פסקי דין על פרופ' אריה אלדד | פסקי דין על מדינת ישראל | פסקי דין על משטרת ישראל |

3637/09 רעא     21/09/2009




רעא 3637/09 פרופ' אריה אלדד נ' מדינת ישראל, משטרת ישראל




החלטה בתיק רע"א 3637/09

בבית המשפט העליון


רע"א 3637/09



בפני
:

כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין


המבקש:
פרופ' אריה אלדד


נ


ג


ד

המשיבה:
מדינת ישראל
, משטרת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק ע"א 2634/08 שניתן ביום 17.3.09 על ידי כבוד השופטים ענבר, בן אור ויעקובי

בשם: המבקש:
עו"ד ד"ר א' הכהן
, עו"ד י' אברהם ועו"ד א' נאור

בשם המשיבה:
עו"ד י' רוזנפלד



החלטה

1.
זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים
י' ענבר, נ' בן-אור ור' יעקובי

) שבו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום, אשר דחה את תביעתו לפיצוי בגין נכות צמיתה שנגרמה לו בידו.

2.
המבקש הוא פרופסור לרפואה וכיהן בעת האירוע, כמו גם היום, כחבר כנסת. הוא נפגע במהלך פינוי מאחז עמונה בשנת 2006, בעת ששוטרים הרחיקו אותו מכף טרקטור שבה אחז בכח. כתוצאה מכך, למרבה הצער, סבל המבקש מקרע ברצועה בכף ידו ונכותו מוערכת בשיעור של 10%. המבקש הגיש תביעה לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו לבית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט
א' דראל

). בית המשפט דחה את התביעה, ב

פסק דין
ארוך ומפורט, תוך בחינה מעמיקה של הראיות שהוצגו (לרבות סרט המתעד את האירוע) ושל הטענות שהעלו הצדדים. בית המשפט קבע כי בנסיבות שנוצרו, ולאור הצורך לנתק את ידו של המבקש מכף הטרקטור על מנת לאפשר תנועתו, היתה פעולתו של השוטר סבירה ולא עלתה כדי התרשלות. בין היתר ציין בית המשפט: "אף שיש להצטער על כך כי בשל משיכת היד, החליקה ידו של... [השוטר] וגרמה לו לאחוז באגודלו של התובע ולמשוך אותה... אין בכך כדי להוות רשלנות". בית המשפט תמך במסקנתו זו אף אחר שבחן את טענותיו של המבקש באשר לחסינות העומדת לו כחבר כנסת. בית המשפט סבר כי חסינות זו אינה חלה על המשך שהייתו של המבקש בשטח (שהוכרז כשטח צבאי סגור), ועל אחיזתו בכף הטרקטור, וכי לא היתה מניעה להרחיק את המבקש מן הכף. מעבר לצורך, התייחס בית המשפט לשאלת צפיות התנהגותו של המבקש, ולאפשרות לראות במעשיו כגורם מנתק את הקשר הסיבתי בין מעשיו של השוטר לבין הנזק. עוד הוסיף כי אפילו היתה מוטלת אחריות על המדינה הרי שהיה מקום לייחס למבקש אשם תורם בשיעור של 50%. גם העילות של תקיפה והפרת חובה חקוקה, כך נפסק, אינן מקימות חבות למדינה במקרה זה.


המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת בית משפט השלום, הן לעניין האחריות הנזיקית והן לעניין הדיון בחסינותו של המבקש כחבר כנסת. על כן דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המשיב, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

3.
המבקש מעלה שתי טענות עיקריות. האחת, עניינה הסרט שצולם במהלך פינוי עמונה ומתעד את האירוע שבו נפגע המבקש. לעמדת המבקש, בית משפט השלום הסיק מתוך הסרט כי ידו של השוטר שאחז במבקש "החליקה" אלא שמונח זה לא הועלה במסגרת הדיון. לשיטתו, בית המשפט הגיע לממצאים על סמך הסרט לאחר שצפה בו "בחדרי חדרים" מבלי ליתן את הדעת לראיות שהוצגו ומבלי שניתנה לצדדים הזדמנות להתייחס למסקנה שעלתה מהצפייה. המבקש ממשיך וטוען כי אין מניעה שערכאת הערעור תבחן את הסרט ואת הטענות לגביו, שכן בכגון דא אין עדיפות לערכאה המבררת. הטענה השנייה נוגעת בתחולת
חסינות חבר הכנסת במקרה זה. המבקש גורס כי אין די בקיומו של "שטח צבאי סגור" בכדי להפקיע את חסינותו של חבר כנסת השוהה באיזור במסגרת הפגנה.
המשיבה בתגובתה תומכת בפסקי הדין של הערכאות הקודמות ובתוצאה שאליהם הגיעו.

4.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה להידחות. ככלל, אין בית משפט זה בשבתו ב"גלגול שלישי" נדרש לטענות עובדתיות גרידא, אולם במקרה זה, ולאור הדגש ששם המבקש בשאלת הממצאים העולים מן הסרט, צפיתי בו אף אני ובאתי למסקנה כי התיאור שנמצא בפסק הדין של בית משפט השלום אינו חוטא לאמת. אפשר שהמינוח "מחליקה" שבו נקט בית משפט השלום לא היה המדוייק ביותר, אולם איך בכך כדי לשנות מן המהות. נראה כי בית המשפט ששמע את טענות הצדדים בכלל, ולגבי הסרט בפרט, לא טעה בהבנת השתלשלות האירועים והמסקנה שאליה הגיע בדבר סבירות התנהלותם של גורמי האכיפה נשענת על מכלול הראיות והעדויות שבאו לפניו. אין כל כלל הקובע, כפי שלכאורה משתמע מטענות המבקש, כי בית המשפט נדרש, לאחר שגיבש ממצאים בלשכתו (על בסיס הטענות שנשמעו והראיות שהוצגו) באולם בית המשפט, להביאם לפני הצדדים קודם לפסק הדין, על מנת שיחוו דעתם.

5.
אף בטענות המבקש בנוגע לנפקות חסינותו כחבר כנסת אין כדי להצביע על עילה לקבלת הבקשה. שתי הערכאות שדנו בעניין של המבקש לא מצאו כי יש בסוגיית החסינות כדי להצדיק הטלת אחריות נזיקית על המשיבה, ואיני מוצא עילה לקיים בעניין זה, במקרה שלפנינו, בירור נוסף. אסתפק בהתייחסות הבאה:
לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי כנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951 (להלן:
חוק החסינות

), חסינותו של חבר כנסת מקנה לחבר הכנסת הגנה מפני הטלת אחריות פלילית או אזרחית בגין הבעת דעה או מעשה שעשה במסגרת מילוי תפקידו. לפי סעיף 9 לחוק החסינות, חבר כנסת רשאי לנוע בחופשיות בכל מקום במדינה ואין להגביל תנועתו אלא מטעמים של בטחון המדינה. אולם החסינות אינה מקנה לו רשות לפעול בניגוד להחלטות הגופים המוסמכים במדינה, או להכשילם במילוי תפקידם. החסינות הרי לא נועדה למנוע ממנגנוני המדינה לפעול כשורה, אלא רק לאפשר לחבר הכנסת להביע עמדתו ולפעול במסגרת מילוי תפקידו מבלי לחשוש מהעמדה לדין או אחריות אזרחית. אכן, "
תנאי החסינות אינם מסירים מההתנהגות האסורה (הפלילית או האזרחית) את אופיה האסור... היא מהווה אך מחסום למימוש האחריות
" (בג"צ 1843/93

פנחסי נ' כנסת ישראל

פ"ד מט(1) 661
, 676 (1995)).

6.
ודוק: ברי כי החסינות מונעת את העמדתו לדין של חבר כנסת אף אם ביצע עבירה במהלך תפקידו מילוי כחבר כנסת, לרבות במהלך פעולת מחאה כזו או אחרת. אולם, אין בה כאמור כדי לשלול את סמכותה העקרונית של המשטרה לבצע את הפעולות הנדרשות לשמירה על החוק.
הזכות לנוע בחופשיות בשטחי המדינה אינה מהווה מחסום מפני גורמי אכיפת החוק לאכוף את החוק (למעט פעולות המנויות בחוק החסינות שאותן לא ניתן לבצע).


לאור כל האמור הבקשה נדחית. המבקש ישלם למשיבה שכר טרחת עורכי הדין בסך של 5,000 ש"ח.


ניתנה היום, ג' בתשרי תש"ע (21.9.2009).


המשנה לנשיאה

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

09036370_p03.doc

עכ

ב
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il






רעא בית המשפט העליון 3637/09 פרופ' אריה אלדד נ' מדינת ישראל, משטרת ישראל (פורסם ב-ֽ 21/09/2009)