פסקי דין על המשיב: אלי ניצן ע"י ב"כ עו"ד א' כרמליעו"ד פ' לנק - בשם הסתדרות המח"רההליך ופסק הדיןi. ההליך 1. בבית הדין האזורי בירושלים (אב-בית-הדין - השופט הראשי ג...

17/04     17/04/1983




דבע 3-121/מב מדינת ישראל נ' אלי ניצן




(פד"ע יד 255)

בבית-הדין הארצי לעבודה

מב/121-3
בפני
: כבוד נשיא בית-הדין בר-ניב
כבוד סגן נשיא בית-הדין טרלו

כבוד השופט נגבי

נציג העובדים : קנטור
נציג המעבידים : אודוין
המערער: מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד ע' חסון
נ ג ד
המשיב: אלי ניצן


ע"י ב"כ עו"ד א' כרמלי
עו"ד פ' לנק - בשם הסתדרות המח"ר

ההליך ופסק הדין

i. ההליך

1. בבית הדין האזורי בירושלים (אב-בית-הדין - השופט הראשי גוטמן; נציגי ציבור - ה"ה קפמן וגולן; תב"ע מ/59-3) התבררה תובענה של המשיב (להלן - העובד) נגד המערערת (להלן - המעבידה) בעתירה ל

פסק דין
שיצהיר, כי את העובד יש לדרג בדרגה 9 שבדירוג המח"ר, עם תום שנה לדירוגו בדרגה 8.

בית הדין האזורי פסק כפי שעתרו ממנו ומכאן ערעור של המעבידה לבית דין זה.

2. העובדות הצריכות לערעור, למעשה, לא היו שנויות במחלוקת, והן:

א) על הצדדים חלים שני הסכמים קיבוציים. ההסכם האחד מיום 10.6.1977 (להלן - הסכם 1977) וההסכם השני מיום 11.10.1979 (להלן - הסכם 1979). הסעיפים הרלבנטיים שבכל אחד מההסכמים הקיבוציים מובאים בסעיף 3 שלהלן;
ב) העובד הינו בעל תואר "מוסמך" (ma);
ג) העובד היה מדורג "בדרגות 7-8 שבדירוג המח"ר שנה וחצי ובדרגות 8-9 גם כן שנה וחצי".

3. א) הסכם 1977 -

"9.ה. קיצור שהייה במשרות להן צמודות כמה דרגות
עובד המדורג בדירוג המח"ר והוא בעל תואר שני, כפי שהוא מוגדר בסעיף 9 (א), המשובץ במשרה שלה צמודות בתקן כמה דרגות, תקוצר תקופת שהייתו בכל דרגה ודרגה למחצית התקופה שנקבעה להתקדמות באותן דרגות בתנאים המיוחדים למשרתו; או - באין תנאים כאלה - למחצית התקופה שנקבעה בסעיף 11 להלן".

ב) הסכם 1979 -

"7.(א) עובד יעלה לדרגת השיא כעבור שנתיים (במקום שלוש שנים) אם הוא שהה שלוש שנים בעת העלאתו לדרגת השיא הקודמת לפני השינוי בשיא הדרגה החדשה".

4. המחלוקת בבית הדין האזורי נסובה על השאלה, האם קיצור התקופה לשהייה בדרגה מסוימת כתנאי להעלאה בדרגה, כקבוע בסעיף 9ה להסכם 1977, תופס גם לגבי התקופה הנקובה בסעיף 7 (א) הסכם 1979. בשם העובד טענו כי תופס, ועל כן - במקום העלאה "כעבור שנתיים" כאמור בהסכם 1979 באה העלאה כעבור שנה אחת, וזה מכוח סעיף 9ה להסכם 1977.

5. בית הדין האזורי אימץ את עמדת פרקליטו של העובד. בעשותו כן אמר בית הדין האזורי "בבואנו לפרש את האמור בשני הסכמים קיבוציים אלה, החלים על התובע, עלינו ללכת 'אחר ההוראה שהיא לטובת העובד' (סעיף 23 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 (להלן - חוק הסכמים קיבוציים). אין ספק מהי 'טובת העובד' במקרה שלפנינו. אך בכך לא די. הלכה פסוקה היא, כי פירושו של הסכם קיבוצי צריך להעשות, בראש וראשונה, מתוכו, ורק אם אין תשובה, חד-משמעית, בנוסח ההסכם הקיבוצי עצמו, יש לפרשו על-פי כללי הפרשנות שנקבעו על ידי בית-הדין הארצי לעבודה. בחינת נוסח סעיפי ההסכמים הקיבוציים הנ"ל, כשלמות, מביאה למסקנה, כי הקביעה בדבר 'מחצית התקופה' הינה גורפת, דהיינו: מי שטרח ועלה בידו לזכות בתואר שני שכרו 'שהתקופה שנקבעה להתקדמות' תקוצר 'למחצית התקופה'. נקיבת התקופות בסעיף קטן (א) לסעיף 7 הנ"ל אין בה כדי ללמד, כי אותן תקופות חסינות בפני
הקיצור למחצית התקופה. שונה היה המצב אילו סייגו כורתי ההסכם הקיבוצי, מיום 11.10.1979, את תחולתו על עובדים שנתוניהם הם כנתוני התובע. זאת ועוד. בסעיף קטן (ג) הוטלו סייגים לגבי הקבוע בסעיף קטן (א) ו(ב) לסעיף 7 הנ"ל. סייגים אלה אינם מתייחסים לתובע. משכך, אין לנו אלא לקבוע, כי קיצור מחצית התקופה על-פי סעיף 9ה הנ"ל חל אף לגבי התקופות שבסעיף 7 (א) הנ"ל".

6. טענתו המרכזית של הפרקליט אשר ייצג את המעביד בערעור היתה, כי הכלל הוא שאין מוסיפים הטבה על הטבה - "אין מקצרים תקופה שכבר קוצרה" ולכן יש לקרוא את האמור בסעיף 7 להסכם 1979 כלשונו, היינו "כעבור שנתיים" ואין לחזור להסכם 1977 כך שה"שנתיים" יהפוך ל"שנה".

7. כנגד זה טען פרקליטו של העובד, כי דרכם של הצדדים בהסכמים הקיבוציים שנערכים ביניהם היא לקבוע פז"מ (פרק זמן של שהיה בדרגה כתנאי לעליה בדרגה) לבעלי תואר מוסמך ועל כלל זה יש לשמור גם בפירוש הסכם 1979.

8. במסגרת סעיף 30 (ב) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, איפשר בית-דין זה לארגון העובדים שהוא צד בהסכמים הקיבוציים להתייצב ולהשמיע טענותיו. אפשרות זו נוצלה.

ii. פסק-דין

1. בית הדין האזורי פסק כפי שפסק משני טעמים: הטעם האחד - ביסודו סעיף 23 לחוק הסכמים קיבוציים; הטעם השני - ביסודו ההלכה שיש לראות את שני ההסכמים כשלמות (סעיף 5 שבחלק i לעיל). 60221

2. נראה לנו, שמסעיף 23 לחוק ההסכמים הקיבוציים, הקובע שהולכים אחר ההוראה שהיא לטובת העובד, לא מגיעים לתוצאה שאליה ביקש להגיע העבד ואליה מביא פסק הדין שבערעור. סעיף 23 לחוק הסכמים קיבוציים, עניינו "ברירת הסכמים" או "ברירת הוראות בהסכמים" - conflict of collective agreements - על משקל "ברירת הדין". הסעיף משיב על השאלה, איזו מההוראות חלה. השאלה שלפנינו אינה איזו מההוראות חלה: זאת שבסעיף 9ה להסכם 1977 או זאת שבסעיף 7 להסכם 1979. הסיבה היא, שגם לא אחת מהם תביא לתוצאה שלה עתרו: הסכם 1977, בפני
עצמו ובסעיפים החלים על העובד לא יביא לפז"מ של שנה אחת, והסכם 1979, כשלעצמו, ודאי וודאי שלא יביא לפז"מ של שנה אחת.

3. לתוצאה שלה עתרו ניתן להגיע בדרך השניה, שגם בה הלך בית הדין האזורי, היינו, ראיית שני ההסכמים כשלמות, היינו "הלבשת" סעיף 7 שבהסכם 1979 על סעיף 9 שבהסכם 1977, כי שני ההסכמים חלים על הצדדים ואין לאמר שהוראה אחת, זאת המאוחרת, מבטלת את הקודמת. יכול והוראה בהסכם מיוחד מאוחר תבטל הוראה בהסכם קודם, אך כך יהיה רק באחד משני אלה: ביטול מפורש או ניגוד כה בולט בין השניים שאין ליישב בין שתי ההוראות ואין ליישמן במצטבר - זו על גבי זו. אין זה המקרה שלפנינו.

4. זאת ואף זאת. הסכם 1979, סעיף 7 שבו, נקבע "כהסדר חד פעמי לתקופה 31.3.1980-1.4.1978", ואין זאת הפעם היחידה שבמסגרת יחסי העבודה הקיבוציים בין המדינה כמעביד לבין הצד השני להסכמים הקיבוציים החלים, נקבעת נורמה "כהסדר חד פעמי". הסדר חד פעמי תמצא גם בהסכם 1977 בסעיף 11 שבו.

5. עקרונית, אמנם, צדק פרקליטה של המעבידה בטענתו, שאין "הנחה" על גבי "הנחה", אלא על הבסיס בלבד. אלא מאי? כך מפרשים עת הכל פתוח לפירוש ואינו נוגד כלל אחר. בענייננו נוגדת קבלת הטענה כלל יסודי יותר של יישום ופירוש הסכמים קיבוציים בשלמות, ואם יטען הטוען ששנת פז"מ אחת בלבד מרוקנת קידום בדרגה מכל תוכן, ישיבו לו, שאין בית דין יושב בראש שולחן משא ומתן לעריכת הסכם קיבוצי ועורך הסכמים במקום הצדדים למשא ומתן.

6. התוצאה היא, שדין הערעור להידחות.

המערערת תשלם למשיב 2,000 שקלים, בצירוף מע"מ, הוצאות ערעור זה.

ניתן היום, ד' באייר תשמ"ג (17.4.1983).








דבע בית הדין הארצי לעבודה 3-121/מב מדינת ישראל נ' אלי ניצן, [ פד"ע: יד 255 ] (פורסם ב-ֽ 17/04/1983)