פסקי דין על צבי יהודה ריבלין | פסקי דין על ועדת הזכאות (מינהלת סל"ע)

190/08 וע     08/09/2009




וע 190/08 צבי יהודה ריבלין נ' ועדת הזכאות (מינהלת סל"ע)




בעניין:
1



בתי המשפט



בית משפט השלום ירושלים
וע 000190/08

לפני:
כבוד השופטת אנה שניידר


08/09/2009





בעניין
:
צבי יהודה ריבלין







המערער

נ
ג
ד


ועדת הזכאות (מינהלת סל"ע)







המשיבה

פסק - דין


לפנינו ערעור על החלטת ועדת הזכאות מכח חוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן – החוק), שניתנה ביום 3/9/08 (להלן – ההחלטה), ואשר בה נדחתה תביעתו של המערער לקבלת מענקים לפי החוק בנימוק שאין לראות בלימודיו בישיבה הגבוהה "תורת חיים" ביישוב נווה דקלים (להלן – הישיבה) כמרכז חיים בישוב מפונה, וכי אין לראות במגוריו בפני
מיה של הישיבה מגורי קבע בבית מגורים בישוב מפונה.

הרקע העובדתי
המערער הגיע לישוב נווה דקלים ביום 14/8/00 עת היה בן 18, למד בישיבה, ונכון ליום הגשת הערעור (28/10/08) עדיין לומד באותה ישיבה, אשר הועתקה עם הפינוי לישוב יד בנימין.
מאז הגיעו לנווה דקלים התגורר המערער בפני
מית הישיבה, בקראוון שבבעלות הישיבה, אותו חלק עם שניים-שלושה תלמידים אחרים, ובשנת 2001 העתיק את כתובת המגורים הקבועה שלו בתעודת הזהות לישוב נווה דלקים. במשך כל שנות מגוריו בנווה דקלים שילם המערער לישיבה שכר דירה וכן הוצאות עבור חשמל, מים, ארנונה וכו'.

כחצי שנה לפני מועד הפינוי, ביום 4/1/05, נישא המערער לבת זוגו, רעיה ריבלין, ובני הזוג עברו להתגורר בבית שכור בנווה דקלים, החל ביום 24/1/05 ועד לפינוי.

המסגרת הנורמטיבית
בהתאם למטרות החוק למתן פיצויים הוגנים וראויים בנסיבות המיוחדות של הענין, ניתנים למי שעומד בתנאים שנקבעו בחוק מענקים והטבות, וביניהם: מענק הוצאות הובלה והתארגנות לפי סעיף 44 לחוק, מענק לדמי שכירות לפי סעיף 45 לחוק, מענק אישי בשל ותק לפי סעיף 46 לחוק (להלן – המענקים), וכן הלוואה עומדת להתיישבות בנגב, בגליל ובאשקלון לפי סעיף 47 לחוק, ושיפוי בשל מס רכישה לפי סעיף 48 לחוק (להלן – ההטבות).
הזכאות למענקים ולהטבות מותנית, בין היתר, בקיום תנאי לפיו ביום הקובע (6/6/04) היה מקום המגורים הקבוע של המתיישב, כדין, בבית מגורים בישוב מפונה.

לענין הזכאות למענק אישי בשל ותק לפי סעיף 46 לחוק ולהלוואה עומדת לפי סעיף 47 לחוק, קיים תנאי נוסף והוא – הוכחת קיומו של מרכז חיים ביום הקובע בישוב מפונה, ולגבי המענק האישי בשל ותק – קיומו של מרכז חיים כאמור גם במשך שלוש שנים רצופות לפחות בתכוף ליום הקובע.

סעיף 2(ב) לחוק קובע, לענין "מרכז חיים":


"לשם קביעת מקום מרכז חייו של תובע לענין חוק זה, יובאו בחשבון מכלול קשריו המשפחתיים, הכלכליים והחברתיים, ובהם, בין השאר:
(1)
מקום המגורים שלו ושל בני משפחתו;
(2)
חברותו באגודה שיתופית התיישבותית או באגודות שיתופיות אחרות של ישוב מפנה".

על פי הפסיקה שהתפתחה לענין המונח "מרכז חיים" בחוק, ובעיקר

פסק דין
ב-וע 138/05 בענין סלוק, שניתן על ידי כב' השופט סובל ביום 28/8/06, יישום המבחן לענין קביעת מרכז חיים נעשה באמצעות שני מבחני-משנה משולבים – המבחן האוביקטיבי, המתחקה אחר הזיקות הפיזיות הקושרות את האדם אל מקום מסוים, והמבחן הסוביקטיבי, המתענין בזיקות הנפשיות הקושרות בין האדם למקום, כאשר הבכורה נתונה למבחן האוביקטיבי, כדברי כב' השופט ברק בבג"צ 282/88: "המבחן המכריע הינו מציאות החיים כפי שהתרחשה הלכה למעשה".
בפסיקה הודגש, כי מבחן מרכז החיים מתאפיין בגמישות וכי לשם קביעתו יש לבחון את מכלול הנסיבות העובדתיות העומדות לדיון.


6.
לענין "בני הישיבות" ושאלת מרכז החיים לגביהם ניתנו שלושה פסקי דין, שהם רלבנטיים לענייננו ושימשו בסיס להחלטת המשיבה נשוא הערעור דנן: וע 170/05 בענין גרנביץ, וע 103/06 בענין טולידאנו, וע 119/06 בענין הדר.


בפסקי הדין האמורים נעשתה הבחנה בין לימודים ארעיים וקצובים, כמו בישיבה תיכונית או מקצועית וכמו גם לגבי ישיבת הסדר, לבין לימודים בישיבה גבוהה (מן הסוג שבה למד המערער), שתלמידיה נחשבים למי שתורתם אומנותם, ומקבלים מדי שנה דחית שירות בטחון, ללא הגבלה של מספר הדחיות, כל עוד הם מוסיפים ללמוד בישיבה באופן סדיר ואינם עוסקים בעיסוק נוסף.
בית המשפט הבדיל בין לימודים בישיבה גבוהה כאמור לבין מקרה רגיל של סטודנט באוניברסיטה או חייל בשירות צבאי קצוב.
בעוד שסטודנט באוניברסיטה או חייל
בוחרים ויודעים לאורך כל הלימודים או השירות כי מדובר במגורים ארעיים, שיסתיימו תוך פרק זמן ידוע וקצוב מראש, הרי שמי שלומד בישיבה גבוהה אינו מתכנן להגביל את לימודיו בזמן, דבר המצביע על קביעות.
מכאן הוסקה המסקנה, שלימודים בישיבה גבוהה עשויים להצביע על מרכז חיים במקום הימצאה של הישיבה הגבוהה, וזאת להבדיל ממוסדות חינוך אחרים כגון אוניברסיטה, שלגביהם מרכז חייו של הלומד בהם אינו דווקא במקום הימצאם של המוסדות.

עוד נפסק בפסקי הדין האמורים, כי שינוי כתובת במרשם האוכלוסין עשוי לתמוך בראיית המגורים בכתובת החדשה כמגורי קבע, אולם זאת רק בשעה ששינוי הכתובת מצטרף לראיות פיזיות – אובייקטיביות נוספות, המצביעות על קביעות המגורים, ולא בעומדו בפני
עצמו.

בפס"ד הדר

קבע כב' השופט סובל (בסעיף 15 לפסק הדין), כי פנימיה של מוסד חינוכי, המספקת לתלמידים שירותי לינה, אכילה ורחצה, הינה בית המשמש למגורים כאמור בהגדרה שבסעיף 32 לחוק, והעובדה שחדרי הרחצה והאוכל משותפים לכלל הדיירים בפני
מיה אינה פוגמת בייעוד הפנימיה למגורים.

בכל פסקי הדין מודגש, חזור והדגש, כי יש לעשות בדיקה פרטנית בכל מקרה ומקרה, ולא ניתן להחיל כללים ונוסחאות קבועות מראש בענין קביעת מקום מרכז חייו של אדם.

השתלשלות ההליכים המשפטיים במקרה שלפנינו
המערער ובת זוגו הגישו ביום 8/12/05 תביעה למשיבה לפיצויים על פי החוק.
במסגרת התביעה, תבעו בני הזוג הן פיצוי בשל בית מגורים והן את המענקים וההטבות.
התביעה נדחתה בהחלטת המשיבה מיום 17/1/06 (להלן – ההחלטה הראשונה).
לגבי בית המגורים נדחתה התביעה בהחלטה הראשונה הואיל והתברר כי ביום הקובע
(6/6/04) לא שכרו התובעים את בית המגורים (שנשכר כאמור ביום 24/1/05, לאחר נישואיהם), ולכן נקבע שאין התובעים זכאים לפיצוי בשל בית מגורים.

לגבי המענקים וההטבות נקבע בהחלטה הראשונה, כי מרכז חייהם של התובעים לא היה ביום הקובע בישוב מפונה ולכן אין הם זכאים למענקים והטבות, ודין התביעה כולה להידחות.

בעקבות פסקי הדין שהוזכרו לעיל, פנה המערער בשנית למשיבה לצורך בחינה מחודשת של ההחלטה הראשונה.
בהחלטה מיום 3/9/08, שהיא ההחלטה נשוא הערעור שלפנינו, שוב נדחתה תביעת המערער, לאחר שנערך לו שימוע, ומכאן הערעור.

יצויין, כי על אף שההחלטה מתייחסת לתביעת המערער ובת זוגו – הרי שהערעור שלפנינו הוגש על ידי המערער בלבד, ולכן פסק הדין מתייחס אף הוא למערער בלבד, ומתייתר הצורך לבחון את הנתונים לגבי בת הזוג.

עוד יצויין, כי מסיכומיו של המערער (סעיף 108) עולה, כי המערער זנח את טענותיו לגבי ההטבות, דהינו ההלוואה העומדת לפי סעיף 47 לחוק ולגבי שיפוי בשל מס הרכישה לפי סעיף 48 לחוק, ולפיכך יתייחס

פסק דין
זה למענקים לפי סעיפים 44, 45 ו-46 לחוק בלבד.

ההחלטה נשוא הערעור
בהחלטתה בחנה המשיבה את פסקי הדין בענין גרנביץ, טולידאנו והדר וכן את מכלול הראיות שהוצגו בפני
ה על ידי המערער.
המשיבה קבעה, כי למרות הצהרתו של המערער כי אף כרווק ראה את ביתו בגוש קטיף, הרי שבשימוע לא שוכנעה בדבר זיקתו המיוחדת לגוש קטיף.
המשיבה סברה, כי נישואי המערער לאחר היום הקובע ומגוריו גם כיום במגורי הישיבה מצביעים לכל היותר על זיקה לראש הישיבה ולישיבה עצמה, ולאו דווקא לישוב מפונה ביום הקובע, כפי שנדרש על פי החוק.

עוד קבעה המשיבה בהחלטתה, כי המחוקק לא התכוון לפנימיה של ישיבה כאל "בית מגורים" לצורך מתן המענקים, וזאת בניגוד לאמור בסעיף 15 לפס"ד הדר.
המשיבה סברה, כי אין כל יסוד של קביעות במגורים בקראוון או בחדר שמעמידה הישיבה לרשות התלמיד, כאשר הציוד העיקרי כגון ריהוט מהווה רכוש הישיבה, וכאשר הישיבה היא זו שקובעת עם מי והיכן ילון כל תלמיד.
לפיכך קבעה המשיבה, כי בהעדר מקום מגורים קבוע בישוב מפונה, ולאחר שלא הוכח מרכז חיים בישוב מפונה – אין המערער זכאי למענק אישי בשל ותק לפי סעיף 46 לחוק.

המשיבה סברה גם, כי מגורי תלמיד בפני
מיה של הישיבה אינם מזכים אותו במענק הוצאות הובלה והתארגנות לפי סעיף 44 לחוק ובמענק לדמי שכירות לפי סעיף 45 לחוק, ולדעתה, הענקת מענקים אלה לתלמיד ישיבה שמתגורר בפני
מיה סותרת את תכלית החוק המגולמת בסעיפים האמורים.
המשיבה סברה, שאין כל הגיון במתן מענק להובלה והתארגנות למי שרכושו מועט, שברוב המקרים אינו ממלא יותר ממזוודה אחת, וכי לא מוצדק ליתן לתלמיד ישיבה מענק לדמי שכירות כאשר גם לאחר ההתנתקות המשיך, בחלק מהמקרים, ללון במשכנה החלופי של הישיבה או שעבר לישיבה אחרת.

עמדת המערער
טענתו העיקרית של המערער הינה, כי שגתה המשיבה בקובעה כי מרכז חייו לא היה בישוב נווה דקלים.
לטענתו, הזיקות האובייקטיביות והסובייקטיביות מוכיחות כי הוא התגורר ולמד בישוב, קשריו החברתיים היו בישוב, שם תכנן גם להקים את ביתו לאחר נישואיו, וכל התעסקותו היתה אך ורק במסגרת הישוב (כשומר ללא תשלום בישיבה, העברת שיעור קבוע מדי ערב לנוער בישוב, ומתן שיעורים בתלמוד התורה "תורת חיים").

המערער טוען, כי התקיימו בו יסודות של מגורי קבע בישיבה הגבוהה כפי שנקבע בפס"ד גרנביץ ובפס"ד הדר.

עוד נטען, כי שגתה המשיבה בקובעה כי מגורים בפני
מיה אינם בגדר מגורים בבית מגורים, ולוּ ביקש המחוקק להחריג מצב זה – הרי שהיה עליו לקבוע זאת באופן מפורש.

לענין המענקים לפי סעיפים 44, 45 ו-46 לחוק מסתמך המערער על האמור בפס"ד הדר וטוען כי תכלית המענקים מתקיימת בו, ומתן המענקים עולה בקנה אחד עם מטרתם.

לגבי מענק להוצאות הובלה והתארגנות טוען המערער, כי הינו זכאי לפחות לשליש מתשלום הפיצוי בשל רכיב זה הואיל וביום הקובע התגורר בפני
מיה עם עוד שני שותפים לחדר.
לגבי המענק לדמי שכירות טוען המערער, כי אין להבחין בין מי שמתגורר בפני
מיה לבין "שוכר דירה רגיל", שכן החוק והפסיקה אינם מכירים בהבחנה כזו.

לגבי המענק האישי בשל ותק טוען המערער, כי הוא זכאי למענק במלואו, כשם שבמצבים בהם מספר אחים התגוררו בחדר אחד בבית בשכירות פרטית, כל אחד מבני המשפחה קיבל מענק אישי מלא עבור ותק.

עמדת המשיבה
המשיבה טוענת כי מגוריו של המערער כרווק בפני
מיה השייכת לישיבה, במבנה מסוג קראוון אותו חלק עם תלמידים אחרים, אינם מגלים יסוד של קביעות במגורים בישוב מפונה, ולא הוצגו בפני
ה נתונים אובייקטיביים המעידים כי המערער ראה בישוב נווה דקלים (להבדיל מהישיבה עצמה) כמרכז חייו.

לענין פס"ד הדר טוענת המשיבה, כי פסק הדין אינו הלכה מחייבת והנימוקים המשפטיים שבו נאמרו באמרת אגב בלבד.
עוד נטען בהקשר זה, כי הנמקתו של כב' השופט סובל בפס"ד הדר אינה תואמת את כוונת המחוקק בסעיפים 44(ג) ו-45(ג) לחוק, המגבילים את הזכאות למענקים להובלה ולהתארגנות ולדמי שכירות למענק אחד לבית מגורים, אף אם בפועל התגוררו בבית המגורים מספר אנשים, וכי אין כל קביעה במסגרת פס"ד הדר לפיה יש לראות בפני
מיה כולה, שבה התגוררו מאות תלמידים, יותר מבית מגורים אחד.

לענין טענת המערער כי יש לראות במגורים בפני
מיה כמגורים "בבית מגורים" טוענת המשיבה, כי המחוקק לא פירט את כל סוגי "בתי המגורים" ובאופן דומה גם לא ציין שורה של נסיבות שאינן מהוות "בית מגורים", ולכן יש לפרש את המונח "בית מגורים" בהתאם ללשונו ותכליתו, ואין לכלול בו פנימיה מן הסוג שבה התגורר המערער.
לטענת המשיבה, כל פרשנות אחרת תחטיא את מטרת המחוקק וכוונתו ליתן פיצויים הוגנים וראויים לזכאים לכך.

ביחס לפרשנותו של המונח "בית מגורים" בחוק, דוחה המשיבה (בסעיפים 27-33 לסיכומיה) את טענת המערער כי יש ללמוד את משמעות המונח האמור מדברי חקיקה בנושאים שונים.
המשיבה טוענת, כי פרשנות מושג בחוק ההתנתקות צריכה להיעשות בראש וראשונה מתוך לשון החוק ובהתאם לתכליתו. לפיכך, לטענת המשיבה, ההגדרה הרלבנטית ל"בית מגורים" היא זו המצויה בסעיף 32 לחוק והרלבנטית לתת-הפרק העוסק בפיצוי בגין בית מגורים, וזאת על אף שבהגדרה נכתב כי היא רלבנטית לסימן א' בפרק ה' בחוק בלבד.
המשיבה טוענת כי ההגדרה האמורה היא ההקשר הרלבנטי לפיו יש לפרש את המונח "בית מגורים" גם בסימן ב' בפרק ה' האמור.

עוד נטען, כי במקרים "הפוכים", דהיינו במקרה של מי שעבר ללמוד בישיבת הסדר או ישיבה גבוהה מחוץ לאזור מפונה כאשר משפחתו הגרעינית נשארה בגוש קטיף, הכירה בו ועדת הזכאות כמי שמרכז חייו היה באזור המפונה, ובכך ניתן לראות כי עמדת המשיבה היא עמדה קוהרנטית, המתבססת על ההנחה כי לימודים בישיבה מכל סוג שהוא, בתנאי פנימיה, אין בהם בלבד כדי להעתיק את מרכז החיים למקום הלימודים.

המשיבה סבורה כי יש לאבחן את פסקי הדין שניתנו על ידי כב' השופט סובל מהמקרה דנן, שכן נתוניו של המערער, כפי שהוצגו למשיבה, עשויים ללמד על קשר בין המערער לישיבה (וזאת ללא קשר לסוג הישיבה), אך אין בהם כדי להוות את החיזוק האובייקטיבי הנדרש להצהרתו של המערער כי מרכז חייו היה בישוב נווה דקלים.
עוד סבורה המשיבה, בהקשר זה, כי העובדה שגם כיום ממשיך המערער להתגורר במגורי הישיבה יכולה להעיד על כך שקשר את גורלו לישיבה והוא ממשיך עמה באשר תלך, אך אין בכך כדי להעיד כי מירב זיקותיו הן לישוב בו שוכנת הישיבה.

עוד נטען, כי פעולות שנעשו על ידי המערער לאחר היום הקובע (כגון נישואין ושכירת דירה בנווה דקלים) אינן יכולות להוות אינדיקציה למרכז חיים בישוב מפונה ביום הקובע, ולטענת המשיבה עמדה זו מקבלת חיזוק בפסקי הדין בעניין גרנביץ וטולידאנו.

לענין טענת המערער בסעיף 96 לסיכומיו, לפיה עד ליום הפינוי הוא צבר רכוש וחפצים רבים כך שבפועל נגרמו לו הוצאות ממשיות בגין העברת חפצים אלה, טוענת המשיבה (בסעיף 41 לסיכומיה) כי המערער לא המציא כל ראיה להוצאות שנגרמו לו, ובהעדר ראיה כזו – יש לדחות את הטענה.

דיון והכרעה
כפי שנאמר לעיל, יתייחס

פסק דין
זה אך ורק לשאלה האם זכאי המערער למענקים לפי סעיפים 44, 45 ו-46 לחוק, דהיינו למענק הוצאות הובלה והתארגנות, מענק לדמי שכירות ולמענק אישי בשל ותק.
נבחן כל מענק ומענק בפני
עצמו, ונתחיל דווקא במענק האישי בשל ותק, שלגביו רלבנטית גם שאלת "מרכז החיים", וגם שאלת המגורים הקבועים בבית מגורים בישוב מפונה.

מענק אישי בשל ותק
סעיף 46 לחוק קובע, כי ישראלי שמתקיימים בו התנאים המפורטים בסעיף 44(א)(2) לחוק (דהיינו, שביום הקובע מקום המגורים הקבוע שלו היה כדין בבית מגורים בישוב מפונה, ולא יאוחר מתום 48 שעות מיום הפינוי פינה את בית מגוריו), וכן מתקיים בו התנאי לפיו מרכז חייו היה בישוב מפונה במשך שלוש שנים רצופות לפחות בתכוף לפני היום הקובע – זכאי למענק אישי בשל ותק, לפי הסעיף האמור.
מכאן, שהתנאים העיקריים בהקשר למענק אישי בשל ותק אשר עלינו לבדוק ביחס למערער הם:

(א)
האם מקום מגוריו של המערער ביום הקובע (6/6/04), בפני
מיה של הישיבה, נחשב למקום המגורים הקבוע שלו כדין בבית מגורים בישוב נווה דקלים, לפי סעיף 44(א)(2)(א) לחוק, הרלבנטי גם לסעיף 46 לחוק;
(ב)
האם מרכז חייו של המערער היה בישוב נווה דקלים במשך שלוש שנים רצופות לפחות מתכוף לפני היום הקובע, דהיינו בתקופה שבין 6/6/01 ועד 6/6/04 (להלן – התקופה הקובעת).
(ג)
האם פנימיה של ישיבה היא "בית מגורים" לענין סעיף 46 לחוק, והאם מדובר במגורי קבע ?

בסעיף 32 לחוק מופיעה הגדרה של "בית מגורים" וכן הגדרה של "זכויות בבית מגורים". דא עקא, שהגדרות אלה מתייחסות לסימן א' בפרק ה' לחוק בלבד, שעניינו פיצוי בשל בית מגורים (סעיפים 32 עד 43), ואשר בסעיף 34 נאמר: "הזכאות לפיצוי בשל בעל זכות בבית מגורים תהיה כאמור בסימן זה" ...


בהקשר זה מוגדר "בית מגורים" בסעיף 32 לחוק כך:

"בית או דירה, המשמשים או המיועדים לשמש למגורים, למעט אם שימשו ביום הקובע רק לצרכי עסק של בעל הזכות בבית המגורים".
המחוקק לא החריג מההגדרה פנימיה, ולמעשה חריג יחיד שנקבע, הינו שימוש לצרכי עסק.

נושא המענקים והשיפוי מוסדר בסימן ב' לפרק ה' לחוק (סעיפים 44-48), ועל פי נוסח החוק אין ההגדרה של "בית מגורים" חלה על סימן ב' האמור, על אף שבמסגרתו מופיע פעמים מספר הביטוי "בית מגורים", כפי שהוא מופיע גם בסעיף 4 לחוק.

אין בידי לקבל את עמדת המשיבה לפיה, על אף ההגבלה המפורשת של ההגדרה "בית מגורים" לסימן א' לפרק ה' בחוק - יש ליתן פרשנות זהה למונח זה בסימן ב' לפרק ה' בחוק.
אין המדובר בניסוח בלתי מדוייק של המחוקק, אלא בניסוח עם כוונה מפורשת בצדו – ככל שמדובר בפיצוי בשל בית מגורים לפי סימן א' לפרק ה' לחוק, יינתן הפיצוי לגבי "זכות בבית מגורים" כהגדרתה בסעיף 32 בלבד, ואילו לגבי מענקים לפי סימן ב' לפרק ה' לחוק או בכל הקשר אחר בחוק - ניתן פרש את מונח "בית מגורים" בדרך שונה, בהתאם לנסיבות הענין.
ניתן ללמוד על כוונה זו של המחוקק גם מהוראות סעיף 4(ב)(5) לחוק, המעניק סמכות למינהלה להיכנס בכל עת סבירה לכל נכס בשטח מפונה לצורך עריכת בירורים ומדידות, אך מסייג סמכות זו לגבי "מקום המשמש לבית מגורים בלבד", שלגביו נקבע כי אין להיכנס אליו אם המחזיק מתנגד לכך.

המחוקק היה ער לאפשרות הפשוטה לכלול הגדרה של "בית מגורים" בין ההגדרות שבסעיף 2 לחוק, ובכך להחיל הגדרה זו על החוק כולו, ובכל זאת בחר בדרך ניסוח שונה, מתוך כוונה מפורשת כאמור לעיל.

כב' השופט סובל מתייחס לענין זה בפס"ד הדר, בסעיף 15 לפסק דינו, שבו נדחתה טענת המשיבה כי מגורים בפני
מיה של הישיבה "ביחד עם חברים לישיבה" אינם הולמים מגורי קבע, ואין הם מאפיינים "בית מגורים".
כב' השופט סובל מונה ארבעה טעמים לדחיית הטענה, כאשר הטעם הרביעי הינו:

"גם אלמלא היתה מתקיימת במגוריו של המערער בישיבה ההגדרה של "בית מגורים" בסעיף 32 לחוק, לא היה בכך לשלול את זכאותו למענקים על פי סעיפים 44 עד 46 לחוק, שהם אלה העומדים לדיון כעת. סעיף 32 פותח בכך שההגדרות המצויות בו הינן לצורך "סימן זה", כלומר סימן א' של פרק ה' לחוק, המסדיר את הפיצוי בשל בית מגורים. סעיפים 44 עד 46 אינם כלולים בסימן זה אלא בסימן ב' של פרק ה' העוסק במענקים ובשיפוי."

אכן נכון שפס"ד הדר, בהיותו

פסק דין
של בית משפט השלום, אינו בגדר הלכה מחייבת לפי סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה, ואף לא הלכה מנחה לפי סעיף 20(א) לחוק היסוד, אולם דעתי בענין זה כדעתו של כב' השופט סובל.

על כן אני קובעת, כפי שנקבע בפס"ד הדר, כי פנימיה של מוסד חינוכי, מן הסוג שבו התגורר המערער במקרה שלפנינו, מהווה בית מגורים ואין נפקא מינא לענין זה שהמערער התגורר בחדר בפני
מיה עם תלמידים נוספים.

בהקשר זה, ראוי להפנות להגדרה הלשונית של "פנימיה" במלון החדש של אבן-שושן (מהדורה 2003), שבה נאמר:

"פנימיה" – בית מגורים לתלמידים הלומדים או מבלים במוסד מסויים: בית הספר החקלאי עם פנימיה, קייטנה עם פנימיה".

"בית מגורים" מוגדר במילון כ"מעון, דירה, משכן ובית שגרים בו".

על כן, יש לראות בפני
מיה כבית מגורים.

האם ניתן לראות בפני
מיה כמקום מגוריו הקבוע של המערער "בבית מגורים בישוב מפונה" כנדרש לפי סעיף 46 ביחד עם סעיף 44(א)(2) לחוק ?
גם בענין זה אני מצטרפת לדעתו של כב' השופט סובל, כפי שנקבע על ידו בפס"ד גרנביץ, פס"ד טולידאנו ופס"ד הדר, כי מגורים בפני
מיה של ישיבה גבוהה, להבדיל ממוסדות חינוך מסוג אחר, הינם מגורי קבע, ואין צורך לחזור על ההנמקות המפורטות שם.

לאור האמור, נראה כי התמלא לגבי המערער התנאי שבסעיף 46 לחוק, לפיו ביום הקובע מקום המגורים הקבוע שלו היה כדין בבית מגורים בישוב מפונה, כאמור בסעיף 44(א)(2) לחוק, ועתה עלינו לבחון האם התמלא בו גם התנאי של "מרכז חיים".

האם ניתן לראות במי שמתגורר בפני
מיה של ישיבה גבוהה כבעל מרכז חיים במקום הימצאה של הישיבה ?


גם בהקשר זה ראיתי להצטרף לאמור בפס"ד הדר, שבו בחן כב' השופט סובל את כל הנתונים הפרטניים שבסעיף 2(ב) לחוק, דהיינו הקשרים המשפחתיים, הכלכליים והחברתיים של המערער בערעור האמור, אשר גם הוא, כמו המערער במקרה דנן, למד בישיבה בנווה דקלים, החל בשנת 1999, ונקבע לגביו כי מרכז חייו היה בנווה דקלים.

בשימוע שנערך למערער בערעור שלפנינו ביום 3/9/08, אמר המערער לגבי זיקתו לגוש קטיף:

"הגעתי לגוש קטיף שכן התרשמתי מהישיבה לטובה. הגעתי לשם אחרי כתה י"ב. לשאלתך, זיקות נוספות שהיו לי זה אהבתי את החוף, את האוכלוסיה, הרבה פעמים בשבת החופשית נשארתי בישיבה ולמרות בקשות המשפחה נשארתי בישיבה, הורי גרים בירושלים ליד שכונת שמואל הנביא. היה לי במשך שנה או מס' חודשים שיעור שהעברתי לנוער כל יום בערב, אני חושב שזה היה בחלק משנת 2004, לימדתי קצת בתלמוד תורה של תורת חיים שוב במהלך 2004. ב-2005 התחתנו אז לא לימדתי ... גרתי בפני
מית הישיבה. לא עשיתי שירות צבאי ... ראיתי שהיו תביעות של גרנביץ' וטולידאנו ואני כן המשכתי בישיבה והמשכנו עם הקהילה עד היום ביד בנימין. אנחנו גרים במגורי הישיבה ואני מלמד בישיבה. אנחנו שייכים לקהילה".


מדברי המערער עולה, כי מרכז חייו היה למעשה בנווה דקלים מעת הגיעו לישיבה בשנת 2000, וזאת בניגוד להחלטת המשיבה נשוא הערעור.
אמנם המערער הודה כי הגיע לגוש קטיף כי "התרשם מהישיבה לטובה" וזו היתה למעשה הסיבה העיקרית להגעתו לנווה דקלים, אולם אין בכך כדי לסתור את האמור, הן בפס"ד גרנביץ והן בפס"ד הדר, כי שתי זיקות רלבנטיות, מקום המגורים הקבוע והקשרים החברתיים, מצביעות על הימצאות מרכז חייו של המערער בנווה דקלים מאז הגיעו לשם לצורך לימודים ועד לפינוי.

בהקשר זה נראה כי ההבחנה שמנסה המשיבה לעשות בין זיקה לישוב נווה דקלים עצמו לבין הזיקה לישיבה והעומד בראשה, הינה הבחנה מלאכותית.
כאשר עזב המערער את בית הוריו בשנת 2000, בהגיעו לגיל 18, ושקל היכן ללמוד, זמן רב לפני החלטת הממשלה על ההתנתקות, סביר להניח שלקח בחשבון כי מדובר בישיבה בגוש קטיף, ובהגיעו לשם החליט לקשור את גורלו לא רק עם הישיבה אלא גם עם מקום הימצאה ולקבוע את מרכז חייו בישוב נווה דקלים.
גם העובדה שהמערער שינה את כתובתו לנווה דקלים, בשנת 2001, גם כן זמן רב לפני היום הקובע, מהווה נדבך נוסף לזיקתו של המערער לישוב נווה דקלים, לתחושת השייכות שלו לישוב, ולכוונתו להמשיך וללמוד בישיבה ללא הגבלת זמן (ראה לענין זה סעיף 11 לפס"ד גרנביץ).

לתחושת השייכות לישוב נווה דקלים תורם גם ריכוז פעילותו של המערער בישוב, קשריו החברתיים בישוב, והמצאותו בתחומי הישוב במשך רוב רובן של ימות השנה, למעט ביקורים נדירים אצל הוריו בירושלים.

המקרה שלפנינו שונה מנסיבות פס"ד גרנביץ בכך שגרנביץ נישא ביום 16/5/04, בסמוך ליום הקובע, והמשיך להתגורר עם רעייתו בגוש קטיף עד לפינוי, ואילו המערער נישא ביום 4/1/05, כחצי שנה לאחר היום הקובע, והמשיך אף הוא להתגורר עם רעייתו בגוש קטיף עד לפינוי.
בפס"ד גרנביץ

קבע כב' השופט סובל כי הנישואין לפני היום הקובע והמשך המגורים בגוש קטיף מחזקים את זיקתו של גרנביץ לישוב מפונה ולקביעת מרכז חייו שם, ואין לומר כי החלטת בני הזוג להישאר בגוש קטיף התקבלה במטרה לרכוש טובות הנאה כספיות (ראה סעיף 9 לפס"ד גרנביץ).
אין הדבר כך במקרה שלפנינו.
כאמור, המערער נישא לאחר היום הקובע,והמשך מגוריו בגוש קטיף יכול בהחלט להתפרש כניסיון לרכוש טובות הנאה כספיות בעקבות הפינוי הצפוי.
על כן ראיתי, בהקשר זה, לקבל את טענת המשיבה, כמפורט בסעיפים 22-24 לסיכומיה, לפיה פעולות שנעשו לאחר היום הקובע אינן יכולות להוות אינדיקציה למרכז חיים בישוב מפונה ביום הקובע.

עם זאת, הזיקות האחרות של המערער כפי שפורטו לעיל מצביעות, כאמור, על מרכז חיים בנווה דקלים, גם ללא קשר לפעולות שנעשו על ידו לאחר היום הקובע, לרבות המשך המגורים בישיבה ולימודים בה במקומה החלופי ביד בנימין.

לאור האמור, התקיימו לגבי המערער כל התנאים המנויים בסעיף 46 לחוק, ולכן הוא זכאי למענק ותק אישי בהתאם לסעיף האמור.
כפי שנאמר בפס"ד הדר, ההכרה בזכאותו של המערער למענק אישי בשל ותק עולה בקנה אחד עם התכלית של אותו מענק, בהתאם לתכליות שפורטו בסעיף 1 לחוק, ועוגנו בבג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל פ"ד נט(2), 481 (להלן – בג"צ ההתנתקות). הפינוי הכפוי אילץ את המערער להתנתק מהאזור המפונה ומהישיבה שפעלה בו. במישור האישי והאנושי נרקם קשר של שייכות בין המערער לבין האזור המפונה עוד בשנות לימודיו ומגוריו בנווה דקלים עד ליום הקובע, ללא קשר לנישואיו לאחר היום הקובע, וטיבו ועוצמתו של קשר זה מצדיק לפצותו על הסבל ועגמת הנפש שנגרמו למערער כתוצאה מהפינוי.

מענק הוצאות הובלה והתארגנות
סעיף 44 לחוק קובע:
(א)
(1)
ישראלי שמתקיימים בו התנאים שבפסקה (2) זכאי למענק לכיסוי הוצאות ההובלה של תכולת בית מגוריו והוצאות אחרות הנובעות ממעבר לבית מגורים אחר מחוץ לתחום האמור בסעיף .3
(2)
ואלה התנאים:
(א)
ביום הקובע מקום המגורים הקבוע שלו היה כדין בבית מגורים ביישוב מפונה;
(ב)
הוא הוכיח כי לא יאוחר מתום 48 שעות מיום הפינוי פינה את בית מגוריו ומסר את החזקה בו כאמור בסעיף 29, וכי עבר להתגורר מחוץ לתחום האמור בסעיף 3;
(ג)
הוא לא שהה שלא כדין בשטח מפונה לאחר תום 48 שעות מיום הפינוי.
(ב)
המענק לפי סעיף זה יהיה בסכום כמפורט בפסקאות
(1) עד (3), לפי מספר הנפשות שהתגוררו בבית המגורים ביום שבו פונה:
(1)
עד שלוש נפשות – 14,000 שקלים חדשים;
(2)
ארבע או חמש נפשות – 17,500 שקלים חדשים;
(3)
שש נפשות או יותר – 21,000 שקלים חדשים.
(ג)
לא תהיה זכאות, בשל פינוי בית מגורים אחד, ליותר ממענק אחד לפי סעיף זה ויראו לענין זה את כל מי שהתגוררו בבית המגורים, כזכאי אחד."


הואיל וכפי שנקבע לעיל, מקום מגוריו של המערער בפני
מיה של הישיבה היה בגדר "מקום המגורים הקבוע שלו כדין ביום הקובע בבית מגורים בישוב מפונה" – הרי שלמעשה התקיימו לגבי המערער כל התנאים שבסעיף 44(א) לחוק הדרושים לצורך קבלת המענק לכיסוי הוצאות ההובלה וההתארגנות (להלן – המענק).

בפס"ד הדר

קבע כב' השופט סובל כי גם לגבי המענק, שמטרתו להבטיח כיסוי הוצאות הובלה וכן הוצאות נילוות למעבר והתבססות במקום המגורים החדש, התקיימו התכליות של החוק, ובסעיף 13 לפסק הדין נקבע:

"מאחר שמקום מגוריו הקבוע היה בנווה דקלים עוד ביום הקובע, בסמוך לפני נישואיו, והפינוי אילץ אותו לבסס את חייו מחוץ לאזור המפונה זכאי המערער גם לאותו חלק של המענק המבטא את הוצאות ההתבססות במקום המגורים החדש אליו נדרש הוא לעבור ביחד עם המערערת חלף הבית בו התגוררו בנווה דקלים".


עם זאת, יש לזכור כי לפי סעיף 44(ב) ו-(ג) לחוק סכום המענק מותנה במספר הנפשות שהתגוררו בבית המגורים, ויראו את כל מי שהתגוררו בבית המגורים כזכאי אחד לצורך המענק.
אמנם אין בחוק דרישה להוכחת סכום ההוצאות שהוצאו בפועל לצורך ההובלה וההתארגנות (בניגוד לטענת המשיבה בסעיף 41 לסיכומיה), אך אין דומה מצב של מגורים כרווק בפני
מיה עם אנשים נוספים באותו חדר לבין מצב של מגורי משפחה בבית מגורים.

בהקשר זה, אין דעתי כדעת כב' השופט סובל בפס"ד הדר, ואני מקבלת את טענת המשיבה שמתן מלוא המענק למערער, לפי סעיף 44(ב)(1) לחוק, יחטיא את מטרותיו של החוק למתן פיצוי ראוי והוגן בנסיבות הענין, ויעניק למערער הטבה העולה על זו המגיעה לו.

נראה שלא יהא זה סביר לראות את הפנימיה כולה כבית מגורים אחד, אלא יש לראות בכל חדר בפני
מיה כבית מגורים אחד לענין הוראות סעיף 44(ג) לחוק, ואת כל מי שהתגוררו בחדר האמור בפני
מיה כזכאי אחד.
הואיל ועל פי הצהרת המערער בסעיף 87 לסיכומיו הוא התגורר בחדר בפני
מיה ביום הקובע עם עוד שני שותפים – יש לראותו כזכאי לשליש מהסכום הנקוב בסעיף 44(ב)(1) לחוק.

מענק לדמי שכירות
סעיף 45(א) לחוק קובע:

"ישראלי שביום הקובע מקום המגורים הקבוע שלו היה כדין בבית מגורים ביישוב מפונה, זכאי למענק שישולם בשני תשלומים, בסכום כמפורט בפסקאות (1) עד (3), לפי מספר הנפשות שהתגוררו בבית המגורים ביום שבו פונה:

(1)
עד שלוש נפשות – 21,600 שקלים חדשים;
(2)
ארבע או חמש נפשות – 24,300 שקלים חדשים;
(3)
שש נפשות או יותר – 27,000 שקלים חדשים."

סעיף 45(ג) לחוק קובע כי לא תהיה זכאות בשל פינוי בית מגורים אחד ליותר מסכום מענק אחד לפי סעיף קטן (א), ויראו לענין זה את כל מי שהתגוררו בבית המגורים כזכאי אחד, בין אם אחרי הפינוי המשיכו להתגורר יחד ובין אם לאו.

סעיף 45(ב) לחוק דן במתן מענק נוסף לדמי שכירות לאחר תום אחד עשר חודשים מיום הפינוי למי שהוכיח שרכש קרקע לבניה והבניה טרם הושלמה, ואין הוא רלבנטי לענייננו.

בניגוד להוראות סעיף 45(ב) לחוק (שכאמור איננו רלבנטי לענייננו), לפיו דרושות ראיות קונקרטיות, הרי שהזכאות למענק לדמי שכירות בסכום קצוב לפי סעיף 45(א) מותנית אך ורק בתנאי המנוי בו, דהיינו מקום מגורים קבוע ביום הקובע בבית מגורים בישוב מפונה. אין החוק דורש הוכחת תשלום דמי שכירות בפועל או כל ראיה אחרת. סכום המענק תלוי במספר הנפשות שהתגוררו בבית המגורים, הא ותו לא.

הענקת המענק לדמי שכירות לפי סעיף 45 לחוק נסמכת על ההנחה, שנקבעה גם בבג"צ ההתנתקות ואוזכרה בפס"ד הדר, לפיה המעבר לא יהיה מיד לבית מגורים קבוע, ומטרתו של המענק לאפשר לזכאים למצוא לעצמם דיור חלוף ארעי, בעל מאפיינים דומים באזורי הייחוס, וככל שטרם הושלמה בנית דיור הקבע החלופי.

משקבעתי, כמפורט לעיל, שמגוריו של המערער ביום הקובע בפני
מיה של הישיבה בנווה דקלים נחשבים למגורי קבע בבית מגורים בישוב מפונה – מתמלאים לגבי המערער תנאי סעיף 45(א) לחוק.
בענין זה ראיתי לקבל את טענת המערער, המפורטת בסעיף 91 לסיכומיו, לפיה אין מקום להבחנה בין המערער לבין "שוכר דירה רגיל".
גם אם המערער שילם דמי שכירות ש"נבלעו" בתוך שכר הלימוד, בניגוד ל"שוכר דירה רגיל", הרי שלאור האמור לעיל אין להבחנה מסוג
זה על מה שתסמוך, לא בחוק ולא בפסקי הדין, לרבות פס"ד הדר.

עם זאת, יש לזכור כי לפי הוראות סעיף 45(ג) לחוק ובהתאם לקביעה שנקבעה שבפסקה 44 לעיל, יש לראות בחדר בפני
מיה כבית מגורים אחד ואת כל דיירי אותו החדר, דהיינו המערער ושני שותפיו הנוספים לחדר, כזכאי אחד.

לפיכך, גם לענין המענק לדמי שכירות לפי סעיף 45 לחוק יש לראות את המערער כזכאי לשליש בלבד מן הסכום הנקוב בסעיף 45(א)(1) לחוק.

הואיל וכאמור המבחן הינו המבחן של מקום המגורים הקבוע ביום הקובע, ולא במועד מאוחר יותר, על כן אין רלבנטיות לענין המענק לדמי שכירות לעובדה שלאחר היום הקובע, עם נישואיו של המערער בינואר 2005, בחר לעזוב את הפנימיה והתגורר עם רעייתו בנווה דקלים בדירה שכורה עד למועד הפינוי, ולאחר מכן חזר למגורים של הישיבה במשכנה החדש.

סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל באופן חלקי, כדלקמן:

(א)
גבי המענק האישי בשל ותק לפי סעיף 46 לחוק – המערער זכאי למלוא סכום המענק על פי הסעיף האמור;

(ב)
לגבי המענק להוצאות הובלה והתארגנות לפי סעיף 44 לחוק – המערער זכאי לשליש מן הסכום הנקוב בסעיף 44(ב)(1) לחוק;

(ג)
לגבי המענק לדמי שכירות לפי סעיף 45 לחוק – המערער זכאי לשליש מן הסכום הנקוב בסעיף 45(א)(1) לחוק.

המשיבה תשלם למערער תוך 30 ימים, את אגרת המשפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום י"ט באלול, תשס"ט (8 בספטמבר 2009) בהעדר הצדדים.


אנה שניידר
, שופטת








וע בית משפט שלום 190/08 צבי יהודה ריבלין נ' ועדת הזכאות (מינהלת סל"ע) (פורסם ב-ֽ 08/09/2009)