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982, קובע:
"הרשיע בית המשפט את הנאשם, ולפני מתן גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, רשאי הוא לבטל את ההרשעה ולצוות כאמור".

בנסיבות המקרה, לא רק שהעובדות חמורות ומדובר באירוע אלים וחמור ואין מקום להסתפק בצו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה, אלא שאין זו גם המלצת שירות המבחן. שירות המבחן המליץ להסתפק במאסר באורך תקופת המעצר ולהוסיף מאסר מותנה ארוך ומרתיע. אין מקום לומר ששירות המבחן כלל לא שקל את האפשרות להמנע מהרשעה, שכן המלצתו העונשית ברורה.
יתרה מכך, גם לו היה שירות המבחן ממליץ להמנע מהרשעה, הרי על פי הקריטריונים שנקבעו לעניין זה בפסיקה, בקשה זו הייתה נדחית. ראה

ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל
, פ"ד נב(3), 337, שם נקבע:
"

בפסיקתנו נקבע כי המבחן ללא הרשעה הינו חריג לכלל, שכן משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל אמצעי זה רק במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. ראו ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל
, תקדין-עליון, כרך 737 ,(3)85."
"אכן, ענישתו של נאשם היא אינדווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על -יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם.
הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים:
ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם;
ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל."

הכלל הוא שמי שנמצא אשם בביצוע העבירה יש להרשיעו והחריג הוא שנמנעים מהרשעה בנסיבות מיוחדות.
אמנם זו הרשעתו הראשונה של הנאשם 3 והוא צעיר, אך מדובר בעבירה חמורה, כפי שהובהר לעיל, הוא לוקח אחריות חלקית בלבד לביצוע העבירה ולמעשה בשירות המבחן הכחיש את מעורבותו, אך הודיע בבית המשפט שאינו חוזר בו מהודאתו. התנהלותו במהלך המשפט הייתה בעייתית, וכאמור מדובר בסיוע לעבירת אלימות חמורה שרק בנס לא הסתיימה בתוצאות קטלניות. בנסיבות אלה גובר אינטרס הציבור בהענשת עבריינים על השיקולים לפיהם במקרים חריגים ניתן להמנע מהרשעה.
עוד יש להוסיף, כי לדברי עו"ד דיוויס שהנאשם רוצה לחזור לשרת בצבא, אין בסיס עובדתי. מהתסקיר עולה שהנאשם היה חייל בעייתי, הירבה להעדר מהשירות והוא נפלט מהיחידה בשל בעיות משמעת. לא הובאה כל ראיה לכך שהצבא מוכן לקבלו חזרה לשירות. באשר לנזקים הנטענים לעתידו של הנאשם, מדובר בטענות תיאורטיות שעיגונן היחידי במציאות אינו אלא בתקוותיו האופטימיות של הסנגור. יתרה מכך, הנאשם עצמו לא טען בשירות המבחן שבעתיד בדעתו לעסוק בעיסוק שהרשעה בדין עלולה למנוע ממנו את אותו עיסוק. .הנאשם טען ששאיפותיו הן לחזור לקהילת הכושים העבריים בדימונה, לעסוק במוזיקה, באומנות ובפיתוח כשרונות בקהילה. מובן שלעיסוק זה ההרשעה לא אמורה להפריע.


לזכות הנאשם 3 אני לוקח בחשבון את הודאתו בעובדות אשר הגם שבאה לאחר שמיעת עדי התביעה המרכזיים, יש עימה חסכון בזמן שיפוטי.
עוד יש לקחת בחשבון את גילו הצעיר, את העובדה שזו הסתבכותו הראשונה בפלילים ואת מצבו הסוציואקונומי כמתואר בתסקיר ובדברי הסנגור. בנוסף אני לוקח בחשבון את העובדה שהנאשם היה נתון במעצר לראשונה בחייו מיום 27.4.08 עד 6.5.08 ומיום 18.12.08 עד עתה.

בנסיבות האמורות, כשהעבריין העיקרי, הנאשם 1, שדקר בפועל את המתלונן, נשפט לשתי שנות מאסר, בשל נסיבותיו המיוחדות, נראה, שיש לקבל את המלצות שירות המבחן.

לאחר ששמעתי את התובעת, את הסנגור, את הנאשם ואת אביו, עיינתי
בתסקיר שירות המבחן, בהתחשב בחומרת העבירה ובנימוקים לעיל, אני דן את הנאשם 3 לעונשים הבאים:


א.
הנאשם 3 היה עצור בתיק זה מיום 27.4.08 עד ה- 6.5.08 ומיום 18.12.08 עד היום. אני דן את הנאשם 3 למאסר לריצוי בפועל לתקופה שאורכה כמספר ימי המעצר לעיל (כ- 4 חודשי מאסר) כשמתקופת המאסר ינוכו ימי מעצרו. למניעת ספקות מובהר בזאת שהנאשם ישוחרר היום ממאסרו.

ב.
8 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא עבירה בניגוד לסעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

ג.
על פי המלצת שירות המבחן, אותה החלטתי לקבל, הנאשם 3 יעמוד בפיקוח שירות המבחן במשך שנה מהיום.

ד.
שירות המבחן המליץ לחייב את הנאשם בתשלום פיצוי למתלונן.
התביעה נמנעה מלבקש חיוב בתשלום פיצוי כאמור וזאת אחרי שהתרשמה כפי שהתרשמה מעדות המתלונן. מטעם זה, הואיל והתביעה לא ביקשה לחייב בתשלום פיצוי ובשל מצבו הכלכלי של הנאשם 3 איני מחייבו בתשלום פיצוי.


זכות ערעור תוך 45 יום מהיום לבית המשפט העליון.


ניתן היום י"ב בניסן, תשס"ט (6 באפריל 2009) במעמד הצדדים.


נ.זלוצ'ובר, שופט







פ בית משפט מחוזי 8092/08 מדינת ישראל נ' בויד עמיעוז, צביון לסי, שושן ג'קסון (פורסם ב-ֽ 06/04/2009)