פסקי דין על יעל גולדמן | פסקי דין על ארנון גולדמן

10806/99 הפ     03/09/2000




הפ 10806/99 יעל גולדמן נ' ארנון גולדמן




בעניין:
יעל גולדמן

התובעת

נגד
1. ארנון גולדמן

2. חברת ארנון גולדמן
(ישעיהו 30) בע"מ
3. בנימין רביזדה
הנתבעים

פסק דין
רקע

1. זוהי תובענה לפסק-דין הצהרתי על-פיו חוזה מכר שנחתם ביום 16.5.95 בין הנתבע 1, מטעם נתבעת 2, לבין הנתבע 3 (להלן: - "החוזה") ושעל-פיו מכרה נתבעת 2 לנתבע 3 דירה בת 3 מפלסים ברח' ישעיהו 30 בתל-אביב בבנין הבנוי על חלקה 112 בגוש 6957 (להלן: "הדירה") - בטל, בהיותו פיקטיבי, לפחות לגבי מחצית הדירה השייכת לתובעת.
כן מבוקשת הצהרה לפיה התובעת הינה בעלת מחצית הדירה ולחלופין, שהיא דיירת מוגנת בדירה.

ראיות ועדויות

2. בתצהיר עדותה הראשית של התובעת (ת1/) מגוללת היא את השתלשלות האירועים שהביאו להגשת התביעה על-ידיה:
לדבריה, היא נישאה לנתבע 1 בשנת 1967, ומאז, במשך 31 שנים, ניהלו הם משק בית משותף וחיי משפחה טובים ותקינים ללא כל הפרדה רכושית. במהלך חיי הנישואין החליפו בני הזוג 9 דירות, כל הדירות נרשמו בבעלות משותפת של שניהם (נספח "ב" לת1/).
לפני כ5- שנים נרכשה הדירה נשוא התביעה. הדירה מצויה בבנין שנבנה ע"י נתבעת 2 (להלן: - "החברה"), שזוהי חברה של הנתבע 1. הנתבע 1 הודיע לתובעת, לטענתה, שגם דירה זו תרשם על-שם שניהם. התובעת לא נהגה להיות מעורבת באופן פעיל בעסקי הנתבע 1 ולכן לא וידאה שהרישום אכן התבצע.
כשנה לפני הגשת התובענה, הסתבך נתבע 1 בחובות ועזב את הדירה. התובעת ערכה בירור בלשכת רישום המקרקעין וגילתה שהנתבע 1 מכר את הדירה לנתבע 3 על-פי החוזה הנ"ל ונרשמה הערת אזהרה לטובת נתבע 3 (נספחים "ד" ו-"ה" לת1/).
התובעת מביעה בתצהירה תמיהות לגבי החוזה:- לדבריה, מאז חתימתו בשנת 1995 לא פנה אליה איש בקשר עם החוזה. זאת למרות שנתבע 3 מכיר אותה אישית. הוא לא דיבר איתה על החוזה ולו מילה אחת, הגם שהיא ממשיכה להתגורר בדירה והמועד הרשום בחוזה למסירת החזקה הוא 15.8.95. מחיר הדירה הנקוב בחוזה - הינו מחיר נמוך, לדעתה, באופן משמעותי, ממחיר השוק של הדירה. גם תנאי התשלום מוזרים בעיניה.
התובעת הגיעה למסקנה, על סמך התמיהות הנ"ל, שמדובר בחוזה פיקטיבי שנעשה תוך קנוניה או תוך ניצול מצוקתו של נתבע 1 ותוך התעלמות מכוונת מזכויותיה.

בחקירתה הנגדית של התובעת שבה היא ומדגישה שהקנוניה הנטענת על-ידיה מתייחסת לכך שהיא גרה בדירה ולא נאמר לה שהיא נמכרה.

3. נתבע 1 הגיש תצהיר עדות ראשית (נ2/(א)) ובו הוא מאמת את טענות התובעת. לדבריו, הדירה שנבנתה ע"י החברה, כמו כל הדירות הקודמות, היתה אמורה להירשם על-שם התובעת ועל-שמו בחלקים שווים ביניהם, ולאחר מכן, היתה החברה אמורה להסגר, אלא שבינתיים הסתבך הוא בחובות. מכירת הדירה לנתבע 3 נעשתה ללא ידיעת התובעת, ונתבע 3 ידע על כך שהתובעת אינה יודעת על המכירה דבר וחצי דבר.

נתבע 1 נחקר נגדית הן ע"י ב"כ התובעת והן ע"י ב"כ נתבע 3. במענה לשאלותיו של ב"כ התובעת אישר נתבע 1 שהמחיר הנקוב בחוזה אינו מחיר השוק של הדירה ושוויה האמיתי כפול ממנו (עמ' 4), וכן אישר שוב שלא אמר לתובעת דבר על המכירה:

"הסתרתי את זה ממנה בצורה טוטאלית וגם יידעתי את בני רביזדה לגבי
העובדה שאני מסתיר. אמרתו לו במפורש אם היא תדע על זה, היא לא
תסכים לכך ואז אני לא אוכל למכור לו את הדירה".

נתבע 1 גם חושף בחקירתו הנגדית את מקור ההיכרות בינו לבין נתבע 3. לדבריו, נהג הוא להמר ונתבע 3 היה "אחד החלפנים הגדולים בשוק האפור".
בחקירתו הנגדית של נתבע 1 נדרש הוא גם להתייחס להסכם שצורף כנספח "ג" לתצהירו של נתבע 3, נ3/, ושעל-פיו החזקה בדירה הושארה, בהסכמה, בידי נתבע 1 למשך שנתיים, עד 15.8.97 "בשכירות ששולמה" (נספח ה1 לנ3/) על-פיו הושכרה הדירה לנתבע 1 תמורת 1,200 $ עד 30.6.98 ולחוזה השכירות (נספח "ה2" לנ3/) על-פיו הושכרה הדירה לנתבע 1 ל6- חודשים החל מ1.8.98- תמורת 1,500 $ לחודש.
נתבע 1 מבהיר שהחוזים הנ"ל נועדו למנוע מהתובעת את הידיעה על המכירה, ודמי השכירות שולמו על-ידיו באופן שוטף עד שעזב את הבית.
עוד עולה מחקירתו הנגדית של נתבע 1 שהוא היה חייב לנתבע 3 סכום של 225,000 $ ומחיר הדירה כיסה חוב זה במלואו.

4. נתבע 3 הציג בתצהיר עדותו הראשית (נ3/) גרסה שונה. לדבריו, הוצע לו ע"י נתבע 1 לרכוש את הדירה תמורת 320,000 $, נוהל מו"מ והוסכם על מחיר של 300,000 $ עם תשלום מיידי ומסירת חזקה מיידית, אלא שנתבע 1 היה מעוניין לדחות את מסירת החזקה וכתוצאה מכך הופחת המחיר. למרות המוסכם בדבר דחיית מסירת החזקה נכלל בחוזה מועד מיידי למסירת החזקה, אך לאחר חתימת החוזה, בדרך חזרה, ביקש נתבע 1 מנתבע 3 אישור בכתב לאשר הוסכם ביניהם בעל-פה, דהיינו, מסירה מאוחרת של החזקה. נתבע 3 טוען ששילם את מלוא המוסכם וצירף כנספחים ד1 - ד3 את האסמכתאות לכך.
עוד טוען הנתבע 3 שבסמוך למועד מסירת החזקה המיועד, ומאחר שהתכוון ממילא להשכיר את הדירה, נעתר לבקשת הנתבע 1 והשכיר לו את הדירה תמורת דמי שכירות חודשיים מוסכמים.
הנתבע 3 טוען בתצהירו שהתובעת ידעה היטב על מכירת הדירה לו (עמ' 26 לנ3/). לדבריו, דין התביעה להדחות מאחר שהדירה היתה בבעלות החברה ולתובעת אין כל זכאות לסעד כלפי החברה. לטענתו, חזקת השיתוף אינה מועילה לה כשמדובר בדירה השייכת לחברה. אין זה המקרה בו יש להורות על הרמת המסך באשר אין כל עילה לכך.
בנוסף, טוען נתבע 3 שאין ולא היתה כל קנוניה בינו לבין הנתבע 1.
נתבע 3 שב ומדגיש שהתובעת ידעה על כוונתו לרכוש את הדירה, היא נכחה בה בעת שהוא ביקר והדירה הוצגה לו ע"י הנתבע 1.
תנאי החוזה, לדעתו, אינם חריגים, ומכל מקום, הם פרי מו"מ.
עוד מוסיף נתבע 3 שהתובעת אינה דיירת מוגנת והתנהגותה לוקה בחוסר תום לב משווע.
ממצאים עובדתיים

5. א. הוכח בפני
שהתובעת ונתבע 1 נהלו במשך 31 שנים, מאז נישאו, משק בית משותף
וחיי נישואין תקינים, תוך שהם עוברים דירות והדירות נרכשות על-שם שניהם. הוכח
גם ושוכנעתי שהדירה האחרונה שנמכרה על-ידיהם, ברח' טבנקין בפתח-תקוה, היתה
שייכת לשניהם ותמורתה שימשה לצורך בניית הבניין בו מצויה הדירה נשוא התובענה (עמ' 5 ועמ' 9 לפרוטוקול).

לפיכך, על סמך התשתית שהוצגה בפני
אני קובעת שהדירה היתה אמורה להרשם על-שם התובעת ונתבע 1 בחלקים שווים ביניהם, וזאת, לאחר השלמת כל הטעון השלמה בנושא הרישום ופירוק החברה שהוקמה רק למטרת הקמת בנין זה.

דהיינו, במערכת היחסים שבין התובעת לבנין הנתבע 1 והחברה - אמורה היתה התובעת להרשם, על דעת הנתבע 1 והחברה, כבעלת מחצית הזכויות בדירה.

ב. אלא שכאן נכנס צד ג', הוא הנתבע 3. לכאורה, נתבע 3 ראה את מסמכי הרישום על-פיהם רשומה הדירה על-שם החברה ודי בכך. ולא היא. נתבע 3 ידע שהתובעת היא אשתו של הנתבע 1, המתגוררת בדירה זו עם ביתה. נתבע 3 ידע גם שהתובעת לא ידעה דבר וחצי דבר על מכירת הדירה. מאמינה אני לתובעת באומרה זאת ומאמינה אני גם לנתבע 1 באומרו זאת.
נתבע 3 אינו סותר עמדה זאת, למעשה. הוא אמנם טוען שהתובעת ידעה על-כך, אך אינו טוען שדיבר איתה על נושא זה. כל שהוא אומר הוא שהוא מסיק דבר ידיעתה מהעובדה שנכחה עת ביקר בדירה עם נתבע 1 והדירה הוצגה לו. בכך לא די.
כאשר, מחד גיסא, נאמר מפורשות ע"י התובעת שלא ידעה מאומה, ונתבע 1 מאשר זאת ואף מוסיף שנתבע 3 ידע על-כך שהתובעת לא ידעה מאומה, ומאידך גיסא, אין בידי נתבע 3 כל הוכחה ברורה שתביא לסתירת האמור לעיל, פרט לאמירות בעלמא והסקת מסקנות שלו, אין מנוס, מבחינתי, מהמסקנה שגרסת נתבע 3 בענין זה אינה מהימנה ונועדה להגן על כספו, לאו דווקא תוך שמירה על דבקות בעובדות.

אעיר בנקודה זו שכל העיסקה תמוהה מאד, ולא ניתן לקבל את הסברו הפשטני של הנתבע 3. ההיכרות בין הנתבע 1 לנתבע 3 היתה על רקע של הימורים. אין בפני
כל הסבר מצד נתבע 3 מדוע פנה נתבע 1 דווקא אליו לצורך מכירת הדירה. הסברו של נתבע 1, לעומת זאת, הוא הסבר הגיוני וסביר. מסתבר, שנתבע 1 נקלע לקשיים כספיים, בין היתר, כתוצאה מהימורים. הנתבע 3 היה חלפן כספים בשוק האפור ונתבע 1 חב לו כ225,000- $. כתוצאה מכך הוסכם שהדירה תמכר לנתבע 3 אך החזקה תשאר בידי הנתבע 1 ומשפחתו. אני מניחה שנתבע 1 קיווה שהוא יוכל לפדות את הדירה ע"י תשלום החוב אם יינתן לו זמן מספיק למטרה זו.

ג. חיזוק נוסף למסקנות דלעיל - הוא מחיר הדירה. כאמור, נמכרה הדירה ב275,000- $ כאשר מדובר על דירת טריפלקס בת 6 חדרים ומרפסת שמש ואליה צמודות 2 חניות מקורות. שמאי מטעם התובעת, שעל חקירתו ויתר ב"כ נתבע 3, העריך את שווי הדירה ב775,000- $ אך אף אם סכום זה מופרז מאוד, גם 500,000 $ הוא מחיר כפול כמעט מהתמורה שננקבה בחוזה.
תשלום התמורה מעורר אף הוא תהיות ותמיהות. צורפו קבלות שאינן תואמות את תאריכי החוזה, מחד-גיסא, ואין כל רמז על דרך התשלום, מאידך גיסא. דהיינו, לא ברור אם מדובר על תשלום במזומן, בשיק, בשיק בנקאי, או אם מדובר, כטענת נתבע 1, בסגירת חוב של 225,000 $ ותשלום היתרה בלבד. לא הוצגה אסמכתא לתשלום פרט לקבלות הסתמיות, ונוכח גרסת נתבע 1 שמדובר בסגירת חוב שלו כלפי נתבע 3 יכול היה הנתבע 3 להמציא אסמכתא כלשהיא לסתירת ונגוח טענה זו. אך הוא לא עשה כן.

ד. סימן שאלה נוסף צף ועולה בסוגית מועד מסירת החזקה. כאמור, בחוזה נקוב תאריך של 15.8.95, אך, לית מאן דפליג, שהחזקה מצויה גם כיום בידי התובעת ולא ננקט כל הליך לפינויה. היא זו שיזמה הליכים בבית המשפט.
טוען הנתבע 3 שעוד טרם כריתת החוזה הוסכם על מועד שונה למסירת החזקה, כשנתיים מאוחר יותר. אם כך, מה טעם מצאו הצדדים לרשום מועד אחר מהמוסכם? ואם כבר מצאו לנכון לרשום מועד אחר, מדוע מצאו לנכון להתקשר ב"פתקה" בה נקוב המועד המאוחר, ומדוע עשו זאת רק ב15.8.95- (נספח "ג" לנ3/) או שמא עשו זאת קודם-לכן ורשמו תאירך לא נכון, ומדוע רשמו תאריך לא נכון?
לנתבע 3 פתרונים - אולי.
נתבע 3 טען בתצהירו שלא הסכים כלל לדחות המסירה אף אם מדובר בחודש-חודשיים, הכיצד - לפתע פתאום - הסכים לדחייה של שנתיים-שלוש? הדחייה המוסכמת, שלבשה אצטלה של שכירות, תמוהה אף היא, שהרי הצדדים חתמו על מעין "פתקים" ועל חוזה שכירות מוגנת, למרות שמדובר, לכאורה, בשכירות של דירת יוקרה בצפון תל-אביב.

6. ניתוח משפטי

במוקד הסכסוך מצויות טענות הצדדים לשתי זכויות נוגדות. מחד גיסא, זכותו של הנתבע 3 אשר רכש את הדירה נשוא המחלוקת. מאידך גיסא, זכותה של התובעת במחצית הדירה העומדת לה מכוח זכותה במחצית מרכוש בני הזוג. לפיכך, השאלה המשפטית העומדת להכרעה היא זכותו של מי עדיפה - זכות התובעת או זכות הנתבע 3, שהינו בגדר צד ג'. ויודגש שהנכס במחלוקת הינו מחצית הדירה בה מתגוררת התובעת.

במסגרת טענות ב"כ הנתבע 3, הועלו טענות משפטיות משתי קבוצות. קבוצת אחת של טענות, הועלתה נגד קיומה של הלכת השיתוף בין בני זוג כחלה על הדירה, שכן, לטענת ב"כ הנתבע 3, מדובר בדירה השייכת לחברה, ולפיכך אינה נכללת בהלכת שיתוף הנכסים בין בני זוג. קבוצה שניה של טענות סובבת סביב זכותו של נתבע 3 העדיפה על זכותה של התובעת בדירה, בהעדר קנוניה, לטענת נתבע 3, בינו לבין הנתבע.

א. תחולת הלכת השיתוף על הדירה:
אתייחס תחילה לטענותיו של ב"כ הנתבע 3 הטוען להעדר תחולת הלכת השיתוף על דירת בני הזוג גולדמן.

כאמור, ענייננו בזוג שנישא כדת משה וישראל בשנת 1967 (היינו, קודם לכניסת חוק יחסי ממון לתוקפו ביום 1.1.74), וחיו כזוג יחדיו, לפחות, עד לשנת 1995. משניהלו הזוג משק בית משותף ואורח חיי משפחה תקין, הרי שברי כי על נכסיהם חל הסדר איזון המשאבים המכונה בפסיקה "הלכת השיתוף". הסדר אשר קובע כי לאורך קשר הנישואין, כל אחד מבעלי הזוג הינו בעל מחצית מן הזכויות בנכסי בין הזוג, בין אם רשום הוא ככזה, ובין אם לאו. וראה ע"א 3002/93 - יעקב בן-צבי נ' מיכל סיטין ו4- אח' פ"ד מט(3) 5 (להלן: - "עניין בן-צבי"):

"חזקת השיתוף הינה חזקה ראייתית פרי ההלכה הפסוקה אשר לפיה מיוחסת כוונת שותפות בנכסים לבני הזוג. חזקה זו מושתתת על הנחה של אורח חיים תקין של בני הזוג ושל השקעת מאמץ משותף. להוכחת התנאי של אורח חיים הרמוני די בהוכחת חיים משותפים תחת קורת גג אחת והדגש מושם על הוכחת תנאי המאמץ המשותף (ראה א' רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל - בין קודש לחול (פפירוס, תש"ן)152 ; השופט אור ב ע"א1937/92 קוטלר נ' קוטלר, תקדין עליון, כרך421 (2) 95 ; השופטת שטרסברג-כהן ב ע"א3208/91 , 2084/91 , 1915/91 יעקובי נ' יעקובי (טרם פורסם)). יש אף סברה כי די בהוכחת אחד התנאים לקיום החזקה (ראה דברי השופטת דורנר ב ע"א3563/92 עזבון המנוח מאיר גיטלר ז"ל נ' דבורה גיטלר, תקדין-עליון כרך 94 (3) 1932, 1935. ".

וכן:

"הדין החל בישראל כפי שנתפרש בבית משפט זה הוא, כי בני זוג החיים בצוותא ומקיימים משק בית משותף, הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף המתחלק בינהם בחלקים שווים, גם אם הוא רשום על שם אחד מהם, והוא- כל עוד אין ראיות על כך שנתגבשה בינהם כוונה אחרת. זוהי חזקת השיתוף"
(בג"צ 1000/92 בבלי נ' ביה"ד הרבני הגדול, מח (2), 221, 252).

בהקשרה של הלכת השיתוף מהווה דירת המגורים את הנכס החשוב והיקר ביותר של בני הזוג, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה רגשית. מדובר בנכס אשר מהווה את עיקר סל ההשקעות הפיננסיות של בני הזוג, במרבית המקרים, וכן בנכס אליו מפתחים בני הזוג קשר אמוציונלי, בהיותו "בית", בכל מובנה של המילה. לפיכך, קבעה הפסיקה בשורה ארוכה של פסקי דין כי דירת המגורים בה התגורר הזוג, הינה לב ליבה של הלכת השיתוף, וראה בעניין בן-צבי:

"במקרה שלפנינו עניין לנו בהוכחת חזקת השיתוף לגבי דירת מגורים שהינה הנכס המשפחתי המובהק ביותר", המהווה את "גולת הכותרת של חזקת השיתוף" (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי פ"ד ח(3) 685)" .

ובע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד ח(3) 685, הותוו הסממנים לגבי קיום חזקת שיתוף בדירת מגורים, עליהם חזר הנשיא (כתוארו אז) שמגר, בעניין בן - צבי:

"בע"א 806/93 הנ"ל הוזכרו הסממנים הבאים לגבי קיום חזקת שיתוף בדירת מגורים: בני זוג הנשואים פרק זמן ארוך, כאשר מרבית התקופה התנהלו חייהם על מי מנוחות; לשני בני הזוג אלו נישואיהם הראשונים; בן הזוג הטוען לשיתוף נטל חלק מהותי במשק הבית המשותף הן במישור הפנימי של ניהול משק הבית והן במישור החיצוני של תרומה לפרנסת המשפחה. יודגש, כי בדרך כלל די בתרומת בן הזוג במישור הפנימי לביסוס החזקה (ראה גם ע"א1937/92 הנ"ל)."

ומן הכלל אל הפרט.
סממנים אלה התקיימו בענייננו, עת בני הזוג נשואים למעלה מ 30 שנה. עד ל1995- התנהלו חייהם באופן תקין, כל אחד מהם תרם את תרומתו למערכת היחסים ביניהם, ולפיכך חלה הלכת השיתוף על דירת המגורים. על כך העידו הן התובעת והן הנתבע, אשר טוענים שניהם, שהדירה - היא דירת מגוריהם. לא הייתי מתבססת אך ורק על עמדותיהם כפי שהובעו בדיון, שכן, יתכן שאלו נגועות באינטרסים. אלא שבמקרה דנן, מכלול הנסיבות מצביע לכיוון זה באופן ברור.

אין, ולא יכול להיות כל ספק שהדירה, נשוא הסכסוך, הינה דירת המגורים של בני הזוג, בה גרו בני הזוג ובה גרה כעת התובעת, זאת על אף רישום הדירה על שם החברה. דירה זו רשומה היתה על שמה של חברה אשר בבעלותו הכמעט מלאה של הנתבע, שמה של החברה כשמו של בן הזוג (חברת ארנון גולדמן
(ישעיהו 30) בע"מ) וזו הוקמה לצורך בניית הבניין בה נמצאת הדירה. דירה זו מומנה באמצעות כסף שנבע ממכירת הדירה הקודמת של בני הזוג, והיתה אמורה להרשם על-שם שני בני-הזוג. לאחר הרישום האמור, שנקטע ונמנע כתוצאה מהאירועים נשוא התביעה, היתה אמורה החברה להסגר ולהתפרק.

לפיכך, שוכנעתי כי בענייננו טושטש הגבול בין צרכי החברה לצרכי הפרט. קיומה של מסכת עובדות ונסיבות זו הביאה אותי, להרים את המסך בין ארנון גולדמן
, האיש, לבין ארנון גולדמן
, החברה, ולייחס את הזכויות בדירה, עובר למכירה לנתבע 3, מחצית לארנון גולדמן
, האיש, ומחצית ליעל גולדמן
, רעייתו, היא התובעת. שכן, קיימות בענייננו נסיבות בהן נכון וצודק לעשות כן, זאת בשל עירוב בנכסיו האישיים של ארנון גולדמן
ובנכסים השייכים לחברה שבבעלתו, שהרי הוכח שמימון הבניה ע"י החברה נעשה באמצעות כספי מכירת דירתם הקודמת של בני הזוג.

וראה התייחסותה של כב' השופטת שטרסברג-כהן, לאחרונה, באשר לידיעתו של צד ג' בכל הנוגע לדירת המגורים של בני-הזוג (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב, תקדין-עליון, כרך 94 (3), תשנ"ט-תש"ס - 1999; להלן: - "ענין אהרונוב"):

"... ולגבי דירה כזו, ההנחה היא שכל אחד יודע או אמור לדעת, גם מבלי לחקור את טיב היחסים הממוניים בין בני-הזוג, כי בדרך כלל, זכאית האישה למחצית מן הזכויות בה".

בהקשר זה אציין, כי תיאורטית, יכול היה הנתבע לסתור את תחולתה של הלכת השיתוף על הדירה, הן על-ידי הבאת ראיות שיסתרו את הכוונה ליצור שיתוף בנכסים והן על ידי הבאת ראיות שיסתרו את הכוונה ליצור שיתוף בדירת המגורים.
כאמור בעניין בן-צבי:

"חזקת השיתוף ניתנת לסתירה הן באורח כללי והן באורח ספציפי, היינו, הן על ידי הבאת ראיות שיסתרו את הכוונה ליצור מערכת כלכלית משותפת והן על ידי הבאת ראיות בדבר העדרה של כוונת שיתוף בנכס מסויים"

(וראה גם - א. רוזן-צבי, ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"א 184, 206).

אולם, כאמור, לא עמד הנתבע 3 בנטל ראייתי זה ולפיכך דירת המגורים נכללת בחזקת השיתוף באופן שלתובעת המחצית מן הזכויות בה.

למעלה מן הדרוש אציין, שקיימת דעה לפיה גם נכסים עסקיים כלולים בהלכת השיתוף. כזו היא הדעה המובעת בע"א 630/79 ליברמן נ' ליברמן פ"ד לה(4) 359, 370 (הש ד. לוין) וע"א 663/87 נתן נ' גרינר ואח' פ"ד מה(1) 104, 11.
התשתית הרעיונית להחלת הלכת השיתוף גם על הנכסים העסקיים נובעת מעומק השיתוף בהקשר של בני זוג המחייב שותפות במכלול הנכסים ובכלל זה גם בנכסים העסקיים ובנכסים אחרים. כן, נשענת גישה זו על ההגיון כי הוצאת הנכסים העסקיים אל מחוץ לתחומה של הלכת השיתוף, תגרור, באופן סטטיסטי, פגיעה שיטתית בנשים, מקום שהגבר במשפחה מנהל את עסקי המשפחה ורושם את הנכסים על שמו ואילו האישה אחראית על ענייני הבית. במקרה בו קיים מצב כזה, הוצאת נכסים עסקיים אל מחוץ להלכת השיתוף, תותיר את הנשים, באופן שיטתי, בעלות נכסים מועטים יותר מאשר בעליהם, במועד הגירושין.

ב. זכותו של מי בדירה גוברת:

הרמת מסך ההתאגדות מעל החברה והקביעה שהלכת השיתוף חובקת את דירת המגורים נשוא התביעה, מקימה יריבות ישירה בין הנתבעת, לה עומדות הזכויות במחצית מדירת המגורים, לבין הנתבע 3, לו עומדות זכויות מכוח הסכם המכירה.

הפתרון למחלוקת המשפטית בכל הנוגע לעסקאות נוגדות במקרקעין, מצוי בסעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן: - "חוק המקרקעין") ולפסיקה הנלוות אליו.

סעיף 9 לחוק קובע כי:

"התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום-לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום-לב - זכותו עדיפה.".

למעשה, קובע סעיף 9 כי בהתקיימם של שלושה תנאים מצטברים יגבר רוכש הזכויות במקרקעין המאוחר בזמן על רוכש הזכויות המוקדם בזמן. התנאי האחד, קיומו של תום לב, התנאי השני, מתן תמורה, והשלישי - רישום.

וראה דברי הנשיא ברק בעניין בן-צבי הנ"ל:

" בהתנגשות בין זכויות אלו, יד הזכות הראשונה על האחרונה. חריג לכך הוא המקרה שבו הזכות המאוחרת בזמן נרכשה בתמורה ובתום לב "והעסקה לטובתו נרשמה בתום לב"".

וכן כב' השופט חשין בענין אהרונוב הנ"ל (עמ' 33):

"... דין המקרקעין בישראל, משולבת בו דוקטרינה המעניקה בכורה לזוכה הראשון בזמן, בכפוף לזכותו של קונה בתמורה ובתום לב שרשם את העסקה לטובתו בעודו תם-לב".

ובענייננו, התובעת רכשה את זכויותיה בדירה ראשונה, עם בניית הדירה, ואילו הנתבע 3 רכש את זכויותיו בדירה מאוחר יותר, בשנת 1995, על-פי החוזה הנ"ל.

סימני השאלה שהועלו במסגרת סעיף 5 לפסק הדין (ממצאים עובדתיים) הביאוני לקבוע כי הנתבע 3 נעדר תום לב בכל הכרוך ברכישת זכויותיו בדירה, לפיכך לא עונה הוא על דרישת סעיף 9 לחוק המקרקעין, גם בכל הנוגע לדרישת תום הלב.

לעניין זה יוער, כי בעבר גילתה הפסיקה יתר גמישות באשר לדרישת תום הלב בתחרות שבין בן-זוג לנעברו של בן-הזוג האחר (ראה, השו' גולדברג בע"א 29/86 אי.תי.ס נהיגה עצמית בע"מ נ' קרול פ"ד מד(1) 864). הפסיקה הקלה בסיטואציות אלו עם הנעבר (צד ג', המאוחר בזמן) וקבעה כי יזכה בנכס נשוא התחרות גם אם לא היה תם לב, ובלבד שלא ניהל קנוניה עם אחד מבני הזוג על מנת לנשל את בן הזוג האחר מנכסיו (הלכה זו כונתה בפסיקה "הלכת הקנוניה"). למעשה, הקלת הפסיקה עם הנעבר נבעה מתוך היגיון להקל ולהוזיל את עלויות המסחר של העסקאות במשק, שכן דרישת תום לב מלא, כך נטען, תקשה על עריכת עסקאות ותערער את היציבות המסחרית אליה שאף המחוקק בהנהיגו את שיטת המרשם.
אולם, כאמור, הלכה זו (הלכת הקנוניה) נשחקה כך, שלכל הפחות, אינה חלה עוד על דירת המגורים של בני הזוג.
לראשונה הובעה הדעה כי יש להעמיד את דרישת תום הלב במלואה בעניין אי.תי.ס נהיגה עצמית נ' קרול הנ"ל בדעת המיעוט של השופט מלץ. דרישה המעמידה את סיטואציית התחרות בין בן-זוג לבין נעברו של בן-הזוג האחר בשורה אחת עם כלל התחרויות, עת שדורשת קיומו של תום לב מלא, ולא מאפשרת "הנחות" באשר לתום ליבו של הנעבר.

גישת מיעוט זו אומצה בפס"ד בן-צבי הנ"ל על ידי הנשיא שמגר (כתוארו אז) בהחילו על דירת המגורים של בני הזוג את דיני העסקאות הנוגדות הכללים הנובעים מסעיף 9 לחוק, במקומה של הלכת הקנוניה:

"אולם, אין להכיר במעמד המכריע של הרישום כאשר מערכת הנסיבות מצביעה על קיום בן הזוג כבעל זכות נוספת. כאשר מדובר בדירת מגורים והצד השלישי יודע כי מי שהנכס רשום על שמו, יש בת זוג או בן זוג הדרים עימו, מתהפכת ההנחה ועל צד ג' לבדוק, מעבר לרישום, מה זכויותיו של בן הזוג או בת הזוג המתגורר בדירת המגורים. ההגנה על זכויות צד ג' בעיסקה לגבי נכס שהוא דירת מגורים מטילה נטל על צד ג', המחייבו בבדיקה ראויה יזומה מצידו, מעבר להסתמכות על הרישום על פי דין. אני מבקש להדגיש כי דבריי מתייחסים לדירת מגורים בלבד."

וראה לגישה זו גם את דעתה של השו' בן-פורת בע"א 592/79 שצקי נ' סייד פד לה(4) 402, 417-481:
"לכל הפחות בנוגע לדירת המגורים של המשפחה, מן הראוי, לדעתי, שניתן דעתנו על השקפה שונה...חזקה על אדם בימינו, שידועה לו האפשרות של שיתוף בין בני הזוג בדירת המשפחה, אפילו היא רשומה על שם הבעל בלבד. מאפשרות זו אסור לצד השלישי להתעלם ועל כן עליו הראייה כי הסתמך בתום לב על הרישום בלשכת המקרקעין...".

כן ע"א 3563/92 עזבון המנוח מאיר גיטלר ז"ל נ' דבורה גיטלר, תקדין עליון כרך 94(3) 1932,1935, שם מאזכרת השו' דורנר את דברי השו' בן-פורת בהסכמה.
ולאחרונה פסק הדין המפורט בענין אהרונוב הנ"ל, בו חזר בית המשפט על החידוש שנקבע בענין בן-צבי ועל חשיבותו (שם, עמ' 10).

כאמור, ידע הנתבע 3 במפורש על מגוריה של התובעת בדירה, ואמור היה לדעת גם על זכויותיה בדירה. הנתבע 3 אינו יכול להסתתר מאחורי הרישום על-שם החברה, בנסיבות המיוחדות למקרה זה, ולפיכך נסוגה זכותו בפני
זכותה של התובעת, שכן הוא לא עמד בתנאי תום הלב הדרוש בסעיף 9 לחוק. מכל מקום, גם קנוניה לשמה הייתה בענייננו, כך שגם ע"פ התנאים המקלים יותר (עם הנתבע 3) של הפסיקה ה"עתיקה" נסוגה זכותו של הנתבע 3 בפני
זכותה של התובעת.

להשלמת התמונה אעיר שניתן להגיע לאותה מסקנה מפסיקתו של הנשיא ברק בעניין בן-צבי הנ"ל. גם שם דובר בסיטואציה דומה בה התקיימה תחרות בין בת זוג לבין נושהו של בן הזוג האחר וגם שם נבדק גורלה של הדירה לאור סעיף 9 לחוק ודיני העסקאות הנוגדות. במסגרת ניתוחו העלה כב' הנשיא ברק תמיהה באשר לתחולתו הישירה של סעיף 9 לחוק, בתגובה לטענה שהלכת השיתוף אינה התחייבות לעשות עסקה (הנדרשת לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין). הנשיא ברק הגיע לאותה מסקנה אופרטיבית גם ללא תחולתו הישירה של סעיף 9 לחוק, זאת באמצעות מילוי חסר בחוק המקרקעין (ובמשפט הישראלי), על דרך ההיקש מסעיף 9 לחוק המקרקעין עצמו (שהרי סעיף 1 לחוק יסודות המשפט מורה לנו להשלים חסר בדרך זו):

"עד כאן עמדתי על תחולה ישירה של דיני העסקאות הנוגדות הקבועים בסעיף 9 לחוק המקרקעין . ואם תאמר, כי סעיף 9 לחוק המקרקעין אינו חל במישרין, שכן הלכת שיתוף הנכסים אינה בגדר "התחיבות לעשות עסקה" - ענין שאף אותו מבקש אני להשאיר בצריך עיון - הרי ממילא יש באי תחולתו חסר בחוק המקרקעין ובמשפט הישראלי. את החסר יש למלא - כך מלמד אותנו סעיף 1 לחוק יסודות המשפט, התש"ם - 1980 בדרך ההיקש, ואם היקש אינו מצוי, על פי עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל. בענייננו מצויה הוראה טבעית ממנה ניתן להקיש, היא הוראת סעיף 9 לחוק המקרקעין . נמצא, כי דין העיסקאות הנוגדות הקבוע בסעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט -1969 , יחול בענייננו, אם במישרין (מכוח תחולתו הישירה) ואם בעקיפין (מכוח היקש)."

7. מכל האמור לעיל, זכאית התובעת לסעד ההצהרתי המבוקש על-ידיה, דהיינו, בטלותו של החוזה הנ"ל ככל שהוא מתייחס למחצית הזכויות השייכת לה, כאמור לעיל, ולהצהרה כי היא זכאית להרשם כבעלת הזכויות במחצית הדירה, בכפוף למילוי דרישות הסבדין בכל הנוגע להעברה מהחברה אליה.
משקבעתי כך, אין עוד צורך לדון בסעדים שנתבקשו "לחלופין בלבד".
הנתבע 3 ישא בהוצאות התובעת בסך 10,000 ש"ח + מ.ע.מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח עותק פסק-דין זה לצדדים בדואר רשום ותודיע להם טלפונית על קיומו של פסק הדין.

ניתנה היום, ג' באלול תש"ס, (3 בספטמבר 2000), בהעדר הצדדים.

גרסטל
הילה, שופטת


ניתן היום ג' באלול תש"ס, 3 בספטמבר 2000 בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.
זכות ערעור תוך 45 יום לביה"מ המחוזי.
מותר לפרסום מיום 03/09/2000

גרסטל
הילה, שופטת

גלית / d01080699e.1
1
בתי המשפט
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו

הפ 010806/99

בפני

כב' השופטת הילה גרסטל








הפ בית משפט מחוזי 10806/99 יעל גולדמן נ' ארנון גולדמן (פורסם ב-ֽ 03/09/2000)