פסקי דין על יעקב יונה | פסקי דין על אהרון אבוחסירא | פסקי דין על סטרץ מרים | פסקי דין על לסלו חנה | פסקי דין על לסלאו יצחק ואח' |

57107/06 א     01/01/2007




א 57107/06 יעקב יונה, אהרון אבוחסירא נ' סטרץ מרים, לסלו חנה, לסלאו יצחק ואח'




בעניין:
1



בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
057107/06

בש 180094/06


בפני
:
כב' השופט חיים טובי


01/01/2007





המבקשים
:
1 . יעקב יונה
2. אהרון אבוחסירא

ע"י ב"כ עוה"ד
שיבובסקי ובוגין




נ
ג
ד

המשיבים:
1 . סטרץ מרים
2 . לסלו חנה

3 . לסלאו יצחק
4 . לסלאו יעקב
ע"י ב"כ עוה"ד סער ואיילון






החלטה
בפני
בקשת המבקשים למתן רשות להתגונן מפני תביעת המשיבים לפינויים ממושכר שבבעלותם.

התובעים הינם בעלי הזכויות של חנות ששטחה 100.95 מ"ר המצוייה בקומת הקרקע בבניין הבנוי ברח' פרישמן 11, תל אביב, והידועה כחלקה 25/2 בגוש 6905 (להלן: "המושכר").

בתאריך 5/12/05 נחתם הסכם שכירות בין המבקש 1 לבין המשיבים (להלן: "הסכם השכירות"), לפיו שכר המבקש 1 (להלן:

"המבקש") את המושכר, בשכירות חופשית, לתקופה של 12 חודש, החל מיום 1/12/05 וכלה ביום 31/11/06 (להלן: "תקופת השכירות").
למבקש ניתנה אופציה לשכור את המושכר לשלוש תקופות נוספות בנות שנה אחת כל אחת, ובלבד שהמבקש לא הפר את הסכם השכירות, האריך את תוקף הערבות הבנקאית שניתנה והודיע על כך למשיבים 90 יום טרם סיום תקופת השכירות.
שכר הדירה על פי ההסכם נקבע על סך של 1,130 דולר לחודש בתוספת מע"מ כחוק.

בתביעה שבכאן טענו המשיבים כי המבקש הפר את הסכם השכירות הפרה יסודית בגין המעשים והמחדלים שלהלן. ראשית דבר נטען כי המבקש חדל מלשלם את דמי השכירות החל מחודש יוני 2006 ועמד במִריו הגם שנדרש לשלם את דמי השכירות. כמו כן נטען כי המבקש איננו משלם את חובות הארנונה החלים על המושכר.
עוד נטען כי חרף מטרת השכירות לניהול מכון יופי, מנהל המבקש במושכר מכון עיסוי אשר גורם הטרדה והפרעה לדיירי הבניין כולו.
עוד נטען כי המבקש מסר את השימוש במושכר למבקש 2 אשר משתמש בו למגוריו, הכל בניגוד להוראות הסכם השכירות.
ולבסוף טענו המשיבים כי המבקש לא ערך פוליסת ביטוח למבנה, כמו גם לפגיעה בצד ג', חרף התחייבותו על פי הסכם השכירות. כך נתברר כי עקב אי עריכת פוליסה, התובעים לא היו יכולים לתקן את המושכר כתוצאה משריפה שפרצה במושכר ביום 6/6/06.
לשיטת המשיבים, המבקש איננו זכאי להמשיך ולשכור את המושכר לתקופת האופציה, הואיל והפר את ההסכם ואף לא הודיע במועד על רצונו לממש את האופציה הראשונה.
בגין כל אלה הודיעו המשיבים במכתב מיום 14/9/06 כי הם מבטלים את הסכם השכירות והמבקש נדרש לפנות את המושכר לאלתר (להלן: "ההודעה על ביטול ההסכם").

בבקשת הרשות להגן טען המבקש כי יש ליתן לו רשות להתגונן בפני
התביעה. לשיטתו, עקב השריפה אשר פרצה במושכר ביום 6/6/06 נגרם לו נזק כבד אשר מנע ממנו את השימוש במושכר ובשל כך, ועל פי עצה שקיבל מחברת הביטוח, הוא הפסיק לשלם את דמי השכירות.
לשיטתו, עקב השריפה והעובדה שהמושכר איננו שמיש, הרי המדובר בסיכול של ההסכם כך שאין לטעון כי הוא הפר את הסכם השכירות.
לגירסת המבקש המשיבים נמנעו במתכוון ובמפגיע מלשפץ את המושכר ואף לא להשתתף בעלות שיפוצו, זאת על מנת למנוע הימנו מלהמשיך ולהשתמש במושכר על פי זכותו בחוזה ועל פי הדין.

לטענת המבקש, הגם שלא שילם את דמי השכירות החל ממועד השריפה, הרי שהמשיבים מימשו את הערבות על סך של כ – 13,000 ₪, סכום המכסה את דמי השכירות למשך כ-6 חודשים.
המבקש הכחיש כי העביר למבקש 2 את העסק. לשיטתו המדובר בהרשאה לניהולו של העסק אך זכויות השכירות נותרו בידו.
המבקש טען כי הודיע על מימושה של האופציה במועד, כך שאין כל מניעה שימשיך לשכור את המושכר בהתאם להוראות ההסכם.

אחר שבחנתי בחון היטב את טענות הצדדים, על רקע חקירת המצהירים שנערכה היום, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
אומר כי לא מצאתי מה הגנה יש לו למבקש מפני התביעה.
אף אם אצא מנקודת הנחה כי אכן השריפה אשר התרחשה ביום 6/6/06 מנעה ומונעת גם עתה את אפשרות השימוש במושכר, והדבר מהווה סיכול של הסכם השכירות, הרי אין בין אירוע זה לבין תביעה דנן דבר. על פי סעיף 18א' לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה, התשל"א-1970) הרי במקרה של סיכול חוזה הדבר לא יהווה עילה לאכיפה של החוזה ו/או לפיצוי.
בענייננו אנו, הודה המבקש כי לאחר אירוע השריפה חדל מלשלם את דמי השכירות הואיל ולא יכול היה להשתמש במושכר וברי כי אין הוא חייב בתשלום דמי שכירות בגין מושכר שאיננו שמיש.
דא עקא כי על פי הוראת סעיף 15(א') לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, אומנם רשאי שוכר שלא לשלם את דמי השכירות כאשר המבנה אשר הושכר איננו ראוי למטרה שלשמה הוא הושכר, ברם על פי אותו סעיף לבעל הבית ניתנה הזכות להודיע, לאחר זמן סביר, כי הוא מבטל את ההסכם, עקב אי תשלום דמי השכירות.
אף בענייננו אנו חדל המבקש לשלם דמי שכירות החל מיום 6/6/06 ואף לא שעה לדרישות החוזרות ונשנות לתשלומה, ובשל כך שיגרו המשיבים את ההודעה על ביטול הסכם השכירות לאחר חלוף למעלה משלושה חודשים.
סבורני כי פרק זמן של שלושה חודשים של אי תשלום דמי השכירות, אף בנסיבות האמורות שלא ניתן להשתמש במבנה, מהווה זמן סביר שלאחריו רשאים היו המשיבים לבטל את ההסכם כפי זכותם על פי סעיף 15(א') לחוק.
הגם שהמשיבים מימשו, כך נראה, את הערבות הבנקאית שניתנה להם כבטוחה לתשלום דמי השכירות, אין בכך כדי לרפא את מחדל המבקש מלשלם את דמי השכירות על פי החוזה בתשלומים ובמועדים שננקבו בו, קרי, בכל ראשון בחודש, מראש.
זאת ועוד, אף בחקירתו הנגדית לא יכול היה המבקש לומר כמה זמן הוא איננו משלם דמי שכירות, ברם ברי כי מיום קרות השריפה לא שולם סכום כלשהו, לבד ממימוש הערבות, ומכל מקום לא הוצג לבית המשפט כל מסמך המעיד על תשלום סכום כלשהו כדמי שכירות.

זאת ועוד זאת, נתברר במהלך החקירה הנגדית כי המבקש ביצע שורה של הפרות של חוזה השכירות, אשר בהן הודה בפה מלא ובריש גלי.
ראשית הודה המבקש כי לא קיבל רישיון להפעלתו של העסק. לטענתו לא ידע שצריך להוציא רישיון עסק לעסק המתנהל. בכל הכבוד, עמדה זו של המבקש דינה להידחות.
סעיף 16 להסכם השכירות קובע מפורשות כי על המבקש להשיג בעצמו את הרישיון הנדרש להפעלת עסקו ואף הצהיר בסעיף זה כי הוא בקי בעסקיו ובתנאים הנדרשים לצורך קבלת רישיון.
בין אם המדובר במכון יופי, בהתאם להסכם השכירות, ובין אם המדובר במכון עיסוי לפי טענת המשיבים, הרי שיש צורך בקבלת רישיון לעסק כדין.
זאת ועוד, מתברר כי המבקש התיר למבקש 2 להתגורר במושכר, זאת בניגוד להוראות ההסכם.
במהלך חקירתו של המבקש 2 הודה זה האחרון כי הוא גר במושכר מזה חודש, חודשיים או שלושה, אם כי לא באופן רציף. אין ספק כי מתן היתר למגורים למבקש 2 מהווה הפרה בוטה של סעיף 7 להסכם, האוסר העברת זכויות ו/או מתן טובת הנאה לאחר להשתמש במושכר, כאשר סעיף זה מהווה סעיף יסודי בהסכם השכירות (ראו: סעיף 10.1 להסכם, שהפרתו מהווה עילה לביטולו של ההסכם).

די היה באמור לעיל כדי לדחות הבקשה, הואיל והודעת הביטול מיום 14/9/06 ניתנה כדין, כך שהמבקש איננו זכאי ורשאי להמשיך ולהחזיק במושכר עת זה בוטל.
ברם בנוסף לכל אלה התברר כי המבקש לא הודיע על רצונו לממש את האופציה הראשונה, הנתונה לו על פי ההסכם. סעיף 4.2 להסכם קובע כי זכות השוכר למימוש תקופות האופציה תעמוד למבקש בהתקיים שלושה תנאים מצטברים – אי הפרה של ההסכם, הארכת תוקפן של הערבויות שהועמדו לטובת המשכיר, והודעה על רצונו לממש את האופציה, 90 יום לפחות לפני תום תקופת השכירות.
נראה, בכל הכבוד, כי בענייננו לא נתקיים אף לא אחד מן התנאים האמורים.
כפי שהבהרנו לעיל המבקש הפר את חוזה השכירות, למצער עקב אי עריכת פוליסת ביטוח למושכר, העברת השימוש למגורי המבקש 2 ואי תשלום דמי השכירות.
ברי כי המבקש אף לא העמיד ערבויות חדשות למשיבים תחת זו אשר מומשה.
לא הוצג בפני
כל מסמך המעיד כי אכן המבקש הודיע על רצונו למימוש האופציה במועד האמור לעיל ו/או בכל מועד אחר.
אף מטעם זה המבקש איננו רשאי וזכאי להמשיך ולהחזיק במושכר, הואיל ותקופת השכירות על פי ההסכם תמה כבר ביום 31/11/06.

מכל האמור והמקובץ לעיל לא מצאתי כי למבקשים הגנה כלשהי מפני התביעה ובשל כך דין הבקשה למתן רשות להגן, להידחות, וכך אני אכן מורה.
אני מחייב את המבקשים לשלם למשיבים הוצאות הבקשה בסך 2,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

משנדחתה בקשת הרשות להתגונן זכאים המשיבים לקבלת

פסק דין
לפינוי כמבוקש בתביעה.
עם זאת, אני מוצא לנכון כי הפינוי יעוכב בשלושים יום מהיום, זאת על מנת לאפשר למבקשים לפנות את המושכר בצורה מסודרת.
ב"כ המשיבים תגיש פסיקתא מתאימה לחתימה.

המזכירות תשלח עותק מהחלטתי זו לב"כ הצדדים באמצעות הדואר.


ניתנה היום י"א בטבת, תשס"ז (1 בינואר 2007) בהעדר הצדדים


טובי חיים - שופט






קלדנית אהובה









א בית משפט שלום 57107/06 יעקב יונה, אהרון אבוחסירא נ' סטרץ מרים, לסלו חנה, לסלאו יצחק ואח' (פורסם ב-ֽ 01/01/2007)