פסקי דין על מארק גרוס | פסקי דין על יצחק לוי | פסקי דין על בנימין אלון |

405-12/08 א     14/08/2009




א 405-12/08 מארק גרוס נ' יצחק לוי, בנימין אלון








בית משפט השלום בהרצליה




14 אוגוסט 2009

ת"א 405-12-08 גרוס,עו"ד נ' לוי ואח'





בפני

כב' השופט
צבי דותן


תובעים

1. מארק גרוס
,עו"ד


נגד


נתבעים

1. יצחק לוי
2. בנימין אלון


החלטה

להלן החלטתי ביחס לבקשת התובע לבטל מינויו של הגרפולוג מטעם ביהמ"ש.
החלטתי זו ניתנת לאחר שעיינתי
היטב בעמדות הצדדים,
לרבות בתגובת ב"כ הנתבע 1 מיום
4.8.09.

ב"כ הנתבע 1 בתגובתו מיום 4.8.09 טוען כי אם חוו"ד המומחה תקבע,
שהנתבע 1 לא חתם על אישור המסירה מיום 23.10.07,
או אז
פסה"ד אמנם הפך חלוט בהתאם לדין הבלגי,
אך איננו חלוט בהתאם לדין הישראלי,
ועל כן טרם התגבשה עילה לבקש אכיפתו בישראל.

אינני מקבל טענה זו.
אינה קיימת,
ולא יכולה להיות קיימת,
דרישה כי פסק הדין יהיה חלוט הן לפי הדין הבלגי והן לפי הדין הישראלי.
הדרישה בחוק אכיפת פסקי חוץ היא
כי "הפסק אינו ניתן עור לערעור",
ופשיטא שהכוונה לכך שאינו ניתן לערעור במדינה בה ניתן.
מרגע שנתקיימה דרישה זו,
שכן,
פסק הדין בו עסקינן אינו ניתן עוד לערעור בבלגיה,
הרי שנתקיימה דרישת סע' 3(2)
לחוק.
אין כלל מקום לאמירה כי פסק הדין
"אינו חלוט לפי הדין הישראלי",
שכן,
אין ומעולם לא היתה זכות ערעור בישראל
או זכות ערעור לפי הדין הישראלי,
על

פסק דין
זה.
היותו של הפסק בלתי ניתן עוד לערעור נבחנת אך ורק לפי דיני המדינה בה ניתן הפסק.

יכולה אולי להיטען הטענה
(ואם הבינותי נכונה,
זו אכן הטענה)
כי הפסק הבלגי סותר את תקנת הציבור,
מעצם העובדה שהפסק הפך חלוט (בבלגיה),
על אף שהנתבע טוען כי הפסק מעולם לא הומצא לו.
ברור שלא אכריע בטענה זו במסגרת החלטת ביניים זו,
שעניינה רק
ביטול
או אי ביטול מינויו של המומחה.
יחד עם זאת,
אביע דעתי הלכאורית בלבד כי עצם העובדה שהפסק הפך חלוט הגם שלא הומצא לידי הנתבע (לטענתו),
היא כשלעצמה
איננה הופכת לעניות דעתי את הפסק לפסק אשר תוכנו סותר את תקנת הציבור.
בהקשר זה יצוין כי
לפי פסיקת ביהמ"ש העליון
(ע"א 1137/93 אשכר נ' היימס
פד"י מח (3)
641,
בעמ'
651 – 652),
"תקנת הציבור"
עניינה בעקרונות,
בהשקפות ובאינטרסים של החברה ושל המדינה,
שהם כה עקרוניים וכה בסיסיים,
עד שיש מקום לדחות מפניהם פסקי חוץ מחייבים.
מדובר בערכי יסוד של המדינה ושל החברה,
במוסר,
בצדק,
ובהגינות.
בתיק ה"פ (מחוזי י-ם) 4318/05 ישי אונגר נ' הרשות הפלשתינית
(אתר נבו,
בפיסקה 33,
שם),
מנה ביהמ"ש דוגמאות למקרים בהם תידחה בקשה לאכיפתו של פסק חוץ מחמת היותו סותר את תקנת הציבור,
כגון כאשר הפסק סותר את עיקרי אורח החיים של החברה בישראל,
או פוגע במעמד ריבונותה וצרכי בטחונה של המדינה,
או פוגע בערכי יסוד של מוסר וצדק,
חרות והגינות,
ועוד.

האם ניתן לכלול את המקרה שבפני
י בין אלה,
בשל העובדה שהפסק הפך חלוט בטרם הומצא לידי הנתבע?
אני סבור שלא,
ואני מדגיש,
אינני קובע מסמרות ואינני מכריע בדבר,
אלא רק מביע דעתי הלכאורית לצורך ההחלטה הנוגעת למומחה ביהמ"ש.
אזכיר כי אין המדובר ב

פסק דין
של ערכאה ראשונה.
מדובר ב

פסק דין
של
ערכאה שניה,
ביהמ"ש לערעורים באנטוורפן,
בשבתו כערכאת ערעור על פסק
דין של הערכאה הראשונה.
הדבר אשר נמנע מן הנתבע
(אם נכונה טענתו כי לא קיבל את פסק הדין)
הוא
דיון
בערכאה שלישית,
היא ביהמ"ש העליון של בלגיה,
שמושבו בבריסל.
מניעת הזכות להגיש ערעור לביהמ"ש העליון
איננה נכנסת לכאורה בגדרה של "תקנת הציבור"
כפי שהוגדרה בפסיקה,
אותה הזכרתי לעיל.
לו היה מדובר ב

פסק דין
שניתן בביהמ"ש המחוזי בישראל,
כלל לא היתה מוקנית לנתבע זכות ערעור.
היה עליו לבקש ולקבל רשות ערעור.
וכפי שנאמר בפסק הדין המנחה בר"ע 103/82
חניון חיפה נ' מצת אור
פד"י
לו (3)
123,
הנחת היסוד לפי חוק בתי המשפט היא,
שכל ענין יידון בד"כ בפני
שתי ערכאות בלבד.
אין לכל מתדיין זכות מוקנית
לכך שעניינו יובא
בשלב כלשהו לדיון בפני
ביהמ"ש העליון דווקא.
ניתן לבקש רשות ערעור
על פס"ד מחוזי
שניתן כערכאת ערעור,
אולם רשות ערעור תינתן בד"כ רק
מקום שקיימת חשיבות משפטית או ציבורית לכך שדווקא מקרה זה יזכה לבירור שיפוטי נוסף.

בשים לב לעקרונות אלה,
אינני סבור
(ושוב,
לכאורה בלבד)
כי
עצם העובדה שפסק החוץ הפך חלוט בטרם הומצא לידיו של הנתבע 1
(והנחתי לצורך הדיון היא כי טענתו זו נכונה עובדתית),
סותרת את תקנת הציבור,
במובן שניתן לביטוי זה בהקשר של חוק אכיפת פסקי חוץ.

גם מבחינה מלולית קשה לראות כיצד ענין זה
נכנס בגידרו של סע' 3(3)
לחוק אכיפת פסקי חוץ.
ניתן היה אולי לטעון כי דיני ההמצאה
בבלגיה
סותרים את תקנת הציבור אצלנו,
אך בוודאי לא תוכנו של הפסק,
שניתן במקרה דנן.
בהכריעו כפי שהכריע,
לא פגם ביהמ"ש הבלגי בהשקפה
מהשקפותיה העקרוניות של המדינה
או בערך מערכיה
(ע"א 4949/03
בולוס גד
פד"י
נט (5) 616).

סיכום האמור הוא,
שאין לדעתי הלכאורית צורך בחוות דעת של מומחה,
שכן,
גם אם אכן יגיע המומחה למסקנה כי הנתבע
1 לא חתם על אישור המסירה מיום
23.10.07,
לא יהיה בטענה זו כשלעצמה כדי להועיל לנתבע.

לפיכך אני נעתר לבקשה,
ומבטל מינוי המומחה
מטעם ביהמ"ש.

אין בכך כמובן כדי לגרוע מזכותו של הנתבע,
אם יחפוץ בכך,
להגיש חוות דעת מטעמו לענין אמיתות החתימה על אישור המסירה.

מועדי הגשת תצהירי עדות ראשית,
ומועד ההוכחות
-
בעינם עומדים.

אין צו להוצאות.





ניתנה היום,
כ"ד אב תשס"ט, 14 אוגוסט 2009, בהעדר הצדדים.
המזכירות תשגר החלטה זו לשני הצדדים בפקס ובדואר.














א בית משפט שלום 405-12/08 מארק גרוס נ' יצחק לוי, בנימין אלון (פורסם ב-ֽ 14/08/2009)