פסקי דין על שמואל פנינה | פסקי דין על פריימן לבניין | פסקי דין על דוד עבאס ואח' | פסקי דין על עו"ד ברוך חכים

1253/07 פשר     16/10/2008




פשר 1253/07 שמואל פנינה, פריימן לבניין בע"מ, דוד עבאס ואח' נ' עו"ד ברוך חכים




בעניין:

1



בתי המשפט



בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
פש"ר 001253/07

בש"א 1122/08

בפני
:
כבוד השופטת ד' קרתֿֿמאיר


תאריך:
19/10/2008




בעניין
:
1.
שמואל פנינה
2.
פריימן לבניין בע"מ

3.
דוד עבאס
4.
חנה עבאס
5.
פריימן יהושוע
6.
יורלנד בע"מ






המבקשים




נ
ג
ד


עו"ד ברוך חכים







המשיב


החלטה

בראשית דברי עלי להתנצל על האיחור במתן ההחלטה.

1.
מהות הבקשה
הבקשה שבפני
הינה בקשה על פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, בה התבקש בימ"ש לזמן את המשיב ולאכוף עליו קנס יומי נמשך או מאסר כדי להביאו לציית להחלטות בימ"ש מיום 29.11.07, 9.12.07 וכן מיום 20.12.07, אשר ניתנו בתיק פש"ר 1253/07.
בקשה זו הוגשה יחד הן על ידי המבקשים 1-5 והן על ידי המבקשת 6 אשר מיוצגים על ידי באי-כוח שונים.
בבקשה נאמר כי לאור התנהלותו החמורה של המשיב, סבורים המבקשים כי אכיפת החלטות וצווי בימ"ש נגדו תתאפשר רק באמצעות מאסר.
הטלת קנס, אפילו קנס גבוה, אינה אפקטיבית, שכן מצויים בידי המשיב כספי נאמנות השייכים למבקשת 1 (להלן: "המבקשת"), אשר הגיעו לידי המשיב מכוח מינויו ככונס נכסים זמני בתיק הפש"ר.
קיים חשש, לדברי המבקשים, כי בכפיית קנס בלבד לא יהסס המשיב לעשות שימוש בכספים לתשלום הקנס על מנת להימנע מקיום החלטות בימ"ש.
המבקשים ציינו כי ביום 6.2.05 ניתן בתיק ה"פ 735/04 תוקף של פס"ד להסכם פשרה בין המבקשת למבקשים 2-5 (להלן: "פסק הדין").
המבקשת יוצגה אז על ידי המשיב כבא כוחה.
ביום 8.3.07 הגישה המבקשת, באמצעות המשיב, בקשה למינויו ככונס נכסים זמני לאכיפת אגרת חוב מכוח פסק הדין.
הבקשה הוגשה כנגד מבקשות 2 ו- 6.
בהתאם להוראות שניתנו בתיק הפש"ר, הופקד בידי המשיב ככונס נכסים זמני סך של כ- 8.3 מליון ₪ מטעם מינהלת סל"ע, ולאחר מכן הופקד סכום נוסף של כ- 74,000 ₪. הכספים הופקדו בחשבון על שם המשיבה 6 (להלן: "יורלנד") ע"י עו"ד ברוך חכים
בבנק מזרחי בע"מ.
ביום 2.10.07 ניתן פס"ד על ידי בימ"ש זה אשר דחה את בקשת כינוס הנכסים. עם זאת, נותר צו כינוס הנכסים הזמני על כנו למשך 21 יום, כדי לאפשר למבקשת להגיש בקשה למימוש משכון וסעדים זמניים.
בבקשה נאמר כי המבקשת שקלה להמנע מנקיטת הליכים אלה. לכן, במהלך אוקטובר 2007 ניהלו המבקשים מו"מ אשר הגיע לסיומו ביום 31.10.07, כאשר נחתם הסכם פשרה אשר צורף כנספח ד' לבקשה (להלן: "הסכם הפשרה").
המשיב עצמו חתם על הסכם הפשרה כב"כ המבקשת, והצטרף להסכם בהיותו נאמן.
הסכם זה קיבל תוקף של פס"ד לאחר שהוגש לבימ"ש לשם אישורו.
ביום 11.10.07 העביר המשיב לידי המבקשת 6 סך של כ- 3.4 מליון ₪, בהתאם למפורט בפסה"ד מיום 2.10.07.
לאחר העברת הכספים והריבית שנצטברה לאותו מועד, מופקדים בקופת הכינוס סך של כ- 5 מליון ₪.
ביום 16.1.07, לאור הסכמות המבקשים בהסכם הפשרה, היה על המשיב להעביר באמצעות ב"כ המבקשים 1-5 סך של כ- 3.5 מליון ₪, לצורך הסרת שעבודים הרשומים לטובת בנק הפועלים על נכסי המבקשים 1-5.
באותו יום, תוך סיכול הסדר הפשרה, העביר המשיב על אף היותו נאמן וללא כל אישור של בימ"ש סך של כ- 4.7 מליון ₪ לחשבון, על שם עו"ד ברוך חכים
בבנק מזרחי.
המבקשים ציינו כי פנו למשיב בדרישות חוזרות ונשנות להעביר את הכספים המוסכמים לצורך ביצוע סעיף 4 להסכם הפשרה, מיום 31.10.07, אך המשיב טען כי מימש את הכספים ופעל בהתאם להוראות בימ"ש.
ביום 22.11.07 העביר המשיב לחשבונו סכום נוסף של כ- 61,000 ₪.
נוכח התנהלות זו זימן בימ"ש את הצדדים לדיון ביום 29.11.07.
בימ"ש קבע כי יש להעביר את הכספים באופן מלא ומיידי עפ"י הוראות סעיף 4 להסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פס"ד, למעט הסכום אשר נשמר כדי להבטיח את שכר טרחתו של עו"ד חכים ככונס נכסים.
הוסכם שסכום של 287,000 ₪ יוחזק בידי המשיב להבטחת שכר טרחתו ככונס נכסים ככל ששכ"ט זה יפסק לטובתו.
רק לאחר אותו דיון העביר המשיב מחשבונו סך של כ- 4 מליון ₪ לקופת הכינוס.
המשיב הותיר בידו סך של כ- 745,000 ₪ ללא אישור או החלטת בימ"ש ובניגוד להחלטות אשר ניתנו עד לאותו מועד.
לאחר שהוגשו בקשות חוזרות לחייב את המשיב למלא אחר החלטת בימ"ש, קבע בימ"ש ביום 9.12.07 כי על המשיב להעביר לידי המבקשת סך של 745,000 ₪ לחשבון בנק הנושא את שמה, וסך של 463,000 ₪ לידי המבקשת 6.
גם החלטה זו לא קוימה על ידי המשיב, והוגשו בקשות נוספות לקיים את החלטות בימ"ש.
לאור התנהלות זו, קרא בימ"ש לצדדים פעם נוספת לדיון ביום 20.12.07. בימ"ש חזר על החלטתו הקודמת, על פיה סכום של 5 מליון ₪ אשר הוחזק למעשה בנאמנות על ידי המשיב ככונס נכסים אמור להיות מועבר עפ"י ההסכם, מלבד סכום של 285,000 ₪ אשר נועד לתשלום שכר טרחתו של כונס הנכסים במסגרכת תיק הפש"ר.
בימ"ש שב והבהיר כי כל החלטה באשר לשכר טרחתו של כונס הנכסים התייחסה לשכ"ט במסגרת תיק הפש"ר בלבד.
גם לאחר החלטה זו נמנע המשיב להעביר את הסכום של 745,000 ₪ ואת הסך של 463,000 ₪.
רק ביום 23.12.07 נאות המשיב להעביר את הסכום של 463,000 ₪ לידי ב"כ המבקשת 6, אולם נמנע מלהעביר את הסכום של 745,000 ₪ לידי המבקשת.
במכתב אשר צורף כנספח ט' לבקשה, ציין ב"כ המשיב כי למשיב זכות קיזוז כלפי המבקשת בגין שכר טרחתו, וזאת הן לנוכח האמור בסעיף 4א להסכם הפשרה והן לאור האמור בהסכמי שכ"ט.
לסכום זה של 745,000 ₪ מתייחסת למעשה הבקשה.


2.
תגובת המשיב
בתגובת המשיב נאמר כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב וכל מטרת הבקשה שלוחת הרסן, היא לנסות ולפגוע ביושרתו המקצועית, בנסיון להפעיל על המשיב לחץ פסול על מנת שיוותר על שכה"ט המגיע לו מאת המבקשת.
זאת לאחר שדאג לענייניה ללא לאות קרוב ל- 4 שנים, ומאמציו נשאו פרי בדמות הישגים בהקפים של מליוני שקלים אשר הושגו עבור המבקשת.
באשר להחלטה מיום 9.12.07, צורפה החלטה זו לבקשה מבלי לציין שהיא
בוטלה ימים אחדים לאחר מכן, מאחר והתקבלה על בסיס מצג שווא של המבקשים.
הבקשה לבזיון מתייחסת למעשה למחלוקת בין המשיב לבין המבקשת, באשר לזכות המשיב לנכות מתוך סכום שהמבקשת רשאית לקבלו את שכה"ט המגיע לו להשקפתו.
אין למבקשים האחרים מלבד למבקשת כל מעמד בבקשה, שכן אין הם דורשים לעצמם דבר ואין להם כל אינטרס לגיטימי בבקשה.
מדובר במחלוקת מדומה שכן לא יכול להיות ספק שבהתאם להוראות סעיף 4א להסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פס"ד, עליו חתומה המבקשת, רשאי המשיב לנכות מתוך הסכום המגיע למבקשת את הסכום המגיע לו כשכ"ט בגין השרותים שנתן לה במשך שנים.
כך עשה המשיב והמבקשת אף הודתה מספר פעמים בעצם זכות הקיזוז של המשיב, אם כי היתה מחלוקת באשר לגובה החוב אשר עמד לעמדתה של המבקשת על סך 240,000 ₪ בלבד.
הסכומים אותם חייבת המבקשת למשיב גבוהים בהרבה מהסכום אותו ניכה המשיב מהתשלום שהועבר למבקשת, והם עומדים על סך הקרוב ל- 2 מליון ש"ח.
המשיב טען כי קיים את החלטות בימ"ש כלשונן וככל שיש בידי המבקשת טענות באשר לגובה שכה"ט, עליה לברר את דרישותיה בערכאה המוסמכת ולא במסגרת תיק הפש"ר.
בדעתו של המשיב להגיש כנגד המבקשת תביעה בגין הסכומים אותם היא חייבת לו גם לאחר קיזוז הסכום נשוא הבקשה, והמבקשת תוכל להעלות טענותיה במסגרת זו.
יש לציין כי תביעה זו הוגשה בפועל על ידי המשיב בשלב מאוחר יותר.
המשיב חזר על ההחלטות הרלוונטיות במסגרת המרצת הפתיחה, עד אשר הוגשה על ידו הבקשה למינוי כונס נכסים במסגרת תיק הפש"ר.
המשיב אף פרט הסכם בדבר תוספת לשכ"ט אשר נכרת בין המשיב לבין המבקשת באמצעות בנה.
המשיב ציין כי מונה ככונס נכסים זמני ביום 29.3.07, ובמסגרת זו התקבלו כאמור הסכומים אשר פורטו לעיל ממנהלת סל"ע.
לאחר פסה"ד של בימ"ש זה, ולאור הקבוע בו, העביר המשיב לידי המבקשת 6 סך של 3.4 מליון ₪ ביום 11.10.07.
לאחר מכן ניהלו הצדדים מו"מ. המשיב טען כי המליץ למבקשת לפעול בדרך של מימוש השעבוד שכן זו היתה הדרך הקלה ביותר לקבל לידה סכום של מליון דולר.
להפתעת המשיב, החלה המבקשת בסדרת ויתורים תמוהים כלפי המבקשים 2 ו- 6 וזאת בנסיון להתחמק מלשלם למשיב את שכה"ט המגיע לו.
יחד עם זאת, מאחר והיה זה רצון המבקשת, הגיעו הצדדים להסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פס"ד.
כמו כן ניתנו למשיב ככונס נכסים כל הסמכויות אשר נדרשו לצורך השלמת הסכם הפשרה.
המשיב הפנה להוראות סעיף 4א להסכם הפשרה, בו נקבע כי סכום של 745,000 ₪ ישולם ישירות למבקשת מתוך הכספים המוחזקים בידי כונס הנכסים הזמני, בניכוי שכ"ט והוצאות משפטיות.
לדברי המשיב, מקנה לו הסעיף את הסמכות לנכות את שכה"ט המגיע לו.
מכאן, עולה כי המבקשת הסכימה כי קיימת למשיב זכות קיזוז.
עוד ציין המשיב כי במסגרת הסכם הפשרה ניתנה לחברת אולגה, אשר היתה צד לו, הזכות להודיע על ביטול ההסכם וכך עשתה ביום 5.11.07.
מאחר וההסכם בוטל, לא היה מקום לבצע את התשלומים עפ"י ההסכם.
לאור זאת, פנה המשיב לבימ"ש ביום 11.11.07 בבקשה לפעול למימוש המשכון.
בימ"ש קבע כי כאשר ניתן תוקף של פס"ד להסכם הפשרה, הסתיים תפקידו של בימ"ש כבימ"ש של פש"ר. אין לכן מקום לבקשות באשר לדרך ביטול ההסכם או ביצועו, ואלה אמורות להתברר בפני
ערכאה מוסמכת.
עם זאת, ביום 18.11.07 הוגשה ע"י המבקשים בקשה להורות על ביצוע הסכם הפשרה. מיום זה ואילך הופסק יצוג המבקשת ע"י המשיב.
בבקשה זו ניתן למצוא הסכמה לכך כי המשיב יבצע ניכוי מהסך של 745,000 ₪, והטענה היחידה היתה כי יש למשיב זכות לנכות סך של 240,000 ₪ בלבד.
די בהודאה זו בזכות הקיזוז כדי להצדיק את דחיית הבקשה לבזיון.
גם בקשה זו נדחתה ע"י בימ"ש שחזר וקבע כי ביצוע הסכם הפשרה אמור להתברר בפני
הערכאה המוסמכת כמו ביצועו של כל פס"ד, ואין מקום לברר את טענות הצדדים בענין זה בדרך של בקשה למתן הוראות בתיק הפש"ר.
המשיב הודיע למבקשת כי הוא מפסיק לייצגה וכי המחאה בסך 2,540,000 ₪ רשומה לפקודתה. סכום זה הינו סכום מימוש השעבוד בניכוי שכה"ט המגיע למשיב מהמבקשת.
בדיון אשר התקיים לאור בקשת המבקשים לעיון מחדש בהחלטה קודמת, ביום 29.11.07, הגיעו הצדדים להסכמה כי הסכם הפשרה יעמוד בתוקפו ויבוצעו התשלומים אשר נזכרים בסעיף 4.
ביהמ"ש לא גרע מתוקפן של הוראות הסכם הפשרה ולכן הוראת סעיף 4א, לרבות זכות הקיזוז, עומדות בתוקפן.
המשיב התייחס גם לתשלומים הנוספים אשר שולמו על ידו.
המשיב התייחס לבקשה אשר הוגשה ביום 9.12.07, במסגרתה התבקשה העברת הסכום של 745,000 ₪ לידי המבקשת.
המשיב טען כי המבקשים הטעו את בימ"ש בכך שטענו שהיא מוגשת בהסכמת המשיב. המשיב לא נתן כל הסכמה לבקשה.
לאור הטעיה זו נענה בימ"ש לבקשה.
המשיב פנה בבקשה לביטול ההחלטה, ולאחר הבהרות אשר ניתנו בענין זה ע"י המשיב, ביטל בימ"ש את אותו חלק מההחלטה המתייחס לשמירת סכום לשכ"ט.
בקשה נוספת הוגשה ע"י המבקשים ביום 17.12.07, בה חזרו וביקשו להעביר את הסכום של 745,000 ₪ לידי המבקשת בניכוי סך של 240,000 ₪, שאינו הסכום של 287,000 ₪ המוחזק בחשבון הכינוס לצורך הבטחת שכ"ט כונס הנכסים.
המבקשים שבו אם כן והכירו בזכות הקיזוז של המשיב.
על בסיס בקשה זו קיים בימ"ש את הדיון ביום 20.12.07.
בימ"ש חזר וקבע כי אין לתת להחלטותיו כל פרשנות כאילו הן מתייחסות לגופן של טענות המשיב בדבר חוב שכר טרחתו.
בימ"ש חזר והדגיש כי אין בכוונתו להתערב בפרשנות הסדר הפשרה.
לאחר מועד זה בוצע תשלום של 463,000 ₪.


המשיב טען כי הליך לפי פקודת בזיון בימ"ש הוא הליך קיצוני ודרסטי שיש לעשות בו שימוש במשורה.
הבקשה מתייחסת כאמור לסכסוך בענין שכ"ט, כאשר עצם זכות הקיזוז אינה מוטלת בספק והמחלוקת היא לגבי הסכום.
אין בהחלטות בימ"ש כל החלטה אופרטיבית להעברת הסכום נשוא הבקשה למבקשת. הוראות בימ"ש היו כי על הסכומים להיות מועברים בהתאם להוראות הסכם הפשרה וככל שיש מחלוקת בישום אותו הסכם, יש להפנותה לערכאה המתאימה.
אין מקום להליך של בזיון אלא אם אין דרך חמורה פחות הפתוחה בפני
המבקש כדי לקבל את הסעד הנדרש.
מדובר במחלוקת שענינה אכיפת חיוב כספי ויש לפנות להליכי גבייה אזרחיים.
אף בימ"ש זה קבע מספר פעמים כי יש להפנות את המחלוקת בענין שכה"ט לערכאות המתאימות.
גם אם ייקבע כי פרשנות המשיב אינה הפרשנות היחידה, הרי שיש לעשות שימשו בהליך של בזיון רק כאשר הצו הוא ברור וחד משמעי.
עוד נטען כי ההליך הוגש בחוסר תום לב, ותוך שימוש לרעה בהליכי בימ"ש.

3.
דיון והחלטה
א.
רקע עובדתי:
על מנת להתייחס לבקשה כפי שפורטה לעיל, עלי לפרט בקצרה את העובדות הרלוונטיות.
הבקשה שבפני
הוגשה במסגרת תיק פש"ר, בו ביקשה המבקשת למנות כונס נכסים לשם אכיפת אגרת חוב אשר הוצאה לטענתה במסגרת הסדר אשר קיבל תוקף של פס"ד ביום 6.2.05.
המבקשת היא בעלת שליש מהון המניות של המבקשת 2 (פריימן).
יורלנד, שהיא המבקשת 6, היא חברת בת של פריימן אשר מחזיקה במחצית מהון המניות של פריימן.
המבקשת הגישה ה"פ 735/04 בה טענה לקיפוח זכויתיה כבעלת מניות בפריימן במשך שנים.
הצדדים הגיעו כאמור להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פס"ד.
במסגרת אותו פס"ד וכבטוחה להתחייבותו, התחייבו יורלנד ופריימן לחתום על המחאת זכות בלתי חוזרת וראשונה בדרגה לטובת המבקשת, לשם קבלת כספי פיצויים להם זכאית יורלנד מהמדינה, מנהלת סל"ע, עד לסך של 1 מליון דולר.
המבקשת טענה כי משנמנעו החברות המצויינות לעיל לפעול למתן המחאת זכות לטובתה, הפך פסה"ד לאגרת חוב הניתנת לרישום.
ניתן על ידי צו כינוס נכסים זמני, אשר על פיו הוסמך הכונס לחתום על מסמכים לפתיחת חשבון ע"ש יורלנד, כדי להשלים את ביצוע המחאת הזכות הבלתי חוזרת אשר ניתנה מכוח פסה"ד, על מנת להעביר את הכספים ממנהלת סל"ע.
הכונס אכן ביצע פעולות שונות כדי לאפשר את העברת הכספים.
במסגרת הדיונים אשר התקיימו בין הצדדים בתיק הפש"ר, נקבע ביום 12.4.07 כי בהנחה שיתקבלו כספים מאת סלע יועברו 15 מליון ₪ ע"י הכונס הזמני לחשבון יורלנד, וסכום של 5 מליון ₪ יוותר בקופת הכינוס.
יש לזכור כי המחאת הזכות אשר ניתנה על מנת להבטיח את זכויות המבקשת, הוגבלה לסכום של 1 מליון דולר, אשר שווים היה בעת הדיון בפני
כ- 5 מליון ש"ח.
במאי 2007 הופקד אכן בידי כונס הנכסים הזמני סכום של כ- 8.3 מליון ₪, בחשבון הבנק אשר נפתח כחשבון נאמנות ובשלב מאוחר יותר הועבר סכום נוסף של כ- 74,000 ₪.
באוקטובר 2007 ניתן פס"ד בתיק הפש"ר בו נקבע כי אין מקום לבקשת הכינוס לשם אכיפת אגרת החוב, שכן אין לראות בהתחייבות הכלולה בהסכם אשר קיבל תוקף של פס"ד כשעבוד צף.
לכן, לא ניתן לראות בה כאגרת חוב עליה חלות הוראות סעיף 194 לפקודת החברות.
במסגרת פסק הדין ניתנה על ידי הוראה על פיה על כונס הנכסים הזמני להעביר את יתרת הכספים אשר התקבלו מסל"ע, מעבר לסכום של 1 מליון דולר, לחשבונה של יורלנד לאור ההחלטה הקודמת שניתנה על ידי ביום 12.4.07.
עם זאת, נקבע על ידי כי צו כינוס הנכסים הזמני יוותר בתוקף 21 יום על מנת לאפשר למבקשת לפעול בהליך ראוי לשם מימוש זכויותיה.

הצדדים הגיעו כאמור להסכם פשרה לאחר מתן פסק הדין לעיל,
אשר קיבל תוקף של פס"ד ביום 1.11.07.
ההסכם אושר והוקנו לכונס הזמני הסמכויות הנדרשות לשם השלמת הסכם הפשרה, ומינויו של הכונס הוארך בהתאם.
בהסכם הפשרה נקבע בין היתר כי המבקשים 2-6 בבקשה שבפני
וכן חברת אולגה, מכירים בזכות המבקשת למימוש כספים בסך 5 מליון ₪ המוחזקים בנאמנות אצל כונס הנכסים, וזאת מכוח פסה"ד אשר ניתן בהמרצת הפתיחה.
הצדדים הסכימו, בין היתר, כי כונס הנכסים ימציא מכתב התחייבות לבנק הפועלים לשם הסרת שעבודים עד לסך של 3.35 מליון ₪; כי הכונס יבצע תשלומים לעיריית הרצליה והיטל השבחה וכן על תשלום של 745,000 ₪ ישירות למבקשת וזאת "מתוך הכספים המוחזקים על ידי כונס הנכסים הזמני בניכוי שכ"ט והוצאות משפטיות בהן חייבת".
סעיף נוסף קבע כי סכום של 350,000 ₪ (אשר הופחת בשלב מאוחר יותר) יוותר בקופת הכינוס, לשם קבלת החלטה בבקשת הכונס לפסיקת שכ"ט בגין כינוס הנכסים.
יתרת הכספים תועבר לחברת אולגה.

ב.
ההחלטות אליהן מתייחסת בקשת הבזיון:
בבקשת הבזיון מתבקש בימ"ש לאכוף החלטות אשר ניתנו ביום 29.11.07, 9.12.07 ו- 20.12.07.
הדיון ביום 29.11.07 התקיים לאחר שהוגשו מספר בקשות באשר לביצוע הסכם הפשרה; לאחר שאולגה הודיעה על ביטול הסכם הפשרה, ולאחר שכבר ניתנו על ידי החלטות, בהן נקבע כי קיומו הסכם הפשרה או טענות באשר לתוקפו - אינן אמורות להתברר במסגרת בקשה למתן הוראות בתיק הפש"ר, שכן בענין זה סיים בימ"ש את תפקידו.
עם זאת, מאחר וסברתי כי יש מקום לנסות ולהביא לקיום ההסכם, זימנתי את הצדדים כאמור לדיון.
באותו דיון ביום 29.11.07 הודיעו ב"כ כל הצדדים, מלבד כונס הנכסים, כי בכוונתם למלא אחר הוראות סעיף 4 להסכם הפשרה.
כונס הנכסים ביקש לשמור את כל טענותיו כנגד המבקשת, הן כבא כוחה והן ככונס נכסים וכן כלפי הצדדים האחרים. בכפוף לכך הודיע כונס הנכסים כי יפעל עפ"י הוראות הסכם הפשרה.
בהחלטה אשר ניתנה באותו דיון, נקבע כי הכספים יועברו באופן מלא ומיידי עפ"י הוראות סעיף 4 להסכם הפשרה, למעט הסכום אשר נשמר כדי להבטיח את שכר טרחתו של עו"ד חכים ככונס נכסים.
זימנתי את הצדדים פעם נוספת לדיון, ביום 20.12.07, לאחר שהוגשו בקשות נוספות באשר לפרשנות ההסכמה אליה הגיעו הצדדים בדיון שהתקיים ביום 29.11.07.
בהחלטה אשר ניתנה על ידי במסגרת אותו דיון, צוין פעם נוספת כי עוד בדיון 29.11.07, בהמשך להחלטות קודמות, נקבע שעל כל הסכום של 5 מליון ₪ אשר הוחזק למעשה בנאמנות על ידי כונס הנכסים להיות מועבר עפ"י הסכם הפשרה. זאת למעט סכום של כ- 285,000 ₪ אשר נועד לתשלום שכ"ט כונס הנכסים במסגרת תיק הפש"ר.
כמו כן הבהרתי כי גם בהחלטת הבהרה, בה נאמר כי לא היתה כוונה לפגוע בשכר טרחתו של כונס הנכסים, הרי שלא היתה בכך החלטה אופרטיבית בענין זכאותו לשכ"ט עו"ד אלא במסגרת תיק הפש"ר בלבד.
עוד צוין בהחלטה, כי לשם מימוש זכויות עו"ד חכים בענין שכר טרחתו שלא במסגרת תיק הפש"ר - נשמרו כל טענותיו.
בסופה של ההחלטה נאמר כי על הצדדים למלא את ההחלטה מיום 29.11.07 כלשונה.
מכאן עולה בבירור כי החלטות בימ"ש במסגרת תיק הפש"ר היו חד משמעיות – על כונס הנכסים להעביר את כל הסכום של 5 מליון ₪, אותו החזיק במסגרת תיק הפש"ר בנאמנות עבור המבקשת, עפ"י הסכם הפשרה.
יש לזכור כי הסכם הפשרה, עליו חתם המשיב ככונס נכסים, ציין במפורש כי המשיבים, כפי שהוגדרו באותו הסכם, מכירים בזכות המבקשת למימוש כספים בסך 5 מליון ₪ המוחזקים בנאמנות אצל כונס הנכסים הזמני, מכוח פסה"ד אשר ניתן בהמרצת הפתיחה ובהתאם לפסה"ד אשר ניתן ע"י בימ"ש זה במסגרת תיק הפש"ר ביום 2.10.07.
בימ"ש אף האריך את מינויו של כונס הנכסים במסגרת הסכם הפשרה, על מנת להביא לביצוע ההסכם – כלומר מימוש אותם כספים בסך 5 מליון ש"ח אשר הוחזקו על ידי כונס הנכסים הזמני בנאמנות.

ג.
האם יש מקום לנקוט בהליכים לפי פקודת בזיון בימ"ש?
כונס הנכסים טען, הן בתגובתו והן בסיכומיו, כי הוא מילא את החלטת בימ"ש כלשונה שכן סעיף 4א להסכם הפשרה מכיר בזכות הקיזוז. כך גם הכירו למעשה המבקשים עצמם במסגרת בש"א 22258/07, אותה צרף המשיב כנספח ג' לתגובתו.
בבקשה זו צוינה זכות הקיזוז של המשיב לענין תשלום סכום של 745,000 ₪,
אם כי נטען שזכות הקיזוז בגין שכ"ט המגיע למשיב כבא כוחה של המבקשת, הינו בסך 240,000 ₪ בלבד.
כפי שכבר הבהרתי בהחלטותי הקודמות, המחלוקת שבין הצדדים לענין שכה"ט עפ"י הסכמי שכה"ט בין המבקשת לבין המשיב, איננה אמורה להתברר במסגרת תיק הפש"ר ואף לא בדרך של בקשה למתן הוראות.
בימ"ש זה בוודאי שלא יכול להכריע בגובה שכה"ט אשר מגיע למשיב מאת המבקשת, בגין פעולות אשר בוצעו על ידו מחוץ לתיק הפש"ר. לכן, גם אין מקום לטענה כי המשיב רשאי היה לקזז את כל הסכום של 745,000 ₪ עפ"י הוראות סיעף 4א להסכם הפשרה.
בימ"ש שמר על טענות הצדדים ועל טענותיו של כונס הנכסים בענין זה, והפנה את הצדדים לבירור הטענות בענין שכ"ט לערכאה המוסמכת.
אולם, הקביעה בתיק הפש"ר היתה כאמור חד משמעית – את הסכום של 5 מליון ₪, אשר לשם העברתו למבקשת מונה המשיב ככונס נכסים זמני מלכתחילה, עליו להעביר בהתאם להסכם הפשרה ולתשלומים אשר פורטו בו.
בהחלטה זו אין ספק כי המשיב לא עמד.

עם זאת, אינני רואה מקום לבקשת המבקשים, שהיא למעשה בקשת המבקשת בלבד, לאכוף על המשיב קנס או מאסר במסגרת פקודת בזיון בימ"ש, על מנת שיעביר את אותו סכום של 745,000 ₪ לידי המבקשת עפ"י הסכם הפשרה.
ברע"א 3888/04
שרבט נ' שרבט, פ"ד נט(4) 49, חזרה כב' השופטת ארבל על ההלכה כי הליך בזיון נחשב להליך אכיפה קיצוני מאחר שהסנקציה בעקבותיו, קנס או מאסר, עשויה להיות קשה ופוגעת. לכן, מקובל לראות בו הליך שיורי לאחר שההליכים האחרים האפשריים נבחנו או מוצו. "פסיקת בית משפט זה חזרה והדגישה כי השימוש בכלי אכיפתי זה שפגיעתו עשויה להיות קשה צריך להיות מוגבל רק למקרים מתאימים וכי אין להזקק להליכי בזיון בית המשפט כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית". (סעיף 8 לפסה"ד).
בימ"ש דן בבקשת בזיון בגין טענה של הפרת הסכם פשרה בין הצדדים, אשר קיבל תוקף של פס"ד.
ביהמ"ש ציין כי קיימות מספר דרכים לאכוף פסקי דין וצווים של בימ"ש.
נקבע באותו מקרה כי דרך האכיפה העיקרית והמרכזית היא הגשת תביעה, שעילתה הפרת הסכם פשרה ותביעה לפיצויים.
המערער לא פעל באף אחת מהדרכים שנזכרו לעיל, כגון ביצוע פסה"ד לפי חוק
ההוצל"פ או הגשת תביעה בגין הפרת הסכם הפשרה.
עוד קבע בימ"ש כי עקרון מרכזי בהחלטה אם יש להפעיל את מנגנון האכיפה עפ"י פקודת הבזיון, הוא כי יש לאכוף צו שיפוט ע"י אמצעי הכפייה החמור פחות מבין אלה המתאפשרים.
בימ"ש הפנה לקביעת כב' השופטת שטרסברג-כהן ברע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק. גם שם התייחסה בקשת הבזיון לטענת הפרה של הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פס"ד.
המשיבים, אשר הגישו בקשה לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון, לא פעלו לביטול הסכם הפשרה ואף לא פעלו לאכיפתו בדרך של תביעה לאכיפת ההסכם.
ביהמ"ש הפנה לכלל על פיו אין להפעיל את הליכי הבזיון כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית.
כב' השופטת שטרסברג-כהן הפנתה, בסעיף 12 לפסה"ד, למאמרו של ס' גולדשטיין יחסי הגומלין בין דרכי אכיפת הוראות לא כספיות של בתי המשפט – עקרון הדרך החמורה פחות.
קביעה זו בענין "עקרון הדרך החמורה פחות" הוחלה על ידי ביהמ"ש העליון גם על חיוב כספי ולא רק על הוראות לא כספיות של בימ"ש, תוך הפניה למאמרו של גולדשטיין ולפס"ד בענין עזרא נ' זלזניאק.
כך, בע"א 8659/99 חברת נוף ים כחול נ' פיינרו, קבעה כב' השופטת פרוקצ'ה: "...ספק אם היה מקום להיזקק במקרה זה להליכי בזיון בית משפט כאשר מדובר בחיוב כספי אשר ניתן לאכיפה בדרך הרגילה באמצעות לשכות ההוצאה לפועל הערוכות לכך".
ראה גם רע"א 2657/01 אלירן בר נ' קמרנו מטבחים בע"מ, בו נקבע "הלכה היא כי אין להיזקק להליכי בזיון בית משפט לשם מתן סעד אזרחי, כאשר קיימת דרך אחרת לעשות צדק".
גם כאשר סבר בימ"ש כי מדובר במקרה קשה, נקבע שהליך בזיון ביהמ"ש איננו בד"כ ההליך המתאים לפעול כנגד החייב.
בבע"מ 4775/08
פלונית נ' פלוני, חייב ביהמ"ש לענייני משפחה את המשיב במזונות בתו הקטנה, שהיא המבקשת בהליך שהתקיים בפני
ביהמ"ש העליון.
עקב הימנעות המשיב מתשלום מזונות והתחמקותו מהליכי הוצל"פ, עמד החוב על סכום של כ- 65,000 ₪.
המבקשת הגישה בקשה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש לבימ"ש לענייני משפחה. הבקשה נדחתה וכך גם בקשה לעיון מחדש.
כב' השופט רובינשטיין קבע כי הבקשה מציירת אמנם תמונה קשה, ואף נטען כי מדובר במקרה אחד מני רבים. אולם, גם אם היה בימ"ש מקבל את העובדות, הרי כאשר נשאלת השאלה מהו הסעד המתאים לגביית חוב ספציפי, הפסיקה היא שהליך בזיון בימ"ש אינו ההליך המתאים.
" אכן, על פי הפסיקה, הליך בזיון בית המשפט אינו ההליך המתאים לכגון דא,
ואף אם נאמר כי יתכנו חריגים לכך (ואיני קובע מסמרות), כמדיניות שיפוטית יש קושי ליחד מקרה פלוני – שעל פניו אינו למרבה הצער נדיר ביותר, ולפתוח שער להליכי בזיון במקום שהמחוקק קבע 'דרך מלך' היא ההוצאה לפועל".
עם זאת קבע בימ"ש כי במידת הצורך ניתן יהיה לשוב ולפנות לבימ"ש לענייני משפחה, אם יסתבר כי הליכי ההוצל"פ אינם מביאים לקיום החיוב.

נראה כי גם במקרה הנוכחי אין מקום להליכי בזיון.
לא ניתן להתעלם מהעובדה, כי למרות ההוראה החד-משמעית של בימ"ש להעביר את כל כספי הנאמנות בסך 5 מליון ₪ לידי המבקשת במסגרת תיק הפש"ר, הרי שקיימת אכן מחלוקת בין הצדדים בענין תשלום שכ"ט, לגביה הפנה בימ"ש את הצדדים לערכאה המוסמכת, ואף שמר את זכויות המשיב בענין זה.
עוד יש לציין כי צודק המשיב בכך שהמבקשת עצמה הכירה בזכות הקיזוז, אם כי טענה לסכום חוב בסך 240,000 ₪.
המשיב הגיש כאמור תביעה כנגד המבקשת בענין שכה"ט בסכום של כ- 2.1 מליון ₪, לאחר שהופחת הסכום בסך 745,000 ₪ אשר קוזז על ידי המשיב מתוך הכספים אשר הוחזקו על ידו ככונס נכסים.
אין ספק כי המקום הנכון לדון בטענות המבקשת באשר לזכאותה לתשלום הסכום ולהעדר זכות המשיב לקזזו – הוא במסגרת תביעה זו שהוגשה על ידי המשיב, או במסגרת תביעה עצמאית של המבקשת להשבת הסכום.
לאור האמור לעיל, נראה כי דרך המלך לבירור המחלוקות שבין המבקשת לבין המשיב בענין תשלום שכר טרחתה, וגובה הסכומים אותם רשאי המשיב לקזז מתוך סכומים אשר אמורים להיות מועברים למבקשת, איננה בדרך של בקשה לבזיון - אלא בדרך של בירור המחלוקת בערכאה המתאימה, כפי שגם הוריתי לצדדים בתחילת הדרך.
התוצאה היא כי דין הבקשה להידחות.
המבקשים 1-6 ישאו, יחד ולחוד, בהוצאות המשיב, בסך 10,000 ₪ + מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים בדואר רשום.


ניתנה היום, י"ז בתשרי, תשס"ט (16 באוקטובר 2008), בהעדר הצדדים.




ד. קרת-מאיר, שופטת




סנדרה










פשר בית משפט מחוזי 1253/07 שמואל פנינה, פריימן לבניין בע"מ, דוד עבאס ואח' נ' עו"ד ברוך חכים (פורסם ב-ֽ 16/10/2008)