פסקי דין על איתי כהן | פסקי דין על כהן זיוה | פסקי דין על אריה חברה לביטוח | פסקי דין על אבנר-איגוד לביטוח נפגעי רכב | פסקי דין על לוי שחר ואח' |

14822/00 א     05/09/2002




א 14822/00 איתי כהן, כהן זיוה נ' אריה חברה לביטוח, אבנר-איגוד לביטוח נפגעי רכב, לוי שחר ואח'




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום ירושלים
א
014822/00


לפני
כב' השופט ר' כרמל


02/10/2002




בעניין:

1 . איתי כהן


2 . כהן זיוה


ע"י ב"כ עו"ד
עו"ד גנסין דורון

התובעים





נ
ג
ד






1 . אריה חברה לביטוח


2 . אבנר-איגוד לביטוח נפגעי רכב

3 . לוי שחר

4 . לוי חזי

5 . צדוק הובלות

6 . מגדל חברה לביטוח בע"מ

7 . קרנית קרן לפיצוי נפגעי


ע"י ב"כ עו"ד


1 . עו"ד גרה נסים


3 . עו"ד אגרון עמוס

6 . עו"ד קליר חיים

7 . עו"ד ליאור ליפא
הנתבעים



החלטה

1.
התובע, יליד 1990, הגיש תביעתו בנוגע לאירוע שהתרחש ביום 6.5.00 שעה שהתובע שיחק עם חברים נוספים, ביניהם הנתבע מס' 3, בסמוך למשאית שבבעלותו של נתבע מס' 4 - הוא אביו של הנתבע מס' 3. התובע וחבריו שיחקו ברמפה המחוברת למשאית בצידה האחורי, ע"י העלאתה והורדתה של אותה רמפה, כאשר אחד הילדים עומד על הרמפה בעוד חברו לוחץ על לחצני ההפעלה הנמצאים ביחידת ההפעלה המפעילה את הרמפה. במהלך השתעשעות זו, נפגע התובע בכף רגלו לאחר שהועלה באמצעות הרמפה לארגז המשאית על ידי הנתבע מס' 3 והניח את כף רגלו בין חלקו האחורי של ארגז המשאית ובין הרמפה אשר נסגרה בתנועת קשת בכיוון הארגז. השאלה, בנסיבות אלה, הינה האם התאונה מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן - "חוק הפיצויים").

2.
התובעים טוענים כי האירוע האמור נכלל בהגדרת "תאונת דרכים" משום שלטענתם האירוע מקיים את תנאי ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" (ס' 1 לחוק הפיצויים) בהיות הארוע "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה", ולחלופין, מאחר שהאירוע נופל בגדרה של החזקה המרבה בדבר ניצול הכוח המכני. הנתבעות 6-4 מסכימות עם טענות אלה של התובעים, ואילו הנתבעים 3-5 טוענים כי האירוע אינו נופל בגדרה של ההגדרה הבסיסית, אך הוא מהווה תאונת דרכים מכיוון שהוא נכלל בגדרה של החזקה המרבה בדבר ניצול הכוח המכני.
מנגד, הנתבעות 2-1 ו-7 גורסות כי התאונה שאירעה איננה תאונת דרכים, הן בשל כך שהיא איננה נכללת בהגדרה הבסיסית של תאונת הדרכים והן משום שנסיבותיה אינן מקיימות את תנאי החזקה המרבה בדבר ניצול הכוח המכני.

3.
להלן טענות הצדדים ביתר פירוט:
לטענת התובעים, וכן לטענת הנתבעות 5-4 ו-6, האירוע מהווה תאונת דרכים משום שבעת שהתובע נפגע הוא עמד להיכנס למשאית כאשר סבר שיוכל לחסום את הרמפה העולה עם כף רגלו. נטען כי התובע מס' 1 היה, בעת שנפגע, תוך כדי פעולת כניסה לרכב - פעולה המהווה "שימוש ברכב מנועי" (לחלופין נטען כי בפעולה זו ניתן לראות ירידה מהרכב הנכללת גם היא בהגדרה בס'1 לחוק הפיצויים). בנוסף, נטען כי השימוש האמור ברכב היה "למטרת תחבורה" מכיוון שהעובדה שהילדים שיחקו ברמפה איננה מעלה ואינה מורידה לעניין השימוש ברכב. כך, לטענת ב"כ התובעים, אף על פי שבעת שהתרחשה התאונה סברו הילדים שהם משחקים, הרי, מבחינה אובייקטיבית, התובע השתמש ברכב באותה העת למטרות תחבורה. הפעולות אליהן מתייחס ב"כ התובעים בהקשר זה הן כאמור הכניסה לרכב וסגירת הרמפה.
באשר להתקיימותה של החזקה המרבה בשל ניצול הכוח המכני של הרכב, טוענים התובעים, וכן הנתבעות 3,4,5 ו-6, כי הרמפה מועלת באמצעות מנוע נפרד הניזון מהכוח החשמלי של מצבר המשאית, ועל כן מדובר במאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב. הנתבעות 4-3 ו-5 טענו כי בהיות המשאית רכב שייעודו המקורי הוא דו תכליתי, הרי נזק הגוף נגרם לתובע בעת השימוש בייעודו המקורי הלא תעבורתי של הרכב עקב ניצול הכוח המכני של הרכב. בנוסף נטען כי הנזק שנגרם בהקשר זה הוא בתחום הסיכון שיוצר ניצול הכוח המכני, כאשר הסיכון הנבחן הוא זה אשר כרוך בייעודו המקורי הלא תעבורתי של הרכב.

4.
לטענת הנתבעות 2-1 ו-7, האירוע איננו בא בגדר תאונת הדרכים. ראשית, משום שאף לא אחת מפעולות התובע נכללות בגדר שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה כנדרש לפי ההגדרה הבסיסית. לטענתן, התובע שיחק ברמפה של המשאית המיועדת לאפשר העמסת משאות על המשאית ופריקתם ממנה ואיננה משמשת לצורך כניסה למשאית או ירידה ממנה. הנתבעות 1 ו-2 טענו כי במקרה זה התובע מס' 1 כלל לא עשה שימוש ברכב ע"י
כניסה לתוכו או ירידה ממנו והפעולה שנעשתה הייתה משחק ברמפה המותקנת למשאית שהופעלה על ידי הילדים באותו אירוע כרכיב עצמאי וללא קשר לרכב המנועי - המשאית.
לטענת הנתבעות 2-1 ו-7 ה"שימוש" הנטען על ידי התובעים אינו בא בגדר שימוש למטרות תחבורה מכיוון שמטרת השימוש נבחנת בתחילה לפי אופיו האובייקטיבי של השימוש, וכאשר מדובר בשימוש שלא כרוך מטבעו בסיכון תחבורתי, כמו בענייננו, כשהשימוש מתייחס לכניסה ויציאה מהרכב באמצעות העלאת והורדת הרמפה, יש לבחון את כוונתו הסובייקטיבית של המשתמש, שהייתה במקרה זה משחק בלבד.
שנית, לעניין תחולתה של החזקה המרבה בדבר ניצול הכוח המכני של הרכב, טוענת הנתבעת מס' 7 כי הרמפה הופעלה באמצעות מנוע נפרד ועצמאי אשר לא היה קשר בינו ובין מנוע המשאית לאחר שסופק לו כוח חשמלי ממצבר המשאית. הנתבעות 1 ו-2 טענו לעניין זה כי במקרה זה לא היה ניצול של הכוח המכני של המשאית מכיוון שמנוע המשאית היה דומם למעלה משעה בעת התרחשות האירוע.
טענה נוספת של הנתבעת מס' 7 היא כי החזקה חלה במקרים בהם מדובר ברכב בעל שני ייעודים או יותר, כאשר אחד מהם הוא ייעוד תחבורתי והאחר איננו למטרות תחבורה. במקרה זה השימוש שנעשה ברכב לא היה לשם ניצול ייעודה הלא תחבורתי של המשאית והוא העמסת משאות והורדתם, מכיוון שהתאונה התרחשה בעת שהילדים שיחקו ברמפה באופן של העלאתו של התובע על גבי הרמפה ולא לשם העמסת משאות או הורדתם, כאשר בהוראות ההפעלה של הרמפה נכתב כי אין לתת לאנשים לטפס על מתקן ההרמה או המטען (נספח ב' לתצהירו של ינון אליאב, עמ' 6 למדריך למשתמש מטעם חברת אמיר - יצרנית הרמפה המותקנת בחלק האחורי של ארגז המשאית). הוסיפה הנתבעת מס' 7 וטענה כי תנאי לתחולתה של החזקה המרבה הוא קיומו של קשר סיבתי בין ניצול הכוח המכני והנזק, כאשר בענייננו הנזק נגרם עקב כך שהתובע מס' 1 הכניס את רגלו ברווח שבין הרמפה וארגז המשאית ולא בשל ניצול הכוח המכני של
הרכב.

5.
מעדותו של התובע מס' 1 (עמ' 1-2 לפרו' מיום 29.10.01) ומתצהירו של הנתבע מס' 3,
עולה כי התובע עמד על הרמפה המצויה בחלקה האחורי של המשאית כאשר הנתבע מס' 3 העלה את הרמפה, וכשזו הגיעה לגובה רצפת ארגז המשאית נכנס התובע למשאית. בצאתו משם, כשביקש לעמוד שוב על הרמפה, הניח את רגלו בין ארגז המשאית לקצה הרמפה והרמפה המשיכה להיסגר בתנועת קשת ומעכה באופן זה את כף רגלו של התובע. כך תיאר התובע את אופן התרחשות האירוע (עמ' 2 שו' 1-4 לפרוטוקול מיום 29.10.01):
"הרמפה נמצאת בסוף, בחלק האחורי. אנחנו לוחצים וזה עולה ויורד, מישהו על הרמפה ואז מעלים אותו ומורידים....הלכנו ושיחקנו איתה. שמתי את הרגל וזה מחץ אותי. כשזה עולה זה נסגר. העלה אותי והוא בא לסגור ושמתי את הרגל כי חשבתי שזה יעצור את זה. ראיתי שהוא הולך לסגור את זה, וחשבתי שאם שמים את הרגל בין הארגז של המשאית לקצה הרמפה זה לא ייסגר.."
הצדדים הסכימו על אופן התרחשות האירוע (כך הוסכם בפרוטוקול מיום 30.01.02) ועל כך שמטרתם של הילדים במעשיהם בעת שהתרחש האירוע הייתה משחק בלבד.
מהאמור לעיל עולה המסקנה כי התאונה אירעה כאשר מנוע המשאית היה דומם למעלה
משעה וכן שהשימוש שנעשה במשאית ע"י הילדים היה משחק ברמפה המחוברת לחלקו האחורי של ארגז המשאית בלבד, מבלי שהייתה כל כוונה להניע את המשאית או להעלות מטען כלשהו על המשאית באמצעות הרמפה.

6.
דיון ומסקנות:
לשונה של הגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפיצויים:
"תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי, ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב מנועי"

האם המעשה הנדון בענייננו נופל בגדר ההגדרה הבסיסית:
השאלה הינה האם מרכיבי ההגדרה הבסיסית המתייחסים למונח תאונת דרכים, מתקיימים בענייננו. כלומר, האם מדובר במאורע בו נגרם לאדם "נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה", והאם ששת המרכיבים המצטברים האמורים להתקיים, אכן התקיימו, על מנת שהאירוע יבוא בגדר "תאונת דרכים", זאת בהתאם לכללים כפי שאלה נקבעו, בין היתר ברע"א 8061/91 עוזר נ' אררט, פ"ד נ (3) 532.
נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי התקיימו בעניין התנאים של היות "מאורע", "נזק גוף" ו"רכב מנועי".

7.
"שימוש":
"'שימוש ברכב מנועי' - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו או פריקתו של מטען כשהרכב עומד"
.
גם אם מדובר, בענייננו, ב"שימוש" ברכב מנועי, שימוש זה אמור להיות למטרות תחבורה. גדר הספק, לעניין השימוש, מקורו בכך שעצם המגע הפיזי בין הנפגע לרכב אין בו כדי להעיד על "שימוש" ברכב (ר' א. ריבלין, תאונת הדרכים, סדר דין וחישוב הפיצויים, מהד' שלישית, עמ' 126). בענייננו, ניתן לצאת מההנחה שהמדובר הוא ב"שימוש", אולם השאלה היא, כאמור, האם מדובר בשימוש למטרות תחבורה.



8.
"מטרות תחבורה":
לטענת התובעים,
השימוש שנעשה הוא של כניסה או ירידה מהרכב. בהקשר זה נפסק בע"א 8548/96 יחיאל פדידה נ' סהר חברה לביטוח בע"מ פ"ד נא (3) 825, 829:
"פעולה של עלייה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תיחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן, שלא כל פגיעה בתאונה בעת עליה לרכב או ירידה ממנו תיחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאילו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו.
באותו עניין נדונה תאונה שהתרחשה עקב פעולה של ירידה מהרכב והוכרע באותן נסיבות כי הירידה מהרכב אינה מקיימת את המבחן התעבורתי (עמ' 830-831):
"בענייננו, מעד המבקש בעת שירד מן המשאית, זמן קצר לאחר שעלה אליה בכדי ליטול ממנה מצית. הוא לא נכנס בהזדמנות זו אל הרכב כדי לעשות בו שימוש כלשהו למטרות תחבורה. הוא עלה אליו רק משום שהיה בו אותה שעה מצית, בו ביקש לעשות שימוש. העלייה אל הרכב והירידה ממנו, אף כי אלה מהווים שימוש בו במובן חוק הפיצויים, לא נעשו למטרות תחבורה. הם לא היו קשורים לסיכון ברכב ככלי תחבורה. פגיעתו של המבקש ארעה, על כן, עקב התממשות סיכון שאינו סיכון תעבורתי. העובדה כי המבקש נפל ממדרגותיו של רכב דווקא היא אקראית, ואין בה לשנות מטיב הסיכון שהתממש, אשר לא היה סיכון תעבורתי".
בענייננו, כמו במקרה זה, מטרת העלייה לרכב והירידה ממנו (כנטען על ידי התובעים) לא היו למטרות תחבורה: אין מחלוקת שהילדים לא התכוונו להסיע את המשאית או לעשות בה כל שימוש תחבורתי אחר ומטרתם הייתה משחק בלבד.
בהמשך, לעניין כוונת ה"משתמש" ברכב, נפסק בדנ"א 1963/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' אורן כהן תק-על 2000(2), 276, 277:
"מאורע שנגרם עקב השימוש ברכב מנועי, והמקיים את יתר יסודותיה של ההגדרה הבסיסית שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, ייחשב כתאונת דרכים רק אם השימוש ברכב היה "למטרות תחבורה". בבירור מטרת השימוש יש לעתים להיזקק לבירור כוונתו הסובייקטיבית של המשתמש. במה דברים אמורים? כאשר השימוש, אף שעל-פניו נמנה עם השימושים המוכרים ברכב מנועי, אינו בהכרח כרוך (לפי מהותו) בסיכון תחבורתי. כך, למשל, נקבע בפרשת פדידה, כי למרות שה"כניסה" וה"יציאה" מהרכב כדי לקחת מצית נכללות בהגדרת ה"שימוש", הרי שהשימוש לא היה "למטרות תחבורה". לא כן הדבר ביחס לשימוש ברכב, שלפי אופיו מעמיד את המשתמש, מבחינה אובייקטיבית, בסיכון תחבורתי; שאם אלה פני הדברים, שוב לא יהיה בכוונת המשתמש כדי לשלול את תחולת חוק הפיצויים. בעבר השאיר הנשיא ברק עניין זה בצריך עיון... ואילו בענייננו בא העניין לכלל הכרעה. בפסק-דינו מזכיר הנשיא את הלכת פדידה ומוסיף (שם, בעמ' 257): "אכן, זיהוי מטרתו של המשתמש אינה קלה, והיא כרוכה לעתים בקשיי הוכחה ובשאלות של מהימנות... אולם, בנסיבות המקרה, אין חולק כי ה'שימוש' ברכב המנועי היה בסופו של יום, למטרות תחבורה. העובדה, שלפיה סיבת השימוש ברכב למטרות תחבורה, בנסיבות המקרה, הייתה משחק ילדים אינה מעלה ואינה מורידה". אמור מעתה, כי "סיבת" השימוש מתארת אך את מטרתו הסובייקטיבית של המשתמש.
לעתים, בהיעדר נסיבות המחייבות מסקנה אחרת, תוכרע הכף על-פי מטרתו הסובייקטיבית של המשתמש (כפי שהיה בעניין פדידה). אך כאשר השימוש כרוך, מעצם טבעו, בסיכון תחבורתי, משפט הבכורה יינתן לאופייה האובייקטיבי של הפעולה. טול, למשל, ילד שלצורכי משחק מתניע מכונית ונוהג בה ברשות הרבים. מבחינתו הסובייקטיבית, "סיבת" שימושו ברכב היא לצורכי משחק ושעשוע. אך לא יכול להיות ספק, כי מבחינה אובייקטיבית שימושו הוא למטרות תחבורה
".

בענייננו, מדובר בשימוש שאינו כרוך מטבעו בסיכון תחבורתי, ומבחינת כוונתם הסובייקטיבית של הילדים עולה כי השימוש שנעשה המשאית, ונכון יותר לאמר ברמפה המחוברת למשאית, לא היה למטרות תחבורה, ועל כן שימוש זה אינו מקיים את המבחן התעבורתי ואין צורך לבחון את התקיימותו של הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי.
מכאן, מרכיבי ההגדרה הבסיסית של "תאונת הדרכים" אינם מתקיימים בענייננו, שכן הנזק שנגרם לתובע לא נבע משימוש במשאית למטרות תחבורה כפי שדורשת ההגדרה הבסיסית. על כן יש לבדוק את תחולת החזקה המרבה בדבר ניצול הכוח המכני של הרכב.
הדרך לבחינת תחולת חזקה זו, כפי שנקבע בע"א 6000/93 עזבון המנוח פואז קואסמה ואח'
נ' האשם רג'בי, פ"ד נ (3) 661 בעמ' 669-670:
"על פי הגדרתה של החזקה החלוטה, נדרשים חמישה תנאים לשכלולה. חמישה תנאים אלה הם: (1) "מאורע", (2) שנגרם "עקב", (3) "ניצול הכוח המכני", (4) של "הרכב",
(5) בעת הניצול "לא שינה הרכב את ייעודו המקורי"...". אין מחלוקת כי התקיים בעניין זה "מאורע" (
ו
ראה

פסק דין
בעניין ע"א 6779/97 בעניין מנופי יהודה בע"מ, שם עמד כב' הנשיא ברק על שלושת השלבים בהם יש ללכת שעה שבוחנים אם אירוע מסוים נכלל בגדריה של תאונת דרכים. ראשית, יש לבחון האם האירוע נופל לגדר ההגדרה הבסיסית ("מאורע שבו נגרם..."), אם התשובה שלילית יש לעבור לשלב השני: התקיימות "החזקות המרבות" ("יראו כתאונת דרכים...") והשלב השלישי חל בהנחה שניתוח אחד משני השלבים הראשונים מוביל למסקנה כי האירוע מהווה תאונת דרכים, שאז יש לבחון אם לא חלה אחת מן החזקות החלוטות "הממעטות" שיש בהן כדי להוציא אירוע מגדר "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק).

9.
א.
"ניצול הכוח המכני של הרכב":
הצדדים הסכימו כי לרמפה היה מנוע נפרד ממנוע המשאית ושני המנועים ניזונו ממצבר אחד. מנוע הרמפה פועל על כוח חשמלי אשר ניזון, לשם הפעלתו, ממצבר המשאית המספק לו כוח חשמלי. בעת האירוע, מנוע המשאית היה דומם למעלה משעה והפעלת הרמפה התאפשרה מכיוון שמצבר המשאית היה טעון וכוח חשמלי סופק למנוע הרמפה. הסיבה להיותו של המצבר טעון בעת שהפעילו הילדים את הרמפה הייתה כמובן העובדה שקודם לכן פעל מנוע המשאית אשר אפשר את טעינת המצבר.
בעניין קיומם של שני מנועים נפרדים קבע הנשיא ברק ברע"א 6779/97 מנופי יהודה בע"מ נ' מזל עבודות מתכת ואח'
(לא פורסם) בסעיף 13 לפסק הדין: "מסקנתי
היא, אם כן, כי חזקת "ניצול הכוח המכני" חלה - בהתקיים שאר התנאים שבה - גם במצב בו הכוח המכני שנוצל ברכב הדו ייעודי, מקורו היה במנוע נפרד מן המנוע המשמש לייעודו התעבורתי של הרכב. משכך הם פני הדברים, ונוכח קביעה זו, מתבקשת המסקנה כי אין מניעה להחיל החזקה החלוטה בעניין ניצול הכוח המכני, ככל שהדבר אמור בעובדה כי לרכב היו שני מנועים נפרדים".
החזקה החלוטה מכוונת לאותם מקרים בהם הרכב הוא "רב תכליתי", כמו במקרה שלפנינו, כאשר למשאית שני ייעודים: האחד תחבורתי - הובלת משאות, והאחר אינו תחבורתי והוא העמסת משאות על המשאית והורדתם ממנה. כפי שטענו התובעים, ובצדק, לצורך התקיימות החזקה אין צורך שבשעת ניצול כוחו המכני של הרכב, שימש הרכב למטרות תחבורה, והחזקה מתקיימת כאשר הכוח המכני של הרכב נוצל לשם הגשמת ייעודו הלא תחבורתי של הרכב. כך, אין הכרח כי אירוע הנכלל בגדר החזקה ימלא את התנאי של שימוש למטרות תחבורה כפי שנדרש בהגדרה הבסיסית: "אכן הדרישה כי השימוש ברכב יהא "למטרות תחבורה" היא חלק מההגדרה הכללית. אין היא חלה לעניין החזקות החלוטות. הללו נועדו לחול דווקא בכל אותם המקרים בהם לא מתקיים אחד היסודות המרכיבים את ההגדרה הכללית. עיון בכל אחד מהמקרים הכלולים בחזקות החלוטות מצביע על כך, כי אחד היסודות המרכזיים - אם כי לא היחיד - הנעדר בהן הוא היסוד של "למטרות תחבורה"...". (רע"א 8061/96 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח'
פ"ד נ (3) 532, 562-563 והשווה ע"א 6000/93 עזבון פואיז קוואסמה נ' רג'יבי, פ"ד נ (3) 661).
בהתאם לכך נראה כי התנאי של ניצול הכוח המכני של הרכב התקיים בענייננו.

ב.
"לא שינה הרכב את ייעודו המקורי":
לקיומו של התנאי בדבר "ניצול הכוח המכני של הרכב", נדרש כי בעת השימוש לא שינה הרכב את ייעודו המקורי. המשאית הנדונה הינה רכב דו ייעודי, ולצורך תחולת החזקה נדרש בעת ניצול הכוח המכני התגשם היעוד הלא תחבורתי של המשאית (ראה עניין עוזר הנ"ל). בעת שהתרחשה התאונה לא נעשה כל שימוש ברמפה לצורך העמסת משאות על המשאית או פריקתם ממנה, והשימוש שנעשה על ידי הילדים במשאית בדרך של משחק - העלאת הילדים זה את זה על גבי הרמפה - אינו בא בגדר הייעוד המקורי הלא תחבורתי של המשאית. בנוסף לכך, לא הייתה כל כוונה מצד הילדים לעשות במשאית כל שימוש אחר הבא להגשים אחד מייעודיה המקוריים. בעניין רכב ששינה את ייעודו המקורי נאמר ברע"א 7481/00 ראפת פטאפטה ואח'
נ' אבו עבד דלה ואח'
(טרם פורסם): "שינוי זמני שהוכנס ברכב לא יעניק לו "יעוד מקורי לא תעבורתי נוסף". הרכב יוותר רכב חד תכליתי. לעומת זאת, עשוי אלתור כזה "לשנות את הייעוד המקורי" במובן זה שהוא מהווה שימוש החורג מיעודו המקורי. שינוי היעוד המקורי - אינו אלא ניצול הרכב לשימוש שלא יועד לו במקור (אף שהיעוד המקורי עשוי להישאר בעינו). "שינוי היעוד" נתקיים בעת שנעשה שימוש ברכב שאינו בא להגשים את היעוד הטבעי והרגיל של הרכב".
בשל כך, ניתן לאמר כי המשאית שינתה מיעודה המקורי בעת אירוע התאונה, בשמשה ליעוד אחר השונה מיעודה המקורי הלא תחבורתי, ועל כן האירוע אינו עומד בתנאים לקיומה של החזקה המרבה בדבר ניצול הכוח המכני של הרכב. "שינוי ייעוד" אינו חייב להיות שינוי פיזי שנעשה ברכב אלא, לאור האמור בפסק הדין בעניין פטאפטה, די בשימוש הזר לייעודו הטבעי והרגיל של הרכב (ר' גם ספרו של א' ריבלין, תאונות הדרכים, מהד' שלישית, עמ' 113). עקב כך מתייתר ממילא הצורך לבדוק את קיומו של הקשר הסיבתי בין נזק הגוף שנגרם לתובע ובין "ניצול הכוח המכני של הרכב". עם זאת, למעלה מהדרוש, ניתן לומר כי במקרה זה גם לא מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי כנדרש: הפגיעה בכף רגלו של התובע התרחשה מכיוון שהתובע סבר שיוכל לעצור את תנועת הרמפה אם יניח את כף רגלו ברווח שבין הרמפה לארגז המשאית. בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי הנזק שנגרם לתובע נגרם עקב ניצול הכוח המכני זאת מאחר שתחום הסיכון שנוצר ע"י ניצול הכוח המכני של המשאית כולל אירועים שהתרחשו עקב הפעלת הרמפה לצורך העמסתו של מטען או פריקתו, להבדיל מאירועים אשר התרחשו תוך ניצול כוחה המכני של המשאית לייעוד שלא נועד לה במקור (ולא בכל שלב אחר) כמו משחק הילדים ברמפה, שלא לצורך הפעלת המשאית לאחד מייעודיה המקוריים - התעבורתי או שאינו תעבורתי. על כן, הסיכון שהתממש במקרה זה אינו נופל בתחום הסיכון שניצול הכוח המכני של המשאית יצר.

10.
המסקנה הינה, מהאמור לעיל, שבנסיבות העניין האירוע בו נפגע התובע מס' 1 אינו מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים.
מכאן שהתביעה כנגד נתבעים 2-1 ו-7, ובהתאם, ההודעה לצדדים השלישיים ששלחה נתבעת 7, נדחות.

התובעים ישאו בהוצאות הנתבעים 2-1 ובשכ"ט בסך של 6,000 ₪ וכן ישאו התובעים, באותו סכום בגין הוצאות ושכ"ט, כלפי הנתבעת מס' 7.

נקבע לקדם משפט ליום 02/10/02 שעה 10:45.
המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ח באלול, תשס"ב (5 בספטמבר 2002), בהעדר הצדדים.





ר' כרמל
, שופט








א בית משפט שלום 14822/00 איתי כהן, כהן זיוה נ' אריה חברה לביטוח, אבנר-איגוד לביטוח נפגעי רכב, לוי שחר ואח' (פורסם ב-ֽ 05/09/2002)