פסקי דין על אסעד ג'עברי |

9088/07 א     25/08/2009




א 9088/07 אסעד ג'עברי נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון




בעניין:


90



בבית המשפט המחוזי בירושלים
ת"א
9088/07


לפני
כבוד השופט צבי זילברטל



25/08/2009



בעניין:
אסעד ג'עברי
ע"י עו"ד זחאלקה




התובע



- נ
ג
ד -



מדינת ישראל - משרד הביטחון
ע"י עו"ד ויזל
, פרקליטות מחוז ירושלים




הנתבעת


פסק דין

מבוא


1.
בשנת 2000 תפס הצבא חזקה בחלקים מביתו של התובע, המתגורר עם משפחתו בבית פרטי מפואר, שבנייתו הסתיימה סמוך לפני שנתפס והמצוי על גבעה באזור חברון כך שהוא משקיף על סביבותיו. התפיסה נעשתה לצרכי בטחון על רקע אירועי הדמים המכונים אינתיפאדת אל-אקצה. תפיסה זו נמשכה למעלה מארבע שנים ובמהלכה החזיק הצבא בקומה הרביעית בבניין, היא קומת הגג - הכוללת חדר מגורים, שירותים ופינת רחצה ומרפסת גג גדולה - ובגרם מדרגות, הנמצא בחלקו האחורי של הבניין, שהוביל לקומת הגג, כמו גם ליתר הקומות (להלן – "גרם המדרגות").
בתביעה נתבע פיצוי כולל בסכום של 2,501,000 ש"ח (לצרכי אגרה), כשנטען שסכומם הכולל של הנזקים עומד על 2,801,025 ש"ח. סכום זה כולל נזק לא ממוני (1,200,000 ש"ח), דמי שימוש ראויים (824,000 ש"ח), נזקים ישירים למבנה ולאביזריו (351,000 ש"ח), ירידת ערך המבנה (400,000 ש"ח) והוצאות שהוצאו לצורך קבלת שתי חוות דעת שמאיות.
הנתבעת אינה חולקת על חבותה לפצות את התובע, ככל שהחבות נוגעת לשימוש שעשה הצבא בנכס ולנזקים הישירים שנגרמו ממנו. לטענתה, אין להכיר בנזקים עקיפים כמו עוגמת נפש, ובנזקים שנגרמו כתוצאה מפעולה מלחמתית כהגדרתה בחוק.

מקור החבות בפיצוי

2.
על יסוד האמור בכתב ההגנה, נראה כי הסכמת הנתבעת לפיצוי התובע ניתנה בהתחשב בהוראת תקנה 52 לאמנת האג בדבר חוקי המלחמה ביבשה ונהגיה (האמנה הרביעית), 1907, המאפשרת לצבא לתפוס חזקה במקרקעין לצרכים צבאיים, כנגד תשלום פיצוי. הסכמה זו של הנתבעת מעוגנת גם באמור בסעיף 4
של הצו בדבר תפיסת מקרקעין מכוחו תפס הצבא את חלקי המבנה האמורים (נספח ו' לתצהיר התובע). בסעיף זה של הצו נאמר כי: "בעלי המקרקעין ו/או המחזיקים בהם רשאים להגיש בקשה לקבלת דמי שימוש ו/או פיצויים למת"ק [מפקדת תיאום וקישור]". באת-כוח הנתבעת הבהירה את עמדתה ביחס לבסיס החבות בפיצוי בקדם המשפט מיום 24.3.08 (עמ' 2 לפרוטוקול) ובסיכומיה (עמ' 77 לפרוטוקול).

3.
בכתב התביעה נטען כי הזכות לפיצוי מבוססת על מספר חלופות אפשריות. בסעיף 16 לכתב התביעה נטען כי החבות בפיצוי מבוססת על צו התפיסה או על הוראות הדין המקומי או הדין הבינלאומי המנהגי. כאמור לעיל, ראינו שהנתבעת אינה חולקת על טיעון זה.
בסעיף 17 לתביעה נטען לשורה של עוולות שבוצעו כלפי התובע – תפיסת החזקה נעשתה ללא סמכות וללא רשות; אנשי הצבא ניצלו את מערכות המבנה ללא זכות כדין; הנזקים נגרמו כתוצאה מהתנהגות בלתי סבירה, ברוטאלית ולא אכפתית של החיילים; אנשי הצבא פעלו בניגוד להוראות הצבא ופקודות המפקדים והנתבעת לא נתנה לחיילים הוראות כיצד לנהוג או שההוראות שניתנו היו בלתי ברורות. טענות אלה, של חבות בנזיקין עקב מעשי עוולה שנטען לביצועם, לא הוכחו כלל ובא-כוח התובע לא חזר עליהן בסיכומיו.
בסעיף 18 לכתב התביעה טוען התובע לזכותו לפיצוי על יסוד מצג שיצרה הנתבעת לפיו בגין השימוש במבנה הוא יזכה בפיצוי. גם על טענה זו לא חזר התובע בסיכומים, אך ככל שהיא מבוססת על האמור בצו התפיסה, נראה שאינה במחלוקת.
בסעיף 19 לכתב התביעה נטען כי התובע זכאי לפיצוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. נראה כי הפיצוי בפריט זה חופף את הזכות לקבלת דמי שימוש ראויים, כפי שמוסכם גם על הנתבעת.
בא-כוח התובע כלל לא התייחס בסיכומיו לשאלת הבסיס העיוני לחבות הנתבעת בפיצוי ולא טען כנגד העמדה שהציגה הנתבעת בעניין זה, לרבות הטענה לקיום הגנה העומדת למדינה בהיות המעשים בגדר פעולה מלחמתית. בנסיבות אלה אין אלא לקבוע שהפיצוי שייפסק מבוסס על הסכמת הנתבעת, כמפורט לעיל, על ההתחייבות הכלולה בצו ועל הוראות אמנת האג. לפיכך אין מדובר בפיצוי המבוסס על קביעת אשם מצד הנתבעת. מסקנה זו תוחמת את היקף הפיצוי לו זכאי התובע לדמי שימוש ראויים ולפיצוי בגין נזקים שנגרמו לבניין ולתכולתו. אין לתובע זכות לפיצוי בגין נזקים שאינם נזקי ממון, ועל אף שבכתב התביעה טוען התובע לפיצוי בסך 1,200,000 ש"ח בגין עגמת נפש, טרדה וטרחה, הוא לא חזר על כך בסיכומיו. התובע גם לא חזר בסיכומיו על הטענה שעניינה פיצוי בגין ירידת ערך המבנה.
נמצא שהמחלוקות שיש לדון בהן מתייחסות לסכום דמי השימוש הראויים אותו יש לפסוק לתובע ולסכומי הפיצוי בגין הנזקים למבנה ולאביזריו.

פיצוי עבור השימוש בנכס

תקופת השימוש
4.
הצדדים אינם חלוקים על כך שצו התפיסה הראשון לגבי הנכס נכנס לתוקף ביום 21.10.00 (נספח ו' לתצהיר התובע). התובע טוען כי למעשה התפיסה החלה עוד לפני כן, בחודש ספטמבר 2000, לצורך בדיקת התאמת המבנה לשימוש הצבא. הצדדים מסכימים גם, שהצבא עזב את הבית ביום 4.1.05; אלא שלטענת התובע, הצבא חזר ועשה בו שימוש אקראי
מפעם לפעם עד למאי 2005.
אין בידי לקבל את טענות התובע – אף אם בוצעו בדיקות במבנה לפני כניסת הצו לתוקף, גם התובע מודה שלא מדובר בתפיסה רציפה של ממש. עדותו של התובע לגבי תקופה זו הייתה כללית ולא ניתן להסיק ממנה מסקנות בדבר היקף השימוש ותדירותו. דברים אלו אמורים גם לגבי השימוש של הצבא במבנה מינואר 2005 עד מאי 2005. התובע לא עמד בנטל להוכיח שימוש ממשי ורצוף, שמהווה תפיסה של המקום (להבדיל מכניסה למבנה לזמן קצר שאין עימה תפיסה כאמור), ועל פניו, אם כוחות צבא היו בבניין לפני או אחרי התאריכים הנ"ל, מדובר באירועים נקודתיים, קצרים וזמניים שאינם עולים כדי תפיסת חזקה המקימה זכות לפיצוי.
לפיכך, אני קובע כי תקופת השימוש המזכה את התובע בפיצוי החלה ביום 21.10.00 והסתיימה ביום 4.1.05, בסך הכל 50.5 חודשים.

היקף השימוש
5.
מחלוקת נוספת שהתגלעה בין הצדדים נוגעת להיקף השימוש. במקור תבע התובע פיצוי מלא בגין תפיסת שלוש הקומות העליונות של הבית בידי הצבא (ובהן קומת הגג), כשהוא ומשפחתו נאלצים להתגורר בקומה התחתונה המכונה "מרתף". אולם במהלך הדיון התברר כי הצבא תפס רק את הקומה העליונה (קומת הגג) ואת גרם המדרגות, אך לא את יתר הקומות ואת גרמי המדרגות הנוספים שחברו ביניהן. כמו כן, הצבא לא אסר על משפחת התובע לעשות שימוש ביתר הקומות.
בשלב זה נראה שהשתנה קו טיעונו של התובע, שטען שתפיסת קומת הגג פגעה בשימוש הסביר שלו בשתי קומות הביניים. לטענתו, בשל נוכחות החיילים על הגג, על כל הכרוך בכך, לא יכלו הוא ובני משפחתו לשהות בשתי קומות הביניים, שהן הקומות העיקריות במבנה. התובע ציין את הרעש שנגרם עקב נוכחות החיילים, כתוצאה מהירי ומסחיבת ציוד בגרם המדרגות (כשבתקופה מסוימת גם הונח על המדרגות פח גלי על מנת שעליה בלתי מורשית לגג תעורר את תשומת לב החיילים). עוד העיד התובע על תחושת הפחד ששררה בבית עקב שהות החיילים על הגג ועל הירי שנורה מפעם לפעם לכיוון הבית על ידי גורמים פלסטינים נוכח שהות הצבא בו. עקב ירי זה התקין התובע מיגון לוחות מתכת על חלונות הבניין, אך לטענתו המיגון לא היה מלא ועל אף קיומו חדרו קליעים למבנה. את גרסתו תמך התובע בעדותו של שותפו לעסק, חאלד אבו זינה, שתצהירו הוגש מטעם התובע. אבו זינה חזר על דברים דומים לעניין שהותה של המשפחה בקומת ה"מרתף" בלבד ולעניין הירי מהבית ולעברו, לכל אורך התקופה.

6.
הנתבעת העידה מטעמה מספר עדים שבקרו לפרקים במקום בתוקף תפקידם. רס"ן עזאת ביסאן, ששמש קצין תשתיות במת"ק חברון עד ליולי 2002, העיד שהיה מגיע למקום מידי שלושה שבועות, ושעמד בקשר ישיר עם התובע. לדבריו, התובע מעולם לא התלונן על כך שאינו יכול להשתמש בקומות העליונות ומביקוריו בנכס היה יכול להבחין שמדובר בבית מטופח, שלא ניתן לטעון שלא נעשה בו שימוש. על דברים דומים חזר רס"ן טארק שנאן, ששמש בתפקיד האמור החל מיולי 2002. רס"ן ביסאן העיד כי תדירות אירועי הירי לכיוון הבית הייתה כפעם בחודש.
התובע השיב לעדויות אלה, שנקיון הקומות העליונות והשארתן מטופחות אינו שקול לשימוש בהן, וטען כי משקל עדויות עדי הנתבעת נמוך, שכן הם לא בקרו במקום באופן תדיר והביקורים היו קצרים ונעשו לעיתים רחוקות.

7.
לטעמי, שאלת היקף השימוש בפועל של משפחת התובע בשתי קומות הביניים (שמתחת לקומת הגג) אינה דורשת הכרעה. אני נוטה להאמין לתובע, שהשימוש בקומות החשופות לירי המתרחש מפעם לפעם, כשמעליהן ממוקמת עמדה צבאית, אינו שימוש סביר בבית מגורים. ואולם אף אם לא השתמש התובע בקומות אלו, בשל חשש או אי נוחות הכרוכה בדבר, אין בכך כדי להקים לו זכות לפיצויים.
כמפורט לעיל, נראה כי הסכמת הנתבעת לפצות את התובע עולה בקנה אחד עם תקנה 52 לאמנת האג הנ"ל, המאפשרת לתפוס חזקה בנכסים לצרכים צבאיים בתמורה לפיצוי (ר' למשל בג"ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק נ' ממשלת ישראל, פ"ד נח(5) 807, 831).
על פניו, מדובר בפיצוי בגין שימוש שעשה הצבא בנכס, ולא בגין נזקים עקיפים שנגרמו כתוצאה משימוש זה. בהקבלה לדיני ההפקעה הכלליים (ר' למשל התייחסותו של השופט ויתקון בבג"צ 606/78 סלימאן תופיק אויב נ' שר הבטחון, פ"ד לג(2) 113, 122-123, המשווה תפיסה כבמקרה דנן להפקעה), יש להבחין בין פיצוי הנובע מהפקעה עצמה לבין פיצוי בגין נזק הנובע מתכנית בנין עיר שלרקע הוראותיה בוצעה ההפקעה (ר' סעיפים 190 ו-197 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965). פיצוי בגין נזק הנובע מתכנית רחב יותר לא רק בבחינת מגוון וסוגי הנזקים שהוא ניתן בגינם, אלא גם בבחינת זהות הניזוקים – הפקעה פוגעת במישרין בזכות של בעל הקרקע במקרקעין המופקעים, אך כתוצאה מתכנית עשויים להיגרם נזקים עקיפים (דוגמת רעש או פגיעה בגישה) למקרקעין שכנים, שבעליהם זכאים לפיצוי בשל כך.
כך, גם בענייננו, יתכן כי תפיסת חזקה בביתו של תושב האזור עשויה לפגוע בשכניו – ברי כי מיקום עמדה צבאית בבניין גורר אחריו מטרדים דוגמת רעש, וכמובן, מגביר את הסיכון הנשקף לחיי התושבים באזור, בבניין עצמו ובבניינים סמוכים, שלא לדבר על אי הנעימות הרבה הכרוכה בכך. אולם הפיצוי שנראה שאליו כוונה תקנה 52, נוכח התייחסויות הפסיקה אליה, הוא פיצוי בגין השימוש בלבד, ובו יזכה רק מי שנשללה ממנו הזכות להחזיק בנכס שנתפס ע"י הצבא. מסעיף 4 לצו התפיסה עולה, כי הנתבעת התחייבה לפצות את בעל הנכס בנוסף לתשלום דמי שימוש, אולם נראה כי מדובר בפיצוי בגין נזקים ישירים למבנה ותכולתו.
בענייננו נוצר מצב בו התובע הוא גם הטוען לזכויות בקרקע וגם בגדר "שכן" למקרקעין שנתפסו, שהרי רק חלק מביתו נתפס בפועל. אולם בהיותו "שכן" של אותו חלק שנתפס אין כדי להקנות לו זכות לפיצוי בגין השימוש שעשה הצבא בקומת הגג מכוח דיני המלחמה או צו התפיסה, אלא רק מכוח דיני הנזיקין, שהתובע לא הפנה אליהם בטיעוניו ובסיכומיו ולא הוכיח כי הנתבעת עוולה כלפיו באופן המזכה אותו בפיצוי. ככל שענייננו הוא בפיצוי מכוח דיני המלחמה, צו התפיסה והסכמת הנתבעת המבוססת עליהם, מדובר בחובת פיצוי בגין הקרקע והמיטלטלין שבה שנתפסו בפועל, וכן בגין נזקים ישירים שנגרמים להם כתוצאה מהשימוש. אין מדובר בחובת פיצוי נזיקית בגין נזקים עקיפים שנגרמו לשטחים אחרים או למחזיקים בהם. מדובר באיזון המתחייב בנסיבות מעין אלו, בהן אין להותיר שימוש בקניינו של אדם ללא כל פיצוי, אך יש לאפשר למדינה לנקוט באמצעים חוקיים להגשמת מטרות צבאיות הכרחיות (ולא הוכח כי התפיסה עצמה לא נעשתה כדין), מבלי שהמעשה יוגדר כעוולה ויגרור חובת תשלום פיצוי בנזיקין.
יתכנו אמנם מצבים בהם ייאסר על אדם שימוש במקרקעין שלו מבלי שהצבא עצמו יעשה בהם שימוש, אולם בהליך דנן אין צורך להכריע בשאלת הזכאות לפיצויים במקרה כזה.
המסקנה היא, שהיקף השימוש המזכה את התובע בפיצוי מוגבל לשימוש שנעשה בקומת הגג, ובגרם המדרגות, אשר רק הם נתפסו בפועל ע"י צה"ל וגישת התובע אליהם נמנעה כליל. הקושי להשתמש ביתר הקומות שימוש מלא וסביר, כפי שיכול לעשות אדם בביתו-שלו, גם אם היה קיים, אינו בר פיצוי במסגרת הנורמטיבית שהוגדרה הלכה למעשה (גם אם לא במפורש) ע"י הצדדים, בדיוק כפי שקשיים שיכולים להיווצר לדיירי מבנים סמוכים כתוצאה מתפיסת הגג של בית השכן ע"י הצבא, אינם ברי פיצוי במסגרת האמורה.

סכום דמי השימוש
8.
התובע תמך את תביעתו בחוות דעתה של הנדסאית הבניין והשמאית עאידה ג'באלי (להלן – "השמאית") מיום 5.12.06. השמאית העריכה את שווי השימוש בנכס כולו לפי דמי שכירות של 3,000 דולר לחודש עבור חמש שנים. כאמור, מדובר בתקופה קצרה יותר, של 50.5 חודשים, ובהיקף שימוש מצומצם יותר.
בעדותה הסבירה השמאית שחישבה את דמי השכירות על פי מחירי השוק המקובלים באזור בו מצוי הבית, ובטיב הנכס – וילה גדולה בעלת 4 קומות. אציין, שתחילה הכינה השמאית טיוטת חוות דעת, שהגיעה לידי הנתבעת, בה העריכה את שווי השימוש בנכס ב-1,500 דולר לחודש (עמ' 32 לפרוטוקול מיום 9.6.09). כשנשאלה מדוע וכיצד הוכפל הסכום בחוות הדעת הסופית, סיפקה תשובות כלליות וסתמיות ביותר שאין בהן כדי להסביר את הכפלת ההערכה המקורית. שינוי כה מהותי של השומה, גם אם המסמך הראשון היה טיוטה בלבד, מחייב הסבר של ממש ואין די באמירה שנפלה טעות, כפי שהעידה השמאית.
הנתבעת הגישה מצידה את חוות דעתו של רפאל מרסיאנו, קמ"ט שמאות, מיום 31.5.07. בשומה זו קבל מרסיאנו את ההערכה המקורית של השמאית שעמדה על 1,500 דולר לחודש עבור כל המבנה (הגם שהסתייג ממנה), אולם טען שיש לחלץ ממנה את רכיב דמי השימוש הראויים בגין הגג בלבד, אותו העריך ב-200 דולר לחודש. לסכום זה הגיע מרסיאנו לאחר שלקומת הגג קבע מקדם של 0.4, לקומת המרתף מקדם של 0.6 ולשתי הקומות העיקריות מקדם של 1 לכל קומה. הסכום הכולל של דמי השימוש אליו הגיע הוא 10,200 דולר, בהתחשב במספר החודשים בהם היה מדובר. בעדותו הודה מרסיאנו שלא הביא בחשבון את גרם המדרגות (עמ' 50 לפרוטוקול מיום 16.6.09).

9.
האמור בחוות דעתה של השמאית חסר משקל ממשי. חוות דעתה ועדותה חסרות פרטים רבים האמורים להיכלל בחוות דעתו של מומחה ולהימצא בניירות העבודה שלו (כגון זהות הגורמים מהם התקבלו הנתונים, פרטי עיסקאות דומות שעל נתוניהן הסתמכה השמאית, תיאור נסיונה המקצועי של השמאית ועוד). בעדותה לא יכולה הייתה השמאית להצביע על העסקאות שלדבריה ערכה השוואה ישירה אליהן או על נתונים קונקרטיים שביסוד האומדן. למעשה, בחוות הדעת הכתובה אין כל מידע למעט התוצאה הסופית, לא פורטו השיקולים שעמדו ביסוד השומה ועדותה לא מלאה אחר חסרים אלו. כמו כן, השמאית עצמה הודתה שהגיעה בתחילה להערכה שונה, לא מסרה הסבר מספק להכפלת התוצאה ולא הציגה את הנתונים ששמשו בסיס לשומה. לפיכך יש לקבוע כי נקודת המוצא היא דמי שימוש חודשיים לבניין כולו בסכום של 1,500 דולר.
עם זאת, גם שווי השימוש שנקבע ע"י מרסיאנו אינו ראוי, בשל מספר סיבות. ראשית, מרסיאנו הודה שלא התייחס אל קומת הגג (הכוללת, כאמור, גם יחידת דיור בת חדר ושירותים) כיחידה שניתן להשכירה כיחידה נפרדת, והודה בעקיפין שיתכן וניתן היה להשכירה במחיר גבוה יותר לאדם פרטי (עמ' 50-51 לפרוטוקול מיום 16.6.09). יש גם לזכור, שמדובר בבית מפואר הממוקם בראש גבעה וצופה לנוף מרהיב. שנית, מרסיאנו הודה בעדותו שחישב את הפיצוי רק עבור קומת הגג ולא עבור גרם המדרגות. העובדה שמדובר בשטח שאמור היה להוביל את החיילים לגג ולכן הוא "נספח" לגג אינה משנה, ולו מהסיבה שגרם מדרגות זה הוביל גם ליתר חלקי הבית, שכפי שטוענת הנתבעת עצמה ניתן היה לעשות בהם שימוש. העובדה שמדובר בשטח קטן יחסית, תמצא ביטוייה בהיקף הפיצוי. לבסוף, יש להביא בחשבון – הגם שעל הצד הנמוך – את העובדה שהשימוש שעשה הצבא בנכס לא היה שימוש רגיל, אלא יוצא דופן, שעלותו (לצבא) גבוהה יותר במונחים כלכליים בהתחשב בטיבו ובהשפעתו הכלכלית על שאר חלקי הנכס. לעניין זה חשוב לציין שגם הנתבעת מכירה בחבותה לפצות את התובע עבור הנזקים הישירים שנובעים מהשימוש, ולטעמי לשימוש כפוי שכזה בחלק מסוים מהבית נלווה נזק ישיר המקרין על יתר חלקי המבנה, וניתן לגלמו בשווי השימוש של אותו חלק שנתפס בפועל, גם אם על הצד הנמוך (בדומה למי שמשכיר חלק מביתו לבית עסק מרעיש, הפוגע בהנאה של המשכיר מיתר חלקי המבנה, ועל כן הוא גובה דמי שכירות גבוהים מדמי השכירות שהיה גובה מהשכרה למגורים, למשל). גם מרסיאנו לא שלל את האפשרות להביא בחשבון בחישוב הפיצוי את מימד הכפייה שבשכירות, והעיד רק שלא עשה כן (עמ' 51, ש' 13-14 לפרוטוקול מיום 16.6.09). בנסיבות אלה, לא הייתי מאמץ את המקדם שייחס מרסיאנו לקומת הגג, ומתייחס לגג ולגרם המדרגות כאל קומה "ממש".
במצב זה בסיס הפיצוי ייקבע בדרך של אומדן, תוך הבאתם בחשבון של הנתונים והשיקולים שפורטו לעיל. מסקנתי היא שסכום של 400 דולר לחודש משקף דמי שימוש ראויים בנסיבות המקרה.

10
.

לפיכך, הנתבעת תשלם לתובע סכום של 400 דולר כדמי שימוש חודשיים עבור התקופה שבין 21.10.00 עד 4.1.05. בסך הכול מדובר בסכום של 20,200 דולר, שיומר לשקלים על פי השער היציג ביום הגשת התביעה ויתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (1.11.02).

נזקים ישירים

מים וחשמל
11.
על אף שפרט זה לא נכלל בכתב התביעה, הצדדים מסכימים כי התובע זכאי לפיצוי עבור צריכת מים וחשמל ע"י חיילי הנתבעת בעת שהותם בנכס. כמו כן, הצדדים אינם חלוקים בנוגע לסכום החוב – 15,107 ש"ח עבור צריכת המים ו-800 ש"ח לחודש עבור צריכת החשמל (בסך הכל עבור חשמל 40,400 ש"ח). לסכומים אלה יש להוסיף הפרשי ריבית והצמדה.
לפיכך אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע 55,507 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (1.11.02).

נזקים למבנה ולתכולתו
12.
על פי חוות דעתה של השמאית, עלות תיקון הנזקים שנגרמו לבניין עומדת על 300,000 ש"ח. בחוות הדעת מתוארים נזקים כדלהלן: נזק לביסוס הבא לידי ביטוי בסדק שתחילתו בבור המים והמשכו בקיר הדרומי; סדקים נוספים בקירות החיצוניים; נזקים ב"עבודות גמר של המבנה", בטיח ובמיוחד בחדר המדרגות; חורים בקירות מפגיעת קליעים; מדרגות שבורות; שברים בפנלים ובאריחי שיש המצפים קירות; "נזק מלא" לשירותים ולפינת הרחצה בקומת הגג; שבירת חלק מהגמלונים המחזיקים את רעפי הגג ושברים בחלק גדול של הרעפים. השמאית לא פירטה בחוות דעתה כיצד העריכה את עלות התיקונים ונקבה בסכום כולל, ללא התייחסות לפריטי הנזק השונים. בחקירתה בבית המשפט מסרה השמאית, כי פירוט הנזקים ועלות תיקון כל פריט מופיעים ברשימה שנערכה על ידי אדם אחר, אחמד איברהים חטיב (להלן – "חטיב"), שנטען כי הוא מהנדס ושמאי (עמ' 30 לפרוטוקול מיום 9.6.09). מסמך זה שנכתב בערבית צורף כנספח י"א לתצהיר התובע, ותרגומו העיברי צורף לתחשיב הנזק שהגיש בשלב קדם המשפט. חטיב עצמו לא העיד ופרטיו ופרטי מומחיותו לא הוכחו.
לאמור בעניין זה בחוות דעת השמאית אין לייחס כל משקל. הסתבר כי הערכותיה על כך שהסדקים נגרמו עקב ירי שבוצע מגג המבנה אינן אלא השערות חסרות כל ביסוס ולו מהטעם שהעדה כלל לא ידעה באיזה כלי נשק מדובר ומה עצמת ההדף כתוצאה מירי בהם. עלות תיקון יתר הנזקים התבססה על
נתונים שנקבעו ע"י אדם אחר שהשמאית אימצה אותם מבלי שהייתה יכולה להסבירם ולבססם. יתרה מכך, השמאית העידה כי 40 אחוז מעלות התיקונים שננקבה בחוות דעתה מתייחסים לתיקון הסדקים והנזק לביסוס. במצב זה עלות תיקון יתר הנזקים עומדת, לכאורה, על סכום של 180,000 ש"ח, בעוד שסיכום הסכומים שברשימה נספח יא' עומד על 293,710 ש"ח (ללא תיקון הסדקים והביסוס). מדובר באי התאמה בולטת בסכומים.

13.
התובע הגיש מטעמו חוות דעת נוספת, של מר עאוני זועבי (נספח י"ב לתצהיר התובע). חוות דעת זו חסרה כליל את המבוא שאמור על-פי דין לכלול את תיאור מומחיותו של נותן חוות הדעת ופרטי נסיונו. בעדותו של מר זועבי הסתבר כי הוא שמאי אלמנטארי.
בנוסף, בחוות הדעת עצמה מצוין אך הסכום הכולל שנדרש לתיקון הנזקים (293,710 ש"ח) ללא פירוש פירטי הנזק השונים, וכי היא נערכה "עם ליווי מהנדס וקבלן אשר נתנו לנו יעוץ ויידע לנ"ל". זועבי העיד שבקר בנכס יחד עם חטיב לצורך הכנת השומה, ויחד ערכו את רשימת הנזקים נספח י"א (עמ' 38, ש' 7-15 לפרוטוקול מיום 14.6.09). נראה כי הרשימה נספח י"א הייתה אמורה להיות נספח לחוות הדעת.
כאמור, במקור חסרה חוות הדעת את הצהרת זועבי בנוגע למתן עדותו כחוות דעת מומחה כמו גם את פרטי ניסיונו ומומחיותו, ורק לאחר חקירתו הגיש התובע בקשה לתקנה על ידי הגשתה מחדש כנדרש בתוספת הפרטים החסרים. הנתבעת התנגדה לבקשה זו. משלא העלתה הנתבעת הסתייגות לקבילות חוות הדעת בשלב קדם המשפט (כפי שהייתה אמורה לעשות על פי הוראת תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 ועל פי האמור בסעיף 9 להחלטה מיום 24.3.08), הרי שאין מקום לקבוע כי זו אינה קבילה ועל כן אינני סבור שנדרש תיקונה על ידי הוספת הפרטים שהושמטו, שממילא התבררו בחקירת השמאי זועבי. הבקשה לתיקון חוות הדעת נועדה אך להתגבר על טענת הנתבעת שדין חוות הדעת "להימחק" לנוכח העובדה שהוגשה שלא כדין, ומשנדחית עמדת הנתבעת שאיחרה את המועד להעלותה, אין צורך בתיקון.
עם זאת, משקלה של חוות דעתו של זועבי ממילא אינו רב: לדבריו, הוא חדל מלעסוק בשמאות כבר לפני 6-5 שנים. הימנעותו לפרט את הטעון פירוט בחוות דעת מומחה מעידה על מידת מקצועיותו. זועבי לא היה יכול לפרט בחקירתו כיצד הגיע לסכומי הנזק השונים ומי היו המקורות עליהם נסמך כאשר העריך את עלות התיקונים. העד לא הציג את ניירות העבודה שטען כי נערכו בטענה שהם נותרו במשרדו. הנתונים התבססו על הערכות של אחרים.
התובע תמך את פירוט הנזקים מטעמו גם בתצלומים שצורפו לתצהירו ובסרטי וידאו שצלם וצורפו אף הם לתצהיר.

14.
מטעם הנתבעת הוגשו שתי חוות דעת בנושא הנזקים: השמאי מרסיאנו כלל בחוות דעתו רשימת נזקים שהוצגו לו, לדבריו, על ידי התובע כאשר ביקר בנכס ביום 23.2.05, ופירוט עלויות תיקונם, המגיע לסכום כולל של 27,660 ש"ח. בנוסף, הוגשה חוות דעתו של השמאי יצחק דגון, אשר התייחס לפריטי הנזק שפורטו ברשימה נספח י"א והעריך מהי עלות תיקונם. דגון לא ביקר בנכס ולא אישר כי הנזקים המפורטים ברשימה הנ"ל אכן נגרמו, ומטרת חוות דעתו הייתה להוות משקל נגד להערכת עלויות התיקונים המצויה ברשימה נספח י"א. מר דגון העריך כי עלות התיקונים עומדת על 70,760 ש"ח, בהנחה שיוכח כי הנזקים המפורטים ברשימה הנ"ל אכן אירעו והם קשורים לתפיסת חלק מהמבנה ע"י הצבא. לגבי פרטי נזק אחדים שדגון היה יכול לעמוד על קיומם מצפייה בתצלומים ובסרט, הוא חלק גם על היקף הנזקים.

15.
במהלך עדותו של מרסיאנו, הודה הלה שבעת הביקור לא הבחין בנזקים שנגלו לו במהלך הצפייה בסרט הוידאו (עמ' 53, ש' 15-19 לפרוטוקול מיום 16.6.09). מנגד, זועבי לא נחקר בחקירתו הנגדית בדבר היקף הנזקים בהם הבחין בעת הביקור בנכס יחד עם חטיב ושלדבריו נרשמו בנספח י"א. חלק גדול מהנזקים נראים בתצלומים ובסרט הוידאו, וחלקם נזכרים גם בחוות דעת מרסיאנו.
משום כך סברתי שיש לקבל, ככלל, את רשימת הנזקים שבנספח י"א. עם זאת, אין בידי לקבל את התחשיבים עליהם מתבסס התובע. התובע התבסס על הערכות שמאיות שעשתה השמאית, בהתבסס על נספח י"א, ועל חוות דעתו של זועבי. כאמור, שתי חוות הדעת לוקות בחסר. אציין שהתובע עצמו הפחית בסיכום החשבונות שהגיש במסגרת סיכום טענותיו מהסכומים שצויינו בחוות הדעת – השמאית אמדה את הנזק ב-300,000 ש"ח וזועבי ב-293,710 ש"ח. הסכום לו נטען בסיכומי התובע הוא 243,119 ש"ח.

16.
כפי שניתן לראות, הפערים בין הערכותיו השמאיות של דגון לאלו של התובע גדולים. דגון נחקר בנוגע לפריטים שונים ופרט את הקף הנזק, מחירי השוק ואמצעי השיפוץ. ניתן להניח שככל שלא נחקר לגבי פריטים אלו ואחרים, יש לקבל כנקודת מוצא את התחשיב שהוצע על ידו, בשים לב לאמור לגבי משקלה הדל של חוות דעת זועבי ולכך שהתובע נמנע מהצגת קבלות בדבר תיקונים שבצע עם הזמן. גם לגבי הפריטים עליהם נחקר, ספק דגון תשובות מפורטות, ובהתחשב באמור, ניתן לטעמי לסמוך עליהן. כך למשל לגבי החלפת דוד השמש (עמ' 59, ש' 1-3 לפרוטוקול מיום 16.6.09), פחת במחיר השטיח בחדר השינה (עמ' 59, ש' 7-13 לפרוטוקול מיום 16.6.09) והחלפת אריחי הקרמיקה והצילינדרים (עמ' 55-56 לפרוטוקול מיום 16.6.07). פריטים אלה מייצגים סכומי תביעה גבוהים יחסית.
עם זאת, דגון גם העיד לעניין רכיבים מסוימים, שחישב את ערך הפיצוי לפי החלפת הרכיבים ברכיב משומש (למשל לגבי גופי תאורה, עמ' 55, ש' 12 לפרוטוקול מיום 16.6.09; או לגבי המקרר, עמ' 59, ש' 4-5 לפרוטוקול מיום 16.6.09). בהתחשב בעובדה שדובר בבית שהיה חדש עובר לתפיסת הגג, ניתן להניח שחלק גדול מהריהוט והריצוף בו היו חדישים, והחלפתם ברכיבים משומשים לא מהווה פיצוי ממשי על הנזק.
כמו כן, לגבי רכיב הפיצוי בגין הרעפים (אותו חישב, בגלל טעות בתרגום נספח י"א שעשה התובע, בתור רכיב אחר), הודה דגון שלא הביא בחשבון את הנזק שנגרם לקונסטרוקציית העץ שמתחת לרעפים, ושנחשפה לגשם וחלקים שלה ניזוקו כתוצאה מהפגיעה ברעפים (עמ' 58, ש' 1-4 לפרוטוקול מיום 16.6.09).

17.
ניתן להניח נוכח תשובותיו של דגון, שקיימים גם רכיבים אחרים בהם התבסס על מחיר עלות של רכיב משומש. יש לקחת בחשבון גם את הנזק שנגרם לקונסטרוקציית העץ של גג הרעפים (ולעניין זה לא ניתן להסתמך על הכימות שערך זועבי, שכן הלה לקח בחשבון היקף נזק גדול בהרבה מהנזק הממשי, כפי שהודה ב"כ התובע בסיכומיו).
מכל מקום, עריכת חישוב מדויק של סכומי הנזק אינה אפשרית. כמובן שהנטל להוכיח את היקף הנזק מוטל של כתפי התובע. גם אם הוכיח שנגרמו נזקים, הרי שחוות הדעת שהוגשו באשר להיקפם ועלות תיקונם לוקות בחסר ובעייתיות ביותר, ובעיקר קיים קושי לסמוך על הערכת העלויות הכספיות הכלולה בהן.
בהתחשב בנתונים ובשיקולים המפורטים לעיל, ובדרך של אומדן אני מעריך את הפיצוי בגין כלל הנזקים הישירים למבנה והריהוט, בסכום של 100,000 ש"ח להיום.

18.
בטרם סיום ראוי להתייחס לטענות שהשמיע התובע שוב ושוב על כך שראוי לפצותו בסכומים משמעותיים בהתחשב במצוקה שהתפיסה גרמה לו, כשהוא מוצא עצמו במצב קשה, בעוד חיילי צה"ל עושים שימוש בחלק מביתו, הבית הופך למטרה לירי מצד גורמים שביקשו להתנכל לצה"ל, משפחתו חיה בפחד ובחשש, שלא לדבר על אי הנעימות הכרוכה בסיטואציה, והכול כשמדובר בבית מפואר במיוחד שבנייתו הושלמה סמוך לפני התפיסה ולא ניתן היה לתובע ולמשפחתו ליהנות מביתם, מקום בו הם אמורים לחוש בטחון.
בית המשפט רואה חשיבות להדגיש כי אי מתן פיצוי בגין הנזק הלא ממוני, שלו היה נפסק היה מביא בחשבון את הנתונים הנ"ל, נובע מהמסגרת הנורמטיבית המזכה בפיצוי במקרה זה, כמפורט בפתח הדברים, ולא מאי הבנת המצוקה הקשה אליה נקלעו התובע ובני משפחתו.




סיכום

19.
אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים המפורטים בסעיפים 10, 11 ו-17 לפסק הדין. כמו כן תשא הנתבעת בשכר טרחת עו"ד בשיעור 17.5 אחוז מסך כל הסכומים הנ"ל (כשהם כוללים הפרשי הצמדה וריבית) ובתוספת מע"מ.
בשל הפער הגדול שבין סכום התביעה לסכום פסק הדין (מתברר גם שלא הייתה הצדקה אמיתית להגשת התביעה לבית משפט זה) ובשל משקלן הנמוך ביותר של חוות הדעת שמטעם התובע, אינני מחייב את הנתבעת לשאת בהוצאות המשפט של התובע, וכל צד ישא בהוצאותיו.

המזכירות

תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ה' באלול תשס"ט (25 באוגוסט 2009), בהעדר הצדדים.


צבי זילברטל
, שופט











א בית משפט מחוזי 9088/07 אסעד ג'עברי נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (פורסם ב-ֽ 25/08/2009)