פסקי דין על אלצאנע נועאן | פסקי דין על דרך ארץ הייוויז (1997) בע"מ

945/05 ערר     14/12/2006




ערר 945/05 אלצאנע נועאן נ' דרך ארץ הייוויז (1997) בע"מ





העוררת:
אלצאנע נועאן
ע"י עוה"ד מוחסין אלצאנע
- נגד -
המשיבה:
דרך ארץ הייוויז (1997) בע"מ

ע"י ב"כ ממשרד עו"ד יהודה רוה ושות'
פ ס ק ד י ן
כללי
1. במועדים הרלוונטיים לערר, הייתה העוררת הבעלים הרשום של רכב מס' 3207115 (להלן "הרכב").

2. המשיבה, בעלת הזיכיון עפ"י חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק"), חייבה את העוררת בפיצוי והחזר הוצאות, כמשמעותם בס' 12 לחוק, ובתקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים), התשנ"ט-1999 ( להלן - "תקנות האכיפה") עקב אי תשלום במועד של חיובים שהושתו על העוררת בגין נסיעות שבוצעו ברכב בכביש האגרה (חיובי הפיצוי והחזר ההוצאות יכונו להלן, לשם הנוחיות, "קנסות", ככינויים בכתב הערר ובנספחי תגובת המשיבה).
בכתב הערר מבקשת העוררת שחיובי הפיצוי והחזר ההוצאות שהושתו עליה, יבוטלו.

טענות הצדדים
3. בכתב הערר נטען, כי העוררת ומשפחתה מתגוררים בפזורה הבדואית וכי יש "בעיה רצינית" עם הדואר. העוררת טוענת, כי ברגע שהגיע לידיה חיוב של המשיבה, הוא שולם על ידה. לטענתה, לא ידעה העוררת על קיומם של חיובי "קנסות" לחובתה עד אשר קיבלה, יום טרם כתיבת הערר, חשבונית על סך של 1,260.24 ₪. בפני
ה למרכז שירות של המשיבה התברר, כי לחובת העוררת חיובי "קנסות" נוספים.
ביום 11.7.06 התקיים דיון אליו התייצב אביה של העוררת והעיד בפני
נו. אבי העוררת אישר את העובדות שפורטו בכתב הערר והבהיר, כי הוא שעשה שימוש ברכב וכי לעוררת אין כלל רישיון נהיגה.
העוררת לא הכחישה את ביצוען של הנסיעות שבעטיין חויבה על ידי המשיבה ולא כפרה בחובתה לשאת באגרה בגין הנסיעות.

4. מנגד, טוענת המשיבה טענות שונות, וזה עיקרן:
א. היא פעלה כדין, שכן שלחה את כל החשבוניות לכתובת העוררת, כפי שהופיעה במשרד הרישוי בעת הפקת החשבוניות ואשר אין מחלוקת ביחס אליה.
ב. חלק מן החשבוניות נשלחו בצירוף מספר הזהות של העוררת ושמו של אביה, על מנת שניתן יהיה לאתרה ביתר קלות.
ג. העוררת ידעה על הליקויים בחלוקת הדואר באזור מגוריה והיה עליה לנקוט אמצעים על מנת להתגבר על בעיות אלו.
ד. על פי רישומי רשות הדואר, חשבונית נספח ט' לתגובת המשיבה נמסרה לנמען.
ה. היא ביצעה מספר פעולות לאיתור העוררת ובין היתר הפנתה לשווא בקשה לרשות הדואר למציאת נתונים על כתובת נוספת וכן ניסתה ללא הצלחה להתקשר לעוררת טלפונית.
ו. חזקות המסירה הקבועות בתקנה 5 לתקנות האכיפה הן חלוטות והמשיבה מילאה אחר תנאיהן.
ז. החוב חלוט ולועדת הערר אין סמכות לדון בו.
ח. הערר הוגש באיחור.

דיון
5. באשר לטענת הסמכות, טענה זו כבר נדחתה בעררים רבים, שכן הסמכות לקבוע אם החוב חלוט או לא, מסורה לוועדה ולא למשיבה.
טענות המשיבה לאיחור בהגשת הערר תידונה בהמשך ולאחר שנתייחס למהותם של דברים.

6. לתגובתה, צירפה המשיבה את פרטי החשבוניות ולצד אלה ששלחה, לטענתה, בדואר רשום, צירפה פלט רשות הדואר.
שש מתשע החשבוניות ששלחה המשיבה לעוררת, נשלחו בדואר רשום. מעיון בפלטי רשות הדואר שלצד חשבוניות אלו, עולה כי באחד בלבד (זה המתייחס לנספח ט' לתגובת המשיבה) מצוין שדבר הדואר "נמסר לנמען" ולגבי יתר החשבוניות (נספחים ב', ד'-ז' לתגובת המשיבה) מציין הפלט "אין נתונים עבור הברקוד".

7. כפי שציינו לא פעם, הערת רשות הדואר לפיה "אין נתונים לגבי הברקוד", משמעותה, לכאורה, שדברי הדואר כלל לא מוכרים למערכת המחשב של רשות הדואר, או למצער, כי אין במחשבים אלו כל נתונים ביחס אליהם. אמנם, המשיבה טוענת לעיתים, כי החשבוניות נשלחו, אלא שרשות הדואר לא שומרת נתונים מעל שנה, אולם טיעון זה אינו מועיל. המשיבה היא שצריכה להקים את חזקת המסירה (ראה תקנה 5 לתקנות האכיפה) ולהוכיח את גורל דברי הדואר הרשום. המשיבה, לשיטתה, היא אשר לא דאגה לשמור בידיה ראיות אודות המשלוח וגורלו ועל כך אין לה להלין אלא על עצמה.

8. יושם לב לכך שדווקא חשבונית ט', שלכאורה מהווה את "נקודת האור" מבחינתה של המשיבה, באשר היא נמסרה לכאורה לנמען, דווקא היא מחזקת את עמדת העוררת לקיומם של ליקויים בחלוקת הדואר באזור מגוריה של העוררת. חשבונית זו הוצאה ביום 28.10.03 כאשר המועד האחרון לתשלומה נקבע ליום 19.11.03. והנה, פלט רשות הדואר המציין את מסירתה לנמען, מציין כי עובדת מסירתה נרשמה רק ביום 16.12.2003, קרוב לחודשיים (!) לאחר הוצאתה וכחודש לאחר התאריך אותו קבעה המשיבה כמועד אחרון לתשלומה.
וממה נפשך – אם המשיבה היא שאחרה לשלוח את החשבונית (והמשיבה לא הבהירה אימתי שלחה את החשבונית, כמו גם את יתר החשבוניות) הרי שהדבר עומד לחובתה; אם רשות הדואר אחרה למסור את החשבונית הרי שהדבר עומד לחובתה. הצד השווה הוא שהעוררת אינה אחראית, בוודאי לא בלבדית, לאיחור במסירת החשבונית לידיה וניתן להניח, גם אם לא בוודאות, בבחינת גזירה שווה, כי גם לגבי יתר החשבוניות אשר לגביהן, כאמור, אין בידינו נתונים, נפלו פגמים בתפקוד המשיבה או בתפקוד רשות הדואר.

9. זאת ועוד. כפי שכבר נקבע על ידנו בעבר (ראה למשל ערר 1352/04 בעניין מוריס סבג), מקום בו מכחיש העורר קבלתן של החשבוניות שנשלחו בדואר רגיל, או טוען כי הן נתקבלו באיחור, וטענתו זו אינה מופרכת, ספק אם יכולה המשיבה להסתמך על החזקה הקבועה בתקנה 5(ב) לתקנות האכיפה בדבר מסירתן של החשבוניות.
המשיבה לא הציגה בפני
נו כל ראיה לגבי מועד משלוח החשבונית שנשלחה בדואר רגיל. היות וכך לא ניתן לקבוע את תחולתה של החזקה הקבועה בתקנה 5 (ב) לתקנות האכיפה שעל פיה "חשבון שנשלח בדואר רגיל ... ושולמו בעדו, מראש, דמי הדואר, יראו כאילו הגיע לתעודתו ביום הרביעי שלאחר תאריך הוצאת החשבון". הביטוי "תאריך הוצאת החשבון" קובע, לכאורה, כי מניין הימים הוא מעת הנפקת החשבון במחשבי המשיבה ולא מעת משלוחו. אולם, פירוש כזה אינו יכול להתקבל ויש בו כדי לגרום לעיוות. שורת ההיגיון נותנת שמניין הימים הקבוע בתקנה יחל מעת משלוחו בפועל של החשבון. ראשית, אין זה סביר שבמסגרת מניין הימים יילקח בחשבון הזמן החולף בין מועד הוצאת החשבונית לבין מועד משלוחה בפועל. ואף זו - משאין בתקנות הוראה המחייבת את המשיבה לשלוח את החשבון תוך זמן קצוב לאחר הוצאתו, למשיבה אין כל תמריץ למהר ולשולחו ואדרבה, יתכן וקיים תמריץ שלילי – לעכב את משלוחו או לא לשולחו כלל !
דברים אלו מוצאים את חיזוקם דווקא בדברי מנכ"ל המשיבה שהופיע בפני
נו במקרה אחר (ראה פרוטוקול הדיון מיום 11.1.2005 בערר 413/04 צמח כהן) והבהיר כי החשבוניות מועברות למשלוח 4 ימים לאחר הפקתן. יש להניח כי מועד המשלוח בפועל על ידי בית הדפוס הממוחשב הינו מאוחר אף יותר. מצב דברים זה הופך את פרשנותה הדווקנית של תקנה 5 (ב) הנ"ל לבלתי סבירה שכן על פיה, ובמיוחד נוכח דברי מנכ"ל המשיבה, חזקת המסירה הקבועה בתקנה יכול ותכנס לתוקפה עוד טרם נשלחה החשבונית!
מסקנת הדברים היא שמקום בו טוען עורר, וטענתו לא מופרכת, כי חשבונית שנשלחה בדואר רגיל לא נתקבלה אצלו או שנתקבלה באיחור, והמשיבה לא הראתה מהו המועד בו נשלחה החשבונית, שוב לא תוכל להתקבל טענת המשיבה לתחולתה של החזקה.
במקרה דנן, טוענת העוררת כי לכשקיבלה חשבונית, היא שילמה אותה. המשיבה לא הוכיחה את עצם משלוחה, או מועדו, של איזו מהחשבוניות נשוא הערר (למעט נספח ט'), ועל כן היה מקום לבטל את כלל חיובי ה"קנס" שבחשבוניות נשוא הערר. עם זאת, כפי שיובהר להלן, אין לפטור את העוררת מכל החיובים ויש מקום להשית עליה לפחות חלק מן האחריות.

10. בהתחשב באמור, אין בסיס לטענת המשיבה לתחולה של חזקת המסירה של הדואר הרגיל, או הדואר הרשום, כאמור בתקנה 5 (ב) ו- 5 (ג) לתקנות האכיפה, פרט לחשבונית נספח ט'.

11. באשר לטענת המשיבה לכך שהיא ביצעה "טיוב" של כתובתה של העוררת על ידי הוספת מספר הזהות שלה ושם אביה, טוב היה לטענה זו שלא תיטען כלל.
תוך העלאת הטענה מוסיפה המשיבה וטוענת כי רק חלק מן החשבוניות נשלח כך, כאשר אין בידיה היכולת להצביע על איזה חלק מדובר. אם זה המצב, כיצד נוכל לקבוע ממצא עובדתי לגבי החשבוניות? אמנם, אנו יודעים מידיעתנו השיפוטית כי המשיבה החלה ב"טיוב" ביולי 2003, אך אין די בכך, אלא יש להוכיח את הטיוב בהתייחס לכל חשבונית וחשבונית, ומה גם שכבר נתקלנו במקרים שבהם הטיוב התחיל מאוחר יותר.

12. עם זאת, גם העוררת אינה יכולה לרחוץ בניקיון כפיה.
כפי שציינה המשיבה, מטענות העוררת עולה כי היא הייתה מודעת היטב לבעיות הקיימות באזור מגוריה ביחס לחלוקת דברי הדואר. לכל המאוחר ביום 5.5.03, עת שולמו על ידי העוררת, או מי מטעמה, בבנק, שתי חשבוניות (נספחים א' ו-ג' לתגובת המשיבה), התוודעה העוררת לכך שהנסיעה בכביש כרוכה באגרה וכי החיובים נשלחים באמצעות הדואר לכתובת הרשומה. בסמוך לפני כן, ובמהלך החודשים שלאחר מכן ביצע הרכב מספר נסיעות לא מבוטל בכביש האגרה. משלא קיבלה העוררת לידיה חשבוניות ניתן היה לצפות ממנה, כמי שמודעת לבעייתיות בתפקוד הדואר, שתיזום קשר עם המשיבה על מנת לברר חיוביה ותסלקם. לחלופין, היה על העוררת לפעול לעדכון כתובתה ברישומי רשות הרישוי לכתובת אמינה, כדוגמת תיבת דואר, או להצטרף כמנויה למשיבה ובכך לייתר את הצורך להסתמך על שרותי רשות הדואר. מדו"ח ריכוז בקשות שירות שהגישה המשיבה בהודעתה מיום 6.6.06 עולה, כי העוררת ו/או מי מטעמה מצאו לנכון לפנות אל המשיבה רק ביום 12.11.03 ובמועד זה נמסר להם, ככל הנראה כי לחובת העוררת עומדים חיובי "קנסות". כפי שצוין לא פעם, לדו"ח ריכוז בקשות השירות שצירפה המשיבה אין להעניק משקל ראייתי אלא כבסיס ל"הודאת בעל דין" מצד המשיבה (ראה ערר 2582/04 בנימין קיסלר).

לא ניתן לקבל התנהלות במסגרתה פוסחת העוררת על שני הסעיפים, מחד – הרכב מוסיף ונוסע בכביש האגרה, מספר נסיעות לא מבוטל, תוך שהעוררת יודעת על שיטת העבודה והחיוב של המשיבה, ומאידך - היא אינה טורחת לנקוף אצבע על מנת לאפשר מסירה מסודרת של הודעות החיוב לידיה או את יידועה על החיובים באופן אחר.

13. בשקלול הנימוקים שהעלינו, אנו סבורים שחיובה של העוררת בסך השווה ל- 30% מחיובי הפיצוי והחזר ההוצאות הנקובים בחשבוניות שהופקו לה לאחר ששולמו חשבוניות א' ו- ג', ישקף באופן מאוזן את חלקה של העוררת בצמיחתם של החיובים ובהתחשב במחדלי המשיבה, כאמור. מעבר לכך וכפי שנבהיר להלן, יש לחייב את העוררת בחשבונית נספח ט' במלואה. כעת נתייחס לטענת המשיבה לכך שהערר הוגש באיחור.

14. ביחס לחשבוניות נספחים ב', ד'-ז' לתגובת המשיבה, המשיבה לא ביססה טענתה לכך שהערר הוגש באיחור ושלא במסגרת 30 הימים הקצובים לכך בס' 12ב לחוק. אמנם, לטענת המשיבה דבר קיומם של החיובים הובא לידיעתו של אבי העוררת (ראה ס' 10, 13 לתגובת המשיבה), אולם המשיבה לא הוכיחה די טענותיה אלו. לגבי חשבונית נספח ט' לתגובת המשיבה, נראה כי הדין עם המשיבה. על פי פלט רשות הדואר, חשבונית זו נמסרה לעוררת לכל המאוחר ביום 16.12.03 – מועד הדיווח על המסירה לסניף הדואר. כתב הערר הוגש רק ביום 6.3.05. אמנם, מטענות העוררת בכתב הערר עולה, כי היא קיבלה את החשבונית הנ"ל במועד סמוך לכתיבת הערר, אולם בהתחשב בעדותו של אבי העוררת שבמסגרתה נתגלו תמיהות שונות, כפי שפירט ב"כ המשיבה בדיון, יש להעדיף את הנתונים העולים מפלט רשות הדואר וממילא יש לקבוע כי הערר הוגש באיחור ניכר ביחס לחשבונית זו. התוצאה היא שהערר מתקבל בחלקו, כדלקמן:

א. העוררת תשלם את כל חיובי ה"נסיעות" הכלולים בחשבוניות שפרטיהן צורפו לתגובת המשיבה ואשר טרם שולמו על ידה.
ב. בנוסף, תשא העוררת בחיוב ה"קנסות" הכלול בחשבונית נספח ט' לתגובת המשיבה, במלואו. כמו כן, תשלם העוררת סך השווה ל- 30% מחיוב הפיצוי והחזר ההוצאות הכלול בחשבוניות נספחים ה', ו' ו- ז' לתגובת המשיבה.
ג. עם סילוק החיובים הנ"ל תחשב העוררת כמי שפרעה כל חובותיה למשיבה ככל שאלו כלולים בחשבוניות שפרטיהן צורפו לתגובת המשיבה.
ד. המשיבה תסגור את תיק ההוצל"פ שנפתח כנגד העוררת על החיובים נשואי ערר זה.
ה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ערעור על

פסק דין
זה טעון רשות של בית המשפט המחוזי. בקשת רשות ערעור יש להגיש בתוך 15 ימים מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג כסלו תשס"ז, 14 בדצמבר 2006, בהעדר הצדדים.
עו"ד לילך נחמיה

עו"ד מנחם שח"ק
עו"ד שמרית שלומוביץ' – שטיין
חבר הועדה

יו"ר הועדה

חברת הועדה
ועדת הערר לפי חוק כביש אגרה ירושלים, ערר מס' 945/05
(כביש ארצי לישראל) התשנ"ה – 1995


1
ועדת הערר לפי חוק כביש אגרה ירושלים, ערר מס'
(כביש ארצי לישראל התשנה) - 1995








ערר ועדת הערר לפי חוק כביש אגרה 945/05 אלצאנע נועאן נ' דרך ארץ הייוויז (1997) בע"מ (פורסם ב-ֽ 14/12/2006)