פסקי דין על בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ | פסקי דין על שובלים - איתן ארזי בניה (1992) | פסקי דין על איתן ארזי איתן | פסקי דין על ציפורה ארזי |

14617/05 תאק     07/10/2009




תאק 14617/05 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' שובלים - איתן ארזי בניה (1992) בע"מ, איתן ארזי איתן, ציפורה ארזי




בפני

כב' השופטת תמר אברהמי

תובע
בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד רמי אברמוב ואהרון צאל
נגד

נתבעים
1. שובלים - איתן ארזי בניה (1992) בע"מ

2. איתן ארזי איתן

3. ציפורה ארזי

ע"י ב"כ עו"ד ליאור קשלס

פסק דין
1. לפני תביעה של בנק בענין יתרת חוב בחשבון. התביעה הוגשה כנגד בעלת החשבון, שהיא חברה (לא פעילה), וכנגד שני ערבים.

כללי
2. חשבונה של הנתבעת 1 ("החברה") בבנק התובע ("הבנק"), נפתח בסוף חודש אוקטובר 2002. הנתבעים 2 ו- 3 חתמו על ערבות בלתי מוגבלת בסכום לחובות החברה לבנק.

3. פעילות החברה בבנק היתה בעיקרה נכיון שיקים, כאשר הצדדים חלוקים בשאלת משמעותה של פעולת הנכיון (ר' להלן).

4. בחודש אוקטובר 2004 הפסיק הבנק לכבד המחאות של החברה. ביום 22.11.04 הפך חשבונה של החברה מוגבל. החברה קרסה.

5. התביעה מתייחסת ליתרת החוב הנטענת של החברה בבנק. יתרת החוב נובעת בעיקרה מסכומי שיקים שנוכו בבנק וחוללו, בצירוף סכומים נילווים (עמלות, ריביות וכד').

ההגנה
6. טעוני הנתבעים כנגד חיובם בסכום התביעה, הינם בתמצית אלה:
א. סכום החוב הנתבע הוא בעיקרו סכומי שיקים שנמכרו לבנק בנכיון. משנמכרו השיקים לבנק, אין הוא רשאי לחייב את חשבונה של החברה בגינם. העילה היחידה שקיימת לבנק הינה שטרית (הסבה). התביעה אינה שטרית.
ב. היו בידי הבנק שיקים בנכיון בסך 431,000 ₪, הבנק התרשל בגביית השיקים. לולא התרשלות זו, ניתן היה לממש חלק ניכר מהשיקים. הבנק הפר התחייבות מפורשת לפעול לגבייה כנגד הלקוח העיקרי של החברה, חברת אורי דנון ושות' בע"מ. הבנק סירב שלא כדין להעביר את השיקים שהיו בידיו ולא מומשו, לידי הנתבעים, על מנת שאלה יפעלו לגבייה.
ג. קיימת זכות קיזוז בענין נזקים שנגרמו לחשבון בשל התנהלות הבנק לגבי העברת פקדון.
ד. אין מקום לחיובם של הנתבעים 2 ו-3, משום שלא היה מקום לחיוב החברה (ר' לעיל), נוכח מהות הערבויות כפי נחתמו ולפי שהבנק זייף מסמך הודעה לערב עליו הוא מנסה להסתמך.
ה. קיימת זכות קיזוז בענין עמלות עסקאות הנכיון.

העדים והערה דיונית
7. מטעם הבנק העיד מר פנחס שמיר, אשר היה אותה עת מנהל סניף הבנק הרלבנטי (סניף רוטשילד) (להלן גם: "מנהל הסניף"). הנתבעים העידו לעצמם.

8. כל ההפניות להלן הן הפניות לפרוטוקול ישיבות ההוכחות, אלא אם מצויין או משתמע אחרת.

הערה בענין החלטה מיום 21.9.06
9. במסגרת הליכים מקדמיים שהתנהלו בתיק, הגישו הנתבעים בקשה לסילוקה של התביעה על הסף (בש"א 186218/05). במקביל, הגישו הנתבעים גם בקשה לתיקונו של כתב ההגנה (בש"א 186221/05).
10. במסגרת דיון מיום 21.9.06, הודיעו הצדדים כדלקמן (מפי ב"כ הבנק):

"הגענו להסדר דיוני בקשר לשתי הבשאו"ת התלויות ועומדות 186218/05 ו-186221/05 ולפיו הבש"א בעניין סילוק על הסף תצטרף על טענותיה לדיון בתיק העיקרי. הבקשה לתיקון כתב הגנה מתקבלת ללא צו להוצאות ויש זכות תשובה לחברתי תוך 30 יום לעניין הזה."

ההסדר הדיוני קיבל תוקף של החלטה (עמ' 2 לפרוטוקול ישיבת 21.9.06).

11. בפתח ישיבת ההוכחות, התדיינו הצדדים על משמעותה של ההחלטה דלעיל, היינו – משמעותו של ההסדר הדיוני אשר קיבל תוקף של החלטה. עמדת הבנק היתה שתצהירו של מר שמיר מיום 1.5.06 אשר צורף לתגובה של הבנק לבקשה לסילוק על הסף, הפך להיות חלק מהראיות בתיק. עמדת הנתבעים היתה שהתצהיר האמור לא הפך להיות חלק מהראיות ובפרט שלא ניתן להרחיב חזית ולהעלות טענות המופיעות בתצהיר האמור כל זמן שאלו לא הופיעו בכתב התביעה, ובפרט כאשר ניתנה לבנק אפשרות להגיש כתב תשובה והוא בחר שלא להגישו.

12. עיינתי פעם נוספת בהסדר הדיוני ובמכלול החומר הרלוונטי, ואני סבורה כי כאשר הסכימו הצדדים שהבש"א תצורף, על טענותיה, לדיון בתיק העיקרי, יש בסיס לטענה שטיעוני שני הצדדים בהתייחס לבש"א האמורה משמשים טיעונים במסגרת ההליך בתיק העיקרי. עמדה כזו אף איננה גורמת עוול, כאשר מדובר בטיעונים אשר היו בתיק זה מכבר ושני הצדדים יכלו להתייחס אליהם ולהתמודד עימם.

נכיון השיקים
13. אין חולק כי החברה ניכתה שיקים בבנק. הבנק טוען כי החברה, שניכתה את השיקים, נותרה אחראית כלפיו בשני היבטים – היבט שטרי והיבט חוזי.

14. בענין ההיבט השטרי – אין מחלוקת בין הצדדים. החברה חתמה כמסבה על השיקים, ויש לה מחוייבות שטרית בהתאמה (הנתבעים טוענים כי התביעה לא הוגשה כתביעה שטרית).

15. המחלוקת מתמקדת בענין ההיבט החוזי. הבנק טוען כי לפי המסמכים השונים עליהם חתמו הנתבעים, הבנק רשאי לחייב את החברה בסכומי שיקים שנוכו וחוללו.

16. לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעים כאילו טענת החיוב החוזי הינה משום הרחבת חזית אסורה. נכון הוא שבכתב התביעה כפי שהוגש תחילה לפי סדר דין מקוצר, היתה התייחסות הבנק לקונית, כפי שמתאפשר לפי הדין. ברם, לאחר שהוגשה בקשה למתן רשות להתגונן בה פורטו טענות הנתבעים, נכללה עמדת הבנק - לפיה עומדת לו זכות חוזית לחיוב החשבון בגין שיקים שנמסרו במסגרת עסקת נכיון וחוללו - בהרחבה בטעוני ותצהירי הבנק מאז שנת 2005, אף אם לא מצא להגיש כתב תשובה. התשתית העובדתית והראייתית היתה פרוסה וידועה מזה שנים, חקירות הצדדים התייחסו אליה, ואין מדובר בשינוי חזית אסור בשלב הסיכומים. דיון בסוגיה אינו משום פגיעה בזכויות הצד שכנגד.

17. לגופו של ענין, נכיון שיק הוגדר כמכירת שיק כנגד הסכום הנקוב בניכוי ריבית (ע"א 375/66 מלר נ' שטיינשניידר, פ"ד כ(4) 93, 95 (1966); ש' לרנר, דיני שטרות (2007) (להלן: "לרנר"), עמ' 52, 369). הריבית (המחיר המופחת המועבר למוכר השיק) משקפת את תשלום סכום השיק בהווה אף שהכסף יתקבל מהמושך בעתיד ואת רכיב הסיכון בעסקה למקרה שקונה השיק (בנק או גורם אחר) לא יצליח להפרע מהמושך (לרנר, עמ' 369).

18. ככלל ובהעדר הסכמה אחרת, מכירת שיקים במסגרת נכיון הינה עסקה מוגמרת אשר לאחריה, הקונה אינו רשאי לשוב למוכר השיק ולדרוש את תמורתו (ע"א 375/66 הנ"ל; ע"א 260/71 שלמה אוברבאום, נאמן נ' בנק פ.ק.או בע"מ, פ"ד כו(2) 737, 742 (1972); ע"פ 232/93 מדינת ישראל נ' הרנוי, פ"ד מז(5) 797, 806 (1993)).

ודוק: הכלל האמור בענין העדר חזרה אל מוכר השיק, מתייחס לאחריות חוזית. בענין אפשרות לאחריות שטרית, אין מחלוקת: אם המוכר היה הנפרע בשיק (שנוכה) וחתם כמסב, קיימת לו כלפי הקונה אחריות של מסב לפי פקודת השטרות (לרנר, עמ' 79).

19. למרות העיקרון הכללי לגבי מכירת שיק שנוכה ללא חזרה, הכירה הפסיקה באפשרותם של צדדים לעסקה המכונה "נכיון", להסכים על כך שבמקרה של חילול השיקים, יוכל הקונה לחזור אל המוכר ולדרוש ממנו את סכום השיקים (ובמקרה בו הקונה היה בנק – יוכל לחייב את חשבונו של המוכר).

"על-פי המסמכים שהוצגו בבית-המשפט, שני השקים נמסרו "לנכיון", בהתאם לתנאים שבמסמך, כפי שצוינו לעיל. המערער זיכה את החשבון הדביטורי של מזרחי בסכום שני השקים, בניכוי עמלה וריבית מיום הנכיון ועד ליום הפירעון. ברור לכן, שהייתה כאן מכירה של השקים לבנק, כשהמכירה כפופה לתנאים שפורטו במסמך ושעיקרם הוא לשמור על אחריות מזרחי אם ובמידה שהשקים לא יכובדו. ....על-פי תוכן השקים וההסבה נשאר מזרחי אחראי כלפי המערער, כמסב בלבד, אם ובמידה שלא ישולם השיק שהוסב בפעולת ניכיון (ע"א 375/66 מלר נ' שטיינשניידר, פ"ד כ(4) 93, 95) ובגין זאת, רצה הבנק להבטיח לעצמו, שמזרחי ישאר אחראי כלפיו בערבות נוספת, בהתאם לתוכן המסמך, שעליו חתם למערער. למעשה השקים שימשו כבטוחה למערער; המערער קיבל את השקים בתנאים מסוימים והם שאם ובמידה שלא יכובדו יוכל המערער לחזור אל מזרחי, ואין כל פגם בעסקה זו."

ע"א 345/78 בנק הפועלים בע"מ נ' סרדס, פ"ד לג(1) 683 (1979) (ור' גם תיאור הדברים מפי כב' השופט, כתארו אז, ברק, באותו

פסק דין
).

בהערת אגב יוער כי עסקאות במסגרתן חוזר הבנק הקונה אל הלקוח המוכר לאחר שחולל שיק אשר נוכה ומחייב את חשבון הלקוח בסכום השיק שחולל, מעלות מדי פעם טענות של מושכי השיק, כלפי הבנק, בענין קיומו של 'ערך' לצורך אחיזה כשורה או בענין פרעון נטען של השטר (ע"א 345/78 הנ"ל; ע"א 3737/97 היכל הקרח בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (2000); ע"א (מחוזי חי') 2779/04 בנק הפועלים בע"מ נ' סיטבון (2005); ת.א. (חי') 16937/00 בנק דיסקונט בע"מ נ' מ.ר.ע חברה לבניין ופיתוח בע"מ (2003), כב' השופט סוקול).

20. כבסוגיות אחרות, מהותה של ההתקשרות בין הצדדים נבחנת לפי תוכן ההסכמות ואינה יכולה להיות מוכרעת לפי "כותרת" שניתנה על ידי הצדדים. בהקשר עסקאות נכיון ופסק הדין בענין סרדס שנזכר לעיל, ציין פרופ' לרנר כי "במרבית המקרים, לא נוכל לסמוך כשיקול מכריע על כינוי העסקה בפי הצדדים" (לרנר, עמ' 370).

21. על מה מצביעות הראיות במקרה שלפנינו?

22. אחד הסעיפים (שאינם רבים) בתנאים לביצוע נכיון שיקים עתידיים, קובע מפורשות את זכותו של הבנק לחייב את חשבונו של המנכה בסכומים שלא כובדו על ידי הבנק הנמשך (סע' ד' לתנאים לביצוע נכיון שיקים עתידיים, ת/12, סע' 14 לתצהירו של מר שמיר מיום 12.9.05).

החברה חתמה על תנאים אלה כאשר ביצעה נכיון (על פי רב, פעילות החברה בוצעה באמצעות הנתבע).

23. בתצהירו ובמהלך הדיון טען הנתבע כי לא קרא את התנאים שעל הטופס ולא ייחס להם חשיבות וכי העמיק בהם רק לאחר שהוגשה התביעה (עמ' 59 ש' 5- 23). אולם, כידוע, טענה זו אינה יכולה להועיל, גם אם עובדתית היא נכונה. אדם מוחזק כמי שיודע תוכנו של הסכם עליו הוא חתם ומסכים לו (ר' למשל ע"א 467/64 שוויץ נ. סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117 (1965); ע"א 779/87 בליט נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מד(3) 304, 310 (1990); ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י נד(3), 591, 594 (2000); ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ. לופו, פ"ד נד(2) 559, 574 (2000); ע"א 6645/00 ערד נ. אבן, פ"ד נו(5) 365, 375 (2002); ע"א 9538/06 סגל נ' בנק ירושלים לפיתוח ומשכנתאות בע"מ (2008); ע"א 8533/06 גילמן נ' הפועלים אמריקאי ישראלי (2008); ע"א 2731/07 אסעד יוסף חמוד נ' סעיד חטאר חאג'(2009)), וזאת, גם אם בחר לחתום על הסכם בלי לקרוא אותו (ע"א 1548/96 הנ"ל וע"א 1319/06 שלק נ' טנא נגה (שווק) 1981 בע"מ (2007)). לא סברתי כי החברה הוטעתה בענין סוג המסמך עליו חתמה (ר' גם להלן).

24. כמו כן, לא שוכנעתי כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד שיש לשנותו. אין זכות בדין או בהסכם אשר נשללה מידי הלקוח באמצעות תנייה זו. נכון הוא שהגדרת "נכיון" בדרך כלל אינה מקנה זכות חזרה, אולם לא הוכח כי ההסכמה היתה של עסקת נכיון קלאסית חרף המינוח בו נקטו הצדדים ולמעשה הוכח לטעמי באופן מספק כי למרות הכותרת והשימוש במילה "נכיון", היה ידוע לשני הצדדים כי מהותה של העסקה הינה כמבואר לעיל וכי מהות זו כוללת אפשרות של הבנק לחזור אל החברה ולחייב את חשבונה. כך היתה ההסכמה מלכתחילה. בנסיבות המקרה, גם אם היינו מקבלים את טענת הנתבעים כי ההוראה באה בגדרו של סעיף 4(2) לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג – 1982, לא מצאתי כי נוצר קיפוח המצדיק ביטול או שינוי ההוראה להסרתו.

25. יתר על כן, לא רק הוראה חוזית קבעה את זכותו ההסכמית של הבנק לחייב את החשבון בסכום שיקים שחוללו. זו הדרך בה התנהלו הצדדים בפועל וזו ההבנה המשתקפת מהתנהגותם.

26. כך, הבנק חייב את חשבונה של החברה בסכומי שיקים שחוללו, והנתבע מאשר שהיה ער כל העת למצבו של החשבון, עקב באופן שוטף והיה ער ליתרות חובה וזכות (עמ' 57 ש' 1- 4).

27. וכך, התשתית הראייתית מלמדת כי הצדדים הספציפיים הסכימו על כך, שהנתבעים יפקידו בבנק פיקדון כספי בשיעור של 25% מהשיקים המועברים לנכיון (סעיף 3.1 לתצהירו מיום 8.3.05 של הנתבע). הפקדה כספית הנגזרת מהיקפם של שיקים לנכיון, איננה מתיישבת עם טענה ולפיה השיקים שנוכו נמכרו לבנק באופן בלתי הפיך אשר אינו מאפשר לבנק לחזור ולחייב את החשבון הלקוח.

28. בנוסף לכך שהחשבון חויב בסכומי שיקים שחוללו כפי שהמסמכים מאפשרים ובידיעת הנתבע (ובנוסף לכך שהופקד פיקדון בשיעור הנגזר מסכום השיקים), הנתבעים גם מאשרים, כי כאשר חזרו שיקים שהועברו על ידם לבנק לנכיון, היה הבנק מחזיר את השיקים שחוללו אל החברה וזו היתה גובה את הכסף מעושה השיק ומעבירה אותו לבנק (סעיף 3.2 לתצהיר מיום 8.3.05; ור' גם עמ' 60 ש' 20 – עמ' 61 ש' 6).

29. על רקע כל האמור, אין תמה כי עם קריסת החברה, ראה הנתבע בסכומי השיקים שחוללו משום חוב של החברה, ולא הביע פליאה על קיום זכות של הבנק לחיוב החשבון בסכומים אלה, בשונה מטענות שהיו לו בענין אי מסירתם לשם גבייה (מכתב הנתבע מיום 1.2.05, נספח ח'2 לתצהירו). מכתבו של הנתבע אינו עומד בפני
עצמו ואין במצוקה המובנת בה היה, כדי לשנות את מהותו. מהות המכתב מתיישבת עם מכלול התנהלות הצדדים עוד קודם לכן.

30. מכלול החומר שלפני מוביל למסקנה כי לבנק עמדה זכות חוזית לחייב את חשבונה של החברה בשיקים שחוללו (מעבר לזכותו השטרית כלפי החברה כמסבה), וזאת אף מבלי להתייחס להוראות מסוימות בתנאים הכלליים, אשר גם אליהן מפנה הבנק.

31. למעשה, בשלבים מסוימים נחזה כי גם הנתבע אינו מכחיש כי ההסכמה החוזית איפשרה לבנק לחייב את חשבון החברה בסכומי השיקים שחוללו, אלא שטענתו הינה כי הבנק אינו יכול במקביל להמשיך ולאחוז בשיקים עצמם (עמ' 59 ש' 24- 27).

שאלת אפשרות הבנק לחייב את החשבון ובמקביל להמשיך ולהחזיק בשיקים, היא שאלה נפרדת, אשר תידון להלן. אין היא משנה את המסקנה דלעיל בענין עצם זכות החיוב.

סיכום ביניים
32. ראינו כי הבנק היה רשאי לחייב את חשבונה של החברה וכי אין לקבל את טענות הנתבעים בענין זה.

באשר לשאר טענות הנתבעים – אלה מתייחסות להתנהלות הבנק בענינם של הנתבעים, הן לגבי גבייה מלקוחות מסוימים והן בנושאים אחרים. לשיטת הנתבעים, גם אם היה הבנק רשאי לחייב את חשבונה של החברה, נפלו ליקויים בדרך התנהלותו של הבנק באופן שיש בו כדי להשליך על חבותם הכספית כלפיו (אם בכלל).

נעבור כעת לבחינת טענות אלה.
התנהלות הבנק בענין גבייה מחברת דנון
33. טעונים מרכזיים מטעם הנתבעים נוגעים ללקוח בשם אורי דנון ושות' בע"מ (להלן: "דנון"). שיקים של דנון מהווים חלק ארי מסכומי השיקים שחוללו וחויבו בחשבון החברה (233,471 ₪ - עמ' 24 ש' 20).

34. דנון היה לקוח עיקרי של החברה. הנתבעים טוענים כי בחודש אוקטובר 2004 נפל סכסוך בין החברה לבין דנון. הנתבע כותב בתצהירו כי פנה למנהל סניף הבנק, הודיע לו כי נפל סכסוך בין החברה לדנון, כי בדעת החברה לבטל שיקים שנתנה לדנון וכי ככל הנראה כפעולת-נגד יבטל דנון שיקים שנתן לחברה ואשר עברו לבנק לעסקאות נכיון.

מוסיף הנתבע וכותב בתצהירו, כי אמר למנהל הסניף שעל הבנק לפעול מיידית כנגד דנון בהליכי הוצל"פ (בהנחה ששיקים של דנון אכן יבוטלו) על מנת למנוע ממנו לשמוט חובו על פי השיקים. לשיטת הנתבעים, מנהל הסניף התחייב והבטיח כי הבנק יפעל מיד.

35. לשיטת הנתבעים, דנון אכן ביטל את השיקים שנמסרו לחברה (סך כולל של 233,471 ₪), כל השיקים של דנון חזרו בשל הוראת ביטול (נ.ה.ב) להבדיל מהעדר כיסוי ולמרות התחייבותו, לא פעל הבנק מיידית כנגד דנון. הנתבעים גורסים כי בשלב האמור לא היה צפוי קושי בגביית כספים מדנון, אולם השתהותו של הבנק בפתיחת הליכים שינתה מצב זה.

36. ביום 15.2.05 ניתן צו הקפאת הליכים כנגד דנון ורוב הכספים ירדו לטמיון.

לפי הודעת הבנק (מיום 23.12.07), הפך הבנק לחלק מהסדר נושים למול בעלי דנון, כך שהבנק זכאי ל-10% מסכומי השיקים שבידיו.

37. ברמה העובדתית, אין מחלוקת כי הנתבע פנה לבנק, הודיע על הסכסוך עם דנון ועל כך שדנון צפוי לבטל שיקים (עמ' 23 ש' 12- 17).

המחלוקת העובדתית בין הצדדים בענין אותה פגישה, נוגעת למעשה לשאלה האם הנתבע אמר למנהל הסניף שיש לפעול מהר נגד דנון לגביית השיקים כאשר כך יקרה, כטענת הנתבעים, או שמא לא היתה בקשה כזו ואף להיפך - הנתבעים ביקשו מהבנק לעכב את ההליכים כנגד דנון, על מנת שיוכלו להגיע עימו להסדר, כטענת הבנק (סעיף 27 לתצהיר מיום 12.9.05, ור' גם עמ' 23 ש' 16- 17).

38. גם מחלוקת זו מצומצמת יותר מאשר נדמה תחילה. הנתבע אישר בעדותו כי בראשית הדברים ביקש מהבנק להמתין, וזאת נוכח הסכם שנחתם עם דנון לעיכוב הליכים (סע' 39 ו- 51 לכתב הגנה שהגישו הנתבעים בהליך למול דנון, מוצג ת/14; עמ' 68 ש' 27 – עמ' 69 ש' 24).

עמדת הנתבע הינה כי ההסדר עם דנון "התפוצץ" לאחר יומיים שלושה, דנון נעצר ונכלא, וכי אז פנה אל הבנק וביקש להזדרז ולפעול לגביית השיקים (כאשר הבנק הוא אשר עומד "בחזית", נוכח עמדתו המשפטית למול מושך השיק אשר עדיפה על עמדתו של הנפרע).

39. המחלוקת מתמקדת אפוא בשאלת הסכמת/מחוייבות זירוז כשבוע לאחר שהנתבע ביטל שיק לדנון. הראיות מצביעות על כך שמשלב מסוים אכן דחק הנתבע בבנק לפעול לגבייה (ר' להלן). אולם אין ראיות שיכולות להבהיר מהו המועד בו התבקש הבנק להחיש צעדיו לגבייה ומה היה תוכן הדיון. כמו כן, העובדה שהנתבע לא מצא מלכתחילה להביא בפני
בית המשפט את קיום ההסדר עם דנון אשר מתייחס לעיכוב, על המשתמע מכך, אף היא אינה פועלת לטובת גרסת הנתבעים בענין תוכן השיחה עם הבנק.

40. בנסיבות הענין, לא הוכחה די הצורך טענת הנתבעים בדבר מחוייבות חוזית של הבנק להחפז בהליכי הגבייה (ר' גם ניסוח הדברים בעדותו של הנתבע, עמ' 69 ש' 23- 24) ואין להדרש לטענת הפרת מחוייבות הסכמית על ידי הבנק.

41. ברם, עדיין יש לבחון את הטענה כי בדרך בה נהג, הבנק התרשל או הפר דין כללי אחר. לכך נפנה כעת.

42. לגופה של התנהלות הבנק בענין הגבייה מאת דנון, ידוע כי השיקים הראשונים של דנון חזרו ביום 26.10.04 (נספח ב' לתצהירו של הנתבע ונ/6).

במכתב מיום 27.10.04 (יום אחד לאחר האמור), דרש הבנק מאת הנתבעים פרעון של כל השיקים אשר נמסרו על ידי החברה לנכיון (נ/5). מעדות מנהל הסניף עולה כי פעולה כזו מתבצעת כאשר הבנק מעריך שאין סיכוי שהשיקים העתידיים יפרעו (עמ' 22 ש' 8- 15, עמ' 23 ש' 1- 6). בתחילת חודש נובמבר 2004 גם העביר הבנק כספים מהפקדון שהיה אצלו אל חשבונה של החברה.

43. השיקים של דנון חוללו בשל הוראת ביטול ולא בשל העדר כיסוי. מנהל הסניף העיד כי כאשר אין כיסוי לשיק, לא ניתן לציין רק שניתנה הוראת ביטול (נ.ה.ב) אלא יש לציין גם שאין כיסוי מספיק (א.כ.מ) – "זה נוהל העבודה וזה החוק. אתה לא יכול להסתתר תחת נ.ה.ב אם אין כסף בחשבון" (עמ' 25 ש' 6- 7, וש' 16- 18).

44. הפעולות הראשונות של הבנק כנגד דנון ננקטו ביום 3.2.05 (נספח יג' לתצהיר מר שמיר מיום 12.9.05 ועדותו בעמ' 28 ש' 25 – עמ' 29 ש' 1). באותו מועד כבר הוגשה בקשה להקפאת הליכים מטעם דנון.

45. יש אפוא אינדיקציה ממשית, גם אם לא ראייה ברורה וחד משמעית של נתוני חשבון בנק, כי במועד ביטול השיקים היה חשבונו של הלקוח אשר ביטל אותם (דנון), במצב אשר איפשר את הפירעון, בעוד בעת בה הבנק מצא לפעול לגביית השיקים, בחודש פברואר 2005, כבר קרס אותו לקוח.

46. מדובר בפרק זמן של מעט יותר משלושה חודשים, בו (בהם) לא פעל הבנק לגביית השיקים.

בהקשרים אחרים, יתכן ואין מדובר בפרק זמן ארוך לתחילת פעולות גבייה. במקרה שלפנינו, דומה כי פער הזמנים התרחש בתקופה קריטית למצבו הכלכלי של מושך השיקים.

47. סבירותה של התנהלות (כמו גם תום לב), אינה נבחנת כחוכמה שבדיעבד (רע"א 5277/08 אליקשוולי נ' מדינת ישראל (2009)). יש לבחון את מצב הדברים העובדתי במקרה הספציפי, במועד הרלוונטי.

48. במקרה שלפני, ניצבת לפנינו בברור עובדה, שהוכחה די הצורך, כי הנתבעים שבו וביקשו מהבנק, כבר בשלבים מוקדמים יחסית, ודחקו בו, לבצע את הגבייה ואף הציעו עורך דין שיפעל לביצוע הגבייה (תוך ניכוי שכר טרחתו) (ר' סע' 3.6 – 3.7 לתצהיר הנתבע, נספח ד' לתצהירו, עדות מר שמיר בעמ' 40 ש' 19- 26).

49. הבנק סרב להעביר את השיקים לעורך הדין שהוצע או לידי הנתבעים ומנגד, גם לא פעל בעצמו לגבייתם, עד לחודש פברואר 2005.

50. את התנהלותו זו מנמק הבנק בכך שלא מוטלת עליו חובה למסור לנתבעים את השיקים לשם גבייה וכן מפנה להוראות חוזיות מסוימות בתנאים הכלליים, ובכלל זה לגבי אפשרותו לנקוט באמצעים משפטיים לפי שיקול דעתו.

51. קיים קושי בקבלת עמדת הבנק בענין זה.

52. כפי שהבנק עצמו מתאר את העסקה (בסיכומיו) מדובר התקשרות בעלת היבט שטרי ובעלת היבט חוזי.

הטענה בענין ההיבט החוזי הוכחה והתקבלה, במובן זה שהבנק היה רשאי לחייב את חשבון החברה בסכומי השיקים שחוללו.

יחד עם זאת, ספק אם התשתית הראייתית תומכת בטענת הבנק לפיה הבנק היה רשאי לחייב את החברה בסכומי השיקים שחוללו, ותוך כך להמשיך ולאחוז בשיקים עצמם ולא להשיבם לחברה לשם גבייתם. סעיף ד' לתנאים בענין נכיון שיקים אינו מציין אפשרות זו. ראינו שעובר לתקופה הרלוונטית, היה הבנק מחזיר את השיקים לחברה לשם גבייתם (עמ' 60- 61).

53. הבנק טוען כי השיקים מהווים גם בטוחה, ומשכך, בנוסף לתנאים בענין נכיון שיקים, יש לקרוא לתוך העסקה גם הוראות חוזיות המתייחסות לשיקול דעתו הרחב בענין מימוש בטוחות (וכדומה), כגון סע' 15.7 לתנאים הכלליים (וככל הנראה בהקשר זה יש לראות גם את עדותו של מנהל הסניף לפיה הבנק משיב את השיקים כאשר הוא מבטל את עסקת הנכיון וגם מקבל את הכסף. עמ' 21 ש' 14- 21).

54. עמדה זו אינה נטולת קושי. גם אם מתוך מהותה של העסקה – כפי שסיכמו ואף ביצעו הצדדים כמבואר לעיל – עולה כי הותר לבנק לחזור ולחייב את החברה, המסקנה המתבקשת אינה בהכרח כי השיקים שימשו כבטוחה דווקא.

נכון הוא כי אין לפנינו הוראה חוזית מהסוג הנזכר בפסק דינו של כב' השופט אוקון בת.א. (ת"א) 45438/94 בנק לאומי נ' אורפז (1999) אשר צורף לסיכומי הנתבעים, הוראה אשר מלמדת על כך שחיוב חשבון הלקוח והמשך אחיזה בשטר הן דרכים חילופיות (ובלשון פסק הדין – "משטר של "או - או". או פנייה ללקוח או פנייה לצדדים לממסר.... הוראה מרמזרת... ה[בנק] יכול לחייב את הלקוח או את הצד לשטר. אין הבנק יכול לפעול בשני האפיקים גם יחד").

אולם, הגיונם של חלק מהדברים הנזכרים באותו

פסק דין
, יפה גם לענייננו (ר' למשל סע' 11 שם), ולשונם של תנאי הנכיון במקרה שלפנינו אינו מלמד בברור על זכות להשאיר את השטרות שחוללו בידי הבנק חרף חיוב הלקוח (משטר "גם וגם" כטענת הבנק בסיכומי התשובה). התנאים הנוגעים לנכיון אינם מתייחסים לסוגיה. מדובר במסמך שמנוסח על ידי הבנק, על המשתמע מכך. אין זה נכון לצפות מלקוח לקרוא לתוך סעיפי הסכם שנוסח על ידי הבנק, הבנה משפטית ויישום של מינוחים שלא בהם בחר הבנק לתאר את העסקה הספציפית (היינו – להחיל על עסקת הנכיון, הוראות כלליות בענין בטוחות, כדוגמת סע' 15.7 לתנאים הכלליים), מבלי להבהיר את הענין במפורש ללקוח, כאשר קיימות הוראות חוזיות ספציפיות לעסקה שבין הצדדים (הוראות המתייחסות לשטרות במונחים אחרים מאשר בטחון).

55. זאת ועוד. אפילו נקבל את עמדת הבנק לפיה השיקים שימשו כבטוחה, ואפילו נקבל את טענתו בענין תחולת הוראות חוזיות לגבי שיקול דעת בענין הבטוחות כמו הוראת סע' 15.2 לתנאים הכלליים (וגם אם תועלה ותתקבל טענה בענין סיכום ספציפי שאיפשר המשך החזקה בשיקים תוך חיוב החשבון, בדומה לזה שהוכח בענין אורפז לעיל), אין חולק כי שיקול דעת זה של הבנק צריך להתבצע בסבירות, בתום לב וגם תוך ראייה של אינטרס הלקוח אשר עלול להפגע מדרך מימוש הבטוחה (ע"א 4757/05 בנק הפועלים בע"מ נ' זיתוני (2007); השווה: ת"א (מחוזי ת"א) 1790/00 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ
(2008)). לטעמי – הדרך בה פעל (ובעיקר – לא פעל) הבנק בנסיבות המקרה שלפני, כאשר השתהה בביצוע גבייה (בה יכול להיות לבנק כלפי המושך מעמד עדיף על פני הנפרע) ובמקביל מאן להעביר את השיקים לעורך דין שהוצע על ידי הנתבעים (או להם עצמם) אף שפנו אליו לשם הקטנת נזקים - אינה מתיישבת עם החובות המוטלות עליו לפי הדין כלפי לקוחותיו.

[במקביל ובמאמר מוסגר אציין כי לא מצאתי ליתן משקל לטענת הנתבעים הנוגעת לעובדה שבקשת דנון להקפאת הליכים הוגשה ביום 3.2.05 ובאותו יום עצמו הוגשה (לבסוף) בקשה לבצועם של השטרות על ידי הבנק ללשכת ההוצל"פ. הנתבעים סבורים שזהו הגורם אשר הביא את הבנק לפעול במועד בו פעל, שהוא המועד האחרון לכאורה בו יכול היה לפעול. הטענה בענין כוונת מכוון לא הוכחה וגם הדעת נותנת, כי עמדתו של הבנק בענין זה (צירוף מקרים) תואמת יותר את המציאות. הנחה לפיה בנק יהיה כה "קל רגליים" עד כי יצליח להגיש בקשה לביצוע שיקים באותו בוקר בו נודע לו על בקשה להקפאת הליכים, אינה מתיישבת בנקל עם נסיון החיים].

56. מהי תוצאת הפרת חובות על ידי הבנק?

איני סבורה כי התוצאה המתחייבת הינה הפחתת מלוא סכומי השיקים של דנון מחשבונה של החברה. התשתית הראייתית שלפני אינה מצדיקה מסקנה כזו. אין די מידע בענין מצב חשבונו של דנון ונכסיו בכל נקודת זמן על פני הרצף, באופן שיאפשר מסקנה כי ניתן היה לגבות את מלוא החוב לו היה הבנק פועל כשורה – בין בעצמו ובין באמצעות מי שהציעו הנתבעים או מסירת השיקים לנתבעים. גם הדין אינו מחייב שמיטת חוב כוללת בשל הפרת חובה של הבנק (רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט בע"מ, פ"ד נג(4) 804 (1999); ע"א 8409/04 יעקובי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (2007)). בשים לב למכלול החומר שלפני, אני מוצאת לקבוע כי בשל התנהלותו של הבנק, יש להפחית את סכומי השיקים של דנון מחשבונה של החברה בשיעור חלקי (ע"א 1044/02 עמר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (2002); רע"א 5047/08 לוגק נ' בנק טפחות למשכנתאות בע"מ (2008)). בנסיבות הענין ובשים לב ללוחות הזמנים ולקביעה בדרך האומדנא, אני מוצאת כי יש להפחית מסכום התביעה באופן נומינלי את סכומי השיקים המתוארכים עד ליום 25.11.04 (ר' נספח ב' לתצהיר הנתבע). משכך, יופחת מסכום התביעה סך של 99,527 ₪.

התנהלות הבנק בענין שיקים אחרים
57. הנתבעים מעלים כלפי הבנק טענות בענין גביית השיקים, לא רק לגבי דנון, הלקוח העיקרי, אלא גם לגבי כל השאר – שיקים בסך כולל של 197,424 ₪. הנתבעים עתרו במהלך ההליכים המקדמיים לקבל מהבנק דו"ח לגבי הפעולות שבוצעו לגביית כל שיק ולאחר החלטה של בית המשפט הומצא דו"ח כאמור (נ/6).

58. לוח הזמנים של פעולות הבנק לגבייה, גם אם אינו אופטימלי, אינו מצדיק קביעת התרשלות בפתיחת הליכי הגבייה, אלא אם עומדות על הפרק נסיבות ספציפיות (כפי שעומדות בענין דנון). משכך, אין להדרש לטענה באופן כוללני, אלא יש לבחון טענות פרטיקולריות אשר הועלו, ככל שהועלו, לגבי לקוחות מסוימים.

59. טענה ספציפית הועלתה בעניין הלקוח חגאי (המכונה בשגגה במסמך נ/6 "חג'ג'). בענין לקוח זה, עמד היקף החוב לפי השיקים על סדר גודל של 70,000 ₪ (החוב בהוצל"פ הגיע ל- 88,697 ₪) והסכם הפשרה התייחס ל- 55,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית שנתית צמודה של 7% (נ/9). הנתבעים טוענים כי הסכום הופחת בשל "רחמים". אינני סבורה כי הדבר הוכח. העדות מטעם הבנק היתה כי השיקול העיקרי בהמלצה לאשר הסדר פשרה עם חגאי היה הערכה שאין ביכולת הבנק לגבות מחגאי סכום כסף מעבר לכך, היינו – השיקול הכלכלי. זהו שיקול סביר. הנתבעים מלינים כי הבנק לא התייעץ עימם קודם להסדר הפשרה. דומה כי הדבר נובע (שוב) מכך שהבנק התייחס אל השיקים כבטוחה והתעלם ממימד עסקת הנכיון שבוטלה. כבר ראינו כי התנהלותו של הבנק בענין זה מעורפלת. עם זאת, בענינו של חגאי (ובשונה מדנון) לא ראיתי כי יש אינדיקציה ראייתית כלשהיא לכך שהתייעצות היתה מביאה לשינוי כלשהוא בתוצאה.

קיזוז נזקים שנגרמו לחשבון בשל התנהלות הבנק בענין פקדון
60. ההתייחסות לטענה זו הינה למען הזהירות. הטענה אינה נזכרת בפתח סיכומי הנתבעים (סע' 8) כאחת מטענות ההגנה שנכללו בהגנת הנתבעים, ולא בכדי. מכל מקום, הטענה מועלית על דרך הסתם, ולו בכל הנוגע לכימותה (לגופה של הטענה, נוגעת זו לאי העברה מיידית של כספי פקדון בסך 180,000 ₪ חרף בקשת הנתבע). הטענה לגבי הנזק הינה כי הבנק אחראי ל"נזקים המוערכים ע"י ארזי ב- 1מ' ₪ אותם יש לקזז מכל חוב נטען" (סע' 17 לסיכומי הנתבעים). פשיטא כי לא ניתן להתייחס לטענה מסוג זה.

קיזוז בענין עמלות עסקאות הנכיון
61. טענה זו לא הופיעה מלכתחילה, אולם התבררה תוך כדי הדיונים ומן הצדק להתייחס אליה משאושרה למעשה על ידי הבנק. ככל שראיתי, בסיכומי התשובה שהוגשו מטעם הבנק, אף אין התכחשות לטענה כפי שעלתה בסיכומי הנתבעים.

62. כאשר הבנק מחייב את מי שניכה אצלו שיקים בסכומי השיקים שנוכו וחוללו, וכן בסכומי שיקים מעותדים שנוכו וטרם חוללו, משהועבר סכום פקדון לכיסוי סכומי שיקים שנוכו, ובוודאי לאחר שהוגשה תביעה כנגד הלקוח לקבלת כספים שהם למעשה כספי השיקים שנוכו, הבנק למעשה מבטל את עסקת הנכיון (גם אם אינו מכנה זאת כך). במקרה כזה, גם אם הבנק מותיר בידיו את השיקים כבטחון (ר' דיון לעיל), על פניו עליו להשיב ללקוח את הריבית שנלקחה במסגרת העסקה המקורית אשר הבנק כינה אותה נכיון (ר' עמ' 21 ש' 22- 24; עמ' 22 ש' 21 – עמ' 23 ש' 9). לא ניתן במקרה שלפני הסבר מספק כיצד ניתן להמשיך להתייחס לעסקה בשלב זה הן כנכיון והן כבטוחה.

במקרה שלפני על הבנק להשיב את הריבית. מבלי לקבוע מסמרות כי כך יש לעשות בכל מקרה, בנסיבות דנן אני מורה כי מועד ההשבה יהיה 27.10.04 (נ/5). על הבנק לערוך מחדש את החשבון בהתאמה.

טענות בענין ערבותם של הנתבעים 2 ו-3
63. טענות הנתבעים כנגד חיובם של הערבים, הנתבעים 2 ו-3, מתייחסות תחילה לעמדתם כי לא היה מקום לחיובה של החברה.

בענין טענות אלה, דין המסקנות בפרקים העוסקים בחברה, חל גם בענין הערבים.

64. בנוסף, טוענים הנתבעים 2 ו-3 שאין מקום לחייבם כלפי הבנק משום שלחשבון הבנק של החברה לא הוקצה אשראי והחתימה על הערבות "נעשתה מטעמים פרוצדורליים בלבד" ו"ללא כל סיכון".

65. טענה זו אינה סבירה ואינני מוצאת לקבלה.

מלכתחילה, יש קושי בקבלת טענה לפיה אין משמעות למסמך שנחתם - חרף חתימתו וחרף כך שמהות המסמך ידועה לחותם (ואף הוסברה – עמ' 56 ש' 1- 2) (ר' אסמכתאות לעיל). בענין הנתבעת ועדותה כי חתמה כערבה משום שהסתמכה על בעלה, נזכיר כי מי שחתם על מסמך תוך הסתמכות עיוורת על יועץ המהימן עליו, תוך נכונות לחתום על כל מסמך על-פי שיקולו של הלה, מנוע מלהעלות את הטענה שלא הבין על מה הוא חותם (ע"א 1548/96 הנ"ל, עמ' 574; ע"א 1319/06 הנ"ל, סע' 11).

למעשה, הנתבע עודו מאשר את בסיס הענין, היינו – כי הוא ערב לחובות החברה (עמ' 88 ש' 14- 16, 21- 22). גם הנתבעת אישרה כי ידעה שהחשבון ישמש לפעילות העסקית של החברה וכי "בשביל זה" היתה ערבה (עמ' 90 ש' 14- 16).

66. כמו כן, לא ניתן לקבל את הטענה ברמה המהותית. ערבויות נחתמו והחשבון היה פעיל, תוך שבוצעו בו עסקאות נכיון, כפי שבואר לעיל. הנתבע עצמו טען בהקשר אחר (של פקדון) כי החשבון יכול היה להיות מחוייב מסיבות שונות שאינן קשורות לנכיון (עמ' 54 ש' 7- 10). גם בהקשר הנכיון ראינו כי הוכחה הסכמה חוזית בין הצדדים בענין שיקים שנוכו, לפיה הבנק רשאי לחזור אל החברה ולחייב את חשבונה במקרה בו שיקים חוללו. מכח האמור, יש בסכומי השיקים שנוכו משום אשראי שהועמד לחברה (ר' גם הגדרת "אשראי" בחוק הבנקאות (רישוי), תשמ"א – 1981, סע' 1; השווה: ת.א (מחוזי חי') 826/99 עמיחש חשמל ואחזקה לבנין ותעשיה בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (2008) בסע' 21), הגם שהבנק לא חתם אל מול הלקוח הספציפי מסגרת כללית של נכיונות (עמ' 19 ש' 4- 9). החברה עמדה כל העת בסיכון כי חשבונה יחוייב בסכומי שיקים, ובהתאמה – הערבים לחשבון עמדו בסיכון כי יהיו חשופים בגובה הסכומים האמורים.

67. אני ערה להבדל בין מסמך הודעה לערב מיום 12.11.03 כפי שצורף לתצהירי הנתבעים למול העותק שצורף לתצהיר הבנק (נספח יג לתצהיר הנתבע 2 למול נספח ג' לכתב התביעה ולתצהיר מר שמיר מיום 12.9.05).

נוכח המסמך המקורי שהוגש לתיק (נ/4), יש לומר כי המלים והנתונים אשר צוינו על גבי נספח ג' לתצהירו של מר שמיר ואינם מופיעים על גבי נ/4, אינם חלק מהמסמך והוספו בדיעבד על ידי הבנק. מעשה כזה אין לעשותו. בנקים טוענים מדי יום בבתי משפט לכשרות פעולותיהם ומסמכיהם, ומבקשים כי הערכאות יתנו למסמכים שיצאו תחת ידם משקל של ממש, גם אם לא הובא לדיון הפקיד הספציפי אשר מילא את הטופס. כאשר בנק מציג לבית משפט מסמך אשר מסתבר בדיעבד כי אינו תואם את המקור, וגם אין לפנינו את עובד הבנק אשר מילא את המסמך (מלכתחילה או את התוספת) ואף שערך את הבירור לגבי הנסיבות (עמ' 15 ש' 9- 21), הדבר מערער את מהימנות המסמכים ומהימנות הצד המביא אותם בכלל.

למרות זאת, לא מצאתי כי יש בתוספת שהוספה בדיעבד, כדי לשנות את מהות הערבות או את הטיעון מלכתחילה. כפי שצוין, הטענה כי נחתמה ערבות "על כלום", אינה מסתברת ואינה מתיישבת עם הסיכום החוזי לפיו הבנק זכאי לחייב את חשבון החברה בענין שיקים שנוכו (ובדרך זו להביא לקיום התחייבות של החברה אשר יש צורך בערבים לה). בעת שחתמו הנתבעים על הודעות לערב במקביל לפתיחת החשבון, פשיטא שלא היו עדיין התחייבויות. בענין ההודעה מנובמבר 2003, אכן היה מקום לציין את מצב הדברים בעת החתימה אולם לא מצאתי כי יש בתוספת כדי ללמד שהבנק עצמו סבר שמלכתחילה לא היתה לערבויות כל משמעות וכי זו היתה ההבנה הידועה לשני הצדדים או שהיה מקום להבינה באופן אובייקטיבי.

הערות וסיכום
68. התנהלותו של הבנק כפי שנחזתה בתיק זה, הינה בעייתית. הזכרנו את ההתנהלות הספציפית בענין הגבייה ואת הצגתו לבית המשפט של מסמך שאינו תואם למקור. לכך ניתן להוסיף כי הבנק העביר לצד שכנגד מסמכים ב"טפטוף" מדורג (מוצגים נ/1, נ/2, נ/3) ובכלל זה, מסמכים לא הועברו לצד שכנגד במסגרת ההליכים המקדמיים אלא צורפו לראשונה לתצהירים או הוצגו לראשונה במסגרת חקירות העדים (עמ' 63- 64, עמ' 84- 85).

לאלה יש להוסיף את הקושי העקרוני העולה מהתיק ולפיו קיים ערפול ועירוב - בהוראות ההסכמים, בדרכי ההתנהלות ואף בעדויות מטעם הבנק - בין מונחים שונים: נכיון, בטחון, מכר מותנה ואשראי. הבנק קורא לעסקאות מסוימות "נכיון" של שיקים, אולם מתייחס לעסקאות אלה באופן אשר שונה מהדרך בה מוגדר ככלל נכיון שטר (כפי שהבנק עצמו מציין בסיכומיו סע' 12 והשווה, עדות מנהל הסניף עמ' 17 ש' 11- 15, עמ' 18 ש' 4- 7, עמ' 21 ש' 3- 4). השאלה מתי מבוטלת עסקת הנכיון, אם בכלל, ומה משמעות הדבר, אף היא אינה ברורה לטעמי. פסיקה אליה הפנו הצדדים מרמזת כי מדובר בפרקטיקה שאינה נדירה, ואשר הביאה ומביאה למחלוקות ולהתדיינויות מיותרות וארוכות. חסרונו של מסמך מסודר וקריא אשר מבהיר את מהותה של העסקה המכונה בבנק "נכיון" כפי שהבנק רואה אותה, הוא ניכר. במקרה הספציפי גם ניכר חסרונו של הסכם מסגרת בענין הנכיונות אשר לפי עדותו של מנהל הסניף, נחתם במקרים אחרים (עמ' 18 ש' 21-23).

להתנהלות הבעייתית של הבנק יש השלכה במקרה שלפנינו באופן חלקי לגבי התוצאה וכן לגבי הוצאות המשפט. עם זאת, אין בה כדי לאיין את מכלול החוב.

69. לא מצאתי בראיות ובטעונים אחרים אשר הובאו מטעם מי מהצדדים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של ענין (רע"א 11019/08 הרשות הפלסטינית נ' אזוז (2009); ע"א 4861/05 שיכון עובדים נ' מנהל מיסוי מקרקעין (2008); רע"א 10586/07 פלוני נ' פלוני (2008); ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו (2007); ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60 (1983)), ובכלל זה הטענה בענין סע' 15.6 לתנאים הכלליים; בענין אי הקטנת נזק מצד הנתבעים; בענין ההשוואה לבקשות לביצוע שטר שהגיש בל"ל; ועוד.

70. לאור כל האמור, התביעה מתקבלת בחלקה כדלקמן:
א. על הבנק להשיב את הריבית שנגבתה במסגרת עסקאות הנכיון המקוריות. מועד ההשבה יהיה 27.10.04 (נ/5). הבנק יערוך מחדש את החשבון בהתאמה.
ב. מסכום התביעה (המעודכן) יופחת סך של 99,527 ₪.
ג. מחוב הנתבעים יופחתו סכומים שנתקבלו מאת מושכי השיקים על חשבון קרן השיקים שחוללו (לרבות סכומים שנתקבלו מחגאי) (ור' פסק הדין שצירף הבנק לסיכומיו כנספח ג', ת.א. (ת"א) 92989/99 בנק הפועלים בע"מ נ' מליץ (2002), סיפא סע' 7).

בנסיבות הענין, ישא כל צד בהוצאותיו.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, יט' תשרי תש"ע, 7 אוקטובר 2009, בהעדר.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו

7 אוקטובר 2009
תא"ק 14617-05 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' שובלים - איתן ארזי בניה (1992) בע"מ
ואח'
1 מתוך 20









תאק בית משפט שלום 14617/05 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' שובלים - איתן ארזי בניה (1992) בע"מ, איתן ארזי איתן, ציפורה ארזי (פורסם ב-ֽ 07/10/2009)