פסקי דין על עראידה טיראן | פסקי דין על אריה זייף

82425/99 א     26/09/2000




א 82425/99 עראידה טיראן נ' אריה זייף




בעניין:
1. עראידה טיראן

2. עראידה שאדי
ע"י עורכי הדין ורד כהן ורענן בר -און

התובעים

נגד
1. אריה זייף

2. יצחק שני
3. המועצה להסדר ההימורים בספורט
4. ספורטוטו ישראל בע"מ
הנתבעים

פסק דין
זוהי תביעה לפיצויים בשל פרסומים המהווים, לטענת התובעים, לשון הרע כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע תשכ"ה1965- (להלן: "החוק").

העובדות
נתבע 1 הינו יו"ר המועצה להסדר ההימורים בספורט, שהינה תאגיד סטטוטורי שהוקם בהתאם לחוק להסדר ההימורים בספורט תשכ"ז1967-.

נתבעת 3 מנהלת תכנית הימורים על משחקי כדורגל, בהתאם לתקנות להסדר ההימורים בספורט (תכנית הימורים בכדורגל) תשל"ח1978-.

נתבעת 4 הינה תאגיד הפועל בשירותה של נתבעת 3 ומופקד על ביצוע תכנית ההימורים מטעמה.
בתוקף תפקידה מוסמכת נתבעת 4 ע"י נתבעת 3 לנהל את הקשר והטיפול השוטף בהסדר ההימורים מול התחנות והסוכנים השונים.
נתבע 2 הינו מנכ"ל הנתבעת 4.

התובעים הינם בני משפחה המתגוררים בכפר מע'ר בגליל ובמועדים הרלבנטיים לתביעה שבפני
התגוררו ברמת גן.
לגרסת התובעים, מולאו על ידם בתאריך 16.1.95 במשותף שני טופסי השתתפות בהם ניחשו את תוצאותיהם של משחקי הכדורגל שעמדו להתקיים באותו סוף שבוע.
טופסי ההשתתפות נמסרו על ידם בתחנת קבלה של נתבעת 4 ברמת גן מס' 19465 המכונה "פינת המזל - פונדק שחר", לידי מנהל התחנה מר שחר תעיזי.
על פי הנוהל מולאו טופסי ההשתתפות בשני עותקים, ולאחר תשלום דמי השתתפות הוטבעו הטפסים במכונת הטבעה של נתבעת 3 שהוצבה בתחנה הנ"ל.
לאחר הטבעת המספרים על הטפסים נמסר עותק אחד מכל טופס לתובעים והמקור הושאר בידי מר תעיזי.

משהסתיימו משחקי הכדורגל שנערכו בשבת 21.1.95, בדקו התובעים את הטפסים שבידיהם והסתבר להם כי אחד הטורים שסומנו על ידם בטופס הראשון כולל 15 תוצאות נכונות וטור נוסף 14 תוצאות נכונות מתוך 15.
אלא שלאכזבתם סרבה נתבעת 3 לשלם לתובעים את הפרסים בהם זכו, לטענתם, בנימוק שהטופס המקורי לא הגיע למשרדיה לפני קיום התחרויות ולא צולם על גבי מיקרופילם כנדרש בסעיף 25 לתכנית ההימורים.
בהסתמך על סעיף 33 לתכנית ההימורים הקובע: "לא נמצא במועצה צילום של טופס כאמור בסעיף 25, לא ישתתף אותו טופס בהימור", נדחתה דרישתם של התובעים לקבל את כספי הפרס שהסתכם בכחמישה מיליון ש"ח.

התובעים המאוכזבים מיהרו והגישו בתאריך 22.1.95 תלונה במשטרה בשל סרוב זה (נספח ג' בתיק המוצגים של התובעים) ופנו לקבלת יעוץ משפטי.
האירוע החריג עורר עניין תקשורתי והתובעים רואיינו ברדיו ובעיתונות.
לנוכח התלונות שהופנו כנגד נתבעות 3-4 התבקשה תגובתם של נתבעים 1-2 והדברים שנאמרו על ידם בתגובה לטענות התובעים מהווים עילה לתביעה שבפני
.

בטרם אדון בפרסומים לגופם יובהר כי שאלת זכאותם של התובעים לקבלת כספי הזכיה מתבררת בהליך שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב ואין בכוונתי להתייחס לשאלות הנדונות שם מאחר ולהשקפתי אין כל קשר בין החלתו של סעיף 33 לתכנית ההימורים על זכייתם, הנטענת, של התובעים לבין הדברים שפורסמו באמצעי התקשורת מפיהם של נתבעים 1-2 כפי שיפורט בהמשך.
עוד יצוין כי פרשת "היעלמו" של הטופס הזוכה נחקרה הן ע"י המשטרה והן ע"י הנתבעים ולא נמצאה כל ראיה לביצועה של עבירה כלשהי על ידי התובעים בקשר לטופס הנ"ל.
הוכח, אמנם, כי על פי נוהלי הנתבעת 4, דיווח מר תעיזי ביום שישי 20.1.95 שטופס 11617 (הטופס הזוכה) חסר ועובדה זו דווחה גם למשטרה (נספח ו' למוצגי הנתבעים), אולם לא עלה בידי החוקרים לברר כיצד אבד הטופס, ואילו בהליך שבפני
לא הוצגה ראיה כלשהי להוכחת נסיבות היעלמו של הטופס.

הפרסומים הפוגעים
בתאריך 25.1.95 בשעה 11.36 שודר בגלי צה"ל בתכנית "נכון לעכשיו" ראיון עם נתבע 2 שהתבקש להגיב על טענותיו של תובע 1 שרואיין אף הוא באותה תכנית ואלה דבריו:

"אברי גלעד: מה, לא יכול להיות מקרה שאתם תאבדו טופס? ישר הולכים למשטרה?
מר יצחק שני: לא, אני אומר לך את הדברים, א' להגדרת תמונת המצב כפי שאתה הגדרת, אכן, אני מניח שאף אחד במדינת ישראל איננו יכול לערער את אמינות הטוטו וכמובן שגם לא ניתן לאותו איש. מדובר באיש שמבצע נסיון, נסיון של הונאה של הטוטו, לנו גם ברור, וזה מובן, לנו ברור וזו הסיבה שהגשנו את התלונה במשטרה, איך האיש עשה זאת. יחד...
קובי מידן: איך?
אברי גלעד: איך?
מר יצחק שני: כן. עכשיו, או, את זה נשאיר כמובן למשטרת ישראל על הפרטים. אני רק אומר לטובת המאזינים, שבשבת בכפרו כבר הוא בדק את האפשרות, הוא ואחרים, מה יקרה אם הטופס המקורי לא יגיע לבית הטוטו? האם הוא יהיה זכאי לזכיה, כן, עכשיו, תשאיר, תשאיר לנו את הכלים איך אנחנו בודקים את הדברים וגם למשטרת ישראל, אבל לגופו של עניין: קיימת תקנה מאוד ברורה. זה שהוא לא יקבל אגורה - אין בכלל ספק. עכשיו, גם אם הדברים היו נעשים בתום לב, הרי יכול להיווצר כוח עליון, יכול לצאת אוטו לבית הטוטו, יכולה להיות תאונה וטופס יכול להישרף או כל... אבל כוח עליון. אני עשר שנים מנכ"ל, אני לא זוכר ולו מקרה אחד, שמישהו, למישהו אבד טופס והיה זכאי. אני זוכר מקרים מהסוג הזה, שמנסים להונות את הטוטו ואכן..." (ההדגשה שלי - ש.ד.).

בשלב זה מבקש המראיין את תגובתו של תובע 1 אשר אינו מוצא מלים בפיו להגיב על ההאשמות החמורות אך משיב כי הטענה לפיה, כבר ביום שבת ניסה לברר מה הנוהל במקרה בו טופס אינו מגיע למשרדי הטוטו, אינה אמת ומסביר שרק לאחר שנודעו תוצאות המשחקים התקשר לברר כמה טפסים זכו בפרס הראשון ונאמר לו שמתוך 90% שנבדקו רק שניים ניחשו 14 משחקים, ובאותו שלב היה בטוח כי הטופס שלו הינו בין עשרת האחוזים שטרם נבדקו.
לאור תגובתו של התובע, חוזר המראיין ושואל את נתבע 2 האם אין הם ממהרים להסיק מסקנות, והלה משיב:

"מר יצחק שני: לא לא. בשום מקרה לא. אני גם רוצה להסביר את הדברים.
קובי מידן: לא, אני מדבר על זה שלפי התקנון שלכם שמופיע גם מאחורי הטופס.
מר יצחק שני: כן.
קובי מידן: אם אצלכם לא נמצא, הטופס הוא לא זכאי. אבל אתם הולכים עוד צעד אחד קדימה. אתם אומרים: מדובר בהונאה.
מר יצחק שני: לא. בלי שום ספק. אנחנו, אמרתי ואני גם כמובן לא אוכל לשתף את כל המאזינים בשיטה, משום שהנושא כבר נמצא במשטרת ישראל, אבל אני, כשאני מופיע כאן בגלי האתר וכשאני אומר את הדבר הזה, אני מתכוון, אני מקווה שהציבור ישמע ואני גם נושא באחריות, שהוא ברור, אם האיש היה מגיע באותו יום, ביום א' כשאני במשרדי, הייתי... אותו שבוע עם בגדים חמים, כי בלי שום ספק הניידת היתה לוקחת אותו. כי בדקה אחת הייתי מראה לשוטרים, מה היתה שיטת ההונאה וכמובן לא נרחיב את הדיבור" (ההדגשה שלי - ש.ד.).

למותר לציין שעד עצם היום הזה לא עלה בידי מר שני להצביע בפני
המשטרה ובפני
בית המשפט על שיטת הזיוף הנטענת.
בעמ' 15 לתצהירו מתייחס נתבע 2 לדברים שנאמרו על ידו בשידור הרדיו הנ"ל ומודה כי אמר את הדברים (כשם שפרסום זה לא הוכחש בכתב ההגנה) ובכך יצאו התובעים ידי חובתם בהוכחת הפרסום.
למרבה הצער, גם בתצהיר עדותו הראשית חוזר נתבע 2 על הטענות העובדתיות המתייחסות לבדיקה המוקדמת של נושא אובדן הטופס, שכאמור לא הוכחו, ובמקביל מנסה לרכך מעט את תוכן דבריו ולמרות שמדובר בהטחת האשמה לפיה ניסו התובעים להונות את הטוטו, סבור נתבע 2 משום מה כי הדברים שאמר אינם בגדר לשון הרע.
מאחר וטענה זו חוזרת גם ביחס לפרסומים הנוספים, אדון בשאלות המשפטיות שהועלו ע"י נתבע 2 בהמשך בהתייחס לכל הפרסומים.

שיחה מיום 29.1.95 - בין נתבע 2 למר גיא שטרצר (נספח יג' בתיק המוצגים)
כפי שהעיד מר שטרצר, בתאריך 29.1.95 נשלח ע"י באי כוחם של התובעים למשרדי הטוטו כדי לבצע מסירה של כתבי בי-דין לנתבעים. להוכחת המסירה התבקש להקליט את שיחותיו עימם. במהלך המסירות אמר לו נתבע 2 את הדברים שתומללו על ידו כדלקמן:

"בוא, אני רוצה לספר לך, אתה תגיד. יצחק שני אמר: שהבר-און הזה עושה מעצמו צחוק, מהמדינה כולה, זה פשוט טיפשות ואוילות בכלל להתעסק בדבר הזה.
ג. (גיא שטרצר - ש.ד.): מדוע צחוק?
ש.: משום ש (...)... מדובר בשני גנבים ואנו יודעים בדיוק איך זה נעשה..."

במהלך עדותו של מר שטרצר בפני
הסתבר כי הקלטת עליה הוקלטה השיחה אבדה, אולם לגרסתו התמליל נעשה על ידו באופן אישי בטרם אבדה הקלטת והעד גם זכר שהדברים אכן נאמרו.
גרסתו של מר שטרצר אמינה עלי ודבריו מתיישבים עם אמירות אחרות של מר שני שאינן שנויות במחלוקת. ב"כ הנתבעים גורס כי העובדה שהעד זכר רק אותם קטעים שתומללו על ידו פוגמת במהימנותו, ואילו להשקפתי העובדה שהעד אינו מתיימר לזכור את כל פרטי השיחה מחזקת את מהימנותו מאחר וסביר להניח שאדם יזכור אמירות חריגות אשר תומללו על ידו ולא יוכל לצטט תגובה שגרתית שעסקה במסירת כתב בי-דין.
יתר על כן, בתצהירו נזהר נתבע 2 מלהכחיש את הדברים ומסתפק באמירה כי ההתבטאות הנטענת כפי שתוארה אינה זכורה לו, ומוסיף כי מדובר בתמליל חלקי המצוטט כפי חפצם של התובעים.
סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע קובע:

"פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית".

מאחר ואמירת הדברים הוכחה להשקפתי, הרי שהגדרתם של התובעים כגנבים בפני
אדם אחר מהווה עוולה של פרסום לשון הרע.
הפרסום בעיתון "תל-אביב" בתאריך 2.2.95 (נספח יד' למוצגי התובעים)
בכתבה זו הובא סיפורם של התובעים ונתבקשה תגובתו של נתבע 2 אשר בראשית דבריו התייחס לאופן הדיווח על טפסים חסרים, וממשיך:

"(ש:) ולא יכול להיות שהטופס של עראיידה עבר תאונת כח עליון, או סתם אובדן?
(ת:) עשר שנים אני מנהל את הספורטוטו ולא קרה עוד שמאחורי סיפור כזה לא עמד שקרן. כל שבוע יש כמה גנבים כאלה. תבואי לכאן, אני אראה לך רשימת גנבים שבועית. אין אין הסתברות כזאת שדווקא הטופס האבוד הוא הזוכה ב15-. לא יכול להיות.
(ש:) יש הסתברות קטנה אבל קיימת וזה שכולם גנבים עוד לא אומר שגם הם.
(ת:) ואני אומר לך, שלא קרה שמאחורי סיפור כזה לא עמד גנב וגם אם הם לא, טופס שלא הגיע לא משתתף, זה חוק מדינה וזהו. שני אלה יש להם חוק משלהם בכפר..."

בתצהירו טוען נתבע 2 כי הדברים שצוטטו הינם חלקיים וצוטטו באופן סלקטיבי מתוך הדברים שאמר וכולל הדגשות שלא היו מעולם. יחד עם זאת, מודה הנתבע כי אמר שבכל שנות כהונתו בתפקיד מנכ"ל הטוטו לא קרה שמאחורי מקרה כזה לא עמד אדם שניסה להונות את הטוטו (עמ' 16, סעיף 5.6).
הנתבע גם אינו מכחיש את האמירה "יש להם חוק משלהם בכפר".
מן המקובץ עולה שגם ביחס לדברים שפורסמו ביום 2.2.95 הוכח כי נתבע 2 אכן פרסם את הדברים שיוחסו לו.

פרסום מיום 3.2.95 - בתכנית שריקת פתיחה ברשת ב' של קול ישראל (נספח טו')
באותו משדר רואיין נתבע 2 ומיוזמתו ביקש להתייחס לענינם של התובעים:

"בני פייסיק: כן, במה בדיוק רצית להתמקד?
מר יצחק שני - מנכ"ל הספורטוטו: אני דווקא מתייחס לפרסומים בשבוע שעבר עם שני הדרוזים, עם הקביעה של הטופס שהם, שלא הגיע לטוטו ולא צולם והם טענו לפרס, והנושא הגיע לביהמ"ש ולעתונות, והתקשורת כולה נתנו ביטוי, וכפועל יוצא מכך בעצם יש לנו כמה מעשי שוד הלילה, בו נגנבו מתחנה בנתניה כ380- טופסי השתתפות ותמיד אחרי שוד כזה, אחרי שאתה בודק את הענין, אתה רואה שמישהו יתייצב ביום ראשון ויגיד שיש לו טופס שזכה ב15-. היו עוד שני מקרי שוד שלשמחתנו הסתיימו ללא נפגעים, בטירת הכרמל נשדדה תחנה ועוד אירוע ביפו".

פרסום זה אינו מוכחש ע"י הנתבע אלא שלטענתו ראיון זה לא התייחס כלל לתובעים והוא מהווה דיווח על אירוע כפי שהדבר קרה בפועל להגדרתו (ההדגשה במקור - ש.ד.) שהשוד אירע לאחר הפרסומים הנוגעים לתובעים.
לכן, לא נותר לי אלא לקבוע שגם בעניין פרסום זה עלה בידי התובעים לעבור את המשוכה של הוכחת עצם הפרסום.

ראיון מיום 27.1.95 - ברשת ב' של קול ישראל
בראיון לכתב דני דבורין בתגובה לשאלה הנוגעת לטענת התובעים כי זכו בפרס הגדול, משיב נתבע מס' 1:

"אני לא שומע אותם פעם ראשונה. לצערי הרב אני שומע אותם הרבה פעמים. כל פעם שיש איזה פרס גדול יש איזה כמה כאלה שמופיעים עם טופס שלא צולם במועצה וטוענים לפרס, ועד היום אף אחד מהם גם לא קיבל את הכסף כי זה גם לא מגיע לו. לכן אני לא מתרגש וגם הצו מניעה, בין כה הפרס של השבוע מחולק בעוד עשרה ימים, לכן גם עד אז העניין יתברר ואין שום בעיה מסביב לזה. אנחנו פועלים על פי חוק ואני מניח שגם עורך הדין המכובד מכיר את החוק והחוק אומר, ויש פה את התקנות שאושרו על ידי הכנסת ושרים ונאמר טופס שלא צולם לא משתתף בתחרות. התקנה הזאת, את החוק אי אפשר לנצח, וגם אי אפשר לתת לציבור להיות בסכנה של אנשים שיעשו איזה הסדרים מיוחדים, יופיעו טפסים שלא צולמו ולכן כל שבוע גם יצליחו אולי להונות אותנו. אנחנו הגשנו תלונה למשטרה".

נתבע מס' 1 אינו מכחיש כי הדברים המצוטטים לעיל נאמרו על ידו אך טוען שאין הם מהווים לשון הרע. אומר מיד כי בהבדל מהפרסומים האחרים שצוטטו על ידי לעיל אף אני סבורה שאין מדובר בלשון הרע מאחר ואין בהם כל אמירה לפיה התובעים ביצעו מעשה הונאה. נתבע מס' 1 משיב בתגובה לדברים שנאמרו ע"י מאן דהוא ואשר לא צוטטו בקטע שהוגש כנספח יב' למוצגי התובעים ומשיב כי אין זו הפעם הראשונה שטענות מעין אלה מועלות. עוד מסביר הנתבע כי התקנות קובעות שטופס אשר לא צולם לא יוכל להשתתף בתחרות כדי למנוע אפשרות של מעשים בלתי חוקיים ונסיונות הונאה.
הנתבע גם מוסר כאינפורמציה למאזינים כי הוגשה תלונה במשטרה.
סבורני כי מדובר במסירת מידע והבהרות ענייניות שאינן חורגות מגדר דיווח הוגן ותשובה לטענות שהועלו ע"י התובעים (כנראה) במחלוקת שבין הצדדים.

הפרסום מיום 26.1.95 ב"מעריב" (נספח יא')
בראיון עם הכתב דני ברנר פורסמו מפי נתבע מס' 1 הדברים כדלקמן:

"כבר היו דברים מעולם ולצערי, אין כל סיכוי ששני הבחורים האלה יקבלו פרוטה. מקסימום יקבלו את הכסף שהשקיעו במשלוח הטפסים, טופס שלא הגיע למשרדי הספורטוטו ולא צולם בתחנה לא משחק. כמעט כל שבוע אנחנו נתקלים במקרים כאלה או בנסיונות להונות את הספורטוטו בדרכים מתוחכמות שונות ומשונות. גם מבחינה משפטית אין להם סיכוי".

בתצהיר עדותו הראשית נתבע 1 אינו מכחיש את הציטוט הנ"ל למעט אי דיוק אחד לפיו בכתבה צוין שצילום הטפסים נעשה בתחנה בעוד שבפועל הצילום מבוצע במשרדי הטוטו.
לא מצאתי לנכון לבחון את היקף הכחשתו של נתבע 1 ומשמעותה מאחר ולהשקפתי גם דברים אלה אינם מהווים לשון הרע והינם בגדר הבהרה באשר למצב המשפטי והעובדתי ללא הטחת כל האשמה בתובעים. ההיפך הוא הנכון. מר זייף מציין כי מדובר בתופעה מוכרת וכמעט כל שבוע נתקלים במקרים כאלה ואז באה המילה או ואחריה האמירה "בנסיונות להונות את הספורטוטו". דהיינו, הדובר מאבחן בין המקרה המוצג בכתבה ע"י התובעים לבין מקרים אחרים של נסיונות הונאה.
סבורני שהמסקנה המתבקשת היא שלא ניתן להסיק מדברי המרואיין כי התובעים מואשמים במירמה והדובר מתייחס בעיקר למצב המשפטי בסוגיה הנטענת.
מאחר וב"כ התובעים נמנעו מלהתייחס בסיכומיהם לדבריו של נתבע 1 בכתבה מיום 27.1.95 במקומון ת"א, לא מצאתי לנכון לדון בתוכנם של דברים אלה.

לאחר שבחנתי את הפרסומים אחד לאחד, אדון במחלוקות שפורטו בכתבי הטענות ובסיכומים והמתייחסות לכלל הפרסומים.

הראיות
כפי שמצוין בספרו של אורי שנהר לשון הרע (עמ' 85): "יסוד הכרחי בעוולה ובעבירה של לשון הרע הוא שלשון הרע פורסמה, שהרי אין נענשים וגם אין חבים בחבות נזיקית על דברים שבלב", ובהיות מרכיב ה"פרסום" אחד מיסודות העוולה, מוטל נטל הוכחתו על כתפי התובע, ומקובלת עלי ההשקפה המובאת בעמ' 93-94 לספר הנ"ל לפיה ציטוט של אדם בעיתון אינו מהווה ולו גם ראיה לכאורה לכך שהוא אכן אמר את הדברים, ומי שמבקש להוכיח את אחריות המצוטט לדברים צריך להוכיח באמצעות ראיות אחרות שהדברים אכן נאמרו.
יחד עם זאת, את הטענה כי פרסום מסוים נעשה בעיתון או בדבר דפוס, ניתן להוכיח באמצעות הגשת עותק של העיתון או דבר הדפוס (סעיף 23 לחוק).
בעניננו, מתחלקים הפרסומים לשני סוגים. האחד - כתבות ששודרו ברדיו ובהן נשמע נתבע 2 כשהוא אומר את הדברים שלגביהם נטען כי הם מהווים לשון הרע, וכתבות בעיתונים.
לאור העובדה שאת הדברים שנאמרו בראיונות המשודרים ניתן היה להוכיח על ידי השמעת ההקלטה, נמנע הנתבע מלהכחיש את עצם האמירה והסתפק בטענה כי הדברים אינם בגדר לשון הרע.
באשר לכתבות שפורסמו בעיתונות, נקט הנתבע בטקטיקה של הכחשות חלקיות ומעורפלות. בכתב ההגנה הוכחשו הדברים באופן כללי וגורף מבלי להתייחס לאמירות לגופן ומבלי לציין אם הדברים נאמרו אם לאו, ואילו בתצהיר עדותו הראשית טען הנתבע 2 באופן כללי ומעורפל כי דבריו הוצאו מהקשרם, אולם לגופו של עניין הודה בתוכנם של הדברים שפורסמו. כך לדוגמא בסעיף 5.6 לתצהיר עדותו הראשית (עמ' 16) מאשר נתבע 2 שהדברים נאמרו אלא שלהשקפתו אין בהם משום לשון הרע, ואם סבור מאן דהוא שהאמירה "יש להם חוק משלהם בכפר" (בכתבה מיום 2.2.95) יש בה משום עלבון או שנודף ממנה ריח של גזענות, מבהיר נתבע 2 כי אמירה זו נועדה להבהיר את האבחנה בין חוק המדינה הקובע שטופס שלא הגיע למשרדי הספורטוטו אינו משתתף בתחרות לבין חוקי הכפר של התובעים.
צר לי על "הסבר" זה ומוטב היה לו לנתבע 2 אילו נמנע מלהוסיף חטא על פשע בפרשנות המוצעת לעיל.
מכל מקום, אני רואה באמור בסעיף 5.6 לתצהיר הנ"ל הודאה כי הדברים שפורסמו אכן נאמרו ע"י נתבע 2.
בהמשך תצהירו (סעיף 5.8, עמ' 18), טוען נתבע 2 כי ההתבטאויות אינן מהוות לשון הרע ומכחיש את הנזק הנטען מבלי להכנס לפרטי הפרסומים.
מאחר ובכתב ההגנה הוכחשו סעיפי כתב התביעה בצורה גורפת וכוללנית מבלי להתייחס לנכונות הפרסום, ומאחר ולא מצאתי בתצהיר התייחסות ספציפית לפרסומים הנוספים, המסקנה המתבקשת היא שנתבע 2 אינו מכחיש את תוכנם של הדברים שהובאו בשמו.
עדויות מפי השמועה
למרות חלוף הזמן מאז האירועים נשוא כתב התביעה ועד למועד הגשת תצהיר עדותו הראשית של נתבע 2, לא מצא הנתבע לנכון לבסס את ההשערות והחשדות שהעלה בראיונות הנ"ל בראיות קבילות.
בתצהירו הוא ממשיך בקו של הפרחת שמועות וציטוט דברי רכיל. כך בעמודים 6-7 לתצהירו מצטט הנתבע את דבריו של בעל התחנה שנמסרו לו במועד האירועים עצמם. אולם, משום מה אינו טורח לזמן את בעל התחנה, ששמו וכתובתו ידועים ודאי לנתבעים, לעדות, ומגדיל הנתבע לעשות ומוסיף לציטוטים מפי בעל התחנה דברים שהובאו מכלי שלישי. דהיינו, אמירות על בן דוד עלום של התובעים.
למותר לציין שאיש לא טרח לזמן לעדות את בעל התחנה האחרת אליו פנו כביכול התובעים או נציגיהם ואין לי אלא להביע את פליאתי על נסיונו של ב"כ הנתבעים להכשיר אמרות אלה בסיכומיו תוך הסתמכות על הלכות שאינן ממין העניין.
משנמנעו הנתבעים מלהביא בפני
בית המשפט את העדויות המאוזכרות בתצהיר, לא זו בלבד שאין להסתמך על האמירות מפי השמועה אלא שהמסקנה המתבקשת היא שלא בכדי נמנעו מלזמנם לעדות כפי שנקבע בע.א. 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח', פד"י מה(4) 651 בעמ' 659:

"הציפייה ההגיונית והמתבקשת בנסיבותיו של המקרה, כי בעל הדין אכן ישמיע את העד המסוים שלא הובא על ידיו לעדות לשם גילוי האמת וחקר העובדות, כפי שאותו בעל דין טוען להן".

מעיון בתצהירו של נתבע 2 עולה שכאז כן עתה, ביסס את מסקנותיו על חשדות שלא נבדקו ונחפז לומר דברים בוטים מבלי שטרח לבדוק את אמיתותם.
גם האמירה "בדקה אחת הייתי מראה לשוטרים מה היתה שיטת ההונאה" נאמרה ללא תימוכין בעובדות שהיו ידועות לנתבע 2 ומבלי שנעשה על ידו מאמץ כלשהו לאמת את השערותיו.

לסיכום נקודה זו
על פי העובדות כפי שפורטו בכתבי הטענות ובתצהירים, ברור עתה כי בעת שנטענו נגד התובעים טענות חמורות בדבר הונאה ונסיון לקבל דבר במירמה, לא היו בידי נתבע 2 ראיות כלשהן להוכחתן, וגם כיום לאחר שהסתיימו חקירות המשטרה והנתבעים, לא עלה בידו לבסס האשמות אלה.

האם מהווים הפרסומים "לשון הרע" כהגדרתו בחוק?
סעיף 1 לחוק קובע:

"לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם.
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
...
(4) לבזות אדם בשל מוצאו או דתו".

בע.א. 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח' נ' חברת חשמל לישראל בע"מ ואח' פד"י לא(2) 281, נאמר ע"י כב' השופט שמגר (כתארו דאז) עמ' 300:

"אך מובן הוא כי לב ליבה של כל המחלוקת במשפט לשון הרע הוא, זה הסב על משמעותן של המילים אשר בהם טמונה לפי הטענה לשון הרע, כאשר באים לבחון משמעותן של מילים לצורך בדיקת מהותן מפרשים אותן על פי המובן אותו מיחס להן הקורא או השומע הסביר..."

כך גם נקבע ע"י כב' השופט מלץ בע.א. 740/86 תומרקין נ' העצני, פד"י מג(2) 333 בעמ' 337.
בחינת אמירותיו של נתבע 2 כפי שצוטטו לעיל על פי משמעותן הסבירה והרגילה מעלה שהנתבע האשים את התובעים בזיוף ובנסיון לקבל דבר במירמה, וכפי שציינתי לעיל, בכתבה בעיתון ת"א הוסיף נתבע 2 אמירה מבזה נוספת "יש להם חוק משלהם בכפר" התואמת את ההגדרה שבסעיף 1(4) לעיל.
גם האמירה לפיה מעשי שוד שאירעו בתחנות טוטו קשורים למעשיהם של התובעים הינה אמירה מעליבה ומשפילה, ומשמעותה כי מעשה פלילי אחד משמש דוגמא למעשים נוספים מסוג זה.
סבורני כי לפי כל אמת מידה ובחינה, דבריו של נתבע 1 עונים להגדרות של לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק.

הגנת סעיף 14 - "אמת דיברתי"
סעיף 14 לחוק קובע:

"במשפט הפלילי או האזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי, הגנה זו לא תשלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

"נטל הוכחת ההגנה של 'אמת בפרסום' מוטל על המפרסם וכאשר מוכיח התובע או המאשים את פרסום לשון הרע צריך המפרסם להביא ראיות 'אפי-מטיביות' להוכחת אמיתות הפרסום. נתבע או נאשם המבקש להסתמך על הגנת סעיף 14 חייב להוכיח את אמיתות הפרסום בדרכי ההוכחה הרגילות" (ספרו של אורי שנהר, "דיני לשון הרע" עמ' 246).

כפי שציינתי לעיל, לא היתה בידי הנתבעים ראיה כלשהי להוכחת טענת המירמה, והנתבע 2 פעל על פי חשדות, השערות וניתוחים סטטיסטיים.
יתרה מכך, עובדות שכביכול הובאו לידיעתו ושימשו בסיס להאשמותיו לא הוכחו בבית המשפט.
אשר על כן, המסקנה המתבקשת היא כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח את אמיתות האמור בראיונות המפורטים לעיל ודין הגנתו, ככל שהיא נוגעת לטענת "אמת דיברתי", להדחות.
הגנת תום לב
הנתבעים סומכים הגנתם זו על סעיפים 15(3) ו15-(10) לחוק הקובעים:

"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר.
...
(10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן".

גם הגנה זו דינה להדחות. ראשית, מאחר ולא עלה בידי נתבע 2 להוכיח את תום לבו על פי הכללים שנקבעו בסעיף 16(א) לחוק.
בע.א. 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) בע"מ ואח' תקדין עליון כרך 92(2) 522 נקבע:

"כבר נתבאר בפסיקה, לא פעם, שכדי לבסס לכאורה הגנת תום לב, מפני תובענה בשל פירסום לשון הרע די לו לנתבע להוכיח שתיים אלו: כי הפירסום נעשה על ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק וכי הפירסום לא חרג מן הסביר באופן נסיבות כאמור בסעיף 16(א) לחוק".

להשקפתי, המתקפה המאסיבית של נתבע 2 כפי שצוטטה לעיל חורגת מהסביר בנסיבות המקרה וניתן היה להציג את עמדת הספורטוטו באופן ברור ומשכנע מבלי לגלוש להאשמות בביצוען של עבירות מירמה כפי שנהג הנתבע.
גם לגופו של עניין, אין הפרסום יכול לחסות תחת כנפי ההגנה שבסעיף 15(3). ראה ספרו של שנהר, עמ' 294:

"כל אחת מ3- הגנות המשנה הקבועות בסעיף 15(3) חלה בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים, ראשית נתבע או נאשם המבקש ליהנות מההגנה צריך להוכיח, כי היה עניין אישי כשר כלשהו, אשר הגנתו הצדיקה את עשיית פרסום; שנית, עליו להראות שתוכן הפרסום שבמחלוקת נועד להגן על אותו עניין; שלישית עליו להצביע על כך שהפרסום הופנה רק לאנשים מסויימים שזהותם מתחייבת מהוראות הסעיף; ולבסוף עליו להוכיח כי הפרסום נעשה בתום לב" (ההדגשה שלי - ש.ד.).

מקובלת עלי טענתו של נתבע 2 לפיה היה עליו להגן על שמו הטוב של המפעל שבראשו הוא עומד ולמנוע כל פגיעה באמון שהציבור נותן בו, כשם שמקובלת עלי הגרסה לפיה מקרה דוגמת זה של התובעים עשוי להשפיע על אמון הציבור.
יחד עם זאת, לא היתה כל הצדקה לתקוף את התובעים בסגנוןבוטה ולהטיח בהם האשמות חמורות כפי שנהג הנתבע.
גם אם סבר נתבע 2 כי נסיבות העלמו של הטופס מעוררות תהיות, היה עליו לנהוג איפוק ולהבהיר למראיינים כי הנושא בבדיקה, לפרט את אופן הבדיקה ואת הוראות החוק הרלבנטיות כפי שאכן נהג נתבע מס' 1. אולם, נתבע 2 בחר להטיל דופי ביושרם של התובעים מבלי להכיר את כל העובדות ובטרם הסתיימה הבדיקה המוסמכת של טענותיהם.
להשקפתי, גם עצם סגנונו של הנתבע משמיט את הקרקע מתחת לטענת תום הלב מאחר והמתקפה על התובעים חרגה מעבר לדרוש להבהרת העמדה אותה ביקש להציג.

סעיף 15(10)
"תנאי מקדמי לתחולת סעיף 15(10) הוא שלפרסום שבמחלוקת קדם פרסום מסוים, וכי אותו פרסום קודם אכן מהווה לשון הרע" (שם, עמ' 299).

עיון בפרסומים שלטענת נתבע 2 היוו לשון הרע מצד התובעים על נתבעות 3-4 מעלה שההגדרה הנטענת אינה הולמת פרסומים אלה. התובעים רואיינו ע"י כתבים שונים והביאו את סיפורם וטענותיהם מבלי להטיל האשמות באיש ומבלי לחרוג מהמסגרת העובדתית והענינית. את הפרשנות והנופך הדרמטי הוסיפו לפרשה הכתבים אלא שהנתבע בחר לתקוף את התובעים באופן אישי ומעבר למידה הדרושה לשם הבהרת הנושא והגנה על שמו הטוב של הספורטוטו, וכפי שנקבע בע.א. 809/89 משעור ואח' נ' חביבי פד"י מז(1), 1 (בעמ' 9 מול האות ו'):

"תרופתו של הנפגע מלשון הרע איננה על דרך פרסום נגדי, מצדו של לשון הרע על המפרסם והמבקש לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה, חזקה עליו שיעשה כן".

גם החלתו של סעיף 15(10) מותנה בכך שהגינוי או ההכחשה יעשו בתום לב הנעדר, כאמור, מהתנהגות נתבע 2.

לאור כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את ההגנות הנטענות ואני קובעת כי הפרסומים הנטענים אכן מהווים "לשון הרע" כהגדרת החוק.
בסיכומיהם העלו הנתבעים - בלשון רפה אמנם - טענה לפיה הפרסומים שנעשו ע"י נתבע 2 מוגנים מתוקף היותו עובד ציבור. גם טענה זו אינה יכולה לעמוד מאחר והחסינות שבסעיף 7 לפקודת הנזיקין מותנית בשלושה תנאים מצטברים: המפרסם היה ,עובד ציבור", הפרסום נעשה בתחום סמכותו כדין או שעשהו בתום לב כסבור שהוא פועל בתחום סמכותו כדין והתובענה כנגד המפרסם היתה "תובענה על רשלנות".
בע.א. 211/82 ננס נ' פלורו פד"י מ(1) 210 נדחתה טענת הגנה זו מאחר וביהמ"ש סבר כי פרסום עובדות בלתי בדוקות ע"י פסיכיאטר מהווה מעשה רשלני גם אם עילת התביעה היתה עוולה של לשון הרע, ועל כן נדחתה ההגנה הנטענת (עמ' 218).
כך גם בעניננו, מבלי להכנס לשאלת מעמדו של נתבע 2 כעובד ציבור הפרסום בנסיבות המתוארות לעיל מהווה גם מעשה רשלנות ועל כן אין הוא יכול להסתמך על הוראות סעיף 7 לפקודת הנזיקין כטענת הגנה.
הנזק
בבואי לשקול את גובה הפיצוי לו זכאים התובעים מוטל עלי לבחון את חומרת הפגיעה בשמם הטוב מחד גיסא, ומאידך גיסא את האינטרס הציבורי לשמירה על חופש הביטוי, לאחר בחינתה של סדרת הפרסומים נשוא התביעה, אין אני יכולה שלא להתרשם מן הקלות בה נתן נתבע 2 דרור ללשונו להשתלח בתובעים תוך פגיעה בשמם הטוב והטלת דופי ביושרם ובאמינותם
סבורני כי במקרה דנן הכף נוטה לכיוון השמירה על שמם הטוב של התובעים ומניעת הפגיעה בו מאחר וזכותו של הנתבע להתבטא בחופשיות לא היתה נפגעת אילו נהג בזהירות בכבודם של התובעים.
בר.ע.א. 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי פד"י מה(2) 489 אומר כב' השופט דב לוין (בעמ' 493):

"חומרתה של עוולת לשון הרע רבה היא עד מאוד, והנזקים העלולים להגרם בעקבותיה עלולים להיות כבדים ומרחיקי לכת עד אשר לפעמים כל סכום שבעולם אשר יפסק כפיצויים לצד זה הנפגע לא יהיה בו כדי לשפותו וכדי להשוות את מצבו לזה שהיה קודם שעוולו כלפיו בדברי לשון הרע ועל ידי כך פגעו בשמו הטוב.
הפיצויים אשר אותם מוסמך בית המשפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה:

ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על ידי כך שסכום הפיצויים שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר - עד כמה שכסף יכול לתרום לכך - למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה.

שנית - כי שנאמר כבר בפסיקת בית משפט זה - נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי 'שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': 'טוב שם משמן טוב' (ע.א 30/72 (1) בעמ' 244) הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומחנכת כאחד".
כפי שהוכח בעניננו, הנתבע 2 פגע בשמם הטוב של התובעים במספר הזדמנויות ואמירותיו זכו לפרסום הן בעתונות הכתובה והן ברדיו.
אין צורך להכביר מלים על עגמת הנפש שנגרמה לתובעים מפרסומים אלה אשר הלבינו פניהם בפני
כל בני כפרם שמספר ימים קודם לכן השתתפו בשמחתם בשל הזכיה בפרס הגדול בטוטו. אולם, נשאלת השאלה האם עלה בידי התובעים להוכיח כי מעבר לבושת הפנים נגרמו להם נזקים כספיים.
לאחר שבחנתי את ראיות התובעים הגעתי למסקנה שלא הוכחו הפסדי השתכרות או פגיעות נפשיות כנטען. כעולה מהעדויות, מעבידו של תובע 1 היה מוכן להמשיך ולהעסיקו, האמין לגרסתו ואף סייע לשניהם במאבקם להוכחת זכייתם.
באשר לפגיעה הנפשית, שנגרמה כביכול לתובע 2, טענה זו לא הוכחה בראיה קבילה. דהיינו, באמצעות חוו"ד ערוכה כדין כשם שלא הוכח הקשר שבין הסתבכויותיו בצבא למקרה נשוא הדיון.
אשר על כן, אני סבורה שיש לקבוע את הפיצוי בהתחשב בהיקף הפגיעה בשמם הטוב ועגמת הנפש שנגרמה להם בשל כך.

טוען ב"כ הנתבעים כי על פי תיקון מס' 6 לחוק מיום 26.10.98 אין לחייב את הנתבעים בפיצוי העולה על 50 אלף ש"ח בשל נזק שאינו נזק ממוני. מנגד גורסים באי כח התובעים כי התיקון אינו חל על עובדות המקרה שבפני
שאירע כאמור בשנת 1995 בטרם נכנס התיקון לתוקפו.
מאחר ובעניננו מדובר במספר פרסומים אשר כל אחד מהם מהווה עוולה נפרדת המקימה עילת תביעה, אין לי צורך לדון במחלוקת זו, ובהתחשב בחומרת הפגיעות, מספרן והיקף פרסומן, אני מחייבת את הנתבעים 2 ו4- לפצות את התובעים בסכום של 120,000 ש"ח.
לסיכום
התביעה נגד נתבעים 1 ו3- נדחית.

התביעה נגד נתבעים 2 ו4- מתקבלת ואני מחייבת את הנתבעים 2 ו4- לשלם לתובעים 120,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסה"ד ועד למועד התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ש"ח בתוספת מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

למרות שהתביעה נגד נתבעים 1 ו3- נדחתה, אין אני מחייבת את התובעים בתשלום הוצאותיהם, וזאת לאור הארכת הדיון שלא לצורך, כפי שפורט בהחלטתי מיום 27.4.2000.
ניתן והודע ביום 26.9.2000, במעמד: עו"ד גב' כהן
שרה דותן
, שופטת
מותר לפרסום

ניתן היום כ"ו באלול תש"ס, 26 בספטמבר 2000 במעמד עו"ד גב' כהן.
זכות ערעור תוך 45 יום לביה"מ המחוזי.
מותר לפרסום מיום 26/09/2000

שרה דותן
, שופטת

תמי מ. / d08242599a.1

1
בתי המשפט
בבית משפט השלום בתל אביב - יפו

תא 082425/99

בפני

כב' השופטת שרה דותן

26/09/2000








א בית משפט שלום 82425/99 עראידה טיראן נ' אריה זייף (פורסם ב-ֽ 26/09/2000)